אחד הסיפורים האהובים עלי ב״בלי פאניקה״ הוא ״העולם של אבא״ של וולטר ג'ון ויליאמס – סיפור מדע בדיוני מרתק על ילד שחי בעולם וירטואלי וחושף בהדרגה את השקרים של המבוגרים שהביאו אותו לשם. זה סיפור מרגש, אכזרי בחלקו ושאפתני, שלוקח טכנולוגיה חדשה ושואל איך אנשים ישתמשו בה באמת ומה המחיר המוסרי שישלמו על זה.
כעת חוזר טד צ׳יאנג, אורח הכבוד של פסטיבל אייקון הקרוב, לנושא דומה מאוד, אבל אחרי יותר מעשור נוסף של התקדמות טכנולוגית, עם הבנה של רשתות חברתיות. התוצאה שאפתנית לא פחות, וגם אם הכתיבה שלו שכלתנית יותר ופחות נוגעת ללב, הספקולציה המד״בית מרתקת ומלאה רעיונות מקוריים.
לא בכדי צ״יאנג נחשב לאחד מכותבי הסיפורת הקצרה החשובים והטובים ביותר שפועלים כיום במדע הבדיוני. בסיפוריו הוא נוהג לקחת נושא ולבחון אותו מכל כיוון אפשרי, בדרך כלל בלי להקריב לשם כך את ההשקעה בסגנון, בדמויות ובקונפליקט. הוא עשה את זה לשפה האנושית ב״סיפור חייך״, למיתוס הגולם ב״שבעים ושתיים אותיות״ ולעוד נושאים בסיפוריו האחרים, המעטים מדי. כעת הוא עושה את זה למציאות הווירטואלית ולאפשרות של חיים נתמכי מחשב.
אנה אלברדו ודרק ברוקס, גיבורי ״מחזור החיים של גופי תוכנה״, עובדים בתעשיית ההייטק. חברת ההזנק המבטיחה שבה הם עובדים, ״גאמה ארץ״, מפתחת דיג׳יאנטים – מעין חיות מחמד ממוחשבות. בפועל מדובר במעין גרסה אינטליגנטית והרבה יותר אינטראקטיבית של הטמגוצ׳י – אותה אופנה יפנית קצרת ימים של חיות מחמד דיגיטליות שפרחה בשלהי שנות ה-90. ייתכן שככה בדיוק היו הטמגוצ׳ים נראים כנראה אילו היו ממציאים אותם בטכנולוגיה של מציאות וירטואלית, עם מנוע בינה מלאכותית משוכלל ויכולות לשוניות וחברתיות משוכללות. הם גם נראים כמו חיות צעצוע, אבל בתוך מציאות וירטואלית.
הטכנולוגיה הזאת נמצאת בלב הסיפור וצ׳יאנג משתמש בה כדי לבדוק איך הטכנולוגיה מתמזגת עם הנורמות החברתיות, הביולוגיות והמוסריות של בני האדם שמשתמשים בה. הוא מתמודד לא רק עם השאלה השחוקה ״מהי תבונה?״ אלא יורד גם לרזולוציות הרבה יותר קטנות: מהי תבונה שאפשר לשנות, לשדרג ולתמרן בשלל דרכים ביזאריות? איזה דרכים ימצאו בני האדם לתמרן את הטכנולוגיה הזאת ולשלב אותה בדברים שמעניינים אותם? איך זה ישפיע על הדיג׳יאנטים? מה תהיה דעתם? האם דעתם משנה לנו? ומה קורה לבינות מלאכותיות כשהטכנולוגיה שלהן מתיישנת? ובניגוד ל״העולם של אבא״, כאן העולם איננו של שום אבא, אלא הוא עולמם של בני האדם ושל היצורים הווירטואליים שהם בראו. וכל זה משתלב בשאלות על הורות, התבגרות, אהבה ואפילו מין.
דרק ואנה, בנפרד אבל מתוך התעניינות משותפת, מאמצים דיג׳יאנטים ולומדים לאהוב אותם ולפתח איתם יחסי הורה-ילד. השינויים שמתרחשים סביבם מעמידים את היחסים האלה במבחנים בלתי פוסקים שמשליכים על הקשרים הרומנטיים שלהם, על עבודתם ועוד. שניהם, למשל, צריכים להתמודד עם בני זוג שרואים בדיג'יאנטים שלהם תחביב בלבד, בעוד שמבחינת אנה ודרק הם משפחה. שניהם גם נדרשים לקבל החלטות קשות שישפיעו על עתיד "ילדיהם" ובוחרים בדרכים מאוד שונות.
הבעיה היא שבניגוד לעומק הרעיונות שהסיפור מעלה, דמויותיהם של אנה ודרק הן החלק היותר חלש בו. הצדדים באישיותם ובחייהם שאינם קשורים לדיגיאנטים פשוט לא מספיק מעניינים או משכנעים. צ׳יאנג עיצב את אנה ודרק כהורים שמוכנים להקריב המון למען ה"ילדים" המאומצים שלהם, בזמן שרוב האנשים האחרים נוהגים אחרת. לא רק שהאלטרואיזם הזה אינו משכנע מספיק, אלא הוא גם חובק את כל זהותם ואישיותם ולכן מעניק להם נופך חד-ממדי. הקיום שלהם בסיפור נגזר במידה רבה מהדיג׳יאנטים.
הדיג׳יאנטים, לעומת זאת, מעניינים הרבה יותר. הם מתחילים את הסיפור כתוכנות גולמיות של חיות מחמד ילדותיות ומתפתחים בהדרגה ליצורים בוגרים עם רגשות מורכבים, מערכות יחסים ורצונות. והרצונות האלה אמנם אנושיים בבסיסם, כי עיצבו אותם עם אופי אנושי, אבל הם נטועים במציאות הווירטואלית – של יצורים שאפשר לכבות, לשכפל ולשנות. וכיוון שהם כאלה, גם הדילמות שהם מתמודדים איתן מפתיעות לא פעם, וההחלטות שלהם אינן מובנות מאליהן.
״מחזור החיים של גופי תוכנה״ מייצג בעת ובעונה אחת את הטוב והרע בכתיבה של צ׳יאנג. הרעיונות שלו מדהימים, מבריקים, מורכבים ועוד שלל סופרלטיבים. המחיר של זה הפעם הוא כתיבה שכלתנית מדי שהרעיונות בה קודמים לעלילה ולדמויות. דברים קורים, בהחלט – הסיפור רחוק מלהיות סטטי – אבל הדגש הוא על הרעיונות.
התוצאה היא סיפור שכדאי לקרוא, אבל בידיעה שיש לצ׳יאנג טובים ממנו. בהיותו אחד מכותבי הסיפורת הקצרה הטובים ביותר שפועלים כיום, גם פחות ממושלם אצל צ׳יאנג עולה על סיפורים רבים של סופרים אחרים.
(טרה ספרים, 2015. מאנגלית: דידי חנוך. 70 עמודים).
ביקורת מעניינת, אך נראה שלא עברה הגהה – שתי הפסקאות האחרונות הן כנראה שריד מהתהוות הכתבה 🙂
תודה תמר. 🙂