לקרן לנדסמן יש לי קשר מיוחד. סיפורה הראשון, "התפוררות" ראה אור לראשונה באתר הזה, ומאז ערכתי כמה וכמה מסיפוריה וקראתי את אלה שהתפרסמו בבמות אחרות. עכשיו התפרסמו רובם מחדש באסופת סיפורים ראשונה פרי עטה: "שמים שבורים" שראה אור לאחרונה בהוצאת סיאל. אליהם נוספו כמה סיפורים חדשים שראו אור לראשונה בקובץ הזה. שמי, אגב, גם מופיע כאחד העורכים של הספר, אך רק בזכות הסיפורים הישנים שלה שערכתי ונכנסו אליו. לא הייתי שותף להוצאתו לאור.
סיפוריה של לנדסמן לוקחים אותנו ברובם למחוזות שסופרי מדע בדיוני ישראלים ממעטים לכתוב עליהם: הכוכבים והחלל החיצון. רבים מהם מתרחשים בחלליות, בתחנות חלל, בעולמות זרים או לפחות בכמיהה אליהם, אותה ערגה שמורגשת היטב בסיפור שהעניק לאוסף את שמו: "שמים שבורים". פה ושם מופיעים גם חייזרים, לעתים בדמות אויבים ופולשים ("בלדה לחובש") ולעתים כמושאי מחקר וכמיהה ("מאה ועשרים כללים בסיסיים לאנתרופולוג") או כחלק טבעי אך מסוכן ממציאות החיים העתידית ("הגורגונה של הייזנברג").
מציאות החיים שטווים הסיפורים באוסף הזה רוויה בסכנות. באופן מפתיע, הן אורבות לא רק באלה שעוסקים במלחמות ובמגפות, כראוי לסיפורים שכתבה רופאה, אלא גם במחוזות הרבה יותר יומיומיים: לידה ("תלחצי!"), מסיבות יום הולדת ("היום הגרוע ביותר בשנה", "מתנת יום הולדת בחלקים"), המטבח הביתי ("מסיבת טאפרוור") וחיק המשפחה. אנשים אצלה מתפוצצים, מבותרים, מתמודדים עם חייזרים רצחניים ומגפות, וגם מול הנורא מכל – הממסד.
האיומים המחרידים ביותר הם אלה שמופנים כלפי ילדים, כפי שמורגש במיוחד ב"יאגה" (הופיע במקור ב"היה יהיה 2012"). בסיפור הזה, פעם בשנה מגיע בלילה צל מסתורי וחוטף ילדים מכפר. רק כוחה של יאגה, מעין סבתא/מכשפה טובה, יכול להגן על הילדים מה"קציר" הזה באמצעות אמנות הסיפור. וכשצל אחר – מחלת האלצהיימר – לוקח את יאגה עצמה, מוטל על הנערה הבוגרת ביותר בכפר להגן על הצעירים ממנה. "יאגה", שהוא אולי הסיפור הכי "מטא-סיפורי" של לנדסמן, אמנם מציג אימה נוראה שאורבת לילדים, אך גם מבטיח תקווה והמשכיות למי שיישאר נאמן לאמנות הסיפור.
גיבורות "יאגה" – סבתא אהובה ואחות גדולה – מייצגות גם מוטיב חוזר נוסף בסיפוריה של לנדסמן: המשפחה. כמעט בכל אחד מסיפוריה יש מוטיב משפחתי חזק: משפחה חייזרית שבה האב והאם חיים בעולמות נפרדים ב"120 כללים בסיסיים לאנתרופולוג"; אמא פולנייה ב"לבד בחושך"; רצח תינוקות ב"בלדה לחובש"; שכול ופגיעה באנשים האהובים עליך ב"גורגונה של הייזנברג"; אמא מיואשת ב"הווה מתמשך" וכמובן סיפורים על תאים משפחתיים משלל סוגים, למשל בקהילת המתנגדים ב"זיכרונם של החיים".
השילוב של הסכנה שבסיפורים עם האלמנט המשפחתי יוצר במהלך הקריאה תחושה של תא משפחתי בסכנה. כביכול, אומרת הסופרת, הדבר היקר לנו ביותר, המשפחה שלנו, הוא גם הדבר המאוים ביותר – ולפעמים גם המפחיד מכל. והפתרונות? מגוונים. ב"לבד בחושך" הפתרון הוא מרד והתחלה מחדש. ב"יאגה", לעומת זאת, המעגל המשפחתי שורד כשהנכדה נכנסת לנעלי סבתה. וברוב המקרים האחרים המשפחה שורדת כפי שהיא, או אפילו מתרחבת.
נקודה מעניינת נוספת לגבי הספר היא הדרך שבו הוא משקף את ההשפעה של תחרויות הסיפורים ופרויקטי כתיבה על סיפורי הז'אנר בארץ. מ-14 הסיפורים באוסף, יותר ממחציתם נכתבו עם דדליין ברור: חלקם לפרויקטי הכתיבה של כנס מאורות או "בלי פאניקה", אחרים לגליונות "היה יהיה" ואחד לתחרות סיפורים. מבין הנותרים, שניים נכתבו כמתנת יום הולדת ואחרים נכתבו במיוחד לאוסף הנוכחי.
התופעה הזאת ממחישה היטב את החשיבות של התחרויות והפרויקטים הללו לכותבים הישראלים בז'אנר המדע הבדיוני כיום. מאחד שאין כמעט בארץ כותבי סיפורת קצרה שהפכו את הכתיבה למקצוע ושילבו אותה בשגרת יומם, שוק סיפורי המדע הבדיוני הקצרים כאן נשען במידה רבה על השראה או על דרבון חיצוני לכתיבה. התחרויות והפרויקטים הם מה שנותן כיום גם לכותבים היותר יצירתיים שלנו את התירוץ לכתוב. בלעדיהם סביר להניח שהספר הזה לא היה יוצא, וגם כותבים אחרים כמו רותם ברוכין, יעל פורמן או עדו גנדל לא היו מתפתחים כפי שהתפתחו.
תוצאה אחרת של המקום המרכזי כל כך של התחרויות והפרויקטים על הכתיבה בארץ היא אורך הסיפורים – וגם זה מורגש היטב בספר. רבים מהסיפורים קצרים למדי ואורכם אינו עולה על עשרה עמודים, בהתאם למגבלות האורך של המיזם שלשמו הם נכתבו. גם עלילתם נבחרה כך שתתאים לנושא התחרות או הפרויקט.
כמובן, זה לא אומר דבר על איכותם של הסיפורים הללו – "לבד בחושך", שנכתב לפרויקט הכתיבה של כנס "מאורות" בשנת 2011, אף זכה לאחר מכן בפרס גפן. עם זאת, העובדה הזאת משליכה לפעמים על רוחב היריעה של הסיפורים. לא בכדי הסיפורים שנכתבו ישירות עבור הספר, או שפורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת בלי מגבלת מילים, הם הרבה יותר ארוכים מסיפורי הפרויקטים. סביר להניח שזה גם לא מקרה שהסיפור שפותח את הספר (120 כללים בסיסים לאנתרופולוג) והסיפור שסוגר אותו (זיכרונם של החיים) הם הסיפורים הארוכים ביותר והמפותחים ביותר בספר, יחד עם "שמים שבורים" – הסיפור השלישי באורכו.
"שמים שבורים" הוא אוסף מעניין ומומלץ, שהצליח להפתיע גם אותי, בתור מי שמכיר היטב את הכתיבה של קרן לנדסמן. והוא גם ממחיש את מה שאני אומר לה כבר שנים – היא צריכה לכתוב יותר, ולכתוב ארוך יותר.
(הוצאת סיאל, 2014. 287 עמודים).
"ב"יאגה", לעומת זאת, המעגל המשפחתי שורד כשהנכדה נכנסת לנעלי סבתה. "
אולי קרן התכוונה לכך אבל לא זכור לי שום קשר משפחתי בין המספרת לבין היאגה.
עדו, הביקורת מדברת על רוח הסיפור, וגם על פי ההקדמה ברור שכל כולו אנלוגיה ליחסים בין סבתא דועכת לנכדתה. היחסים המשפחתיים הפורמליים בסיפור חסרי חשיבות.
ספר ענק ממליץ לכולם בחום .
זה ספר שחייב להיות על המדף בכל בית