גביע של מי גשם

הסיפור הוא חלק מסדרת "שומרי הערים" והמשך ישיר לסיפור "ויסקי בקנקן" שהתפרסם באנתולוגיה "היה יהיה 5" (2013) שפרטים ממנו נחשפים בסיפור הנוכחי. סיפורים נוספים בסדרה פורסמו ב"היֹה יהיה 4" ובפרויקט הסיפורים של מאורות. הסיפור "הפוך, לקחת" מהסדרה זכה בפרס גפן לשנת 2013.

  

---

כובע הלפרקון הוא סימן האזהרה הראשון שלי.

הוא נח על השיש, ירוק-זוהר ופרוותי, מחרוזת עלי תלתן מפלסטיק מלופפת סביבו. אנחנו בוהים זה בזה – אני באימה והוא בחיוך זחוח, תעשייתי ומרוצה מעצמו. אני עומדת שעה ארוכה בדלת חדר השינה, בשיער פרוע ופיג'מה, נטועה במקומי מחשש שיקפוץ מהשיש וינשוך אותי.

"בוקר טוב!" יוני קורן אלי כשהוא יוצא מהמקלחת. מגבת עוטפת את מותניו, גופו מבריק מהמים, ושיערו נופל על מצחו… לא, לא. בלי הסחות דעת.

"מה… זה?" אני מנפנפת בידי לעבר התועבה.

"חילקו את זה בעיר הבוקר כשיצאתי לשלוח חבילה למת'יו". הוא מרים את הכובע ומניח אותו על ראשו, והדחף הקטן שהתעורר בי לשכוח מהעלבון החמור ולהפנות את אנרגיית הכעס למחוזות גופניים יותר נעלם תחת שרשרת עלי תלתן מפלסטיק. אני מנסה לגרום להם לקמול תחת מבטי אבל מצליחה רק להעלות חיוך נוסף על פניו של יוני. "סנט פטריק שמח, עלמתי!" הוא אומר במבטא האירי המזויף ביותר ששמעתי מעודי, וקד אלי.

"אנחנו נפרדים", אני מודיעה לו בחמיצות.

הוא צוחק ומנסה להניח את הכובע על ראשי. צווחת מחאה נמלטת מחזי ואני חובטת את הזוועה הרחק ממני. "אני לא צוחקת, יונתן! תעיף מכאן את הדבר הזה או שאני אעיף אותך מהקרוואן!"

"זה רק כובע, אשלינג", הוא אומר, עדיין מחייך, ולעזאזל – נראה שאיבדתי את היכולת לגרום לו להתייחס אלי ברצינות כשאני משתמשת בשמו המלא. "אני יודע שסנט פטריק הוא חג תיירותי וקתולי שאין לו שום קשר אלייך, אבל את לא יכולה לא לאהוב את האווירה שם בחוץ", והוא מצביע החוצה אל הדגלונים הירוקים שמקשטים את רחובות דבלין.

"אני בהחלט יכולה. סנט פטריק הוא 'חג' שבשמו פגנים ודרואידים בכל רחבי אירלנד נרדפו, גורשו ועונו במשך מאות שנים", אני אומרת. "עכשיו תן לי את הדבר הזה".

הוא מביט בכובע כמו היה כלבלב עזוב שעמדתי לזרוק בחזרה לרחוב. "מה את הולכת לעשות איתו?"

"להעניק לו קבורה ויקינגית הולמת על הליפי!" אני אומרת, וטורקת את הדלת אחריי.

אני לא באמת צריכה להגיע עד לליפי כדי לממש את האיום, אבל עשר דקות ההליכה באוויר הקריר מהמקום שבו הקרוואן חונה מרגיעות אותי. כמה סטודנטים יושבים על גדות האבן של הליפי, וכשהם רואים אותי, בפיג'מה ושיער פרוע ועם כובע ירוק-זוהר ופרוותי בידיי הם מצחקקים. אני מוציאה להם לשון ומשליכה את הכובע לנהר. לצערי הוא קל מדי בשביל לצלול כמו אבן, ופשוט מרחף לו על המים כמו שושנת מים רדיואקטיבית. אני לוטשת בו עיניים זועמות.

"את באמת רוצה שאעלה אותו באש?" השעשוע בקול העמוק מאחוריי מוסווה, אבל אני כבר מכירה אותה היטב. "אני יכולה".

אני מחייכת, מתפתה לרגע להסכים – לא בשביל הסיפוק האישי, אלא כדי לראות את הסטודנטים המצחקקים נבהלים ובורחים. לבסוף אני נאנחת ומנידה בראשי. "מוטב שלא. חבל על זיהום האוויר. פשוט תשלחי אותו לאיזה תייר אידיוט שאינו החבר שלי".

מאחורי גבי אני מרגישה יותר מאשר שומעת את צחוקה. זרם מים כמעט אקראי תופס את הכובע ונושא אותו הרחק ממני. "הוא לא אירי, שומרת. זה הכל".

"אני יודעת", אני עונה בקוצר רוח, ומיד מתחרטת. הוא יכול להיות, אני רוצה לומר לה. הוא יכול ללמוד להיות.

זרוע רכה וחזקה נכרכת סביב כתפי. אני מסובבת את ראשי להביט בה וכמעט זורקת את עצמי לנהר בעקבות הכובע. היא לובשת שמלה ירוקה נפוחה ומגוחכת, טול מתחת לבד סאטן מבריק, מכוסה בעשרות תלתנים רקומים. על ראשה נח כובע שהוא בעצם כוס בירה עצומה שמתיזה על כל סביבותיה אף על פי שהיא עשויה כביכול מבד. נעלי הריקוד שלה מקושטות בלפרקונים שמרקדים בעצמם כשאני מביטה בהם.

החלחלה על פניי כנראה ברורה למדי, כיוון שהיא פורצת בצחוק.

"הגם את, ברוטוס?" אני שואלת בקול מעורר רחמים.

"עד כמה שאני נהנית מחברתך, שומרת", היא אומרת, והשעשוע ניכר בקולה, "את לא חושבת שאולי מוטב לך לבלות את סנט פטריק במקום שאינו העיר המתוירת ביותר באירלנד?"

"באמת?" אני כמעט חוששת לקוות. "אבל ההצפות?"

"טיפלנו בכולן. אם יהיו עוד אני מבטיחה שאקרא לך". עיניה הירוקות נוצצות אלי. "לכי. קחי את התייר שלך ותתחבאו ביער עד יעבור זעם".

אני מחבקת אותה. אני תמיד מרגישה את פליאתן כשאני עושה את זה, אפילו אחרי כל החודשים האלה. הן לא היו רגילות למגע אצל השומרים הקודמים. ולפי הצורה שבה יוני מביט בי נשמע שגם אצלו מגע אינו עניין שגרתי. אני תוהה אם זה שונה כיוון שאני אישה, או אולי כי לא חונכתי מילדות ליחסים מרוחקים של כבוד הדדי. "לשמור דיסטנס", יוני קורא לזה. כך או כך, אין לי כוונה להתחיל עכשיו.

"בירה?" היא שואלת כשאני פונה ללכת, ומצביעה על הכובע שלה. "היא יכולה להיות גם ויסקי אם את רוצה".

אני מניחה שכל יום שמתחיל רע יכול רק להשתפר.

יוני מחליק אל המושב שלצד הנהג, ולהפתעתי מעביר לי בירה. כמו כל אירי ממוצע אני יכולה לנהוג בבטחה גם אחרי חמש או שש בירות. אבל יוני עדיין מתקשה להתרגל לזה והוא לא מעודד אותי לשתות תוך כדי נהיגה. בדרך כלל.

"חשבתי שתצטרכי את זה", הוא אומר.

"תודה". אני לוגמת ועוצמת עיניים לרגע.

הוא מחליק את ידו בתלתלים שלי. המגע רך, מלטף, מרגיע. "אז זו המסורת שלך לסנט פטריק? להתבצר בקרוואן שלך ולהעמיד פנים ששאר העולם לא קיים?"

אני שותקת, אבל מחשבותי צוללות אל תוך הזיכרון, החושים מהדהדים את ריחם של עלי מרווה, טעמם של פירות טריים ושל לגימות מי גשם, צליל הפעמונים וקולות הנגינה והשירה, תחושת הגוף היגע והמסופק אחרי ריקודים ארוכים, אינסופיים, עד אור הבוקר. ואז אני נותנת לכל אלו לשקוע בחזרה אל אותה גומחה קטנה של זיכרון.

רוב הזמן אני לא מתגעגעת. יש לי את הערים. ואת יוני. יותר משפחה ממה שהיה לי מאז שאבא שלי נפטר. אבל היערות, הנהרות, הימים, האוויר עצמו נראים כל כך ריקים בלי הדריאדות והמרוז ויצורי הקסם האחרים שנהגו לפסוע איתי לכל מקום שאליו הלכתי.

"היתה לך מסורת אחרת לסנט פטריק", יוני אומר בשקט. הוא מכיר אותי טוב מדי, לעזאזל.

"לא לסנט פטריק", אני מתקנת. "אוֹסְטַרָה. חג האביב. היום שבו הפגנים חוגגים את הטבע, את ההתחדשות. את סוף החורף. יום החג שהנוצרים הפכו ליום סנט פטריק. לקחתי אותך פעם לקאשל?"

הוא מכווץ את מצחו. "אני חושב שכן. המקום עם המצודה הענקית, נכון?"

"כן. המצודה הזו נקראת 'סלע קאשל', והיא עמדה במרכזו של אחד המחוזות הפגניים הגדולים והגאים ביותר של התקופה הקדומה, עד שבמאה החמישית מלך המחוז הגאלי הקדום התנצר. זו היתה תחילת הסוף של העולם הפגני. ואתה יודע מי שכנע אותו לקבל עליו את הנצרות? סנט פטריק היקר שלך".

"הוא לא שלי", יוני מבהיר. "אני יהודי".

"באמת?" אני מעיפה בו מבט, חיוך קל על שפתיי. "חשבתי שלשומרי ערים אין דת".

"לא לרובם, אני חושב. לא פגשתי כל כך הרבה". יוני טופח באצבע על סנטרו, המחווה המהורהרת שלו. "אבל בכל מקרה, להאמין בדת זה דבר אחד ולקיים את המנהגים והמסורות שנהוגים באזור שלך זה דבר אחר לגמרי. אבא שלי ואני לא מאמינים, אבל אנחנו אוהבים מסורות של חגים יהודיים כמו אוזני המן וחנוכייה".

המילים בשפה הזרה נשמעות לי סקסיות באופן משונה, ואני מכחכחת בגרוני. "מה אתה מנסה להגיד?"

"כשאת מגלה שאת שומרת ערים, זה שינוי גדול מספיק, שינוי שהופך לגמרי את החיים. אין סיבה להפסיק לקיים את המסורות והמנהגים שלך. את לא צריכה לוותר על… אוֹסְטַרָה". הוא מהסס לרגע, כמו לפני כל מילה שהוא לא בטוח שהוא מבטא נכון. המבטא הישראלי שלו חמוד כל כך שמתחשק לי לעצור את הקרוואן רק כדי לנשק אותו.

"זה לא עובד ככה. אני כבר לא חלק מהקהילה הזו".

"אמרת לי פעם שכולם מתקבלים בברכה לקהילה פגנית".

זה נכון. אמרתי. ולעזאזל איתו שהוא מקשיב לי בתשומת לב כזו וזוכר ברצינות כזאת את כל מה שאני אומרת. שאריות הכעס מהבוקר מתפוגגות. "בסדר", אני אומרת. "אבל אני מזהירה מראש. זה לא יראה כמו שאתה מצפה".

"למה את חושבת שאני מצפה?" הוא מעביר שוב את ידו בשיערי, מחייך.

"הקרבת קורבנות לשטן וריקודים בעירום לאור הירח?"

הוא צוחק, אבל עיניו חמות ורכות וידו משתהה על עורפי ממש מתחת לקו השיער, מלטפת, ואני יודעת שגם הוא זוכר.

 

הטירה וסביבותיה מקושטים בשרשראות של תלתני פלסטיק מחליאים ובדגלים ירוקים מדי, אבל בירידה מהגבעה לעבר המנזר העתיק כבר אין סמלים, או לפחות לא כאלו שמזוהים עם הנצרות. אני מצביעה בשביל יוני על שרטוט הגיר הפשוט שעל הקיר, בלוט של אלון שענפים פורצים ממנו. סמל של מקום מפגש פגני.

המנזר לא נשמר היטב כמו הטירה – קירותיו מלאים דלתות וחלונות שיצר הזמן, שטיח של עשב וצמחי בר החליף את המרצפות הקדומות והתקרה היא שמיים זרועי כוכבים. בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. האחרים כבר התכנסו, ומחליפים ברכות, קמעות וחיוכים. במרכזם עומד תומס, גבוה וגמלוני, לבוש גלימה ירוקה שנחש כסוף ארוך מקשט אותה לכל אורכה. "אשלינג!" הוא פורש את זרועותיו ואני צוללת לתוכן. "חסרת לנו בסולסטיס".

"אני מצטערת. הייתי… עסוקה". הוא ממצמץ, אולי רואה בפניי את האמת, אבל אז נשמע כחכוח מאחוריי ועיניו נעות ונודדות אל פניו של יוני המתקרב אלינו. תומס מתנשא מעליו לפחות בראש. "זה יונתן. החבר שלי", אני אומרת. "וזה תומס. כוהן של האלה הגדולה".

"ברוך הבא למעגל שלנו, יונתן". תומס חוזר על ההגייה שלי כשהוא אומר את שמו של יוני, מדייק בקפידה רבה באמירת השם המוזר ומחייך חיוך עמוק, אמיתי. חיוך התגובה של יוני חשדני יותר, אבל אני לוחצת את זרועו בעדינות, בהבטחה, והוא נרגע. "אני לא פגני", הוא אומר, נבוך מעט.

"כל מי שיש בו רצון מוזמן אל המעגל", אומר תומס. "בואו, נסיים את ההכנות".

אני מחליפה עוד כמה מילות ברכה וחיבוקים, ואז יוני ואני עוזרים לאסוף אבנים שירכיבו את המעגל.

"למה כולם לובשים נחשים?" הוא לוחש. "גם זה סמל פגני?"

אני מהנהנת. "הנוצרים מספרים שסנט פטריק גירש את הנחשים מאירלנד", אני מסבירה. "למעשה, כמעט לא היו נחשים באירלנד. זה אי, והאקלים בו קר. הנחשים היו סמלם של הפגנים הקדומים. לכן אנחנו לובשים אותם…" אני מהדקת אצבעות סביב אחת האבנים שהרמתי. "הם. הם לובשים אותם".

מבטו של יוני נח עלי, אבל אני לא מביטה בו. "כל מי שיש בו רצון מוזמן אל המעגל. זה מה שהוא אמר, לא?"

"כן". אני מניחה את האבן בשק הפתוח. "אבל יש הבדל בין רצון לבין אמונה".

יוני מניח את השק. "אשלינג… זה שגילית שמי שטיפל בך כל חייך היו יצורים אחרים לגמרי מאלו שהאמנת בהם לא אומר שהיצורים האלה לא אמיתיים. שומרי ערים אוהבים להאמין שהם יודעים הכל, אבל יצא לי לדבר עם יריחו וסדום וירושלים, מהרוחות העתיקות ביותר בעולם – ואפילו הן לא יכולות לאשר או להכחיש את קיומם של גורמים כמו אלוהים, או חיים אחרים, או גן העדן והגיהינום, או הבראוניז ואנשי השי".

"אתה לא מאמין", אני זורקת אליו.

"לא", הוא מודה. "אבל זה לא אומר שאת חייבת להרפות מאמונה שנתנה לך כל כך הרבה. המנהגים, הקמעות, הטקסים, הקהילה…"

אני עוקבת אחרי מבטו. ברידג'יט, נערה שברירית למראה עם שיער זהוב בונה את מזבח האלה על שרידיו השבורים של קיר אבן. היא פורשת בד אדום, מניחה מעליו נרות, מציתה אותם, מציבה במרכז את פסלון האלה, עם בטנה ההריונית, וקדה לו. סביבה איילין מטהרת את המעגל. גופה המלא נע בריקוד יפהפה כשהיא מושכת את מקלון המרווה, העשן העולה מקצהו מהדהד את ריקודה.

"זה לא עובד ככה", אני אומרת. קולי נשמע חנוק באוזניי. "ברגע שאתה לא מאמין, לכל הדברים האלו אין משמעות עבורך".

הוא מרים שוב את השק ואוחז בידי כדי להוביל אותי בחזרה אל המעגל. "אז אולי תמצאי אותה מחדש כאן".

תומס מסביר על אוֹסְטַרָה, חג האביב השני, שכמעט נכחד מהעולם בגלל סנט פטריק. על מקורו של מנהג המלבושים הירוקים, שסימל את לידתו מחדש של הטבע, את ההתחדשות. המעגל נפתח. ארבעה חברי קהילה מזמנים את ארבעת היסודות – תומס מחכה לראות אם ארצה לזמן את יסוד המים, כמו תמיד, אבל אני נמנעת ממבטו והוא מבקש ממישהי אחרת לעשות את זה. איילין מזמנת את האל ואת האלה. אני מחכה ללא תקווה לתחושת הקדושה שמילאה אותי תמיד במעגל, לידיעה שמשהו חזק וגדול ונצחי מביט בי, דואג לי. למגעה הרך של האלה, ברוח בשיערי או באור הירח על פני.

אור הירח והרוח עדיין נמצאים שם. אבל האלה איננה. הטקס ממשיך. תומס קורא לבאי המעגל לפנות אל האלים, להזכיר להם שהפגנים לא נעלמו, שהם עדיין כאן, מאמינים בהם, הולכים בעקבותיהם. אני מרגישה כמו זיוף. לא הייתי צריכה לבוא.

יוני מביט בתומס בעניין, מרותק מהעולם המשונה הנגלה לעיניו, אבל כשאני פוסעת בזהירות לקצה המעגל, בלי לשכוח לסמן את היציאה ממנו ולחתום אותו מאחורי בבירור, הוא בא איתי. "את בטוחה?" הוא שואל בלחש, ואני מהנהנת ומודה לו בלבי כשהוא מחליק את ידו בידי ולא מוסיף דבר.

אנחנו עוברים בשתיקה את קירות המנזר המתמוטטים, משאירים מאחורינו את השירה הרכה. ידו של יוני חמה ומנחמת בידי, נשימותיו השקטות והצל שלו כנגד הירח מוכרים ואהובים, ואני מבינה שזה מספיק לי. שזה תמיד יספיק לי.

אבל כשאנחנו מתחילים לפסוע בחזרה במעלה השביל לעבר הקרוואן, הוא מושך אותי אחורה בתנועה חדה, והאוויר המתמלט מחזי בבת אחת הוא הדבר היחיד המונע ממני לצעוק. "יוני, מה – "

הוא מהסה אותי ומצביע. דמויות מתקרבות ממעלה הגבעה, מכיוון הטירה. חבורת גברים שיכורים, רועשים, בקבוקי בירה בידיהם, סיכות של סנט פטריק על החולצות הירוקות מדי שהם לובשים. אני יודעת מיד שהם לא באו להצטרף לטקס. "בריונים נוצרים", אני לוחשת. "רוץ. תזהיר את תומס".

הוא מעביר עלי את מבטו, ואני יודעת מה הוא חושב. אני לא נראית כרגע כמו נוצרייה. "אני לא משאיר אותך כאן לבד", הוא אומר.

"אני לא לבד. הם לא יפגעו בי". אני מפשילה את שולי שמלתי וכורעת על ברך אחת כדי להדק את ידי לאדמה הלחה מטל, והוא מבין. "אל תיתן לאחרים להתקרב. אני לא רוצה שיראו משהו שיערער להם את האמונה".

הוא מהנהן ורץ בחזרה אל המעגל. אני ממתינה.

אני מכירה את החבורה הזו. לפחות את חלקם. נוצרים רבים רואים בעיסוק בטקסים פגנים ביום סנט פטריק עלבון אישי. הם נוהגים לאיים ולקלל ולהפריע לטקסים. נדיר יחסית שזה מגיע לאלימות פיזית, אבל הם רבים עכשיו. מאחורי אני מריחה את המרווה של איילין. "אם גדולה, הגני עלינו מכל רע", היא שרה, ואני רוצה להאמין לה, להאמין שהאלה יכולה לעזור. אבל יש עשרה פגנים, חציים נשים, ומספרם של הבריונים כפול.

אני מתכוננת להשתמש בקריאה כשאני שומעת את הקול בראשי.

שומרת, אומרת קאשל. מילה אחת, יחידה, ודי בה כדי שאדע שהיא ליוותה אותי מרגע שנכנסתי לעיר, צופה, מקשיבה, מביטה מהצד. מבינה את הצורך שלי להיות אחרת, רק לערב אחד.

הצורך נעלם. מבטי נודד אל המעגל והרעיון נרקם במחשבותיי, מתלפף כמו הענפים הפורצים מבלוט האלון. אני כמעט מרגישה את חיוכה של קאשל בראשי.

הבריונים מופתעים לראות אותי עומדת לבדי ליד חורבות המנזר. לרגע המחשבה להתנכל לאישה צעירה אחת, בודדה, מרתיעה אותם, אבל אז השכרות והצדקנות מניעים כמה מהם קדימה. זה מתחיל כמו תמיד בקריאות גנאי. "היי, מכשפה, איפה המטאטא שלך?" "רוצה להקריב אותי לשטן?" "שחטת איזה חתול לאחרונה?" "אולי תרקדי לנו בעירום?"

אני מחכה בסבלנות שיסיימו לפני שאני מדברת. "האלה מגנה על המעגל. היא לא תניח לכם לפגוע בנו. עזבו את המקום הזה".

בשקט שמשתרר אני כמעט יכולה לשמוע את פעימות לבם. אולי הם כבר מרגישים משהו, באוויר, באדמה, בגשם הקל שהחל לרדת סביבנו. כמו שאני הרגשתי אז, כמו פעם.

"את חושבת שאנחנו לא יודעים מה אתם עושים כאן כל שנה?" אומר אחד מהם. "מחללים את קירות המקום הקדוש הזה?" הוא שובר את הבקבוק שבידו על קיר המנזר, בלי להיות מודע בוודאי לאירוניה במעשיו. ואז מנופף בבקבוק לעברי. אני לא זזה.

"תסתלקי מפה, מכשפה. תחזרי למקום שהקדוש גירש אותך אליו".

הוא זורק את הבקבוק, זריקה קטנה, לא משמעותית, שנועדה לפגוע ברגליי. אבל הבקבוק ניתז באוויר, מוטח למעלה, מועף אליו בחזרה כמו עפיפון תועה ומחטיא אותו בקושי. הוא בוהה לרגע ואז חוטף מחברו בקבוק נוסף וזורק גם אותו, הפעם אל ראשי. אני נדרכת, אבל לא יותר. התחושה שאופפת אותי מוכרת כל כך. אני מרגישה את הכוח סביבי, מתעורר לחיים בדשא, ברוח, באבני המנזר הישנות, בידיעה שאני לא לבד. ישות נצחית, רבת עוצמה, אלמותית, שוחרת טוב, עוטפת אותי במעטה מגונן של טבע וקסם. אבל הפעם אני יודעת לקרוא לה בשם.

רגליי מתרוממות מהקרקע כאילו הכבידה בחרה להתעלם ממני, ושיערי רוקד סביב פני. "הזהרתי אתכם. האלה מגנה על המעגל הזה", אני אומרת, אבל לא קולי הוא זה שבוקע דרך שפתי, אלא קול עתיק יותר, עמוק ורב עוצמה.

הבריון שמלפנים בוהה, נע אחורה באופן לא מודע ומתקרב אל חבריו. "מכשפה", הוא ממלמל.

"לא מכשפה – כוהנת". אור חזק מקיף אותי ומאיר את פניהם המבוהלות של הבריונים. אחד מהם מרים סכין, אבל מיד שומט אותו כמו עלה באש. היסודות מתפרצים סביב הבריונים. רוחות קפואות נושבות. אש בוערת בפניהם, חורכת את קצוות שיערם. האדמה תחת רגליהם רועדת. הגשם ניתך, חזק יותר ויותר, עד שהוא הופך לברד. רעמים מחרישים וברקים מאירים את השמיים.

"אשלינג", קולו של יוני, רך, נשמע מאחוריי. אני מפנה אליו את מבטי. האחרים עומדים מאחוריו, מבוהלים, אחוזי יראה. רק בעיניו של תומס אני רואה משהו אחר, מהורהר, לא מפוענח. "זה מספיק".

אבל הוא טועה. הוא לא גדל כאן. הוא לא חווה את ההתעללויות האלו מדי שנה. מדי יום. לא. זה לא מספיק. בשנה הבאה הם יחזרו, ויהיו איתם עוד בריונים. בלי אומר אני מסתובבת בחזרה. הברד מתחזק. הרעמים מתגברים. כוחות שרוח עיר לא הייתה בוחרת בדרך כלל להשתמש בהם, כוחות שקשה לה יותר להפעיל. אבל אני מרגישה את כל עוצמתה של קאשל. אלפי שנים של היסטוריה וזיכרון שואגות באוזניי, מבקשות להעניש אותם, להעניש את כל אלה שלקחו ממנה במשך השנים את הצעירים הרוקדים והשרים בעלי העיניים הבורקות. הבריונים בורחים עכשיו, אבל הם לא יתרחקו. בקעים באדמה חוסמים את מסלולם. הברד מכה –

מערבולת של חול זר ולא מוכר מקיפה אותי, סובבת אותי, מעוורת אותי באור שמש פתאומי ובניחוח עז של ים – ומשהו אחר, אולי קפה – וריחות פריחה לא מוכרים, וריח אחר, שמתקשר בראשי למדבר ואוויר וליוני, רק ליוני –

אני עוצמת עיניים לרגע ארוך, נושמת לתוכי את הריח הזה, ואז פוקחת אותן שוב. הבריונים כרועים מכווצים ליד אחד מקירות המנזר, חבולים מגושי הברד. כמה מהם מתפללים לאל האחד שלהם, אבל רובם פשוט מתייפחים כילדים.

המזמורים שמאחורי חודרים סוף סוף את שמיעתי. אני מביטה באחרים. הברד לא נגע בהם. למעשה בגדיהם בקושי נרטבו. גם הם מתפללים. יוני עומד לצדם, פניו קודרים. בידו הקפוצה נח שקיק ריק שאני יודעת שהכיל חול ים מתל אביב. הוא הפעיל הגנה.

הוא הפעיל הגנה נגדי.

מישהו ניצב מולי עכשיו. לא אחד הבריונים. תומס. "אלה גדולה", הוא קד לפני. "תודה שהגנת עלינו ותודה על אמונתנו בך. השיבי את הכוהנת שלך אלינו. בבקשה".

אני מרגישה את שאלתה של קאשל בראשי, ללא מילים, ועונה באותה דרך. האור נמוג מגופי. שיערי צונח שוב על כתפיי ועל גבי, ורגליי נוגעות אט-אט באדמה. הברד נמוג ומשאיר אחריו רק את גשמי הערב הקלים. הבקעים באדמה נסגרים והבריונים נמלטים, זועקים.

אני ממצמצת, מנסה להעמיד פנים שהתעוררתי מחלום. "מה קרה?"

זה עובד. ברידג'יט מתחילה להתייפח ולהתפלל ואיילין מחבקת אותי בכוח. כמה מהאחרים אוחזים בידי או בכתפי ואומרים לי מילות תודה. תומס מביט בי, עיניו העמוקות בוחנות, כרואות את תוכי.

אני מביטה סביבי. כמה מקירות המנזר ספגו מכות כבדות. קאשל משמיעה דברי חרטה באוזניי, בראשי, אבל אני יודעת שרצוני הוא שגרם לכך, לא רצונה. ערים אינן שונאות, אינן נוטרות טינה. גם אני לא יכולה עוד להרשות לעצמי רגשות כאלו. לא עכשיו.

יוני נמנע ממבטי. אני מגיעה אליו ולוחצת את ידו. "אני לא כועסת", אני לוחשת. "תודה שעצרת אותי".

חוסר הנוחות נעלם מיציבתו, והוא מחבק אותי.

אנחנו נשארים לסוף הטקס, סוגרים את המעגל, מודים לאל ולאלה, לארבעת היסודות שליוו אותנו. אני עושה זאת בכוונה רבה, אך לא נראה שהאחרים חושדים במשהו. להפך – התפילות שלהם עזות ומלאות אהבה לכוחות המקיפים אותם. אני תוהה אם קאשל יכולה לשמוע אותם, להתנחם בתודותיהם, אף על פי שלא הופנו אליה. לא פשוט להיות ישות שאיש אינו יודע על קיומה, שכל מעשיה הטובים מיוחסים לאחרים.

אבל לפנות בוקר, כשאנחנו מתפזרים איש איש לדרכו, אני מביטה בתומס, בעיניו העמוקות, ותוהה כמה הוא הבין מאירועי הלילה. הוא מחייך אלי ומושך אותי לחיבוק עז. "אל תיעדרי שוב מהמעגל לזמן ארוך כל כך, אשלינג", הוא מבקש, ואני שותקת. הוא אוחז בי רגע ארוך ואינו מרפה. "מעולם לא ראיתי את האלה מתעלת את עצמה בצורה כזו דרך כוהנת", הוא אומר. "את מיוחדת לה מאוד".

אני מקווה שחוסר הנוחות שאני חשה אינו מתבטא בפני. תומס הוא ידיד יקר, ואני לא רוצה לשקר לו. "הייתי שם, והיא הגנה עלי מפניהם. זה הכל".

הוא מהנהן, עיניו עדיין נחות עלי. "משהו השתנה בך בסולסטיס האחרון".

אני מסובבת קצוות שיער סביב אצבעי. "מה?"  

"אני לא יודע. את אחרת. חזקה יותר. עצובה יותר. כאילו משקל כל העולם הונח בן לילה על כתפייך". הוא מביט ביוני, שמחנה את הקרוואן על הדרך הסמוכה. "וגם הוא נראה ככה. הוא לא מכאן".

אני מחייכת. "מה הסגיר אותו, המבטא המחריד?"

"לא, אני מתכוון…" תומס בוחן את יוני. "הוא שייך למקום אחר. שייכות מוחלטת, כפי שיצורי הקסם שייכים לאדמה שממנה באו ואינם יכולים לעזוב אותה".

הוא שייך לי, אני רוצה לומר, אבל אני יודעת שהוא צודק. תמיד ידעתי. חול הים של תל אביב התפוגג כבר, נמוג ונעלם באדמת קאשל העתיקה, במדשאות המנזר. אבל אני מרגישה כאילו הוא רוטט תחת רגליי היחפות, צורב אותן, נע כמו נחש שעומד להתהדק סביבי. כאילו נשמתי אותו לתוכי ועכשיו הוא שם, כמו ריקבון שמתפשט, כמו פצע שמסרב להגליד, כמו איבר שאני יודעת שיום אחד אאלץ לכרות. זו יותר מידיעה – זו אמת מרה, פשוטה, שאני לא מסוגלת להתכחש לה עוד. יוני שייך למקום אחר.

וגם אני.

"תומס", אני לוחשת. "אני לא אבוא עוד למעגל".

"אני יודע", הוא עונה. "אבל דעי שאת תמיד מוזמנת אליו. לא משנה מי תהיי".

והוא נושק למצחי וחוזר אל האחרים, ולרגע הבדידות גדולה מנשוא. חיבוקו של יוני, כשהוא מגיע אלי ועוטף אותי בזרועותיו, רק מעמיק אותה. זרועותיו כמו מהדהדות את היעדרן הצפוי. אולי לא עכשיו. אבל בעוד חודש, חודשיים, שנה, הוא ייאלץ ללכת.

"מה קרה?" הוא לוחש, ואני מנידה בראשי. המשקל בחזי כבד מדי, המילים מסרבות לבקוע מפחד שיהפכו למציאות ברגע שאבטא אותן.

ואז משב רוח רך מלטף את פני, נושא ריח של עלי מרווה, וצלילי הפעמונים וקולות נגינה ושירה מהלילה, ובדרך כלשהי, אפילו טעם של פירות טריים ושל לגימות מי גשם. הבדידות מתפוגגת והנשימה נעשית קלה יותר. אני משלבת את אצבעותי באצבעותיו של יוני. הוא כאן, איתי, ועד שיעזוב אני מתכוונת לבלות איתו כל רגע שאוכל, להיות מאושרת ולהעניק לו אושר. האלה לימדה אותי לא לבזבז מתנות.

"הכל בסדר", אני אומרת, וכמעט מתכוונת לזה. "בוא, נלך למצוא לנו איזה פאב".