דמעות בנהר / ג'נגו מתייסן

ג'נגו מתייסן, סופר ומוזיקאי הולנדי, גאה לספר שסיפוריו התפרסמו בכל כתבי העת הז'אנריים בארצו וזיכו אותו בשישה פרסים חשובים בהולנד: שלוש פעמים פרס Unleash, פעמיים פרס NCSF ופעם אחת פרס Grote Brugse Boekhabdel לפנטסיה. ספרו הראשון באורך מלא יצא לאור בשנת 2010. לפני כן הספיק לכתוב ספר עיון על אורגן המונד ולפרסם כשלוש מאות מאמרים בענייני מדע פופולרי או מוזיקה בהולנדית ובאנגלית. כיום הוא מתמקד בכתיבת מוזיקה וסיפורת.
בסיפורו הנוכחי הוא משלב את עיסוקו הפורה במוזיקה עם אגדת פולקלור גרמנית מפורסמת: לורליי

1: הסלייד המוזהב

ישבתי על קצה המיטה ותחבתי ספוג תחת מיתרי הגיטרה שלי, ליד הגשר, כדי לא להעיר את הורי. התאמנתי על בלוז פרשת הדרכים כל הלילה, בעזרת סלייד שאלתרתי מצוואר בקבוק קולה ישן.

השיר היה קל, אבל לא הצלחתי לגרום לו להישמע כדיוק כפי שרציתי. למרות העייפות לא הייתי מוכן להניח את הגיטרה מידי. הייתי מוכרח להמשיך ולנסות עד שאגיע לשלמות, אז ניגנתי אותו שוב ושוב ושוב.

נבהלתי כשהגיטרה החליקה מחיקי. כנראה נרדמתי. נער, אדום ואפל כאופק במערב בעת השקיעה, תפס את הגיטרה שלי. הוא לא לבש בגדים או תכשיטים, רק סלייד מוזהב על קמיצת ידו השמאלית.

הוא כרע לפני, כשהגיטרה שלי בידיו. אינני יודע מדוע לא חשתי כל פחד. אפילו לא הופתעתי מכך שהנער הופיע בחדרי. אולי מאז ומעולם ציפיתי לפגישה הזאת, במוקדם או במאוחר.

הנער כיוון את הגיטרה שלי וניגן בלוז. למרות הספוג, הגיטרה שלי בכתה כאילו העולם עומד לבוא אל קצו. בדיוק כך תמיד רציתי לדעת לנגן.

הוא הניח את הגיטרה במאוזן על ידיו והגיש לי אותה. תהומות עיניו השחורות הביטו בעיני. הוא לא אמר מילה אך בכל זאת הבנתי אותו. הבנתי על איזה הסכם אחתום כדי לנגן בגיטרה שלי, אחרי שהוא כיוון אותה.

ואכן ניגנתי. בלוז פרשת הדרכים ייבב תחת אצבעותיי. הנער עצם את עיניו והנהן.

התחלחלתי מחדש כשאמי פתחה את הדלת, "ילד שלי, שוב ישבת כל הלילה והתאמנת?"

2: "שלום, ג'וליה היפה"

השעה היתה קצת לפני שמונה. מטאטא, גלגל צלילים ואני כבר לבשנו את בגדי הבמה שלנו. עמדנו על המדרכה מול דלתות "מושי בר 966". נרעדתי. ציפה לנו עוד לילה קר.

הגשם על הגגון מעלינו נשמע כאילו מישהו משליך עליו חצץ. המכוניות החולפות על כביש הלבנים מאחורי נשמעו כתוף מצעדים, עקבי הנעליים של הולכי הרגל חולפים כמקלות הקשה.

"הממזרים הערמומיים האלה השיגו אותנו גם עם הספוטניק". מקרר, הדורמן, שאף מהסיגריה שלו. הוא נגע במשרוקית הכסף שהייתה תלויה על צווארו. גופו הרחב, התחוב באפודת ימאים מצמר שחור, חסם את הפתח המכוסה וילון אדום. ירכיים עטויות גרביוני רשת צוירו על הקיר משני צדי הדלת.

"ראיתי את תשעת האסטרונאוטים של מרקורי בטלוויזיה הצבעונית, בחלון הראווה של טלפונקן". אורות ניאון שרטטו תבניות צבע משתנות על פניו של מטאטא. "האמריקנים ינצחו את הרוסקים האלו בחלל. אני בטוח".

גלגל צלילים הניד בראשו והצביע עם הסיגריה שלו אל מטאטא. "הרוסים כבר מרחפים להם שם בלי שאף אחד יודע. הם עוקבים אחרינו ומתכננים את הפלישה למערב אירופה. הגיע הזמן לעזוב את המדינה הזאת ולהגר לאמריקה כל עוד אפשר". הוא פנה אלי, נעץ את הסיגריה בפיו ודיבר מבין שיניו: "נו, מכת חשמל, אתה סוף סוף בא איתנו?"

נאנחתי. "אתה יודע שלעולם לא אעזוב את גרמניה".

"מה מונע ממך…"

צפירת חשמלית חולפת קטעה את המשך דבריו של גלגל צלילים. הוא התכווץ. קצה הסיגריה שלו זהר. "הרה-דיאז הזה מזייף. הוא עצם את עיניו וקיפל את אצבע האמה בידו הימנית, כלוחץ על אחד הקלידים השחורים על אורגן ההמונד שלו.

פתאום שמעתי חריקת צמיגים. הסתובבתי בחטף. מבעד למסך הגשם ראיתי קדילק אלדורדו בגון פנינה מחליקה הצדה. היא החליקה, צמיגיה נעולים, עד למדרכה ונעצרה.

איזטה אדומה קטנה מאחור הספיקה בקושי לחמוק אל פסי החשמלית. בצפירה שנשמעה כצפצוף של חיית צעצוע, המכונית הקטנה חלפה על פני הלווייתן האמריקאי.

מי גשם זרמו במפלים מגוף הקדילק המתנודדת עדיין. על דופן המכונית ראיתי השתקפות של שלט ניאון "פוטו אגפא". הפנסים האחוריים זהרו באדום כמו היו צריחי תותחים על סנפירי הזנב של טיל מרקורי. החלון הצדדי החליק למטה. "שלום, ג'וליה היפה". אמר קול גברי לאישה שעל המדרכה.

האישה חגרה את מעיל הגשם התכול שלה סביב מותניה הצנומים. שיערה הבלונדי הארוך נצמד בגדילים רטובים לצווארה ולמעיל. היא החזיקה את ידיה בכיסים. "תמשיך לנסוע, רומיאו מטומטם", אמרה בשקט. קול האלטו שלה נשמע חם ומתנשף. למרות הגשם ורעשי הרחוב הבנתי היטב כל מילה שאמרה.

ברק קרע את שמי הלילה מאחורי חזית בניין 'בוואריה, סנט פאולי' שמעבר לרחוב.

שמונת הצילינדרים של הקדילק נהמו. צמיגיה האחוריים ניסו לנעוץ את ציפורניהם בלבנים החלקלקות. רעם ביקע את השמיים. הגברת הביטה במכונית הענקית רועמת לאורך רחוב הריפרבאן.

שמעתי את מטאטא צוחק. " הוא בטח חשב שהוא ברחוב הרברט, איפה שכל הזונות".

"הבחור הזה נואש", אמר גלגל צלילים. אני מוכן להתערב שהוא יפנה ימינה לרחוב דוִד כדי להגיע לרחוב הרברט".

מעילה של הגברת הותיר את שוקיה החטובים חשופים. התפרים על גרבי הניילון שלה היו ישרים כסרגל.

פתאום שמעתי את צמיגי הקדילק צורחים בשנית. הרמתי את מבטי. צמיגיה הקדמיים של המכונית פנו לרחוב דוד, אולם כלי הרכב עצמו המשיך קדימה. נשמע צליל מתכתי עמום. המכונית נקברה בגופה של חיפושית פולקסווגן שחנתה בפינה. היא הדפה את החיפושית אל המדרכה ושיטחה אותה על כתלי תיאטרון אלדין. הקדילק הפכה לגרוטאה מעשנת. צלחת גלגל יחידה התגלגלה ונחבטה בקיר בקול. שוטרים רצו החוצה מתחנת המשטרה שליד אכסניית קראוזה.

הגברת סבה על עקבי הסטילטו השחורים שלה. היא השפילה את מבטה והביטה בי בגיחוך מתחת לגבותיה הדקות, המעוצבות, ונראה כאילו היא בוחנת אותי לעומק.

היא הרימה את רגלה הימנית ונענעה אותה קדימה ואחורה על קרסולה. אני לא יודע אם מתחה את רגליה או התלבטה לאיזה כיוון ללכת.

היא נענעה את ירכיה, הניחה לבסוף רגל אחת לפני השניה והצטרפה אלינו מתחת לגגון. "בנים, נשאר לכם מקום בשביל גברת?"

"תמיד", אמר מטאטא. "להביא לך מטריה? או מגבת?"

היא סובבה אליו את ראשה באטיות. "למען השם, בשביל מה?"

"את כל כך רטובה".

"מפריע לך שבחורה נרטבת?" היא זקפה את גבתה השמאלית.

"כן. אה, לא, זאת אומרת…"

"אני אוהבת להיות רטובה". היא עצמה את עיניה והטתה את ראשה לאחור, כך שהמים הזורמים מהמרזב שטפו את שיערה. מים שטפו במורד לחייה ותחת צווארון מעילה. היא שלפה את ידיה מהכיסים והברישה את שיערה לאחור בתנועות ארוכות של ציפורניים מושחזות, מוזהבות.

"אני אוהבת מי גשם". היא הוציאה את ראשה מזרם המים והביטה בי שוב מתחת לגבות הללו. היא פשקה את שפתיה וליקקה את אצבעותיה. "הם כל כך מתוקים".

היא גיחכה וסקרה אותנו במבטה. היא התקרבה והביטה בי שוב. "אני מתה לסיגריה".

"אני לא מעשן, מותק". אמרתי. "זה עושה קמטים".

מטאטא הושיט לה את חפיסת הג'יטאנים שלו עם הפילטר. בלי להסיר ממני את מבטה היא נטלה סיגריה בין האגודל והאצבע של ידה הימנית ונעצה אותה בין שפתיה.

שמעתי גפרור נדלק. מטאטא הרים את הלהבה מתחת לסיגריה שלה. בידה השמאלית היא תפסה את שורש כף ידו של מטאטא. היא גחנה כדי לנעוץ את קצה הסיגריה בלהבה. היא לא הסיטה את מבטה ממני גם כשינקה את הלהבה לסיגריה. הקצה זהר באדום בוהק, אדום כשפתיה.

ראיתי את שדיה מתרוממים כשמילאה את ריאותיה. היא הוציאה את הסיגריה מפיה וחייכה. היא עצרה את נשימתה בלי להרפות מידו של מטאטא.

הלהבה רקדה לאורך הגפרור, מתקרבת לאגודלו ולאצבעו של מטאטא. ראיתי אותו מכווץ את אצבעותיו בניסיון להרחיק אותן מהלהבה.

רק כשהלהבה כבר הגיעה אל ציפורן אצבעו של מטאטא היא כיווצה את שפתיה לנשוף על הגפרור ואפפה את פני בעשן סיגריות.

"תודה, זה היה חסר לי נורא", אמרה למטאטא.

"לא קר לך?" שאל מטאטא.

"אף פעם לא קר לי". היא צעדה לעבר מטאטא ואחזה בין האגודל לאצבע של ידה השמאלית בדש השחור של מעילו המוזהב. היא הניחה לאגודלה לגלוש מעלה ומטה על הבד. "גזרה נחמדה".

"אנו בדיוק בדרך לעבודה". מטאטא הצביע לעבר הכרזה של שלושתנו בחלון.

אמבולנס מרצדס חלף בצפירה מחרישת אוזניים ועצר ליד הקדילק המקומטת. פרמדיקים פרצו ממנו וגלגלו אלונקה לעבר המכונית.

"נראה שהוא ממש נמעך", אמר גלגל צלילים.

"הגיע הזמן שיסללו כבר את הרחוב הזה באספלט", אמר מקרר. "מה שקורה בפנייה הזאת עם המרצפות בכל פעם שיורד גשם זה ממש טבח".

הגברת לא טרחה אפילו להציץ במחזה. "שלישיית החתולים החשמליים". קראה בקול מהכרזה. "אתם מפורסמים?"

"אנחנו מפורסמים בעולם בכל גרמניה". מטאטא חייך והושיט את ידו. "קוראים לי מטאטא".

"אז אתה בטח המתופף". הגברת התעלמה מידו המושטת.

מטאטא הרים גבה. "בחורה חכמה".

"אתה מנגן רק עם מברשות?"

"לא, אבל אני מעדיף אותן על מקלות". מטאטא חייך והצביע לעבר גלגל צלילים. " אנחנו קוראים לו גלגל צלילים".

"אורגן המונד?" היא קפצה את שפתיה והנהנה. "כלי מודרני. B3 כמו ג'ימי סמית'?"

גלגל צלילים הניד בראשו. "אחיו הגדול. A100".

"ציוד כבד לדרך. יש לך עוזרים בשביל זה?" היא צבטה בידה השמאלית את זרועו הימנית של גלגל צלילים. היא חייכה ושרבבה את שפתיה. "לא, אתה בטח מרים אותו בעצמך. איזה בחור חזק אתה".

"כולנו עוזרים להרים את המפלצת הכבדה הזאת". מטאטא הצביע לכיווני. "וזה מכת חשמל".

"מכת חשמל?" היא הביטה בי מזווית עינה. "אז הוא הגיטריסט. הוא טוב?"

"מכת חשמל הוא הגיטריסט הטוב ביותר בעולם".

"באמת?" היא זקפה גבה. "חשבתי שבארני קסל היה מספר אחת בסקרים".

מזווית עיני ראיתי את האיש מהקדילק מונח על האלונקה.

מטאטא פער את פיו. "את קוראת את סקרי הג'אז בדאון ביט?" הוא הביט בחיוך רחב בגלגל צלילים ובי.

"חברים, הרשו לי להציג בפניכם את נערת חלומותיי". הוא נפנה בחזרה לכיוונה. "מה שמך?"

"היא שאפה מהסיגריה. "לורה".

מטאטא שר אוטומטית את השורה הראשונה מ'לורה', הבלדה המצולמת של ג'וני מרסר. "יקירתי", אמר. "בארני קסל לא מגיע לקרסוליים של מכת חשמל".

"אז למה אתם מנגנים דווקא כאן?" היא זקפה את אפה והצביעה עם הסיגריה אל הכרזות שהציגו נשים לבושות בלבוש מינימלי, בתנוחות מגרות, על חלונות המושי בר 966.

"זה אחד המקומות הבודדים במדינה הזאת שאנו יכולים לנגן בהם ג'אז ובלוז", אמר מטאטא.

"אז למה אתם לא עוברים לאמריקה?"

מטאטא וגלגל צלילים צחקו. גלגל צלילים הביט בי, קפץ את שפתיו, הנהן והצביע לעבר לורה.

היא עברה בין מטאטא לגלגל צלילים, הלכה לעבר הקיר ובחנה את הכרזה 'דרושות בנות'. "אה, הבנתי, אתם מחפשים אותי".

היא המשיכה ונעמדה לפני מקרר.

הוא הנהן, זז מדרכה והסיט למענה את הווילון. "הילדה", צעק פנימה. "יש כאן מישהי שרוצה לדבר עם הבוס".

לורה שמטה את הסיגריה ומעכה אותה בקצה נעלה. היא הסתובבה והביטה בי שוב. "נתראה בעוד רגע".

היא נעלמה מאחורי הווילון.

"אני ראיתי אותה ראשון", אמר מטאטא.

האמבולנס נסע לדרכו ביללת צופרים.

3: תיבת קול

כרגיל בתחילת הערב, המקום הסריח מהליזול ששטפו בו את הכל. אפילו הבנות נדבקו בריח שלו. הן חשבו שהוא אמצעי מניעה יעיל. הליזול לא הצליח להסוות את ריח עשן הסיגריות המעופש, הזיעה והאלכוהול. הכול היה רווי בו. הגיטרות שלי, הבגדים שלי וגם אני.

המופע הראשון היה של נטי פייג'. היא התפשטה לצלילי 'פיטר גאן', שיר הנושא של סדרת הבלשים הטלוויזיונית. העפתי את גיטרת הפנדר שלי סביב צווארי והפעלתי את מתמר הגשר כדי שתישמע חדה כתער. פרטתי את המקצב הפותח. עקב סטילטו הופיע בצד הבמה. הזרקור האיר רגל עטופה בגרביון רשת.

מלחים סביב שולחן קדמי החלו לצעוק ולשרוק. גבר על הבר הביט בהם בזעף. פרט לכך המקום היה שומם.

נטי עלתה על הבמה מאחורי הווילון, לבושה במעיל גשם שחור ומגבעת. היא רקדה בתנועות ירך מוגזמות, תוך שהיא מביטה סביב כאילו עוקבים אחריה.

כשהגיעה למרכז הבמה החל גלגל צלילים לנגן את המוטיב המרכזי, עם כל השסתומים פתוחים. אורגן ההמונד רעם כרעידת אדמה. נטי העמידה פנים כאילו פגע בה כדור ונפלה ארצה. היא השליכה את כובעה אל הקהל וחשפה את שיערה השחור הארוך. אחד המלחים תפס אותו.

נטי התפתלה על הרצפה בקצב, שיערה נגרר על הבמה. בנהמת האורגן הבאה היא קפצה והחלה לפרום את כפתורי מעיל הגשם שלה, תוך שהיא שולחת מבט מפתה אל המלחים.

בטי המצליפה, לבושה במדי עור שחורים, התפשטה לצלילי 'לילי מרלן' עם שוט, ופטי החתלתולה שהתפשטה בסאטן אדום ותחרה לצלילי הבלוז האטי של ג'ימי פורסט, 'רכבת לילה', סיימו כבר את הופעותיהן. המועדון היה מפוצץ.

ליווינו את מטאטא ששר שילוב של 'רק ג'יגולו'/'אין לי אף אחד' בחיקוי המוצלח ביותר שהיה לו ללואיס פרימה. הזרקורים, שהתמקדו עלינו, האירו את עשן הסיגריות והפכו אותו לחומת ערפל לבנה שדרכה יכולתי לראות את נטי יושבת יחד עם המלחים, עטויה מחדש במעיל הגשם.

אחד המלחים חבש את המגבעת שלה. היא צחקה. המלחים הזמינו את שמפניית הבית, מה שאמר שהם בזבזו המון כסף על יין נתזים זול. נטי תישאר ליד שולחן המלחים כל עוד השמפניה תזרום. נטי עצמה שתתה רק קולה. מינקמייסטר, הבעלים של מושי 966 אסר על הבנות לשתות אלכוהול. גם לתזמורת ולצוות היה אסור לשתות אלכוהול.

מישהו חצה את קרן האור של הזרקור. מצמצתי. מינקמייסטר התקרב, כשזרועו הימנית כרוכה סביב לורה.

היא לבשה שמלת נצנצים שחורה צמודה, עם גדילים על ירכיה, ושטחים שקופים רחבי ידיים שחשפו את רוב חזה המרשים.

הם ניגשו אל במת התזמורת ונעמדו לידה, מאחורי האורגן. מינקמייסטר השאיר את זרועו הימנית סביב מותניה של לורה, הוציא את הסיגר מפיו ואותת לנו לגשת אליו.

ניגנו את אקורד הסיום. לאחר מחיאות כפיים עלובות, גלגל צלילים ניגן את זמריר ההפסקה שלנו.

הנחתי את הגיטרה שלי על המעמד שלה ושקעתי על ספסל האורגן ליד גלגל צלילים. הבוס רצה כנראה להגיד לנו שהוא שכר את הבחורה החדשה לנסיון. היינו צריכים לדון בסוג המוזיקה שלצליליה היא תתפשט. בחורות באו והלכו כמעט בכל יום.

"בחורים", אמר מינקמייסטר. "לורה נבחנה עבורי במשרד. היא מדהימה. שכרתי אותה עד לסוף החודש".

הנהנתי.

"בסדר", אמר מטאטא.

"זמרת ג'אז פשוט נהדרת, בדיוק מה שהיה חסר לכם".

הבטתי בו בהפתעה.

"בוס", אמר מטאטא. "שכרת אותנו בתור שלישיה. אנחנו לא צריכים זמ…"

"בלי ויכוחים", אמר מינקמייסטר. "זהו המועדון שלי. אני מחליט מי שר פה. עכשיו היא הזמרת שלכם. תשמחו שאני יודע לזהות כשרון".

"אבל בוס, הכשרון האחרון שאתה…"

"אני עדיין שומע אותך מדבר. גש מאחורי התופים האלה ומהר. היא שרה וזהו זה. אני הולך לחטוף בירה מהבר ואז אני חוזר לשבת כאן מקדימה. אתם תתחילו את השיר שלה עוד לפני שהתחת שלי ייגע בכיסא. אחרת אתם מפוטרים". הוא הסתובב והלך אל הבר.

"אני יכולה לעשות בדיקת קול?" שאלה לורה.

מטאטא גיחך, הרים את קצה אפו בעזרת המברשות שלו וחזר בפנטומימה על 'בדיקת קול' כמנצח.

"את תתני את הקול, בובה", אמרתי. "אנחנו נעשה את הבדיקה".

"אמרתי משהו מצחיק?" היא הניפה את ראשה. בפעם הראשונה ראיתי את עיניה בבירור. הן היו כחולות בהירות, כמו הים בזריחה.

"בדיקות קול נועדו לחובבנים עם אוזניים מפח. רק תגידי לנו מה את רוצה לשיר".

"אתם לא אוהבים אותי יותר? שברתם את לבי".

"תשמעי, בובה. אל תיעלבי. זה לא שאנחנו לא אוהבים אותך. אבל את לא מתארת לעצמך כמה בחורות, עם, אה… ריאות גדולות ויפות, שחושבות שהן פגי לי, היינו צריכים ללוות כאן. הבוס שומט אותן בחיקנו אחרי בדיקה בעל פה. אף לא אחת מהן ידעה לסחוט תו נקי אחד מהפה שלה".

היא חייכה. "אני כן".

"אז למה אנחנו מדברים? בואי פשוט נעשה את זה".

"גבר כלבבי".

"קדימה, בואו נגמור עם זה כבר", נאנח גלגל צלילים. הוא שלח מבט חטוף אל הבר ושפשף את מעילו בידו הימנית, בדיוק מעל הכיס הפנימי. בעיניו ראיתי שהוא רצה לשלוף את הבקבוקון שלו ולהוריד לגימה של רום.

"איזו יצירת מופת זו תהיה הפעם?" גלגל צלילים כיוון כמה וסתים באורגן שלו והסיט אחרים אחורה. "קדחת… לבי שייך לאבאל'ה… יהלומים הם חבריה הטובים ביותר של האישה…"

"בכה לי נהר", אמרה לורה.

גלגל צלילים הפסיק להתעלל באורגן שלו. הוא הידק את שפתיו ובהה בה.

מטאטא זקף את גבותיו ושמט את מברשותיו למעמד שליד מושב המתופף שלו. את בלדת הג'אז האינטימית הזאת ניגנו בלי תופים.

"של ארתור המילטון? ג'ולי לונדון ביצעה אותו כל כך יפה" אמרתי. "את בטוחה שאת ברמה?"

"בארני קסל ליווה כל כך יפה את השיר הזה". היא הביטה בי שוב. קשתיותיה התכולות זרחו. "אתה בטוח שאתה ברמה?"

"הגברת אוהבת אתגרים". הרמתי את גיטרת הגיבסון החצי-אקוסטית שלי מהמעמד. "כמה במול?"

"במול?"

תליתי את גיטרת הג'אז על צווארי וחייכתי. "אני מתכוון באיזה מפתח?"

"מי מינור".

"זאת אומרת דיאז אחד".

"כן, אחד טוב יספק אותי". היא הנמיכה את ראשה והחביאה שוב את עיניה תחת גבותיה.

רגלו השמאלית של גלגל צלילים ניגנה על דוושותיו את צלילי הבאס הראשונים. אני ניגנתי את אקורדי הפתיחה הדרמטיים. מרוב רעש בחדר התקשיתי לשמוע את הגיטרה שלי. כדי להגביר את המתח גלגל צלילים סיים את ההקדמה בצליל באס יורד.

לורה הביאה את המיקרופון אל פיה ופתחה בתו הגבוה הראשון. היא החזיקה בצליל, ארוך, רך ומתנשף, כמעט מחבקת אותו בקולה הקטיפתי, וסיימה בוויברטו עדין. לפתע נדמה כאילו כל שאר העולם נשאב למערבולת. אני לא יודע אם המלמולים במועדון באמת השתתקו או אולי זה רק הייתי אני. לא שמעתי דבר מלבד הקול הזה.

היא שרה את השורה הראשונה של הלחן והחזיקה את התו האחרון עמוק בגרונה כשואבת פנימה את הקהל שלה. גיליתי ששכחתי לנגן את אקורד הליווי שלי. הצטרפתי שוב תוך שקידמתי את השירה שלה בעדינות במהלכים הרמוניים פזורים, למלא את המרווחים.

כשהשיר התקרב לגשר בניתי את המתח. קולה הפך יותר ויותר דרמטי. היא כמעט לחשה את התווים הארוכים, הנמתחים, כמו נשברת. כל תו ותו היה מדויק לחלוטין.

כשניגנו את אקורד הסיום עיני התמלאו דמעות.

היא חזרה על המשפט האחרון שלוש פעמים, שקטה יותר ויותר, עד שהצליל האחרון נשמע כאנחה חרישית.

במועדון שררה דממת מוות. מבעד לאובך העשן המואר התקשיתי לראות את כל הפרצופים שבמועדון מופנים לעברנו. פרץ מחיאות הכפיים היה רם יותר מששמעתי אי פעם במושי בר 966.

לורה קדה. היא הסתובבה, הביטה בי בחיוך והחזירה למטאטא את המיקרופון.

מטאטא בלע את רוקו וכחכח בגרונו. "ברוכה הבאה ללהקה שלנו, תיבת קול".

פרק 4: אוֹלִי מבריח השמן

תיבת קול ישבה על שרפרף על הבמה ושרה בעיניים עצומות את השורות האחרונות של 'ולנטיין המצחיק שלי'. עשן מסתלסל נסחף באור הזרקור המכוון אליה. הבייבידול הלבן שלה ורעמת שיערה הבלונדיני זרחו. מלאך עם קול מלאכי.

בזמן התשואות הגיע המלצר. הוא לחש משהו באוזנה של תיבת קול והצביע לעבר אוֹלִי מבריח השמן, אחד הלקוחות הקבועים, שעשה הון מהברחת שמן כבשנים. מתברר שהוא הזמין בשבילה את שמפניית הבית. כבר התרגלנו שהזמרת החדשה שלנו לא פחות פופולרית מהרקדניות.

"הבוס הולך לעשות עליה הון". פניתי לעבר גלגל צלילים והגברתי את עצמת הקול במגבר שעמד ליד האורגן שלו.

גלגל צלילים ישב כפוף, מסתתר מאחורי האורגן שלו. הוא החליק את בקבוקון העור השטוח שלו בחזרה לכיסו הפנימי והניד בראשו. "מקרר אמר לי שהיא סירבה לחוזה שהציע לה לחודש הבא".

הרגשתי כאילו נעצו לי סכין בלב. "זה אומר שנצטרך בחודש הבא לנגן כאן בלעדיה?"

"כן, בלעדיה". גלגל צלילים התיישב. "אבל לא כאן. הבוס בדיוק שכר את הנקבות משטיריה".

"הרקדניות ישמחו. הנקבות משטיריה האלה לא מכירות אפילו בלוז אחד. יש לנו גיג חדש?"

הוא החמיץ את פניו והסיט בתנועה מהירה כמה בקרים על האורגן. "הסוכן שלנו סידר לנו שלושה חודשים בבאד רייכנהול".

לבי צנח לנעלי. "מלון הספא הישן?"

גלגל צלילים הנהן ומשך בכתפיו. "לפחות הם משלמים יותר מאשר פה".

הצבעתי אל תיבת קול. "ולאן היא…" לא הייתי מסוגל להשלים את המשפט. מטאטא החל את הסווינגינג שאפל.

גלגל צלילים הצטרף והכניס קצב ללחן ברגלו המונחת על דוושות הבאסים. במקלדת הידנית הוא החל לנגן את התווים הראשונים של שיר ערש בבירדלנד.

שירלי ערווה עלתה על הבמה, מנענעת את ירכיה בשמלת שירלי טמפל לבנה. היא חבשה כובע תינוק על תלתליה הבלונדיניים וציירה על פניה נמשים מזויפים. בידה אחזה חיקוי בגודל חצי מטר של סוכריה על מקל. חיוכה וגומות החן בלחייה היו אמיתיים.

שירלי כבר השילה מעליה את שמלתה כשאני לקחתי מגלגל צלילים את ההובלה והתחלתי לאלתר. לא הסרתי ממנה את מבטי כדי להתאים את המנגינה לתנועותיה. היא התפתלה על הבמה בבגדים תחתונים לבנים, עמוסים סרטים, מבליטה אל הקהל את קימוריה המושלמים. הוא הוציאה את לשונה וליקקה את הסוכריה המזויפת.

היא כרכה את אצבעותיה סביב מקל הסוכריה והחליקה אותן מעלה ומטה. הרצתי כמה גלישים על צוואר הגיטרה שלי, כך שנשמע כאילו היא נוזפת בה. היא נעמדה בפישוק רחב, הנהנה לעברי בחיוך מוגזם והניחה את מקל הסוכריה בין רגליה. היא ירדה אל המקל והחליקה מעלה ומטה לאורכו, בתנועה שמעכה את קדמת תחתוניה.

בדיוק אז שמעתי קול חבטה עז מלווה בחריקה ובצליל זכוכית נשברת. שירלי התכווצה ושלחה מבט מבוהל אל החדר.

שריקה צורמת פילחה את המקום. כל שראיתי היה אובך העשן וסנוור הזרקורים. סוככתי בידי על עיני. קרן האור הוסטה פתאום מהבמה אל הקהל.

מַלָּח עמד ליד השולחן של תיבת קול. הוא הניף את כוס הבירה שלו בתנועה פתאומית. הכוס התנפצה בפניו של אולי מבריח השמן.

הסתובבתי, חטפתי את הפנדר מעל המעמד וברחתי מהבמה עם שתי הגיטרות שלי מאחורי שירלי. פתחתי את ארון המטאטאים והשענתי בזהירות את הגיטרות על הקיר, בין בקבוקי הליזול והסחבה.

עד כשרצתי בחזרה גלגל צלילים כבר סגר את מכסה האורגן. הוא ישב ביחד עם מטאטא לפני מערכת התופים, כששניהם מחזיקים לפניהם את קרש העץ של כן התווים.

מעולם לא תרגלנו שירים, אבל התאמנו בקביעות איך לשמור על הכלים שלנו בתגרות בר.

שחררתי את אום הפרפר ממעמד הגיטרה שלי וטפחתי עליו כדי שיעוף מהבורג שלו. תפסתי אותו בידי, משכתי את הלוח מהמעמד וכרעתי ליד מטאטא.

המלח היה מעל אולי, חובט שוב ושוב בפניו באגרופים מגואלים בדם. הוא המשיך להרים אותם ולהטיח אותם באולי. לפתע פתאום מקרר טס לעברו, אחז בחגורת מכנסיו של המלח והניף אותו באויר. מקרר ניגח את הבר בראשו של המלח. הוא שמט אותו על הארץ והותיר אותו שוכב שם חסר תנועה. אולי מבריח השמן שכב כשפניו בלב שלולית דם הולכת וגדלה.

כוס בירה התעופפה באוויר. התכופפתי מאחורי הלוח שלי. הרגשתי משהו נחבט בלוח ושמעתי את הזכוכית מתנפצת.

בפעם הבאה שהסתכלתי, ארבעה מלחים התנפלו על מקרר. הוא הדף אותם. מקרר חטף סנוקרת בסנטר. הוא התנודד. אחד המלחים הניף כיסא מעל לראשו.

זה היה הרגע שבו הדורמנים של קפה קיקס ומועדון קוקט הגיעו בריצה ובעקבותיהם הדורמנים של המייל האדום וחדר קטן ולוהט. הם טסו לעבר המלחים עם רצח בעיניים. הכיסא המונף נפל ארצה.

ארבעת הדורמנים התגברו על המלחים בן רגע. הם גררו אותם אל הדלת, שם קומץ דורמנים אחרים זרקו אותם החוצה. קטטות בר מעולם לא נמשכו הרבה זמן בריפרבאן. כל הדורמנים באו לעזרת עמיתיהם ברגע שאחד מהם שרק.

ראיתי את תיבת קול נשענת על הבר בתנוחה שלווה. היא השפילה את מבטה אל שני הגברים חסרי התנועה השוכבים לרגליה. היא נשפה עננת עשן ושמטה את הסיגריה שלה ליד פניו של המלח מחוסר ההכרה. היא מעכה אותה בקצה נעלה.

בשעה שהמלח הפצוע נישא על אלונקה לכיוון הווילון האדום, שני חובשים ניסו עדיין להחיות את אולי מבריח השמן.

הִילדה הברמנית כרעה על ירכיה עם יעה כדי לטאטא את שברי הזכוכית מהבמה. עברתי לידה כדי להניח את הפנדר והגיבסון שלי על המעמד שליד המגבר.

מקרר עמד ליד הווילון, מדבר עם אחד השוטרים, שקית קרח תחובה כנגד סנטרו. השוטר רשם משהו בפנקסו. שוטר אחר ישב ליד הבר עם תיבת קול. היא חייכה והסירה גרגר אבק מכתפו.

"הבחורה הזאת עושה רק צרות". הילדה הזדקפה והורתה ביעה שלה לעבר תיבת קול. היא נאנחה והסיטה לאחור אניץ שיער שברח מהקוקו שלה.

"למה?" הבטתי בה בהפתעה.

"היא הסיתה בכוונה את אולי מבריח השמן ואת המלח זה נגד זה".

"את לא מגזימה? כל שבוע הולכים פה מכות על איזו בחורה".

היא הביטה בי מזווית עיניה והנהנה. "היא נהנית להתגרות בגברים ולשגע אותם".

"זה לא נכון לכל הבנות פה?"

"אולי המסכן". הילדה התרחקה, מנידה בראשה.

החובשים מתחו סדין על פניו של אולי מבריח השמן.

פרק 5: בלי בלוז, בלי בי-בופ

"מה תעשו כשייגמר לנו החוזה כאן?" תיבת קול הידקה את חגורת מעיל הגשם שלה ויצאה מבעד לווילון האדום.

"הסוכן שלנו גזר עלינו…" גלגל צלילים דיבר לאט והתנודד בעקבות תיבת קול אל מחוץ למושי בר 966 "…לשלושה חודשים של מלון ספא".

"שלושה חודשים של אוּפטה-אוּפטה". פיהקתי, יצאתי מבעד לווילון האדום ומצמצתי. עיני בערו מאור השמש שבדיוק זרחה מעל האופק.

"אופטה-אופטה?" היא צחקה.

שמעתי את מטאטא קופץ מאחורי להקשב. הוא צעד החוצה כשהוא שר את שיר העם הגרמני ההוזר הנאמן ומכניס "אופטה-אופטה בכל שתי פעימות בין המילים.

גלגל צלילים התגלגל מצחוק. הוא מעד הצידה. תפסתי בכתפו.

"לואי ארמסטרונג לא עשה לזה פעם עיבוד סווינג?" שאלה תיבת קול.

"גם אנחנו עשינו את זה". שפשפתי את עיני. הן החלו להסתגל לאור.

בכל בוקר אחרי העבודה הריפרבאן נראה מוזר. במקום שלטי הניאון הצבעוניים ראיתי רק כתמים אפורים וחומים: קרני שמש מימיות השתקפו ממדרכות, לבנים ורעפים. אנשים או מכוניות כמעט לא נראו. משב רוח חולף העיף עיתון בתעלת ניקוז. מעבר לרחוב גבר במקטורן מרופט של רב-חובל נשען על הקיר בראש מורכן, בקבוק משקה בידו.

"לא!" גלגל צלילים כרך את זרועו השמאלית סביב כתפיה של תיבת קול ואת הימנית סביב כתפי. הוא הידק אותנו אל גופו בכוח כה רב שהרגשתי את האוויר נסחט מראותי. אדי אלכוהול ההבילו מנקבוביות עורו. "אני לא רוצה לזכור את זה". גלגל צלילים הביט בי, נשימתו מבאישה.

"למה לא?" שאלה תיבת קול.

"זאת חרפה!" גלגל צלילים צחקק ורכן לפנים כך שמשקלו הוטל על כתפינו. "זה מה שהם צעקו. כמעט עשו בנו לינץ'".

הצמדתי אצבע לרקתי. "שלושה חודשים של שירי לכת ופולקות. בלי בלוז, בלי בי-בופ…" העמדתי פנים שאני לוחץ על הדק של אקדח.

גלגל צלילים הידק את גופי אליו פעם נוספת. הוא הביט בי בעיניים מצועפות. "אתה כל כך נפלא. אתה יודע כמה אני נהנה לנגן אתך? אני אוהב אותך, בנאדם. אתה יודע את זה?" הוא התיז רוק אלכוהולי על פני והדביק לי נשיקה על הלחי.

"לא ידעתי שאתם בקטע". תיבת קול לכסנה אלי מבט. "אז לכן אף פעם לא התחלת אתי".

"אני אוהב גם אותך". גלגל צלילים הפנה את ראשו לעברה.

היא ראתה אותו מתקרב והרימה במהירות את ראשה.

גלגל צלילים הצמיד את שפתיו לצווארה וינק את העור לתוך פיו.

תיבת קול צחקה וניסתה להיחלץ.

"היי, טמבל, אתה לא דרקולה". צחקתי ומשכתי בסנטרו.

הוא התנתק בקול יניקה מעור צווארה. "אני אתגעגע אלייך. אני כל כך אתגעגע אלייך, ילדה. לאן את הולכת? קדימה, ספרי לנו! ארגנת לעצמך גיג חדש איפשהו? את חייבת להמשיך לשיר, את יודעת, עם מיתרים כאלה. תבטיחי לי שתמשיכי לשיר".

"נרשמתי לאגלפון למסע שיט לאמריקה. ארכיפלג הליגולנד, איי אורקני, ריו, מיאמי… אני מתכוונת לרדת בניו יורק. אנסה למצוא שם משהו במועדון ג'אז".

גלגל צלילים פער את פיו. "בחיי, זה…" הוא עצם את עיניו ונאנח. "כל כך נהדר בשבילך… פשוט נהדר".

"אצטרך שלישיה שתלווה אותי". היא הציצה לעברי. "חבר'ה, בא לכם להצטרף אלי?"

לבי שקע לנעלי.

מטאטא חייך לרגע מאוזן לאוזן, אך פניו התקדרו כשהביט בי. הוא נשך את פנים לחיו ושאף שאיפה ארוכה מהסיגריה.

"אתך לאמריקה?" עיניו של גלגל צלילים נפערו. "באמת?"

תיבת קול הנהנה. "באמת".

גלגל צלילים הרפה מאתנו ומעד אחורה. "אתך?" הוא החווה בידו בנדיבות "… עד סוף העולם!"

הוא מעד אחורה, כרך את זרועו סביב צווארה של תיבת קול ולחש. "באמת". ואז סובב את ראשו לעברי והביט בי בזעף.

לפתע פתאום שלושתם נעצו בי את מבטם.

נשכתי את שפתי והנדתי בראשי. "אני חושב שזה נהדר בשבילכם, חבר'ה, ואני מאחל לכם המון מזל והצלחה".

"לעזאזל, מכת חשמל! אנחנו לא יכולים בלעדיך". מטאטא השליך את הסיגריה שלו על הארץ ומעך אותה בנעל העור השחורה שלו. זאת הפעם הראשונה ששמעתי אותו מקלל.

"אתם תמצאו מחליף. אתה יכול למצוא גיטריסטים בכל פינת רחוב. מה דעתכם על…"

"אין נגני גיטרה טובים כמוך". מטאטא הניד בראשו. "אתה ולורה… אתם בדיוק כמו בארני קסל וג'ולי לונדון".

הצבעתי על גלגל צלילים. "עם אורגניסט כזה טוב אתם לא צריכים גיטריסט".

גלגל צלילים עזב את תיבת קול ורקע על הרצפה כילד שאיבד צעצוע. "לא! גם אתה חייב לבוא".

משכתי בכתפי והרמתי את ידי. "אני לא יכול. אסור לי. אתה יודע את זה".

"למה אתה לא יכול?" שאלה תיבת קול.

"זה… זה…" גלגל צלילים הניף את ידיו כמנסה לתפוס בלון. "איזה שטויות!"

"מי לא מרשה לו?" שאלה תיבת קול.

גלגל צלילים פנה לעברה והרים את ידיו מעל לראשו כמתכוון להתנפל עליה. "השטן!"

גל של זעם שטף אותי. זה היה הסוד שלי. אף אחד לא ידע עליו מלבד גלגל צלילים ומטאטא. נופפתי בידי כבוויתור, הסתובבתי והתחלתי ללכת.

חשתי יד מנחת על כתפי ומושכת אותי אחורה.

הסתובבתי בבת אחת והעפתי אותה ממני. הבטתי היישר בפניו הכחושים של גלגל צלילים. דחפתי אותו ממני. הוא מעד אחורנית ונפל.

קפצתי קדימה לאחוז בו אבל מטאטא כבר תפס אותו.

גלגל צלילים התיישר, חולצתו תלויה מחוץ למכנסיו. הוא ניסה למשוך את המעיל שלו וליישר אותו, אבל המעיל רק התעקם עוד יותר. הוא מצמץ והביט בי בעיניים לחות. "למה אתה עוזב אותנו?"

תיבת קול הביטה בי שוב, עיניה נחבאות תחת גבותיה. "מישהו מתכוון לספר לי מה העניין פה?"

"מכת חשמל מאמין שהוא קיבל את הכישרון שלו מהשטן", אמר מטאטא.

תיבת קול קרבה אלי וסקרה אותי מכף רגל ועד ראש. "יש לך מכרים מעניינים".

נעצתי את מבטי באדמה. "הוא הופיע לילה אחרי יום ההולדת ה-18 שלי".

"באמת? הוא עדיין עושה את זה?" שאלה תיבת קול.

"הוא מאמין בזה, את יודעת". אמר מטאטא.

"הוא ראה כמה התאמצתי ללמוד לנגן בגיטרה", המשכתי. "הוא אמר שאני יכול להיות הכי טוב. זה מה שהוא הציע לי".

מטאטא הניד בראשו. "אתה מוכר את עצמך בזול".

הבטתי בעיניו של מטאטא. "הוא הפך אותי לגיטריסט הג'אז הטוב בעולם", קראתי. פניתי לכיוונה של תיבת קול. "אבל היה תנאי אחד: אם אנסה אי פעם לעזוב את גרמניה, אני מת. הוא ייקח אותי ואצטרך לנגן בשבילו לנצח".

תיבת קול גיחכה. "נגן הג'אז הטוב ביותר בעולם כלוא בארץ הפולקות והוואלסים. כמה אירוני".

"אנחנו מנגנים ביחד כבר שש שנים". מטאטא הניד בראשו. "וכל הזמן הזה הייתי חייב להקשיב לאמונות התפלות שלך".

"זאת לא אמונה תפלה". אמרתי.

"אתה חייב את הכל לעצמך, לא לשטן", המשיך מטאטא. "תודה לכשרון שלך ולכל השעות האלה שתרגלת". הוא פנה אל תיבת קול. "ניגנו עכשיו איזה עשר שעות, ומה את חושבת שהוא יעשה כשהוא יחזור לחדר שלו במלון? הוא יישב על המיטה שלו וימרוט את המיתרים האלה חמש שעות נוספות".

"איך אני יכול לשכנע אתכם, חבר'ה?" קראתי.

"חלמת את זה", אמר מטאטא. "או שהמצאת את זה. אני שומע את התירוצים הללו כבר שש שנים. נמאס לי. אתה סתם מפחד לקפוץ למים העמוקים. כאן אתה הטוב ביותר, אבל בגרמניה זה קל. שם, מעבר לשלולית הגדולה, תצטרך להתחרות עם הגדולים ביותר. אתה מפחד שתפסיק להיות הכי טוב".

"זה קרה באמת". הנדתי בראשי. "זה קרה באמת. הוא הופיע לפני ב…"

מטאטא עזב את גלגל צלילים והצביע על תיבת קול. "אם אתה מוותר על הזדמנות כזאת אתה לא שווה שיצפצפו עליך. במדינה הזאת אתה לא תגיע לכלום בתור נגן ג'אז. אנחנו נרקבים כאן. הגיע הזמן לקחת את זה עד לקצה. להוציא את המיטב מעצמנו. בלי חשפניות, פולקות ותגרות ברים. מעכשיו אולמות קונצרטים, אולפני הקלטות וראיונות בדאון ביט".

"אני לא יכול", אמרתי.

"אתה באמת רוצה לזרוק לפח את כל הסיכויים שלך, נוסף על שש השנים שניגנו ביחד?"

"הייתי בא אילו רק יכולתי. איך אני יכול להוכיח לכם את זה? אתם רוצים לראות אותי מת ברגע שאצא מגרמניה?"

"מה יש לך להפסיד? לזה אתה קורא חיים?"

הרכנתי את ראשי. "אני לא יכול לבוא".

"אתה, אתה…" גלגל צלילים התנפל עלי. הוא אחז בצווארוני וטלטל אותי. "אתה לא הולך לאכזב אותנו!"

מטאטא אחז בכתפיו ומשך אותו ממני. גלגל צלילים ניסה לאחוז בי. ידו הימנית פגעה בסנטרי והרגשתי כאב חד חולף דרך הלסת שלי.

נרתעתי והבטתי בגלגל צלילים בהפתעה.

"שלוט על עצמך", אמר מטאטא באזנו. "אתה לא יכול להכריח את מכת חשמל לבוא".

גלגל צלילים כרך את זרועו הימנית סביב מטאטא ונשען עליו.

"אם הוא מאמין שהשטן ירדוף אותו אם יעזוב את גרמניה, נאלץ לכבד זאת". תיבת קול נטלה את זרועו הימנית של גלגל צלילים וכרכה אותה סביב כתפה. "בואו חבר'ה, הוא צודק. אנחנו לא צריכים אותו. נוכל לעשות את זה שלושתנו לבד".

הבטתי בהם בשעה שהתרחקו ממני. חברי היחידים. כשאתה עובד עם חוזים חודשיים, אתה מגיע בכל חודש למקום אחר ולא נשאר לך כמעט זמן למשפחה ולחברים אחרים.

הם עיצבו יחד יחידה סימטרית. גלגל צלילים, גבוה יותר מתיבת קול ומטאטא, כושל בין שניהם. התפרים על הגרביונים של תיבת קול נשארו ישרים כסרגל. נקישות עקביה על אבני המרצפת נבלעו בשאון משאית חולפת.

פרק 6: "נגן לי את זה, שדון הגיטרה"

כשהגעתי למושי בר 966, גלגל צלילים, מטאטא ותיבת קול כבר שוחחו עם מקרר באור פנסי הניאון מתחת לגגון. תיבת קול ראתה אותי מגיע והנהנה לעברי.

"תשמע, מכת חשמל, כל מה שאמרתי. הייתי… זה… אה…"

הנהנתי. "זה בסדר. אני מבין וגם אני מצטער. גם אני אתגעגע אליכם. אני מקווה שתצליחו בגדול באמריקה".

"בערך בחצות". אמרה תיבת קול. היא לקחה את המיקרופון מידי מטאטא והתיישבה על השרפרף שלה בעיגול האור של הזרקור.

"הביצוע של תלוניאוס מונק?" הנדתי בראשי והחוויתי לעבר הקהל. "אטי מדי ומורכב מדי בשביל הקהל הזה".

"הם אוהבים אותי", אמרה תיבת קול. "וזה הלילה האחרון שלנו כאן אתך. אני רוצה שתעשה משהו מאתגר. לא בשבילם, בשבילנו".

גלגל צלילים ניגן את הפתיחה. מטאטא ליטף עם המברשות שלו את התוף האמצעי, עיניו עצומות.

תיבת קול שרה את השורה הראשונה בלחישה לוהטת.

כל שהיה עלי לעשות הוא לנגן מפעם לפעם אקורד בודד. הבטן כאבה לי. האם היא באמת עשתה את זה מתוך רצון לנגן את השיר הזה איתי? גם ככה הרגשתי כמו גלגל חמישי.

תיבת קול שרה את השורה האחרונה לפני הקטע האינסטרומנטלי. היא הסתובבה, הביטה בי ואמרה: "נגן את זה בשבילי, שדון גיטרה".

לא יכול להיות שזה מה שהיא רצתה? אני באמת אמור לאלתר על השיר הזה? אף אחד בקהל לא רצה לשמוע את זה. היא בטח הבינה את זה בעצמה, לא?

אבל היא הניחה את המיקרופון בחיקה ונעצה בי את מבטה.

כעסתי, אבל לא היתה לי ברירה. גלגל צלילים התחיל כבר את האקורד הבא, אז לקחתי את ההובלה והתחלתי לאלתר. אחרי תיבה אחת כבר שקעתי כל כולי במנגינה. שום ספקות. אצבעות ידי השמאלית התרוצצו למעלה ולמטה לאורך צוואר הגיטרה שלי, ששרה בקול חמים, חם כקולה של תיבת קול.

אחרי חזרה אחת על הפזמון הרמתי אליה את מבטי כדי להחזיר לה את ההובלה. המיקרופון נח עדיין בחיקה. היא זקפה שתי אצבעות והנהנה.

המשכתי לנגן. לא ראיתי יותר את העולם, רק שמעתי את המוזיקה בלבי והעתקתי אותה אל הגיטרה שלי. נשמתי ומוחי זרמו אל הגיטרה והפכו לאקסטזה, בדיוק כמו בלילה ההוא לפני עשר שנים, עם הבלוז והסלייד הזהוב.

פתאום שמעתי דפיקה עזה. המוזיקה בלבי התפוצצה כבועה. הרמתי את מבטי.

ראש עם לחיים נפוחות הביט בי בעיניים מימיות. הוא החזיק בידו הימנית בכוס בירה וניגב את פיו. בידו השמאלית הוא הלם על הבמה. "הי, צובט מיתרים, מה זה פה? לוויה?" הוא המשיך לדפוק. "קדימה, קצב! אנחנו רוצים לשמוע פה מוזיקה עליזה, לא מזמורים של בית קברות. תעשו לנו שמח, לעזאזל!" הוא פנה לעבר גלגל צלילים, הצביע לעברו בכוס הבירה תוך שהוא מתיז בירה על ידו. "הי, טוחן אורגנים, תוסיף קצת חיים לאורגן הזה. מכיר את המארש של רדצקי? אתה בטח לא יודע לנגן את זה, נכון?"

גלגל צלילים הביט בי בחוסר אונים. הוא הסיר את ידיו מהקלידים והרים אותן בשאלה בעוד רגלו ממשיכה לנגן את הבאסים.

הגבר פנה אל תיבת קול. "ומה איתך, זנזונת! את יושבת כאן כבר יותר מחצי שעה כמו שק מלח. מה את עושה כאן?" הוא פנה אל החדר. חצי מתכולת כוס הבירה שלו גלשה החוצה ונשפכה על הרצפה.. "בשביל מה אנחנו משלמים כאן כל כך הרבה על הבירה? אנחנו רוצים לראות ציצים, לא?" הוא פנה בחזרה לעבר תיבת קול. "תראי לנו שקיות חלב! קדימה, תורידי את הסמרטוטים האלה…"

מקרר טס לעבר האיש ותפס אותו בצווארו. "שתית מספיק ללילה אחד". הוא הוביל אותו החוצה מבעד לווילון.

גלגל צלילים ומטאטא חדלו אף הם לנגן.

עיניי רפרפו על פני החדר, על פרצופיהם של פולי 'הטנקיסט', בודו 'סכין', 'אף כפול' מפקח המס וחבורת מלחים שיכורים למחצה. עיניהם היו רציניות ומשועממות.

"נגנו משהו מהיר". אמר בודו סכין.

פתאום הבנתי שאני מכיר כבר שנים פרצופים זועפים כאלה. הם הופיעו תמיד, במוקדם או במאוחר, בכל פעם שניגנו משהו שנהנינו ממנו, משהו מאתגר, משהו שאפשר להתגאות בו. במשך שנים ניסיתי לחמוק מהפנים האלה. פתאום התחלתי לחשוש שזה מה שאעשה כל חיי: להשגיח שהפרצופים האלה יהיו מרוצים. פתאום כבר לא היה לי אכפת יותר.

הבטתי בתיבת קול, קשתיותיה התכולות הגדולות הביטו בי בחזרה. היא הנהנה כמבינה.

"אתה מכיר את השיר החדש הזה של מיילס?" פנתה לגלגל צלילים. "אז מה?"

גלגל צלילים הנהן. "בטח. הקצרצר המודלי הזה. אין בעיה. רק שני אקורדים".

"אדי ג'פרסון כתב לזה מילים. והוא שר את זה במקצב מטורף: משהו כמו שלוש מאות פעימות לדקה".

"שלוש מאות?" מטאטא הזדקף, עיניו אורו. הוא החליף את המברשות שלו במקלות.

גלגל צלילים החל לגחך.

"רוצים מהיר?" אמרה תיבת קול למיקרופון. היא הביטה בעיני בחיוך רחב. "תקבלו מהיר".

מטאטא לחץ על דוושת המצילות: בקצב של יותר מחמש פעמים בשניה.

"מהר יותר". אמרה תיבת קול ומטאטא הגביר את הקצב עוד יותר.

גלגל צלילים החל להריץ את רגלו על דוושות הבאסים באותו קצב.

לורה שרה את המילים וחתכה ישר לסקאט, תוך שהיא ממציאה מלודיות אקרובטיות ומילים לאקורדים שניגנו אני וגלגל צלילים. התווים זרמו ממנה כמרכבת אקספרס, תמיד מדויקים על הפעימה. היא קלעה בכל תו, וכל משפט המשיך ללא תפר אל הבא אחריו.

בסוף הקטע שלה היא פנתה אלי בבת אחת. לקחתי ממנה את ההובלה והמשכתי באותה דרך שהיא התוותה: להמציא שורות מלודיות מקוריות ומשבי תווים. אצבעותיי טסו. ניגנתי טוב מאי פעם. איש לא היה יכול לעצור אותי.

פתאום תפסה יד בזרועי הימנית והעיפה אותה מהמיתרים. המפרט נשמט מאצבעותי. הרמתי את מבטי וראיתי את הבוס מביט בי בזעזוע.

"חרא, אתה רוצה להרוס אותי?"

מאחוריו ראיתי אורחים נוטשים. מלח הפיל כיסא בבעיטה, הביט בי וצעק, "גם לי אין כשרון. אני יכול לנגן אתכם?"

"אתם מגרשים את כל הלקוחות שלי".

"סליחה, בוס", גמגמתי. "זה הלילה האחרון שלנו יחד. רק רצינו ליהנות קצת".

"ליהנות? תהנו בזמנכם החופשי!"

פרק 7: הגיע הזמן

נשענתי על מעקה הירכתיים ונשמתי נשימה עמוקה. אוויר הים גירה את אפי והגלים הניעו את גופי הלוך ושוב. שחף תועה צווח מעלי. אורות האגלפון השתקפו במים הקודרים שהקיפו את שובל הקצף הלבן שלה. במרחק ראיתי את אורות הלגולנד באור הדמדומים.

"אתה לא שמח שבאת?" אמר גלגל צלילים.

הבטתי הצדה. קצות הסיגריות של מטאטא וגלגל צלילים האדימו כמעט ביחד. במרחק, מאחוריהם, ראיתי ברק מאיר את ענני הסערה.

הנהנתי. "הימים האחרונים אִתכם בטרקלין הבי-בופ, חבר'ה, היו תענוג. מזעזע לחשוב שכמעט הידרדרתי לנגן פולקות ושירי בירה בבד רייכנהל, עם כורה הפחם ההוא שמכנה את עצמו פסנתרן, שרצו לתת לי".

"נחמד לקבל סוף סוף מחיאות כפיים בזכות משהו של פארקר או מיילס, לא?" אמר גלגל צלילים.

הנהנתי. "גם אם הקהל מונה רק שניים-שלושה זוגות. כל השאר בהפלגה הולכים לברים הגדולים".

"ברגע שנהיה בניו יורק אנחנו נאלתר עם צ'אט בייקר וסטן גטס מול קהל של אלפים", אמר מטאטא.

"כבר עזבנו את קוקסהאפן לפני יומיים". גלגל צלילים חייך אלי חיוך אווילי. "והשטן לא בא עדיין לקחת אותך".

פרצתי בצחוק.

"הגיע הזמן". תיבת קול נעמדה ביני לבין גלגל צלילים.

פניתי לעברה והבטתי בעיניה. משב רוח גרם לשמלתה הלבנה הארוכה ולשיערה הזהוב להתנופף כאילו היא מרחפת מעל הסיפון. הרוח הטיחה ערפל קלוש בפני. חשתי את טעם המלח על לשוני.

גלגל צלילים ומטאטא השליכו את הסיגריות שלהם מעבר למעקה והלכו אל דלת חדר המדרגות.

תיבת קול ואני הבטנו עדיין זה בעיני זו. למרות האור העמום קשתיותיה התכולות בהקו. קפצתי את שפתי וניסיתי לרוץ אחרי גלגל צלילים. מבטה כמו מסמר אותי למקומי.

תיבת קול הושיטה את ידה ויישרה את עניבת הפרפר של תלבושת ההופעות שלי.

שמעתי צליל מהדהד כשגלגל צלילים ומטאטא פתחו את דלת המתכת ועברו את המנעל.

"אתם באים?" שאל מטאטא.

שוב ניסיתי להסתובב ולרוץ בעקבותיהם. אבל תיבת קול לפתה את פני בשתי ידיה. אגודליה ליטפו את לחיי. "הלגולנד נמצאת עדיין בגרמניה. רק עכשיו יצאנו מהמים הטריטוריאליים של גרמניה".

גל של פחד שטף אותי.

מאחורי תיבת קול ראיתי הר של מים מתגלגל אל האנייה. שפת הגל המיתמר הקציפה, התפתלה והתפרקה. היא דמתה לציפורניים לבנות חדות בקצה כפה שחורה, מתקדמת לעברי.

עצמתי את עיני. "הגיע הזמן".

הגל סחף אותי מעל הסיפון בחבטה. האוויר נסחט מריאותי. הרגשתי כאילו פגעה בי משאית.

הרגשתי את המים הקפואים מתערבלים סביבי. פקחתי את עיני לרווחה. מעלי ראיתי במעורפל צללית שחורה ששני מדחפים גועשים מבקעים את המים מאחוריה. הפעימות העמומות של מנועי האנייה הדהדו במים. אורות הספינה תחמו את צלליתה כאילו היא נישאת על האור.

טעמתי מי מלח בפי. ריאותיי שיוועו לאוויר. נענעתי את ראשי. הידקתי את הלשון לחיכי כדי לא לבלוע מים. דשתי סביבי בידי וברגלי. דחפתי את עצמי וניסיתי לעלות לפני השטח, אולם לא היה דבר שיכולתי להדוף את עצמי ממנו.

צללית האוניה מעלי קטנה מרגע לרגע. נאבקתי, אך נותרתי חסר אונים. חשתי שכל העולם סביבי שוקע במערבולת.

לא יכולתי לעצור בעצמי יותר. פערתי את פי. ריאותיי שאבו לתוכן בכל הכוח את המים הקפואים. הרגשתי כאילו אגרוף של מים נתחב לגרוני. ראיתי סילון של בועות מזנק מעלה. שאריות האוויר האחרונות שנותרו בריאותי. רדפתי אחריהן בזרועותי אולם נשאבתי יותר ויותר עמוק.

ריאותי החלו להתכווץ. הרגשתי כאילו אגרוף המים נתחב שוב ושוב לגרוני.

צללית האנייה היטשטשה והלכה. לא חשתי יותר את זרועותי וראיתי שתנועותיהן הופכות אטיות וקטנות יותר. עשיתי מאמץ עילאי, אולם זרועותי נעו פחות ופחות.

זהרורים לבנים הסתחררו מול פני. כתמים לבנים הבזיקו מולי. היו אלה כנפיים, סנפירים… שמלתה של תיבת קול. נדמה כאילו גופה קורן אור לבן. ראיתי אותה מתקדמת לעברי, ידיה פשוטות קדימה כמו ידיו של הנער האדום, האפל, כשהגיש לי את הגיטרה. ניסיתי להושיט אליה את ידי. עפעפי הפכו כבדים ונעצמו.

פרק 8: על פסגת הצוק

חום זרם מפי אל גופי. אט אט הוא הפיג את צינת המים. פשקתי את שפתי. הרגשתי פתאום כאילו כל המים הקרים נשאבו מריאותי והוחלפו במים חמים.

פקחתי את עיני והבטתי בקשתיותיה התכולות של לורה. הרגשתי את שפתיה מחליקות על שפתי. ריפיתי את לשוני וחשתי את לשונה מחליקה על לשוני במים המלוחים. התחושה חזרה לזרועותי: לורה חיבקה אותי. הרגשתי את חומה המזין בכל מקום שבו נגעה בי.

אחרי שהתחממתי כראוי היא הרפתה ממני. כל שראיתי היה את גופה הבוהק במים השחורים משחור. שיערה וסנפיריה ריחפו לאטם במים. היא חייכה וסימנה לי בידה הימנית להצטרף אליה. בשמאלה אחזה בי.

הוא משכה בזרועי והמים החלו לזרום סביבי במהירות.

לורה הרפתה מזרועי. המים בפי היו מתוקים. היא הביטה בי ללא אומר, אך למרות זאת הבנתי כל מילה.

הנהנתי. כן, הנהר היה נהדר.

היא שחתה למעלה ואני בעקבותיה. פרצתי מבעד למשטח המים – התפוצצות של מים. הקאתי את המים מריאותיי ושאפתי עמוקות. אוויר צלול מילא את ריאותי, בלי שמץ של ליזול, עשן, זיעה או אלכוהול. עצרתי את נשימתי. הדחף לנשום נעלם. מבעד לקרע בעננים שמעלי ראיתי את הירח ואת הכוכבים זורחים.

מלמול הנהר נשמע צלול אחרי הצלילים העמומים שמתחת לפני המים.

לורה נפנפה אלי מהחוף, מתחת לסלע שהיתמר מהמים.

שחיתי אל החוף, כל תנועת חתירה נתז מים מחריש אוזניים.

שכבתי על בטני על החול. מאחורי שמעתי את הנהר מלחך את החוף. לורה ישבה מולי לרגלי הסלע. היא סרקה את שיערה במסרק זהב בתנועות ארוכות והביטה בי.

התיישבתי.

היא המשיכה לשתוק ובכל זאת הבנתי הכל.

הנהנתי. לא היתה לי ברירה כשם שלה לא היתה ברירה. זה יהיה ביתי החדש, הגיג החדש שלי, יחד אִתה לנצח נצחים.

היא אחזה בידי והניפה אותי באוויר, יותר ממאה מטרים למעלה, אל פסגת הצוק.

משמאל, מימין ומלפנים התעקל הנהר השחור סביב הצוק, הרחק למטה. רצועת המים נעלמה במרחק בין הגבעות. יערות התנשאו מול אור הלבנה. קרעי ערפל ריחפו בעמק הנהר.

מעבר לו ראיתי אורות כרך ומדורות מחנה.

לורה הצביעה שמאלה. אורות של ספינת נהר.

הנהנתי.

היא הצביעה אל גיטרה מוזהבת שנחה שעונה על הסלע הטחוב.

הרמתי את הגיטרה, התיישבתי על הסלע וניגנתי את צלילי הפתיחה הדרמטיים. הגיטרה שלי זעקה כאילו העולם עומד לבוא אל קצו.

לורה שרה את השורה הראשונה של "בכה לי נהר". שיערה הזהוב התנופף סביבה, שירתה הפליגה למטה עם הרוח. אך באופן בלתי מורגש הביצוע שלנו הפך לפואמה מאת היינריך היינה, שכמו כל ילד גרמני נהגתי לשיר בבית הספר.

"Ich weiß nicht, was soll es bedeuten", זימרה למיתרי הגיטרה שלי, ואנשים למטה פרצו בצווחות.

"Den Schiffer im kleinen Schiffe ergreift es mit wildem Weh", המשיכה, לקול הליווי המרוחק של חבטות עמומות, חריקות מתכת, צווחות וצלילי זכוכית מתנפצת. צופר ספינה הצטרף בקינה כשהיא ואני הגענו לשורה האחרונה.

"“Und das hat mit ihrem singen die Lorelei getan".