"את כלי-נשקם החדשים תלו על חגורות העור שלמותניהם, תחת מעיליהם, ומצאום מגושמים ביותר. תמהים היו אם אי-פעם ימצאו להם שימוש. גם כאשר חשבו על ההרפתקאות הצפויות להם במנוסתם, לא נתן איש מהם דעתו לאפשרות שיצא לקרב"- ההוביטים, לאחר שקיבלו פגיונות מטום בומבדיל, מתוך אחוות הטבעת מאת ג'.ר.ר. טולקין.
שר הטבעות מהווה דוגמה בזעיר-אנפין להתפתחות תפקיד אמנויות הלחימה בתחום המדע הבדיוני והפנטזיה. בטרילוגיה של טולקין משנת 1954, ההוביטים קיבלו כלי נשק אך מעולם לא למדו כיצד להשתמש בהם. הציטוט למעלה מרמז שההוביטים אפילו לא חגרו חרבות קודם לכן. אולם, כאשר מגיע זמנם של ההוביטים להילחם, הם נלחמים, ועושים זאת ככל הנראה מתוך אינסטינקט. אפילו סם, הגנן, מצליח להרוג אורק חמוש בחרב במוריה. אפשר להשעות את חוסר האמון במידה מספקת על מנת להאמין שהוביט קטנטן יצליח להרוג אורק ענק, אבל טולקין מותח את האמון שלנו עד כדי שבירה כאשר הוא מוסיף שההוביט אף לא אחז מעולם בחרב קודם לכן. זוהי השמטה תמוהה מצד סופר שידע להתרכז בפרטים מעשיים עד כדי כך שלא שכח להזכיר מהיכן גיבוריו השיגו את מזונם ואת המים שלהם.
שני העיבודים הקולנועיים של שר הטבעות הוסיפו תיאורים של אימונים לסיפור. סרט ההנפשה "שר הטבעות" של רלף באקשי מ- 1975 מראה את ההוביטים לומדים ללחום בחרב בריבנדל, וב"חבורת הטבעת" של פיטר ג'קסון מ- 2001, בורומיר מאמן את מרי ופיפין בשימוש בפגיונותיהם.
לא מדובר כאן רק בשינוי הקבוע שנדרש מהמעבר מהנייר המודפס למסך הכסף. זהו סימן לשינוי נרחב בהתייחסותם של סופרי פנטזיה בכתיבתם על לחימה ואמנויות לחימה. (לצורך מאמר זה, אגדיר "אמנויות לחימה" כשיטה עקבית של קרב, עם ובלי כלי נשק [לא כולל נשק חם], בין שהיא מזרחית או "מסורתית" ובין שאינה כזו).
מקורו של שר הטבעות הוא בתקופה מוקדמת בהתפתחות ז'אנר הפנטזיה. בימים ההם, הדעה המקובלת היתה שהדבר היחיד הנחוץ בכדי להפוך אדם מהשורה ללוחם הינו כלי נשק. באופן דומה, בדברי ימי נארניה של ק"ס לואיס, הענקתן של חרבות בלתי קסומות וקשתות מאצילה לילדי בית ספר אנגליים לא רק כשירות קרבית, אלא גם מומחיות מלאה באמנות זו.
מוסכמות הז'אנר השתנו, וכיום "תיאור האימונים" הוא מרכיב כמעט הכרחי בספרים בהם דמויות חסרות ניסיון קרבי ימצאו את עצמן בקרב בסופו של דבר. בדומה להתפתחותם של דמויות הקוסמים מהמרלינים והגנדלפים העתיקים שמקורם לוט בערפל ועד לנערים המתבגרים בבתי הספר לכישוף של אורסולה ק. לה גווין וג'.ק. רולינג, סופרים החלו להקדיש מחשבה לאופן בו הלוחמים, גיבוריהם האחרים של ספרי הפנטזיה, למדו לעשות את מה שהם עושים.
רצף של ארועים היסטוריים הפך את הידע הבסיסי באמנויות לחימה, ואת הכורח ללמוד אותן לפני שמשיגים בהן יכולת סבירה, לחלק מהתודעה הקולקטיבית המערבית. וכאשר התרחבה תפוצת הידע, סופרים החלו לכתוב עליו.
תפוצת הידע באמנויות הלחימה
בעוד שאמנויות לחימה מזרחיות נלמדו במשך שנים רבות גם מחוץ לגבולות אסיה – בית ספר קודוקאן לג'ודו הוקם בסיאטל בשנת 1904 – בתי-הספר בהם הן נלמדו היו מעטים ולא מוכרים ברובם. לעומת זאת, לאחר מלחמת העולם השנייה נפתחו בתי ספר לאמנויות לחימה מזרחיות בכל רחבי אמריקה ואירופה. תוך זמן קצר, כל מי שהיה מעוניין בכך יכול היה למצוא בית ספר מסוג זה. כמה מהאנשים שהתענינו בתחום היו או הפכו להיות סופרי מדע בדיוני.
מכיוון שאמנויות לחימה הינן ותמיד היו שטח לימוד התנדבותי, כזה שבו בוחרים לרוב לסיפוק צורך אישי כלשהו ולאו דוקא מתוך כורח, האנשים שהתמידו באימונים מסוג זה עשו זאת מכיוון שהם אהבו את הדבר – והדברים שסופרים אוהבים בדרך כלל מוצאים את עצמם בספריהם.
בעוד שמעט אנשים יחסית התנסו בעצמם באמנויות לחימה, רבים חוו אותן מיד שניה דרך הטלוויזיה והסרטים. "קונג פו", שהחלה כסרט טלוויזיה ב- 1972 והמשיכה אחר-כך כסדרת טלוויזיה עד 1975, הכניסה מושגים בסיסיים באמנויות לחימה לבתים הפרטיים בכל רחבי אמריקה. וב- 1973, סרט הקונג פו "הדרקון" הקפיץ את ברוס לי למעמד של כוכב בינלאומי.
בקנה מידה קטן יותר, אך תוך השפעה ניכרת בכל הנוגע לפנטזיה, האגודה לאנכרוניזם יצירתי החלה את פעולתה בשנת 1966 בפסטיבל ותחרות בהשראת ימי הביניים באוניברסיטת ברקלי. הפסטיבל הוקם ע"י קבוצת חובבים, ובהם דיאנה פקסטון ומריון זימר בראדלי.
האגודה לאנכרוניזם יצירתי היא כעת ארגון בינלאומי אשר בורא מחדש את ימי הביניים "לא כפי שהם היו, אלא כפי שהיו אמורים להיות". חבריו מתאמנים לעתים קרובות באמנויות לחימה של ימי הבינים (או שהושפעו מימי הביניים). הטורנירים כוללים בין השאר קליעה בקשת, סיוף אליזבתי, וקרבות יחיד או קרבות המוניים בהם המשתתפים לובשים שריון ונלחמים באמצעות חרבות עץ ובמבוק.
כמה סופרי מדע בדיוני ופנטזיה, ובהם פול אנדרסון, רנדל גארט, ג'רי פורנל, גורדון דיקסון ופריץ לייבר הצטרפו לאגודה לאנכרוניזם יצירתי בימיה הראשונים. כך הם קיבלו את ההזדמנות להתאמן או לצפות בשחזורים של אמנויות לחימה מימי הביניים.
ההופעות המתרבות של אמנויות הלחימה במדיה, וזמינותם המשופרת של בתי הספר ללחימה השפיעו עמוקות על סופרים ועל קוראים. בתחילת שנות השבעים קם דור שלם של סופרים שעסקו במקביל לכתיבתם גם באמנויות הלחימה. הם ידעו מניסיונם האישי מהי התחושה כשחוטפים בעיטה בראש, או איך שריון מתחמם במהלך לחימה תחת השמש היוקדת. באופן מתבקש, פרטים מסוג זה החלו לזחול לתוך ספריהם. הם גם ידעו שקוראיהם כבר הכירו את אמנויות הלחימה, לכל הפחות מהתוכנית "קונג פו", ויתקשו להאמין שדמות תוכל לנצח דו-קרב בפעם הראשונה שהרימה חרב.
אני לא מתכוונת לומר שטולקין ולואיס באמת האמינו שלחימה בחרב היא פעולה אינסטינקטיבית; אני אומרת רק שתיאורי אימוני אמנויות הלחימה לא הפכו למוסכמה של הבדיון המודרני כל עוד לא התפשטה במידה מספקת הבקיאות באמנויות הלחימה בעולם המערבי.
אמנויות לחימה מערביות, כמו איגרוף וסיוף, תמיד היו חלק מהתרבות המערבית. אבל פנטזיה אינה ספרות של המוכר והרגיל אלא דוקא של הזר והשונה, ולרוב היא תעדיף את העבר על פני ההווה. היה צורך בנוכחותן של אמנויות מזרחיות "אקזוטיות" ובתחיית האמנויות המערביות מהעבר על מנת לעודד כותבי פנטזיה לקשור את הקרבות בסיפוריהם עם סגנונות הלחימה שהם הכירו. איגרוף אולי לא ישתלב טוב בעלילת ספר פנטזיה גבוהה ויראה מיושן במדע-הבדיוני, אולם קרבות חרבות אלגנטיים ואמנויות התקפה קטלניות בעלות בסיס מזרחי משתלבות בהם היטב.
אמנויות לחימה במדע בדיוני ופנטזיה
מילון מרים-ובסטר מתארך את המונח "אמנויות לחימה" לשנת 1933. השימוש הראשון במונח שמצאתי בסיפור מדע בדיוני הינו בסיפור ורד לקוהלת של רוג'ר זילאזני, משנת 1963:
אם הם שכללו את אמנויות הקרב שלהם כשם ששכללו את מחולותיהם, או מה שיותר גרוע, אילו היו אמנויות הקרב שלהם חלק מן המחול, נועדו לי צרות צרורות.[i]
זילאזני, שהיה אייקידוקה (עוסק באייקידו), ואשר ערך בהמשך את אסופת אמנויות הלחימה המד"ביים Warriors of Blood and Dream, הקדים, כרגיל, את זמנו.
ככל שהתפשטו בעולם המערבי הידע והזמינות של לימודי אמנויות הלחימה, תיאורן התפתח. ניתן לתאר שלושה שלבים של התפתחות זו. שלבים אלו נוגעים לתוכן לא פחות משהם קשורים לתאריך הפרסום – לפחות ספר אחד מהשלב השלישי נכתב כאשר כמעט כל השאר עוד כתבו ספרים של השלב הראשון, וספרים מהסוג הראשון ממשיכים להיכתב גם בימינו.
בספרי השלב הראשון, אמנויות הלחימה מוגבלות לאזכור קצרצר, או כתוספת קטנה של צבע בסצינות קרב. המונח "אמנויות לחימה" מוזכר בקושי, גם אם סגנונות מסוימים עשויים להיזכר בשמם. וחשוב מכך, אף אחד לא מתאמן, וגם אם קיימות סצינות קרב אין בהן תחושה של שימוש במערכת לחימה עקבית.
כאשר אמנויות לחימה מזרחיות מופיעות, השימוש בהן בא בדרך כלל כדי לספק תבלין אקזוטי לרקעו של הגיבור, כמו שימושו של שרלוק הולמס ב-"באריטסוּ, או שיטת ההאבקות היפנית" מול מוריארטי במפלי רייכנבאך ב"תעלומת הבית הריק" משנת 1903. (באריטסו, הידועה גם כבארטיטסו, התבססה על ג'ודו והומצאה על ידי א.וו. בארטון רייט). אמנויות מזרחיות מופיעות גם כיכולות זרות של דמויות משנה מן המזרח הרחוק. למשל:
סאבורו, שהידע שלו בג'יו-ג'יטסו לימד אותו את כל מה שיש לדעת על עצבים ומרכזים עצביים, לחץ על נקודה בצווארו של סקאוט, והוא נפל כאילו הותקף בגרזן קרב"- The House with the Red Blinds, מאת טרבור ויגנל, 1920.
כפי הנראה היפנים המציאו את תפיסת הצוואר הוולקנית.
יצירות הפנטזיה המוקדמות, החל מסיפורים אפיים כמו שר הטבעות, דרך ספרי ילדים מסוגו של דברי ימי נארניה, וכלה בסיפורי חרבות וכשפים כגון קונאן של רוברט א. הווארד, שייכות לשלב הראשון. לעתים, הגיבורים של ספרים אלה הם לוחמים מעולים כבר כשהסיפור מתחיל, ואימוניהם לא מוזכרים. כאשר, כמו ההוביטים של טולקין או הילדים של לואיס, הגיבורים מתרוממים מהתחלה צנועה, אימוניהם מתחילים ומסתיימים בקבלת נשקם.
אפשר לשער כי ההוביטים של טולקין והילדים של לואיס, כמו גאלאהד, נהנים מכוחם של עשרה גברים בזכות ליבם הטהור. (קונאן הינו כח טבע, וחקירת מצב ליבו או במקום בו רכש את כישוריו שקולה להפניית שאלות לסופת טורנדו). וולטר ג'ון וויליאמס, סופר ואומן לחימה שעבודותיו יוזכרו מאוחר יותר, טוען שספריהם של טולקין והווארד יוצאים מתוך המסורת הרומנטית, וככאלה, גיבוריהם נלחמים בהצלחה מכיוון שזהו טבעם.
אבל לואיס בחר להתמקד בילדים, בדיוק כשם שטולקין בחר בהוביטים, מכיוון שהם גיבורים בלתי צפויים: קטנים, מפוחדים, ונעים בארצות נוכריות. כוחם הוא כוח נפשי, לא גופני. הם חייבים ללמוד כיצד להשתמש בקופסת בערה או לפנות למלך, ומתלוננים כאשר אינם מקבלים ארוחת בוקר הגונה. כושר לחימתם אינו יכול לנבוע לחלוטין מהחוסר בריאליזם, או מהרעיון שלפיו המוח הוא הכוח והצודק הוא החזק. הוא אפילו לא יכול לנבוע בלעדית מהתפיסה הרומנטית של הדמות, העומדת, כמו הספרים עצמם, בין הרומנטיקה ובין הפנטזיה המודרנית.
הילדים וההוביטים הם הנהנים ממוסכמות הכתיבה של אותה תקופה, אשר לפיהן יש להשאיר את האימונים באותה קטגוריה של ההליכה לשירותים: מן הסתם הם מתרחשים, אבל לא נראה אותם בין עמודי הספר. כך שאפילו אם הם סבלו מצוקות רבות, לפחות הם לא נאלצו להקשיב לסנסיי מדושן עונג הפולט משפטים אפופי מסתורין לפני שהוא מכה בהם בחרב עץ.
בשלב השני, אחד מהמרכיבים הבולטים ביותר של אמנויות לחימה – הרעיון שאומר שמיומנות לחימה דורשת אימונים ארוכים ומקיפים – מקבל תפקיד חשוב בסיפור. האימונים הופכים לחלק כמעט-הכרחי בספרים בהם קיימות דמויות אשר מתחילות בלי כל ידע שהוא בלחימה, אולם יצטרכו להלחם מאוחר יותר. אמנויות לחימה מטופלות בפירוט רב יותר, אבל הן אינן מהוות מוקד עיקרי בסיפור, ואף אינן משתמשות להמחשת נושאים אחרים. הן שם בשביל לספק תיאור מציאותי וערך בידורי, ועל מנת לשרת את העלילה.
סרטי "שר הטבעות" של בקשי וג'קסון שייכים לשלב השני. שני הסרטים מכילים תיאורי-אימונים, וסרטו של ג'קסון מראה הבנה מורכבת של האופן בו אמנויות הלחימה משתנות בהתאם לתרבות, וכיצד סגנונות לחימה דומים משתנים במקצת על-פי האישיות ומבנה הגוף של הלוחם (כלי הנשק וסגנונות הלחימה של בני האדם, האלפים, הגמדים והאורקים שונים למדי; טכניקת הלחימה בחרב של בורומיר מדגישה כוח בעוד זו של אראגורן מבוססת על זריזות). אולם בשני הסרטים, אין לאמנויות הלחימה חשיבות מרכזית או נושאית.
ביצירות מהשלב השני, הסיבות לאימונים הן מעשיות – ללחום בקרבות, לנקום, למנוע אונס ע"י פושעים – ואין בהם התקדמות מעבר לרובד המעשי. האימונים גוררים מיומנות אך לא שינויים נפשיים, פרט אולי למידה כלשהי של חוסן נפשי.
אמנויות לחימה יכולות גם לשמש לאפיון דמויות, תכופות על ידי חשיפת עומק חבוי. בThe Blue Sword של רובין מק'קינלי, כשרונה הבלתי צפוי של הארי בלחימה ורכיבה הוא הרמז הראשון לכך שיש לה יעוד; בGod Stalk של פ.ס. הודגל, מיומנויות הלחימה של הגיבורה הסובלת משכחה הופכות את זהותה ברורה יותר לאחרים מאשר לעצמה.
השלב השלישי מציין ספרים בהם אמנויות לחימה מפסיקות לשמש כתיאורים שגרתיים בלבד והופכות לחלק אינטגרלי מן הסיפור, נחקרות לעומק, ומשמשות להארת נושאים רחבים יותר הנפוצים במדע הבדיוני ובפנטזיה. התפתחות זו יכולה ליצור תערובת עשירה ומספקת של ז'אנר ושל נושא, היות שהנושאים המרכזיים של מדע בדיוני ופנטזיה נוטים לעתים תכופות להיות מרכזיים גם עבור אמני לחימה.
השימוש הנושאי באמנויות לחימה בפנטזיה ומדע בדיוני יכול להתחלק לארבע קטגוריות עיקריות: שימוש מעשי, השלכתי, המַרתי והתעלותי.
אמנויות לחימה למטרות שימושיות:
הגנה עצמית, נקמה, מלחמה, או חלק מחינוכו של אציל
זהו השימוש הנפוץ ביותר באמנויות לחימה בספרות. בנוסף, הגנה עצמית היא אחת מהסיבות הנפוצות ביותר ללימוד אמנויות לחימה גם בחיים האמיתיים. זהו גם, למעשה, כמעט התפקיד היחיד של אמנויות הלחימה בספרים מהשלב הראשון והשני. אולם, בספר מהשלב השלישי, זהו יותר מאשר מכשיר עלילתי. לאמנויות לחימה, גם בספרים מהשלב השלישי וגם בחיים האמיתיים, יש דרך משונה לשנות את נקודת מבטך בדרכים בלתי צפויות.
קטגוריה זו לעתים קרובות קשורה באופן ברור או משתמע לפמיניזם. קראתי לפחות עשרים ספרי פנטזיה בהם האישה אשר נאנסה, איבדה את משפחתה לבוזזים ויקינגים או פשוט מדוכאת מוצאת מורה אמנויות לחימה חכם. כשהיא לומדת כיצד להשתמש בחרב או באגרופיה, היא זוכה לכוח אישי ולעצמאות.
אמנויות לחימה בנויות כך שמיומנות בהן יכולה להביס גודל וכוח, לתת לאנדרדוג סיכוי. אף אחד אינו אנדרדוג יותר מאשר אישה בתרבויות הפטריארכליות הנפוצות בפנטזיה. כאשר אישה קטנה מביסה גבר גדול וחזק, זוהי לעתים קרובות מטפורה להדחת הפטריארכיה על ידי הכוח הנשי המשותף. בThendara House של מריון זימר בראדלי ובTwo-Bit Heroes של דוריס איגן, נשים אשר למדו הגנה עצמית מנשים-מדריכות מנערות מעצמן את תפיסת הקורבן שלהן עם כל מכת מרפק.
חרב העץ פגעה בה [באריָה] בגובה החזה, מכה פתאומית וצורבת שהכאיבה פי כמה, משום שהגיעה מהצד הנגדי. "אי", צעקה. יהיה לה סימן כחול חדש כשתלך לישון אי-שם בים. סימנים כחולים הם שיעור, אמרה לעצמה, וכל שיעור משפר אותנו.
לנשים אין הרבה זכויות בעולם הברוטלי של שיר של אש ושל קרח של ג'ורג' ר.ר. מרטין. הנסיכה השובבה אריה צעירה מכדי להבין זאת לחלוטין, אבל היא לא צעירה מכדי להתרעם על כך. במה שיכול להתפרש כאמירה שלפיה נשים זקוקות לעזרת הגברים, או פשוט כהודאה נטולת רגש על חוסר הפופולריות של אחוות-נשים בימי הביניים, אין אף אישה שתומכת ברצונה של אריה להלחם – אבל כמה גברים עושים זאת. אחיה למחצה נותן לה חרב, אביה שוכר מורה לסיף בשבילה, המורה מלמד אותה ונלחם למוות עבורה, ואיש מסתורי עוזר לה להרוג את אויביה.
בין כה ובין כה, אריה מעבירה את רוב הסדרה בקור ובאומללות ותחת שליטתם של אחרים, הולכת בלילה לישון תוך דקלום שמות האנשים שהיא רוצה להרוג – רשימה שממשיכה להתארך כל הזמן, גם אם לעתים היא מצליחה למחוק ממנה שם.
קשה לומר כמה היא טובה עם להב חרבה; רוב מה שהיא עושה, בהתאם להצעתו של אחיה, הוא "לדקור אותם עם הקצה החד". אבל המורה שלה מעודד אותה לפתח נחישות ומודעות עצמאית, וזה מוכיח את עצמו כלא פחות חשוב מכל מידה של מיומנות פיסית. כמו סגנון החרב הבראאבוסי שהיא לומדת, סגנון המבוסס כולו על זריזות ופעולות התחמקות, אריה נעזרת בזריזותה הגופנית והנפשית על מנת להתגבר כמיטב יכולתה על הסכנות שבהן היא נתקלת.
בניגוד אליה, אחותה הצייתנית והנשית מוכה ועוברת התעללויות, והזאב אליו היא קשורה טלפתית נהרג (אריה צופה את הבאות ומקפידה שהזאב שלה יברח). בסופו של דבר, אימוניה של אריה חשובים פחות מהרוח אשר גרמה לה לרצות מלכתחילה לפתוח באימונים. כפי שאומר סטן אונו, הסנסיי שלי, "הדבר הקשה ביותר שאי פעם תעשה בדוג'ו הזה הוא להיכנס מבעד הדלת בפעם הראשונה".
אמנויות לחימה כהשלכה: חיזוי עתיד אמנויות
הלחימה והשימוש בהן לבחינת שינויים רחבים יותר
המטרה העיקרית של המדע הבדיוני היא השלכתית: כיצד אנשים והאמנויות שלהם והטכנולוגיה והחברה יתפתחו, וכיצד הם משמרים את עצמם? גם אמנויות לחימה משמשות כשדה קרב קבוע בין השינויים הנחוצים להסתגלות לעולם המשתנה, ובין ההשתמרות כמסורות תרבותיות וכקשר לעבר.
יש כמה יצירות שמנסות לשער את עתידן של אמנויות הלחימה: מומחיות הטמונה בשבב ב-"מטריקס", כלי נשק לא קטלניים המספקים את הכלים למרד הומני בThe Man Who Never Missed של סטיב פרי, וחרב-העוצמה מThe Scar של צ'יינה מייוויל, מכשיר הסתברותי שמאפשר לאוחזו המוכשר לברור מבין אינספור הכיוונים בהם קרב יכול להתקדם את המציאות בה כל מכה תהיה קטלנית.
וישנו, כמובן, Aristoi של וולטר ג'ון וויליאמס:
גבריאל לא החליט אם להלחם בידו הימנית או להפך, ומראהו של סילבנוס גרם לו להחליט: הוא מסר את גופו לדאימון האיטר והעביר את חרבו לשמאלו.
————————————
אאוגנבליק: הוא איטר, אריסטוס.
גבריאל: קח שליטה על גופי, אאוגנבליק. הוא לא יהיה מוכן למתמודדים איטרים
בחלק שבו מופיע הציטוט, גבריאל, אדם אשר השיג שליטה פנימית רבה, מעורב בדו קרב קטלני. אאוגנבליק הוא רק אחד מתוך אישיויות המשנה הרבות של גבריאל – או דאימונים – אשר מצטרפות במהלך הדו-קרב: מפזמות בכדי להנחות את זרימת הצ'י, מדווחות על קצב הדופק של יריבו, מציעות אסטרטגיות, מפגינות כעס, מזכירות לו לעשות קיאי. העולם של אריסטוי גדוש עד גדותיו בטכנולוגיה מתוחכמת ובפוטנציאל אנושי מחובר. הדאימונים של גבריאל הם לא סימפטום של מחלת נפש, אלא מוחו העובד בשיא יכולתו: הוא עצום, הוא מכיל המון רב.
וויליאמס מחזיק בחגורה שחורה בדרגה ארבע בקראטה קֵנְפּוֹ. הציטוט להלן נלקח מראיון אותו נתן לאתר מדע בדיוני ברשת:
אחד הדברים שאמנות תנועה תעשה עבורך הוא להפוך אותך למודע יותר לממשק בין רוחך לגופך, וכיצד הוא עובד, ואיך אחד יכול לתכנת את האחר. ואני מבין שדרך ביצוע קנפו, נפשי תוכנתה מחדש דרך גופי. האנשים אשר פיתחו את האמנות הזו היו אנשים חכמים ביותר ובעלי נקודות השקפה מאד מיוחדות, אשר השתקפו בתנועותיהם. דרך ביצוע תנועות אלו, אפשר לספוג את המחשבות והעמדות של דורות של אומני לחימה.
חשבתי שהרחבת הרעיון לתוך סוג של טכנולוגיה תנועתית כללית בשביל אריסטוי תהיה שימושית, דרך ליצירת שפת גוף יותר כוללנית מאשר שפה מדוברת.
בתוך העולם של אריסטוי, שפת גוף זו משמשת ליותר מאשר תקשורת: מחוות הידועות כמוּדְרִים יכולות לכפות צייתנות או להטיל מצב נפשי מסוים על הצופה. המונח לקוח מתוך מחוות הידיים בריקוד-דרמה ההודי קַתָקַלִי, אשר קשור לאמנות הלחימה הדרום-הודית קַלָרִיפַייָט, אשר יתכן שהיתה המקור לקונג-פו. המודרים בקתקלי, כמו אלו שבאריסטוי, הם בעלי משמעות מדויקת.
אמנויות הלחימה באריסטוי מאחות מונחים ומסורות עתיקות שכאלה עם הטכנולוגיה והפסיכולוגיה המתוחכמות ביותר. המודרה הוא רעיון עתיק, אבל מקבל כוח כשנוסף לו זיגוג מדע בדיוני. צ'י, האנרגיה המסתורית והכנראה לא קיימת של ימינו, היא תופעה ניתנת לשליטה באריסטוי. זרם המחשבות, התחושות, התמונות והדחפים הגופניים אשר נחווים במהלך קרב מזוקקים לקולות הדאימונים.
זה נראה אידיאלי: מי לא ירצה שיהיו לו דאימונים, או ללמוד את המודרה המאפשרת כפייה? אבל דאימונים יכולים להשתלט. במהלך הדו קרב של גבריאל, הוא מגלה דאימון חדש בתוכו, אשר משתלט עליו באופן מעודן. התקדמות שליטתו על גבריאל מסומנת דרך הקיאָי שלו, או הצעקה, אשר משתנה מ"Tzai!" ל"Dai!" ל"Die!". כך, הדאימון החדש משתלט על רצונו: גבריאל, אשר התכוון רק לשתק, הורג את יריבו. אבל כאשר הדאימון שלך לוחש "מות", קשה לסרב.
אמנויות הלחימה של אריסטוי משקפות את נושאיו של הספר כמכלול: המיזוג האוטופי של הטוב שבישן ובחדש, ומחירו הנסתר; ואת העובדה שרוב השינויים המשמעותיים התקבלו דרך פסיכולוגיה במקום דרך טכנולוגיה (למעשה, ניתן לומר כי הפסיכולוגיה היא הטכנולוגיה).
אמנויות לחימה, בחיים כבאריסטוי, הן עניין של הדעת כפי שהן של הגוף; והשניים אינם כה נפרדים כמו שניתן לחשוב. למרות הידרדרותן של היכולות הגופניות עם הגיל, ניסיון והבנה מסוגלים להביס כוח וזריזות צעירים. כפי שוויליאמס מציע, הגבול האחרון עשוי להימצא בחלל הפנימי.
גבריאל לא החליט אם להלחם בידו הימנית או להפך, ומראהו של סילבנוס גרם לו להחליט: הוא מסר את גופו לדאימון האיטר והעביר את חרבו לשמאלו.
אאוגנבליק: הוא איטר, אריסטוס.
גבריאל: קח שליטה על גופי, אאוגנבליק. הוא לא יהיה מוכן למתמודדים איטרים"
אמנויות לחימה כפעולה של המרה
המדע בדיוני והפנטזיה הם ספרות של השתנות לא פחות מאשר הם עוסקים בהשלכה: נער האורווה ההופך לגיבור או למלך, האדם אשר משנה עצמו בניתוח או באופן גנטי לכדי יצור עליון, והטירון הצעיר הזוכה בבגרות ובהבנה טובה של עצמו הם דמויות טיפוסיות ונפוצות. כפי שוולטר ג'ון וויליאמס ציין, כדי להפוך לתלמיד רציני של אמנויות לחימה, עליך לשנות את עצמך גופנית ונפשית.
הדרך המוכרת ביותר של מהפך זה בספרות היא חשיפתו של הנחבא אל הכלים: אדם ביישן וחסר כושר לומד אמנויות לחימה, בונה שרירים, נפטר מהצמיג המיותר, רוכש בטחון עצמי ושלווה פנימית, וכישורי הלחימה עצמם הם מהדברים הפחות חשובים אותם רכש בלימודיו.
בפנטזיה, חלום זה של הגשמה עצמית נושא עמו לעתים קרובות זווית פמיניסטית. Strands of Starlight של גייל באודינו מלווה בשינוי מילולי: ניצולת אונס אשר אינה גדולה דיה להחזיק חרב מתפללת אל האלילה, ומשתנה לאישה גבוהה וחזקה. רק לאחר מכן יכולים אימוניה להתחיל (המוסכמה המחייבת אימונים חזקה כל כך, שאפילו האלה אינה יכולה פשוט להעניק לה כישורים).
בספר The Ladies of Mandrigyn של מדריכת הקראטה לשעבר ברברה המבלי, גבריה של מנדריגין הפטריארכלית נלקחו לעבדות. הנשים נאלצות לשכור שכיר-חרב שילמד אותן להלחם, כך שיוכלו להציל את הגברים. אולם אימוניהן, והזמן אותו השקיעו בניהול ענייני העיר, מחזקים אותן ביותר מדרך אחת. היחסים בין המינים בעיירה השתנו לתמיד, ולא כל הפגישות המחודשות בין הבעלים לנשותיהן מתאפיינות בשמחה יתרה.
הוא משך חזרה את ידו, פסע לאחור והביט עליה, מופתע כאשר החזרזירה נעה כדמות מחלום מתעתע.
זו ההדרכה שלו, הוא חשב. הוא היה מסוגל ליצור דבר שכזה.
The Paladin של ק.ג'. צ'רי מספק תפנית חדשה לסיפור הטיפוסי של האשה הצעירה המחפשת נקמה והסייף הפורש המאמן אותה נגד רצונו. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של המורה במקום זו של התלמידה, ונקודת המבט הלא רגילה הזאת נותנת פרספקטיבה חדשה לסיפור ישן.
סאוקנדר הוא סייף עטור חרפה עם ברך הרוסה אשר תכנן להעביר את ימיו האחרונים כמתבודד. טאיצו היא איכרה קשת עורף הרוצה להתנקם באציל ולא אכפת לה האם תמות עקב כך.
תוך שהוא מלמד אותה, שניהם מתחילים להשתנות. השינויים העוברים על טאיצו בולטים לעין, כאשר היא לומדת לרתום את חוזקה ואת זריזותה למלאכת סיף. היא מצביעה על כך שסאוקנדר מעדיף להשאיר את ברכו פצועה במקום שיחזק אותה; והוא, פגוע בהתחלה, מתחיל לאמן את עצמו. במהרה השינויים אינם רק גופניים. היא לומדת אמון, הוא לומד תקווה; שניהם לומדים תשוקה.
כשהם לבסוף עוזבים את ההר, האציל שבז לאיכרים והאיכרה ששנאה גברים הופכים לנאהבים. טאיצו לומדת לתכנן תוכניות טובות יותר מאשר "אני רק אלך לטירה שלו ואהרוג אותו", וסאוקנדר מוותר על בדידותו המהורהרת היקרה לו כל-כך ומוביל את מה שהופך למערכה צבאית קטנת היקף.
בשינוי אחרון, כזה הנוגע להשקפת העולם, אנשים מתייחסים אל טאיצו כאל שד, דבר שמתקבל על הדעת יותר מאשר אישה לוחמת. טאיצו מנצלת את פחדם ומתלבשת בהתאם, תובעת את הכוח שנאמר לה שאסור שיהיה ברשותה של אישה. בתור שד, היא משיגה את נקמתה. אבל האגדות אומרות ששדים תמיד עוזבים לאחר הקרב, וטאיצו הולכת, לכודה בשינוי האחרון שלה. אולם, בעוד סאוקנדר לימד אותה סיף, היא לימדה אותו עקשנות, והוא הולך אחריה. מכל מלמדי השכלתי, אומרת צ'רי, ומתלמידי יותר מכולם.
אמנויות לחימה כחוויה של הִתעלות
ספרות המדע הבדיוני והפנטזיה נהנית מיכולת יוצאת דופן להתמודד עם השאיפה להתעלות מעל העניינים הארציים ועם כמיהה למושלמות שאינה אפשרית מעצם הגדרתה. אמנויות לחימה יכולות גם להיות מסלול לעבר הרוחניות, או רדיפה אחרי רמה בלתי מושגת של שליטה גופנית ורגשית, או המדיום בתוכו ניתן להגיע לרמת מיקוד מושלמת עד כדי אקסטזה, כמו לאבד את עצמך ברגע.
אני מאחדת נושאים אלה תחת מטריה אחת מכיוון שהם כוללים את ההבטים הסובייקטיביים, המופשטים ותלויי ההווה של אמנויות הלחימה – דבר זה הופך אותם נתונים לכמיהה בלתי פוסקת ולרדיפה ללא גבולות.
ברברה המבלי כותבת ברגישות על השימוש באמנויות הלחימה לחיפוש המקולל אחר שלמוּת בצמד הספרים The Silent Tower וThe Silicon Mage. סטיבן בארנס כותב לעתים קרובות על אמנויות לחימה כדרך להתעלות. אבל ספר אחד תופס את החיפוש אחרי רגע ההווה המושלם טוב יותר מכל אחד אחר:
למשך רגע היו השניים שקולים בדיוק, זרוע כנגד זרוע. מייקל התפלל שזה לעולם לא יגמר, שתמיד יהיה רגע זה של שליטה מרבית, יפהפה ונדיר, ושום סיום לא יושג.
בציטוט זה מתוך חוד-החרב (Swordspoint) של אלן קושנר, שני אנשים נלחמים בדו קרב למוות. אין כאן שום דבר אישי: ווייר הקדוש הוא סייף מקצועי שהתחייב להילחם נגד מייקל, תלמיד סיף צעיר, בעקבות סחיטה. מורו של מייקל, וינסנט אפלתורפ, הוא סייף אשר נאלץ לפרוש בגיל צעיר כאשר איבד את זרועו. ווייר הקדוש הינו לוחם הדו קרב הטוב ביותר במשך דורות. אולם כאשר ווייר הקדוש זורק את הכפפה אל מייקל, אפלתורפ דורש להלחם במקומו.
לא יכול להיות סוף שמח. או שווייר הקדוש ימות, או שאפלתורפ; או שמייקל יאבד את מורו, או שאיש צעיר בצד השני של העיר יאבד את אהובו. ווייר הקדוש לוחם באיש הלא נכון בדו קרב שהוא לא רצה מעולם; מייקל נאלץ לצפות באדם אחר מסכן את חייו עבורו; ולאיש בעל הזרוע האחת אין כל סיכוי מול ווייר הקדוש האגדי.
זוהי נקודת המבט החיצונית. בתודעת האנשים המעורבים, הסיפור שונה. מייקל שיכור מיפי-הטכניקות, חרבות מבזיקות כה מהר עד שבקושי אפשר לעקוב אחרי תנועותיהן. ווייר הקדוש מבוהל כאשר הוא מוצא את עצמו נלחם על חייו, ובאותו זמן הוא מאושר: לבסוף, אתגר. אפלתורפ נראה מאושר לחזור פעם נוספת לחיים אותם נאלץ לנטוש, ואפילו נותן לווייר הקדוש תמורה הולמת.
כל שלושת הגברים לכודים ברגע של התעלות. כמו פריחת הדובדבן המסמלת את חייו הקצרים של הסמוראי, תמציתיותו היא מה שהופך אותו ליקר-המציאות. הדמויות בחוד-החרב נמצאות במסע של חיפוש אחר הבזקי ההתעלות האלה, עבור המחווה הגדולה והמהוללת, עבור החיים הסגנוניים המגיעים לרגע קל לטוהר, עבור החיים שאותם חיים על חוד החרב.
סיוף אינו רק האמצעי אל המטרה בחוד-החרב, אלא המסע עצמו בזעיר-אנפין. הריכוז ההיפנוטי של האימון מוביל אל הרגע היקר של הדו קרב עצמו. וכאשר הוא נגמר, ואדם אחד מת, השני הולך לחפש לעצמו רגע נוסף. המסע, האמנות, החיים, החרב עצמה, כולם משקפים אחד את השני, קטלניים ושאין לעמוד בפניהם.
אם תהיתם אי פעם מדוע מעט מאוד מהאנשים הנאלצים לעזוב אמנויות לחימה עקב פציעה מצטערים על האימונים אשר הרסו את מפרקיהם והכריחו אותם לעבור ניתוחים יקרים; מדוע הם רק אומרים בתקווה, "לפעמים אני עדיין חולם על קראטה", חוד-החרב עושה רבות כדי להסביר זאת.
ישנם עוד שני שימושים נוספים לאמנויות לחימה אשר כמעט ואינם קיימים במדע הבדיוני ובפנטזיה.
אחד מהם הוא כתב האישום כנגד אמנויות הלחימה כחלק מתרבות צבאית קטלנית. בעוד שמבחינה היסטורית זו תפיסה נפוצה – כובשים אסרו לעתים תכופות את אמנויות הלחימה של התרבויות המשועבדות, ולא רק משום שהם פחדו מהתקפה ע"י אומני ג'יו-ג'יטסו חסרי נשק – תפיסה זו כמעט שאינה קיימת בספרי ז'אנר.
ספרי מדע בדיוני אנטי-מלחמתיים, או אלה המתנגדים לתרבות הצבאית, לא נוטים לעסוק באמנויות לחימה כפי שהגדרתי אותן, כתחום לימוד אשר דורש אימונים נרחבים ואינו כולל נשק חם. השריון המונע של מלחמה לנצח של ג'ו הולדמן או Armor של ג'ון סטקלי הם מעין אנטי-אמנות-לחימה. בדומה לרובה האוטומטי, הם דבר אשר עצם ההחזקה בו מבטיחה קטלניות.
ספרות הפנטזיה, אשר רק לעתים נדירות יש בה נשק חם וברוב המקרים מציגה אמנויות לחימה מסורתיות, לא נוקטת ברוב המקרים בגישה פציפיסטית. גם אם כמה סופרים, למשל מרטין, עסוקים בניפוץ מיתוס האבירוּת, עד כה לא נעשה דבר דומה בנוגע לסמוראים. הפנטזיה עדין נוטה להאדיר הן את האבירים והן חברות מושפעות-בושידו.
ולבסוף, אנשים אשר כותבים על אמנויות לחימה עושים זאת לרוב כיון שהם למדו אותם באופן נרחב, ואיש לא משקיע מרצונו החופשי כמויות עצומות של זמן, מאמץ וזיעה על משהו שנראה לו זדוני.
The Sword in the Stone של ט"ה ווייט הוא אחד מהספרים המועטים בקטגוריה זו, והוא אנומליה ביותר ממובן אחד. הוא מתאים היטב לספרי השלב השלישי עקב השימוש בו באמנויות לחימה לא רק למטרות בניית עלילה, אמינות ואווירה, אלא גם בכדי להמחיש כמה נקודות גדולות יותר – והוא פורסם בשנת 1939.
לכל אורך הספר, אימוני הלחימה של ארתור הצעיר הם משקל נגד לאימוניו האינטלקטואליים. כפי שמרלין משתמש בקסם ובמילים ללמדו על היתרונות האזרחיים של ממשל, חמלה וצדק, מערכת סדורה של אבירים וסמלי-משמעת מלמדים אותו דו קרב ברומח וקליעה בקשת ולחימה בקרב – משלחי-היד של חברה המאמינה שהחזק הוא הצודק.
חרב, לא ספר, היא הקמע אשר חושף את מורשתו ונותן לו את הכתר; ובסופו של ההרחבה המאוחרת יותר של הסיפור ע"י ווייט, The Once and Future King, שלום וממשל מפנים את דרכם למלחמה. ארתור חייב ללחום במורדרד, ומיומנותם בחרב וברומח לא גוררים דבר פרט למוות ולקיצה של קמלוט.
זהו אחד מהספרים המעטים הקושרים בין אמנויות לחימה כספורט ובין אמנויות לחימה כמיומנות למלחמה, מראים שהם סבוכים לנצח זה בזה ומעלים את ההשערה שלפיה פיתוח חיבה לספורט גורמת לאדם לחשוב שלחימה אמיתית תהיה מושכת באותה המידה. ווייט מצביע על הגיאוגרפיה הפוליטית – הקווים על המפה שמסמלים גבולות מדיניים – כאחראים למלחמה, במקום אמנויות הלחימה; אבל ניתן לחשוד שהוא היה רואה את האגודה לאנכרוניזם יצירתי כהפגנה של טעם רע.
והקטגוריה הבודדה מכולן, זו שבה לא הצלחתי למצוא אפילו ספר מדע בדיוני או פנטזיה אחד, היא זו בה אמנויות לחימה נלמדות כדרך לשימור או חקר של תרבות. זוהי לא רק מוטיבציה נפוצה בחיים האמיתיים, אלא גם כזו שנסקרה היטב בספרות הזרם המרכזי.
כמה דוגמאות של ספרות לא בדיונית בנושא זה ניתן למצוא בIron and Silk של מרק זלצמן, אודות שנה שהושקעה בלימוד וו שו בסין, וLost in Place, בו הוא למד קונג פו מהסנסיי המשוגע או'קיפי בקונטיקט של שנות השבעים; ובPersimmon Wind של דייב לאורי, אודות טיולו ליפן לביקור אצל הסנסיי שלו ואודות חקר ההיסטוריה של סגנון הלחימה שלהם בחרב.
השמטה זו בספרות המדע הבדיוני והפנטזיה נראית תמוהה, בהתחשב בכך ששני הז'אנרים עוסקים רבות בהרס ובשימור תרבויות. ללא ספק לתרבות של ההגדה, שנכתבה בהשראת הטאואיזם, היתה גרסת לחימה של ההתעמלות הבריאותית דמויית הטאי-צ'י שאורסולה ק. לה-גווין מתארת באהבה כה רבה; אמנויות הקרב המוצגות בטיגאנה של גאי גבריאל קיי חייבות להיות חלק אינטגרלי מהתרבות המתוחכמת שהטיגאנאים נלחמים לשמר; וכאשר העלפים של שר הטבעות שטים מעבר לים, סגנונות הסיוף שלהם שטים איתם ללא ספק.
אבל אם משהו מזה נכון, הוא מתקיים רק מחוץ לדפי הספר ורק לפי השערתי. אולי זה יהיה הגל הבא של אמנויות לחימה במדע בדיוני ובפנטזיה, מכיוון שאני לא מוצאת סיבה מיוחדת לחסרונו, פרט לכך שאיש טרם התמודד עמו.
הגל הבא החל להישבר. אנו עכשיו במרכזו של רנסנס בתיאור אמנויות הלחימה במדיה המערבית, גרסה מתקדמת יותר של פריצת הדרך שהתרחשה בתחילת שנות השבעים.
הונג קונג יצרה במשך עשורים רבים סרטי אמנויות לחימה בעלי כוריאוגרפיה מרשימה; סרטים כגון סדרת "היו זמנים בסין" של ג'ט לי, Wing Chun של מישל יו, וסך יצירותיו של ג'קי צ'אן. כיום, הוליווד והקהל האמריקאי החלו להשלים פערים, באמצעות להיטים כגון "המטריקס", "באפי ציידת הערפדים" ו"נמר, דרקון".
כמו במהפכת אמנויות הלחימה במדיה בשנות השבעים, כאשר המדיה הויזואליים היו בחיל החלוץ, כלי התקשורת המודפסים יהיו חייבים לעקוב אחרי השינויים. סביר להניח שהמגמה המוליכה לעבר תיאורים מתוחכמים ומלאי מחשבה של אמנויות לחימה בפנטזיה ובמדע הבדיוני הכתובים תמשיך ותתקדם בעתיד.
-
רייצ'ל מאניג'ה בראון שימשה כמנהלת פיתוח בחברת ג'ים הנסון, כותבת בסדרת הקומדיה-אימה "The Fearing Mind" ועובדת בסיוע לקורבנות אסון בצלב האדום. היא מחזיקה בתואר במחזאות מטעם אוניברסיטת UCLA, ומחזה שלה הוצג באוף-ברודווי עוד בטרם החוק האמריקני התיר לה לשתות משקאות חריפים. היא מתגוררת בלוס אנג'לס, שם היא לומדת קראטה שוטוקאן ועובדת על הרומן הראשון שלה, פנטזיה המתרחשת בהודו של שנות החמישים של המאה התשע-עשרה, שם היא משלבת את פיסות ההיסטוריה המוזרה האהובות עליה, דוגמת המנהג להשתמש בלטאות כקרסי לכידה בהתקפות פתע ליליות בנמלים, יחד עם מיתולוגיה הודית. היא אוספת סיפורי הצלחה בהגנה עצמית, במיוחד מנשים; אם יש לכם כאלה, אנא צרו איתה קשר.