בדרך למיטה אני נכנס לחדרה, השמיכה מקווצ'צ'ת בצד אחד ומאיה, ילדת הלוטרות שלי, מכורבלת כעובר במרכז המיטה. אני מושך את השמיכה, פורש אותה על גופה ומהדק בצדדים. היא כבר כזאת גדולה, מה נועה היתה אומרת על התינוקת שלנו? אין לי מילים.
בחדר שלנו המיטה שוב נראית גדולה מדי. אם מאיה תבוא, אולי אוותר לה עוד פעם אחת. לא! אסור לי לחשוב ככה. אני עייף אבל לא מצליח להירדם, אוף. אני קם והולך יחף למטבח, מכין צ'יי תימני בספל גדול ומוסיף מרווה. כשאני יוצא החוצה אני משאיר את דלת הכניסה פתוחה קצת. לגימה קטנה, פו חם.
אני מתיישב בזהירות על מיטת הנדנדה כדי שלא תחרוק. נועה היתה אומרת שמודעות הלהקה שלנו כחברי קיבוץ מפותחת יתר על המידה. אני מדליק את המגולגלת ששמרתי בדיוק להזדמנות כזאת, ממלא את הריאות ומחזיק. לפי הריח זה חומר חזק, אולי כדאי לשמור חצי? יאללה, אני לא מרשה לעצמי לעיתים קרובות. הקלידוסקופ על שם נועה מאט. המחשבות מתחילות לנזול הצדה, אחר כך לטפטף, מים שקטים חודרים עמוק, מים ש ק טים חוד רים ע מוק.
כשאני פוקח עיניים, כבר בוקר ואני במיטה. מוזר, איך הגעתי לכאן? אני מביט בשעון, שבע, צריך לקום. הגוף שלי כבד כמו אחרי צלילה. אני שוטף פנים, משפשף אותם חזק עם מים קרים ומנגב. קפה שחור חזק ואני אהיה כמו חדש. במטבח אני מוזג חלב לקערה ומניח אותה במיקרו לשלושים שניות כי ככה אין קרום. השעון של מאיה מספיק לצפצף פעמיים לפני שהיא מכבה אותו. כמוני, היא מתעוררת מהר.
"אח! אין כמו לחבק לוטרה על הבוקר". אני מצמיד אותה אלי.
"אבא", היא מתלוננת ומתפתלת בין זרועותי. "אני אאחר".
"יש לך עוד מלא זמן", אני מנסה למשוך את הרגע. בסוף אני משחרר.
היא ממלאת את הקערה בכריות נוגט עד שהחלב כמעט נשפך. כפית לקערה, מעמיסה ולפה, גריסה, גריסה, לקערה ולפה, גריסה, גריסה.
"אבא תפסיק!"
שוב אני בוהה בה. "את כל כך יפה, מה אני יכול לעשות?"
היא מפרצפת לא קניתי וממשיכה לגרוס.
"אחרי בית ספר אני הולכת לדנה", היא מזכירה לי.
"את זוכרת שבערב את אצל דודה?"
הנהון קטן קטן.
"את יכולה לישון בבית".
כמו נועה, הפנים שלה זורחות כשהיא מחייכת.
לפתע היא מרצינה, פותחת את הפה וסוגרת. מה כבר קרה?
"אבא", היא מגמגמת, "אה… שמעתי שמחפשים במשק רתך מומחה, אז אולי?"
התפוחית לא נפלה רחוק מהעץ. כל השיחות האינסופיות שניהלתי עם נועה, היא בטח שמעה. מה היא שמעה?
"ילדה שלי, עכשיו לא הזמן". אני קם.
"אבל אבא, זה מסוכן. ואם…?" תמות, אני משלים את המשפט בראשי ומתבונן בה. נועה קטנה עומדת וממצמצת אלי בעיניים. אני מתקרב אליה.
"מתוקה שלי, אל תדאגי", אני גורר אותה אלי לחיבוק, "אני צולל מקצועי, אף פעם לא קרה לי כלום". והכסף טוב, ממש טוב. "די, די!" אני מלטף את תלתליה הקופצניים. היא לא מתנגדת, אלא נצמדת ומתחפרת בי כמו כשעמדנו ליד הבור המכוסה ולא יכולנו להיפרד.
"ילדה שלי, אל תדאגי".
היא מושכת באף. "רק תשמע אותם, בבקשה", היא ממלמלת מעל לכתף שלי.
אני מלטף את שערה. "נראה, בסוף את באמת תאחרי".
בדרך החוצה היא שולחת נשיקת אוויר.
"רק אל תיפלי לרווח שבין השורות", אני אומר.
היא מפרצפת נו באמת, תראו מי שמדבר, אבל לא אומרת מילה. ילדה חכמה.
בערב, כמה דקות לפני שאני יוצא, אני מתקשר לאחותי. מאיה עונה.
"אבא?"
"היי מותק".
"אתה נוסע?" אי אפשר להתעלם מהטון המאשים.
"כן, אבל אני אחשוב ממש ברצינות על העבודה הזאת במשק". על מי אני עובד?
היא שותקת. אני שומע את קול נשימותיה באפרכסת.
"רק אל תיפול לרווח בין השורות". זאת הילדה שלי.
"מבטיח! אני אבוא לכסות אותך בלילה".
"מתי אתה חוזר?"
"בסביבות אחת".
"טוב, ביי".
"ביי מתוקה".
באוטו אני מדליק את הרדיו. לשיר זה כמו להיות ירדן, ואחריו, כאילו בהזמנה, השיר של משינה, של נועה ושלי. "תחזור תחזור, תן לי גב", אני מצטרף לפזמון. "משהו בחיי עומד להשתנות", אני מזייף עם יוסי בקול עבה ולא חושב על כלום עד סוף השיר. איזה שיר. המגבים עובדים קשה, שוב שכחתי לקנות מטריה. נועה תמיד התפלאה מה פתאום אחד כמוני, שמבלה שעות מתחת למים, מתרגש מכמה טיפות? "תקפוץ, תקפוץ", היא הייתה מושכת אותי ביד לתוך השלוליות וצוחקת, "רק אל תיפול לרווח שבין השורות".
במרינה אני חונה הכי קרוב לפתח, יוצא ומדלג את המרחק בכמה צעדים. כשאני בפנים אני מתנער כמו פודל והולך למשרד לקבל את התדריך. צפי כבר שם, לא ידעתי שהוא חזר, יופי. הוא השותף המועדף עלי. שמוליק מדבר – זה שוב צינור ארבע החדש. אני שוקל לוותר, אבל אלף דולר קנס. מה כבר יכול להיות? תפסיק להיות ילדה קטנה עם צמות, פחות משעתיים ואתה בחוץ. אני חותם ליד החתימה שלו ואנחנו הולכים להתלבש. אני לא רגוע. לפני חודשיים, בנמל אשדוד, היתה לי בדיוק כזאת הרגשה בבטן ואז דודי מחץ יד וכמעט נהרג. צא מזה! צפי מקצוען, צללתם יחד בכל העולם ודווקא כאן זה יקרה? בסככה אנחנו מתחבקים וטופחים זה לזה על הגב. כמעט שנה לא נפגשנו. מתחת לבגדים העור שלו כרגיל, לבן כמו חלב.
"אז מה, פולניה? אפילו באפריקה לא תפסת צבע?" אני מקנטר.
"מזל שלא תפסתי איידס". שנינו מגחכים.
"איך מאיה?" הוא שואל.
"נהדרת", אני מחייך ומוסיף משקולת לחגורה. "העוגן של הזקן שלה".
הוא מתקרב אלי ואוחז בזרועי, "איך אתה?"
"יום אחרי יום".
הוא מהנהן.
אנחנו רוכסים זה לזה וממשיכים לפי הפרוטוקול.
מד לחץ ועומק?
בסדר.
וסת ואוקטופוס?
בסדר.
מכל?
תקין, טסט מתאריך בלה בלה בלה.
השגרה מרגיעה אותי. נועה היתה אומרת שהחזרה המונוטונית נשמעת כמו ספירה לאחור. התחושה הרעה חוזרת ומתיישבת לי הפעם בבטן התחתונה. יש לי בחילה. לעזאזל.
אנחנו בסירה. הגשם פסק אבל הים גלי, עדיף להקיא עכשיו. אני דוחף אצבע, מקיא ושוטף את הפה במים מלוחים. צפי מביט אלי בשאלה, 'הכל בסדר' אני מאותת, והוא מסמן חזרה. גבר גבר הצפי הזה. אולי אכלתי משהו לא טוב? אנחנו יורדים למים, מדליקים פנסים, מסמנים ויורדים. בעומק ארבעה מטרים הסערות נותרות מאחור. אני ממשיך לגלוש דרך קרן האור עד לקרקעית. למטה אנחנו בודקים את הצינור מבחוץ ועד לחיבור הראשון. כלום. אני מוביל פנימה. הוא נכנס אחרי.
בדרך כלל אנחנו יקרים מדי לאחזקות במים רדודים, אבל כאן הקבלן שזכה במכרז פשט את הרגל ומי שסיים את הפרויקט ניסה לחסוך בעלויות. העלות של צוות כמונו לא זולה, עד שמשווים לערמות הכסף ששופכים לים במקרה של שיפוץ.
אחרי שמאיה נולדה, הפסקתי להשתתף בפרויקטים בחו"ל. אחר כך הורדתי את המינון לשלוש צלילות בשבוע, לשתיים, לאחת, אבל נועה לא התרצתה. "מתי תתבגר ותיקח אחריות?" היתה נוזפת בי. "אתה אבא עכשיו – מתי תפסיק עם הרולטה הרוסית? אולי פשוט תחתוך את הוורידים ודי?" דיבורים על ההפרטה בקיבוץ וכסף בכלל לא עניינו אותה. ככה זה כשמתחתנים עם ילדת שמנת.
קדימה. אני שט לעבר האור שמטיל פנס הראש. הצללים נמתחים על הדופן העגולה ומתכהים מאחור. בכל מעבר מצינור לצינור לוחות המתכת חורקים וההד מתגבר. פתאום אני מאתר חלון חשוך. לוח משוחרר. יופי – עבודת ריתוך פשוטה וסוגרים. אני מסתובב לקחת מצפי את הרתכת. הוא לא שם. שיט! לאן הוא נעלם? אני דופק על קרקעית הצינור פעם, פעמיים, שלוש, בקת הסכין. אין תשובה.
אני מבוהל. מתהפך ושט במהירות חזרה. אולי משהו נפל ומעך את הצינור? לא יכול להיות. אולי תקלה בציוד? אני מדמיין אותו נסחף לתהום כמו במקסיקו, לכוד מתחת לקורות בים הצפוני, חסר הכרה בתא לחץ. אני מתנשף ממאמץ ומחרדה. נועה נוזפת בי, מאיה איתה, וכולנו לבושים בשחור בלוויה. אני יוצא מהצינור במהירות של קליע ומושך את עצמי בחבל העוגן עד לסירה. ברגע שהראש שלי יוצא מהמים אני שומע אותו נאנק בסירה.
"אתה בסדר, צפי? מה קרה?"
"הכל בסדר", הוא נאנק שוב. "רק העצמות הזקנות".
התקף שיגרון יכול לכאוב רצח, אבל לא מתים מזה. ההקלה משחררת לי את הכיווצים בגוף. אני אוחז בקושי בדופן הסירה שמתנדנדת על הגלים כמו דולפין פצוע.
"זו עבודה פשוטה למטה", הוא עוצם עיניים. "רבע שעה אני חוזר, מה אתה אומר?" הוא שותק, אני לא מאיץ בו, הכאבים שלו, ההחלטה שלו. ככה זה.
הוא מושיט לי את הרתכת, "גג עשרים דקות ואתה במקלחת", אני מבטיח לו. וגם אני.
אני שוקע, מתהפך, טס למטה במהירות ותוך כדי כך מפמפם את האף להקלת הלחץ באוזניים. הנה הפתח, חיבור ראשון, שני, שלישי, רביעי, כאן. שיט, זו טבעת חיצונית, איך לא שמתי לב? הכי בטוח יהיה לצאת חזרה דרך הצינור. אבל אין זמן. ברגע שהראש שלי מציץ אני מבחין בלוח נח על החול. מצוין. אני מתפתל החוצה כמו צלופח. עכשיו רק להניח, לרתך, איקס קטן לביקורת וזהו זה. מה השעה? אני עדיין בזמנים. חזרה, איפה חבל העוגן? אולי נסחף? לא מתאים לו. המים בהירים, אני עולה לאט, אוזניי כרויות לשמוע קול מנוע. יוצא ועושה סיבוב שלם ליתר ביטחון. הים שטוח, השמש זורחת, הסירה איננה.
ההבנה מחלחלת לאט כמו חום קרני השמש. שמש? היא עומדת בגובה השמיים. עיניי נפערות, דומעות וממצמצות. איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות? המוח שלי מסתובב במערבולת, אני חייב להתמקד. החוף לא רחוק, קילומטר פלוס מינוס, קטן עלי. אני נשכב על הגב ומטלף כמו משוגע. שמאל ימין שמאל, שמאל ימין שמאל, יש דברים שלא שוכחים.
כשאני נעמד בחוף ומדדה החוצה עם הציוד, כמה זקנים נעצרים להסתכל. מכאן למשרדים הדרך קצרה. השער כחול. מוזר – הייתי מוכן להישבע שהוא שחור.
בקבלה, אוסי בוהה בי במבט משונה. "הוא חזר, שמואל, הוא חזר!" היא צועקת ומקפיצה לי את הלב. דלת נפתחת בסוף המסדרון, שמוליק רץ ומחבק אותי. מה הקטע?
"נס! קרה לנו נס!" הוא צועק. אני מסתכל עליו בתדהמה.
"תתקשרי לנועה". הוא מניד בראשו. "מה שהיא עשתה לנו כאן, אל תשאל".
מאיה? מה כבר קרה? אוי ואבוי, אני מוכרח לדבר איתה. אני מתקדם לעבר השולחן אבל לפני שאני מספיק לאחוז במכשיר שמוליק שוב מתפרץ, "איך שרדת? יומיים! שני לילות, לעזאזל", הוא בוהה בי, "איך? איפה? כמה חיפשנו! רגע, רגע, תסתכל עלי".
הוא בוחן אותי בחשדנות. על מה הוא מדבר? אני עייף מהשחיה, מת למקלחת, לא מתאים לי לעמוד כאן ולטפטף במסדרון.
"איפה צפי? למה הוא עזב אותי בצינור?" אני שואל בתרעומת.
"אתה בסדר, בן אדם? מי זה צפי?" המבט שלו מבולבל, "איזה צינור? תוריד ציודים, תשב, נעשה לך תה חם".
הוא מסתובב ופונה לפקידה. "אפרת תעשי לו תה, ותתקשרי לנועה, תתקשרי למד"א. לעזאזל, תתקשרי לכולם". עוד פעם נועה, מה יש לו מנועה? מאיה, זו מאיה, אני מנסה לדבר, אין לי קול.
השפופרת מוגשת לאוזני, הקול שלה אומר, "יותמי?" אני סוגר עיניים חזק ופוקח, לא יכול להיות. קולות אומרים, מה הם אומרים?
"תשכב, תשכב, תנוח. האמבולנס כבר מגיע ונועה תחכה שם".
שם? איפה זה שם?
צפצוף. איפה אני? אני שוכב. פנים של אישה. חלוק לבן ותג, רופאה? אני לא חולה. אולי היתה לי תאונה? מאיה! אני מוכרח לדבר אִתה, שלא תדאג. אני צריך לקום. אני מצליח להזיז את הראש. אני לא יכול ללכת? מתי זה קרה? צעקות, מישהי בוכה.
"אחות, אחות".
פנים עם כובע ירוק מעלי. "עוד מעט רופא יבוא", היא אומרת, "אתה צריך משהו?"
"אני בסדר. מישהו צועק וצריך להסביר לו שיש כאן חולים".
"ששש, נתתי לך וליום". היא מניחה יד קרירה על מצחי. "הכול יהיה בסדר, אל תדאג".
מאיה! אני מוכרח לדבר איתה, אני מוכרח. חשכה. צפצוף. זה המוניטור, אני בבית חולים. היתה תאונה. ומאיה? מאיה! אני מזדקף לישיבה, נועה עומדת כפופה, עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים ופסי דמעות מבריקים. אני מחסיר פעימה, גל גדול ואפור תופח מעלי, נשבר וקובר אותי במים עכורים.
"מים, מים", הגרון שלי ניחר. צעדים, מישהו תומך בי, כוס קלקר נדחפת בין שפתיי. מים קרירים, מתוקים, אני שותה בצימאון.
"מאיה? נועה?" אני מבולבל.
"אני כאן, מתוקי, אני כאן". אני מסתכל עליה. אם זה חלום, אני לא רוצה להתעורר.
"יפה שלי, כמה התגעגעתי אליך", אני אומר. היא צוחקת, דמעות זולגות מעיניה.
"הפחדת אותי כל כך", היא משתנקת, "איפה היית? לאן נעלמת? כמעט השתגענו מדאגה".
"מאיה, אני מוכרח לדבר איתה".
"מי זאת מאיה, יותם?" היא שואלת ונועצת בי מבט חד.
"שכחת שיש לך בת?" אני מסתכל עליה בחוסר הבנה. המבט שלה נטרק. היא פותחת פה וסוגרת, פותחת וסוגרת, כמו דג. דגה חתיכית עם תלתלים אדומים, אני מחייך. עכשיו המבט שלה מבוהל ומדלג מעלי. "תנוח, יותמי", היא מלטפת לי את הזרוע. "הכל יהיה בסדר". עוד ליטוף. "תנוח, אני כאן".
הבטן שלי שוב מתכווצת. משהו לא בסדר.
אני פוקח עיניים, נועה ישנה על כיסא לצד המיטה. היא נראית מחוסלת, מסכנה. תמיד היו לה סיוטים שמשהו יקרה, והנה זה קרה. מה קרה? אין לי מושג אבל הוא בטח קרה, אחרת לא הייתי כאן. הגיון ברזל.
אני מסתכל סביבי. חדר רגיל של בית חולים. היא ממלמלת שברי מילים ומנסה להתכרבל לתוך עצמה. אני מתחיל בנמשים ועולה. הריסים זזים, עיניי הים המדהימות שלה בוחנות אותי. אני מחייך, גם היא. גל אושר חוזר לחוף שלי, עם המון צדפים מרשרשים. היא חיה. רק חלמתי שהיא נהרגה בתאונת דרכים. איזה סיוט. מה לא הייתי נותן בשביל חיבוק משפחתי. איפה מאיה? מה השעה? אני מסתכל על פרק היד – הוא לא שם, איפה השעון שלי? איפה מאיה? היא בטח לומדת עכשיו ואחר כך תבוא.
"נועי, איך מאיה תבוא?"
היא לא מסתכלת לי בעיניים.
"דיברת עם אחותי?"
היא מסתכלת עלי, אבל המבט שלה אטום כמו קיר לבן.
"יותמי, תנוח. תכף יבוא הרופא". היא קמה מהכיסא ונעמדת לצדי.
אני מרים את קולי. "מה הקשר לרופא? את לא יכולה לענות לי על שאלה פשוטה?"
"אני לא יודעת מה לענות לך". היא נושכת את השפה התחתונה. קולה מתחנן. "מי זאת המאיה הזאת?"
הראש שלי מתפוצץ, הבחילה עולה ועולה, אני מקיא נוזל מר ומרגיש בד רטוב של מגבת על פני. זו הרגשה נעימה. אני פוקח עיניים ורואה פנים של גבר עם צווארון לבן. הרופא?
"מר רזיאלי, תסתכל לכאן!" הוא פוקד עלי. אור מבזיק לי בעין ימין, בעין שמאל, הוא שואל משהו. "לא הבנתי. מה?" אני שואל, ומסתכל שוב על נועה. כמה התגעגעתי אליה.
"כמה?" הוא מנופף בידו מול פני. "כמה אצבעות יש פה?"
חמש אצבעות שמנמנות עם שערות על הפרקים. "חמש". אני משיב.
הוא מחייך, קל להשביע את רצונו.
"איפה אתה גר?" מה זה החידון הטיפשי הזה?
"בקיבוץ געש". נועה מחווירה. "לא דואגת, לראות בסדר גמור", הוא פונה אליה, "אין זעזוע מוח, יש בלבול, לא דואגת".
היא מביטה אלי בחשש. מה קורה כאן?
"מר רזיאלי?" הוא מצטדד לעברי. די עם הרזיאלי הזה.
"יותם", אני אומר בהדגשה, "קוראים לי יותם".
"יותם", הוא מהנהן. "אישה שלך דואגת, אתה לספר לנו איפה אתה להיות? מה זיכרון אחרון? אתה מבין?" הוא מסתכל עלי בציפיה.
"אני לא יודע מה קרה, יצאנו כרגיל…" ואני מספר הכל. היא מנסה כמה פעמים להתפרץ, אבל הוא לא נותן לה. כשאני גומר עם השיחה עם שמוליק במסדרון הוא מהנהן שוב, כאילו עכשיו הכל ברור.
"אני חוזר תכף, לא דואגת", הוא מבטיח לה. רופאים.
מי אתה ואיפה החבאת את היותמי שלי? שואל המבט שלה. אחר כך היא מהדקת את השיניים בתנועה הנועית ההחלטית. "יותמי", היא אומרת בתקיפות, "אתה יודע שאין לנו ילדים, נכון?"
"די עם זה, נועה. מה את מנסה לעשות?" קולי רועד, "יש לנו את מאיה. הנסיכה שלנו".
עיניה בוהות בי, אבל הכתפיים מגלות הכל.
"מתוקה שלי, יפה שלי", אני אומר. אני קם ומחבק אותה. "אל תבכי, הכל יהיה בסדר, את תראי". היא נצמדת אלי והריח שלה כל כך נכון. מה אכפת לי מהשאר, מה אכפת לי?
אני מלטף את גבה למעלה ולמטה, כמו שהיא אוהבת, "ששש, הכל יהיה בסדר". אני אומר, ואיכשהו זה מרגיע גם אותי.
בבוקר אני רוצה להשתחרר מבית החולים, נועה מסתכלת עלי במבט מוזר. "זו החלטה פזיזה", היא אומרת בקול מבוגר, אבל לא קשה לי לשכנע אותה. יחד, נוכל לפתור הכל.
לרופאים יש מה להגיד, גם לה. אין עליה. אני רוצה לנסוע לקיבוץ אבל היא אומרת, "קודם מוכרחים להגיע לדירה". אם מוכרחים אז מוכרחים. ברחוב היא מוציאה מהתיק שלט טלוויזיה, לוחצת על כמה כפתורים ולפני שאני מספיק לחשוב מה לעזאזל נצמד לרחבה רכב דמוי סיגר עם סנפירי כריש משולשים. בנשיפת אוויר דחוס הדלת נפתחת, אנחנו עולים שתי מדרגות ומתיישבים. אולי עברתי לזמן אחר?
זה הזוי, אך לא יותר ממה שקורה כאן. היא יושבת לפני ואני רוכן ולוחש, "איזו שנה עכשיו?"
היא מתקשחת, נזכרת שהבטחנו להיות סבלניים ועונה, "אלפיים ושתים עשרה".
אוקיי, זה סוגר את העניין. אולי אני בכלל בבית לוינשטיין, חולם את כל הסיפור.
בשדרות דוד המלך הכביש ריק כאילו שבת בבוקר. בפניה לאבן גבירול משהו לא מסתדר לי – הכביש צר, רק נתיב אחד לכל כיוון, שתים-שלוש מכוניות דומות לשלנו, כמה קלנועיות והמון רוכבי אופניים. לא פלא שהאוויר צלול כל כך. גם הבתים נראים הרבה יותר נקיים, כאילו עבר ענק ורחץ אותם בצינור.
קצת אחרי רחוב השופטים אנחנו יורדים. הפאב באותו מקום. אנחנו נכנסים לרחוב, מגיעים למספר שמונה ועולים לקומה השלישית. דלת הכניסה צבועה בצבע כחול מבריק והשלט פותח גם אותה. אני צריך להשתין. על דלת השירותים מבפנים מודבק פוסטר של 'הדלתות'. כשאני יוצא, נועה בטלפון, הכי טוב לעשות סיבוב כדי להבין מי נגד מי.
כמו בבית שלנו, יש הרבה עציצים עם פרחים ואדניות עם צמחי תבלין, אני מוצא לואיזה, מרווה ורוזמרין אבל כאן הדמיון נגמר. הרהיטים עשויים ממתכת משולבת בזכוכית, אין מצב שאני גר כאן. בחדר השינה, על הקיר, אני מוצא תמונות ממוסגרות מטיול במקסיקו. אני מזהה את המקומות, אבל הבעיה היא שלא הייתי שם איתה. הוא נראה בדיוק כמוני, חוץ מהחיוך הדבילי. בקצב הזה אני אגיע מהר מאוד לתא מרופד.
בקיר מעל המערכת בסלון יש נישה עם המון דיסקים. את משינה אני לא מוצא. אחר כך אחקור את הנושא יותר לעומק. תוך כדי סיור אני מעיף בה מבטים. זאת נועה, אהבת חיי, זו שעליה התאבלתי כל השנה האחרונה. אם זה היה רק סיוט, איפה מאיה בתמונה? לא יכול להיות שהילדה שלי לא אמיתית. על המקרר ממוגנטת תמונה של נועה עם שרית, אולי מכאן תבוא הישועה.
"תגידי נועי, מה שלום שרית?" היא פונה אלי. "היא עדיין בקשר עם צפי?"
היא פותחת עלי זוג עיניים. "יותמי, אנחנו לא מכירים שום צפי", היא מתקרבת ושולחת יד קרירה למצח שלי, "אולי תנוח?"
מה קורה כאן לעזאזל? "נו, החבר שלה מהבסיס", אני לא מרפה. "ההוא שהכיר בינינו. איך קראו לו?" אני מיתמם.
היא שואפת את כל האוויר בחדר ונושפת אותו בחזרה. "יותם, אני מבקשת שמחר תיגש שוב לרופא", היא אומרת בקול של דודה זקנה, "אני דואגת לך". רק רופא חסר לי עכשיו. אני נאנח. היא מתקרבת והפער נסגר בחיבוק. הבטן שלה מקרקרת, גם אני רעב. במטבח אין גז, הכל חשמלי. היא מוציאה מהמקרר סיר רוטב עם ריח שום נהדר. אנחנו צוות טוב – תוך רבע שעה הכל מוכן.
אנחנו ממלאים קערות במקרוני אל דנטה ויורדים על הסיר. אחר כך היא מלטפת את הבטן ומלקקת את השפתיים כמו חתולה. כל כך התגעגעתי לפרצופים שלה. "בואי", אני מושך אותה למיטה.
בערב, תוך כדי הכנת אומלט אבוקדו מדוגם, צף לי רעיון. "נועי", אני אומר, "אולי אחר כך נסתכל באלבומים?"
"רעיון לא רע", היא מתלהבת. מציצה לתוך המחבת, "יאמי". ומלטפת את בטנה בתנועה מעגלית. אני מסתכל עליה במבט זאבי ומלקק את שפתיי. נו-נו-נו, היא מנופפת אצבע מולי. אני חולה על התחת שלה.
אחרי הכלים אני מתיישב על הספה. היא מביאה רק שני אלבומים – איפה כל השאר? בראשון אני מרפרף על הטיול ההוא, אחר כך בארץ, עם ערני ודפנה במדבר, והנה הפתעה – תמונה קבוצתית של סיום התואר באוקיאנוגרפיה. כל הכבוד לי.
אלבום החתונה יותר מעניין. אבא ואמא, סבתא עם כל הדודים, האחים שלה, החברים, ורק מיכלי אחותי וצפי משום מה לא קיימים. שרית מופיעה בכמה תמונות, ובסוף אפילו טמבל כמוני מבין שהבחורה השניה היא לא סתם חברה טובה. מעניין. אמא של נועה נראית אפילו יותר מכשפה. אני והמזל שלי.
מאוחר יותר, במיטה, אני לא מסוגל להפסיק לגעת בה. היא כבר חצי ישנה. "אהוב", היא ממלמלת, "אני כל כך עייפה". אני מחבק אותה כפית מאחור ומקשיב לנשימותיה עד שהיא נרדמת. עוצם עיניים וחושב על מאיה. היא כבר יודעת? או שהיא בכלל ישנה? היא כועסת? היא עצובה? היא דואגת? אולי ההוא מהתמונות הגיע לשם במקומי? אני מדמיין אותו עולה לסירה ופוגש את צפי מתפתל מכאבים. למי צריך לשלם כדי לראות את הסרט הזה?
בבוקר, המחשבה האחרונה מהלילה יושבת רגל על רגל מעל צינור ארבע. וואלה, כל הבלגן התחיל משם. זה התסריט הכי נדוש – עברתי למציאות חליפית.
לנועה אין זמן לאכול אתי ארוחת בוקר, יש לה סטודיו לנהל. היא חוטפת תפוח, נשיקה ובורחת החוצה. במקלחת אני בוחן את הרעיון והופך אותו מכל הכיוונים. מה שבטוח, לא יזיק לרדת לצינור ולחפור קצת מסביב. בארון יש בגדים שמתאימים בול במידה, אבל לא בטעם. בסוף אני מוצא סווצ'ר אפור וג'ינס, נועל נעלי ספורט וקדימה. הדלת לא נסגרת ולי אין מפתח. צריך לחשוב בהיגיון. על שולחן הכתיבה מונח עוד שלט טלוויזיה. הכפתור הכחול השלישי מימין עושה קליק בדלת, יפה. אני יוצא, מקליק שוב ויורד את המדרגות שתיים-שתיים. למטה אני בוחן את השלט. יש בו כמה חצים ועשרות כפתורים: שחורים, כחולים, ואדומים. אפשר לעשות ניסוי וטעיה אפשר גם ללכת.
מדרכה אין, אבל יש שביל רחב להולכי רגל, מתפתל בין עצים וערוגות פרחים. כשאני מגיע לחוף הים אין בו שקיות ובקבוקים. החול לבן והמים צלולים כמו בסיני. מישהו כאן עושה את העבודה שלו כמו שצריך.
אני עולה למשרדים ופוגש את שמוליק במסדרון, "אתה בסדר? חשבנו שאיבדנו אותך", הוא מתרגש לקראתי. "איך נועה? מה שהיא עשתה לנו באותו יום".
אני מסתכל בו בסקרנות, מבחוץ הוא נראה אותו הדבר. "הכל בסדר". אני ממהר להרגיע.
"באת לעבוד?" שמוליק זה שמוליק, אין מה לדבר. "נכנסו כמה יאכטות גדולות…"
אני מניד בראשי. "לא, לא. אני מוכרח להגיש איזו עבודה". רק שלא ישאל שאלות. לא יהיה לי מושג מה לענות.
"בטח, בטח", הוא נוהם בקול הבס שלו. "אני תמיד אומר לבנים, לימודים לפני הכל", הוא מרים אצבע עבה ומנופף בה באוויר, "לא כמו האבא שלהם ששום כלום לא נכנס לו בראש – אה?"
הוא קורץ, אני מחזיר קריצה.
"טוב, טוב", הוא אומר. "תן לאפרת את האישור הרפואי".
אישור? איזה אישור?
"עזוב אותך מבירוקרטיה", אני אומר בזלזול. "אקפיץ לך אותו מחר".
"חבל על הדיבורים, ילד", הוא חותך בקול סמכותי. "אתה יודע יפה מאוד שבלעדיו אתה לא יורד". מי היה מאמין? שמוליק שעובד על פי הספר.
"בסדר", אני מתקפל, "גם מחר יש יום".
אני חוזר דרך שדרות בן גוריון. נועה עובדת, אין לי מה למהר. אני מוצא לי זולה בצל, מתיישב ומסתכל על האנשים שעוברים. משהו בהם מוזר, אבל לוקח לי זמן להבין מה. אף אחד לא צועק, אפילו הילדים. חבל שמאיה לא כאן – יכולנו לחזור להיות משפחה מושלמת. אם אבין איך הגעתי לכאן, אולי אצליח לחזור ולהביא גם אותה. אבל רגע, נועה לא תכיר אותה. ומה אגיד למאיה? שאמא כאן לא מתה? שהיא אחרת?
אצטרך להשיג את האישור הרפואי ולרדת לבדוק את העניינים. עד אז אין מה לתכנן תוכניות, זה יהיה כמו לשוט במעגלים. בצהריים, כשהרעב מתחיל לנהום לי בבטן, אני חוזר לדירה. נועה כבר בבית, איזו הפתעה נעימה. גם פה היא יודעת לקחת הכל בפרופורציות.
תוך כדי האוכל היא תופסת אותי בוהה בה. "מה?" היא שואלת. היא מכניסה לפה עוד חתיכת שניצל ולועסת.
"שכחתי כמה שאת יפה".
היא מחייכת.
"אני אוהב אותך".
היא מרימה אלי מבט מופתע. "גם אני אוהבת אותך, יותמי".
היא קמה ובאותה התנועה אוספת את הצלחות מהשולחן. "בוא נראה מבט, אתמול פספסנו".
מבט בצהריים? מה כבר קרה?
היא שוטפת את הכלים, אני מנגב. אחר כך אנחנו הולכים לסלון ומתיישבים. בטלוויזיה המצלמה מתמקדת ביאיר בן השמונה שמקבל תעודת הצטיינות על טיפוח גינת הרחוב שלו. ממנו היא מדלגת למיקה שמקבלת פרס על נסיעה ארוכה באופניים. מה?! עוד ילדים עולים לעוד במות ומקבלים פרסים ותעודות. נועה מצטרפת למחיאות הכפיים כאילו כל הילדים שלה. השידור חוזר לאולפן ואופס, הנה אני שם. לא – זה הוא, ויש לו אותו חיוך דבילי. הקריין מספר על הדוקטורט שהוא עושה על איזו אצת מאכל והסרט מראה את החיפושים אחריו בים. גם נועה שם, בוכה, ועוד אנשים, ואז הפנים המופתעים של שמוליק. מוזר, כמו להיות בלוויה של עצמי.
השידור עובר לדיון בכנסת ופרט לפרס אני לא מזהה שם אף אחד. הנוכחות כמעט מלאה, ועל גב הכיסאות הריקים מצוין השם וסיבת ההיעדרות. כולם יושבים בפרופיל למצלמה, שישים מול שישים, ובחזית של כל קבוצה יש שני מושבים פנויים. אני סקרן אבל חושש מהתגובה של נועה ובוחר לשתוק.
עכשיו הם מדברים על חינוך. מתברר שבני הנוער מתקשים ביצירתיות ובמחשבה מקורית. הדיון ער וההצבעה גלויה. אני מסתכל על נועה ופתאום היא נראית שונה, מבוגרת יותר. אחר כך, במיטה, הידיעה שהיא לא אותה נועה מפריעה, אבל הידיים שלה מחליקות מתחת לחולצה שלי, מפשיטות אותי, היא נצמדת אלי והעור שלה כל כך חלק וחם עד שכל המחשבות נדחקות החוצה ורק אנחנו נשארים.
בבוקר אני מבקש ומקבל הדרכה על השלט. הכפתורים האדומים בוחרים נושא, השחורים הם מקלדת והכחולים הם כפתורים אישיים שלי. אפשר לעשות בו הכל. אין מה לומר – הבחורה יסודית.
היא רצה החוצה ואני מתמתח בדרך לשירותים. אחר כך יש לי מקום לארוחת בוקר. מקלחת, בגדים, קליק, שתיים-שתיים במדרגות ואני בחוץ. לוחץ 'איכילוב' על השלט וכעבור כמה דקות הכריש סיגר נעצר לידי, פשוט קטע ענק.
צעד אחד לפני הכניסה לבית החולים אני נעצר. מה עלה בדעתי? בלי ידע בסיסי אני יכול ליפול על כל שטות. בית אריאלה מטר מפה. קצת חומר רקע ואהיה מסודר.
הספריה באותו מקום אבל עכשיו קוראים לה בית גבריאלה. הספרנית חביבה. הצרה היא ש"חומר רקע" זו בקשה רחבה מדי אפילו בשבילה. אני לא יודע מה לבחור. אולי מדינה?
אני פותח ומרפרף על הכותרות: הסכמי אוסלו – המהפך הכלכלי! איזה מהפך? הקמת אזור תעשיה ממוגן. מפעלי הטקסטיל. בגזה הונחה אבן הפינה למפעלי ההרכבה. מתקן ההתפלה הראשון, הסכם המים. שלום למען עבודה. הפגנות נגד ארגוני הסירוב. והכל קרה כשאני הייתי בן ארבע ונועה רק נולדה. מעניין.
אני פותח ספר נוסף על תחבורה ציבורית ולומד שאין בכלל מכוניות פרטיות. זה מסביר הרבה. הספרנית מביאה לי עוד ערימה, אני מסתכל עליה בייאוש, לוקח את הספר הכי קטן, פותח ומעלעל. סתם בזבוז זמן, אי אפשר להכיר עולם חדש ברבע שעה.
באיכילוב אני ניגש למודיעין: ד"ר דימיטרי, מנהל מחלקת טראומות, קומה שניה, חדר שש. מה הוא ישאל? מה לענות? לפחד שלי יש רגליים קרות. הוא מנומס, שואל לשלומי, ואני מדבר על אחריות. זה כל מה שצריך כדי לקבל הנהון וחתימה. הפושעים כאן בטח חוגגים.
בחוץ אני מוציא את השלט ומתחרט, קצת הליכה לא תזיק לי. הרחובות שקטים, טובלים בירוק ומכל עבר נשמע ציוץ הציפורים. אין ספק שגם באיכות הסביבה הם עקפו אותנו בסיבוב. במרינה, שמוליק קורא כל מילה ומוסיף חתימה. יופי חי. אני מתפשט מתחת לסככה. איפה צפי שייתן לי יד? לא כאן.
כשאני מסיים אני חוזר למשרדים. "הבוסטון פנויה?" אני שואל.
שמוליק צוחק, "היא ברציף האחרון".
רק כשאני מגיע לרציף אני מבין את הבדיחה. מכל הבוסטון ויילר רק האורך נשאר אותו דבר. כאן זו רחפת יפהפיה, חשמלית כמובן. כשאני לוחץ על כפתור ההתנעה היא מגרגרת בעדינות של ליידי. אני מוציא אותה לאט ואחרי שובר הגלים דוחף את המצערת קדימה. החרטום שלה מזדקר ותוך שניות המחשב מראה את העומק הנכון. אפילו לא הספקתי ליהנות.
אני לוקח אזימוט מהחוף, עוד אחד, מתאפס ומדומם מנוע. העוגן נשלף בשריקה, שתי קטנות עוברות, אני מושך את החבל ורואה שהעוגן תפוס. רק להניף את הדגל ולרדת.
יורק למסכה, שוטף, מכניס את הפומית לפה, נושף ומתהפך לאחור. בועות, בועות. משלים את ההיפוך וצף עם הפנים לסירה. שחרור אוויר ושקיעה עם הרגלים למטה. אין בכל העולם דבר שישווה לתחושת הריחוף. למטה כמה דגיגים מנקרים את החול. הראות מצוינת. אולי פספסתי את נקודות הציון? הכול יכול להיות. השורה התחתונה – הצינור לא כאן.
אני מתאזן חצי מטר מעל החול, מתהפך על הגב, ידיים מתחת לעורף. הבועות מרחפות למעלה, מה עכשיו?
אין לי ברירה. העולם הזה קצת משעמם אבל כמה הספקתי כבר לראות בשלושה ימים? העיקר שנועה כאן. בקרוב נעשה עוד מאיה קטנה, אחר כך עוד אח או אחות. ומה יקרה למאיה שלי?
משקל הים הופך פתאום בלתי נסבל. אני מוכרח לצאת.
אני מתהפך. נצנוץ מרצד על החול – את הידית הזאת ראיתי יותר מדי פעמים. אני אוחז בה ומושך החוצה את הרתכת השקועה בחול. לחיצה על הכפתור, הלהבה הכחלחלה פורצת, לחץ מים דוחף אותי קדימה ומאחור רעש צורמני של מתכת חלודה. אני לא צריך להסתובב כדי לדעת שגם כאן חוק מרפי עובד שעות נוספות. עכשיו יש ברירה אחת יותר מדי.
אין מצב שאני מוותר על הנסיכה. ונועה? גם. את מי אתה אוהב יותר – את אבא או את אמא? שאלה דבילית. אני מוכרח לחשוב בהיגיון. כאן העתיד נראה מבטיח, אבל שם נמצאת כל המשפחה. שטויות, לולא מאיה לא היתה אפילו שאלה. לוותר על ההזדמנות בשביל הילדה? אני מסתכל על מד הלחץ – נשארה לי אולי שעה.
ואם הצינור שוב ייעלם? אני מוכרח לקבל החלטה. שם אני דג במים, פה זו תהיה התחלה לגמרי חדשה, קשה. אבל את מי אני מרמה? גם שם אהיה מוכרח לעשות שינויים מרחיקי לכת, אחרת לא למדתי כאן דבר. עצב מתפשט בי, צורב וחונק כמו כתם נפט על המים, אבל מחט המצפן מורה את הדרך במדויק.
אסור לי לאבד אפילו רגע. הנה האיקס. אני מרתך את הלוח החוצה, מתפתל פנימה מבעד לחלון וטס כמו טורפדו אל פתח הצינור. צללית הסירה מעלי. אני מוציא את הראש מהמים, זו הרחפת. לעזאזל. צולל, נכנס לצינור, שוחה עד החלון, מתפתל החוצה, עולה, עדיין הרחפת. יורד. פנימה, הלוחות חורקים, אני נוקש עם קת הסכין על הלוח הנכון ושוחה חזרה. אין מצב שזה יעבוד, גם האוויר במכל מסכים בקול ענות חלושה.
זהו זה להיום. אני עולה, מטפס על הרחפת, מושך בחבל העוגן והמנגנון החשמלי מכניס אותו חזרה. הים שקט, הרוח מנחמת. מחר אתחיל מחדש.
סיפור מקסים, והעיצוב של המשפחה נהדר (אם כי לדעתי היה אפשר לקחת אותו רחוק יותר).
שיפור גדול מהגירסה שהיתה בתחרות. יופי. מאוד אהבתי.
מרתק.
ומרגש.
שילוב מצויין.
תודה
עדיין לא צללתי לכל עומקו של הסיפור אבל לדעתי הוא ממש יפה.
מרתק, בשלוק אחד והעמימות עושה את שלה. כרגיל
הרבה יותר טוב מהקודם. אהבתי מאד.