נער, דרקון / צ'רלס דה לינט

מהכריכה האחורית: ג'יי לי אמור להיות בשיקגו, לסיים תיכון ולעבוד במסעדה של משפחתו.

במקום זאת, כחבר מלידה בשבט הדרקון הצהוב – כמו סבתו – הוא נמצא במסע שהוא עצמו אינו מבין. דרכו מובילה אותו לסַנְטוֹ דֶל וָאדוֹ וִייֶחוֹ במדבר אריזונה – עיר שנשלטת על ידי כנופיות, רדופה על ידי חברי שבטי חיות אחרים, מבושמת על ידי מאכלים ערבים לחיך וחיה בקצב של מאלו-מאלו, להקת רוק מקומית שהגיטריסטית המובילה שלה לוכדת את ליבו של ג'יי.

לג'יי לי יש גם סוד עליו הוא שמר במשך שש שנים – דרקון גדול ומוזהב מצויר בפרוטרוט על גבו. זה אינו קעקוע כי אם דוגמה שהופיעה יום אחד על עורו כשהיה בן אחת עשרה וסימנה אותו כממשיך הדרך של סבתו. אולם במשך שש השנים שהיא אימנה אותו למלא את ייעודו היא מעולם לא אמרה לו מהו בדיוק אותו ייעוד ואיך בדיוק הוא אמור לנצל את כוחותיו המיוחדים. למען האמת, היא מעולם לא פירטה מהם אותם כוחות.

כעת ג'יי חייב להתמודד עם סדרה של אתגרים מסוכנים – לא טבעיים אך מאוד אנושיים – על מנת להפוך לאיש, ולדרקון, שהוא מתכוון להיות.

---

בעיני רבים בישר צ'רלס דה לינט את לידתו של ז'אנר הפנטזיה בת זמננו בפנטזיה האורבנית שלו Moonheart (1984). הוא היה מועמד ל-World Fantasy Award שבע-עשרה פעמים וזכה בו בשנת 2000 על קובץ הסיפורים הקצרים שלו Moonlight and Vines, שבדומה לאחדים מספריו וסיפוריו הקצרים, מתרחש בניופורד, העיר הבדיונית הפופולרית שהמציא דה לינט.

זהו ספרו הראשון של דה לינט הרואה אור בעברית.

---

– 1 –

רוֹזָלִי הוציאה צלחת עם שעועית ואורז לפטיו האחורי של לָה מַרְווִייָה. היא הניחה את הצלחת על השולחן, מזגה כוס מים מקנקן שניצב ליד הדלת והתיישבה בתחושת הקלה. היא עמדה על הרגליים משעה מוקדמת בבוקר ועמדה להישאר מאוחר הלילה כדי לעבוד במשמרת כפולה כי בת הדוד שלה, אִינֶס, ביקשה שתמלא את מקומה.

לרגע ארוך היא התענגה על הישיבה. היא פיזרה את שערה ושבה ואספה אותו. היא קירבה אליה את הכיסא שניצב מעברו האחר של השולחן בעזרת חרטום נעל הספורט שלה והניחה עליו את הרגליים.

השעה הייתה שעת אחר הצהריים של עוד יום חם, והפטיו היה כולו לרשותה. התיירים העדיפו להיות בפנים, במיזוג, ובהשוואה לפנים המקום, היה הפטיו הדו-מפלסי לא רק חם אלא גם עלוב. הרהיטים בפטיו היו ערבוביה של רהיטי פלסטיק, שחוקים מרוב שימוש ודהויים כתוצאה מנזקי מזג האוויר. גדר עשויה מגזעי קקטוסים יבשים תחמה את הפטיו משני צדיו ונמשכה עד לקיר האחורי; קקטוסים לא מטופחים צמחו באדניות אבן בצמוד לגדרות. גדר קקטוסים נוספת שימשה כמעין גג לחלק הזה של הפטיו. שני עצי מֶסְקִיט הטילו צל על המפלס העליון ושימשו בית לעשרות גדרונים ודרורים, שנהגו לצלול מטה ולחטוף טורטיות שנפלו. קיר טיט נמוך הפריד בין הפטיו לסמטה המאובקת שמאחוריו.

הציפורים היו נועזות, הלטאות ביישניות יותר. אבל אם ישבת מספיק בשקט, הן היו מגיחות מבין גדר הקקטוסים או נחות על חלקו העליון הרחב של הקיר ומתחממות בשמש.

רוזלי קירבה את הצלחת וגיששה בידה אחר המזלג, אבל לפני שהספיקה אפילו לטעום מהאוכל היא שמעה צעדים מהירים מגיעים מהסמטה. כעבור רגע, נער סיני בעל שיער כהה ותיק גב קטן קפץ מעל לקיר. הוא ראה אותה, הצמיד אצבע לשפתיו ונעלם במעלה אחד מעצי המסקיט בזריזות של קוף.

בשעה שניסתה לעכל את הופעתו הפתאומית, שמעה צעדים נוספים. כעבור רגע, שני חברי כנופיה מקומית נעצו בה עיניים מעברו האחר של הקיר. היא לא ידעה את שמותיהם, אבל היא ידעה שהם חברים בכנופיית מלכי הפְּרֶסִידְיוֹ. הבחור הגדול יותר מבין השניים הצביע עליה בזרוע שרירית מכוסה בקעקועים. היה לו קעקוע בצורת כתר על המצח וקרניים של שטן משני הצדדים. לחברו הייתה צלקת מסכין לאורך צד הפנים.

"יוֹ", הוא אמר. "אַת. ראית איזה מלוכסן אחד עובר פה?"

לרוזלי לא הייתה שום סיבה להגן על הנער שהתחבא בעץ, אבל כמו רוב האנשים בשכונה, היא שנאה את חברי הכנופיות השחצנים.

היא הנידה בראשה לשלילה.

"אם אני מגלה ששיקרת לי", אמר האיש, "אני חוזר לפה והורס את הפרצוף היפה שלך".

האיום הכעיס אותה, אבל היא שמרה על קור רוחה. אם תריב איתו זה רק יחמיר את המצב.

היא הורידה את הרגליים מהכיסא כדי שתוכל לזוז ביתר קלות אם תיאלץ לסגת לתוך המסעדה.

"אני לא משקרת. אף אחד לא עבר פה".

וזאת הייתה האמת. הנער לא עבר. הוא טיפס על העץ.

חבר הכנופיה המשיך להסתכל לה היישר בעיניים לזמן-מה ולבסוף חייך. הוא הפריח לעברה נשיקה והשניים המשיכו הלאה בסמטה.

רוזלי הפנתה אצבע משולשת אל גבם, אבל נשארה במקומה עד שהדופק שלה האט קצת. היא חיכתה עוד כמה רגעים ואז עלתה במדרגות וחצתה את המפלס העליון של הפטיו כדי להציץ מעל לקיר. היא הביטה לכיוון שאליו פנו הגברים, ואחר כך לכיוון השני, רק ליתר ביטחון, ואז קראה בשקט אל העץ.

"הם הלכו", היא אמרה. "אתה יכול לרדת".

הוא היה זריז לא פחות בדרכו מטה, אבל אם קודם לכן לא היה לה ספק שמהירות הטיפוס שלו נבעה מפחד, עכשיו היה ברור שהוא סתם מתרברב. את כמה עשרות הסנטימטרים האחרונים הוא עבר בקפיצה ונחת ברכוּת, ואז הם עמדו שם והביטו זה בזה.

הוא נראה די טוב, חשבה רוזלי. הוא היה בערך בן שבע-עשרה – בן גילה – עם שיער רך בצבע שחור-עורב, צבע שאי אפשר לקנות, רק לרשת. עיניו היו כהות כל-כך עד שנראו כמעט שחורות, והוא היה דווקא שרירי ולא רזה, כמו שחשבה כשראתה אותו קודם לכן. מכנסי הג'ינס המשופשפים שלבש היו בעלי חיתוך מגף, אבל הוא נעל נעלי ספורט. על חולצת הטריקו הלבנה שלבש לא היה שום סמל והיא הייתה די מלוכלכת. מסביב למותניו הייתה קשורה חולצת קפוצ'ון אפורה.

"תודה", הוא אמר.

היא הינהנה.

"אז איך הצלחת לעצבן ככה את המלכים?" היא שאלה.

"המלכים?" הוא חזר על דבריה. "מה, החבר'ה האלה חברים בלהקה או משהו?"

"יותר בכיוון של כנופיה. הם חברים במלכי הפרסידיו ותאמין לי, אתה לא רוצה להסתבך איתם".

הוא הרים יד להשתיק אותה.

"אני נשבע לך שאין לי מושג מה הם רצו ממני", הוא אמר.

"אז למה הם רדפו אחריך?"

"אני לא יודע. הגעתי העירה באוטובוס של עשר. איך שירדתי קלטתי את החבר'ה האלה – את יודעת, עם המכנסיים הרפויים, הראשים המגולחים, הקעקועים על הפרצוף וכל זה".

היא הביטה בו בהפתעה. "ראית את המלכים בתחנת האוטובוס? זה מוזר".

"למה?"

"כי זאת הטריטוריה של כנופיה 66".

"לא התכוונתי שאלה היו אותם אנשים שרדפו אחרי", הוא אמר. "הם פשוט היו… דומים". הוא הביט בה בבלבול. "הכול כאן מלא כנופיות?"

היא משכה בכתפיה. "יש, כאילו, שני עולמות", היא אמרה, שילבה את אצבעותיה זו בזו והרימה אותן. "העולם שרוב האנשים רואים והעולם ששייך לבַּאנְדַס – הכנופיות. הם לא ממש מתערבבים – הרבה אנשים לא יודעים על הבאנדס יותר ממה שהם קוראים בעיתונים – אבל אם אתה מסתכל מסביב אפילו קצת, אתה יכול לראות את שני העולמות. כאן, בבּארְיוֹס, אין לנו ממש ברירה. הכנופיות כל הזמן בסביבה ואפשר רק לנסות לשמור מהן מרחק".

"חבל שלא דיברתי איתך לפני שירדתי מהאוטובוס".

"אז מה עשית בשביל למשוך את תשומת הלב של החבר'ה של 66?"

"כלום". הוא שתק לרגע ואז הוסיף, "בעצם, דיברתי עם שוטר".

היא גילגלה עיניים. "רעיון מצוין".

"מה? בסך הכול שאלתי אותו איך מגיעים למסעדות סיניות".

"אתה לא אוהב אוכל מקסיקני?"

"אני מת על אוכל מקסיקני. חיפשתי עבודה. הלכתי למסעדה אחת כמה רחובות דרומה מתחנת האוטובוס שקוראים לה גני משהו…"

"שנגחאי".

"נכון. גני שנגחאי. הטבח שם אמר שהוא שמע שבמסעדת אִימְפֶּרְיַאל כאן בבַּארְיוֹ הִיסְטוֹרִיקוֹ מחפשים עובדים. כשיצאתי מהמסעדה, החבר'ה האלה חיכו לי ורצו שאתן להם את התיק שלי. ברחתי מהם ואז…"

"ברחת משתי כנופיות שונות?"

הוא משך בכתפיו. "איך שראיתי אותם זיהיתי אותם מתחנת האוטובוס, אז פשוט עפתי משם. אני רץ מהר. אבל תשמעי קטע. כשחציתי את הגשר מעל סַן פֶּדְרוֹ…" הוא נתן לדבריו להתפוגג וחייך אליה בתהייה. "למה בדיוק יש לכם נחל יבש ענקי באמצע העיר?"

"הוא יבש רק עד שיורד גשם בהרים. כשזה קורה הזרם שלו כל-כך חזק שהוא יכול בקלות לסחוף מכונית. יש שנים שהוא אפילו לגמרי עולה על גדותיו".

"באמת?"

היא הינהנה. "טוב, אז בדיוק חצית את הגשר…"

"כן, והחבר'ה האלה רדפו אחרי, אבל כשהגעתי לאמצע הגשר הם פשוט נעצרו ונעמדו שם והסתכלו עלי רץ לצד השני".

"זה כי הצד הזה של הנהר שייך למלכים".

"העניין הוא שאין לי שמץ של מושג למה החבר'ה הראשונים רדפו אחרי. ואז, איך שהתחלתי להתרחק מהגשר, השניים שראית נצמדו אלי וברחתי דרך הסמטאות בשביל להיפטר מהם".

"הם בטח ראו את החבר'ה של 66 רודפים אחריך ורצו לדעת למה".

"גם אני לא הייתי מתנגד לדעת למה".

"אולי הם חושבים שאתה מעביר סמים".

"מה?"

"נו, אתה יודע. היית בדרך למסעדה שיכולה בעצם להיות כיסוי למאפיה הסינית".

הוא הניד בראשו. "בדיוק, ואנחנו מגישים במסעדות מנות שהכנו מחתולים וכלבים שתפסנו בסמטאות".

היא עשתה פרצוף. "לא התכוונתי לזה. אבל אנשים מדברים על זה בבית הספר – על הכנופיות האסייתיות שמנסות כאילו להשתלט על הטריטוריה של הבאנדס".

"כנופיות רחוב אסייתיות הן ממש לא המאפיה הסינית. זה כמו להשוות בין ג'וקים לזאבים".

"אני לא מבינה בדברים האלה".

"תראי", הוא אמר. "אני לא חבר במאפיה הסינית, וכל מה שיש עלי זה בגדים להחלפה. שום סמים. שום מטרות נסתרות".

"אני מאמינה לך".

רוזלי הציצה שוב מעל לקיר כדי לבדוק שהסמטה עדיין ריקה.

"אתה רעב?" היא שאלה.

"בטח, אבל…"

"שום אבל. בדיוק אכלתי ארוחת צהריים מאוחרת. אתה יכול להצטרף אלי, אם בא לך".

היא חזרה שוב למפלס התחתון של הפטיו והוא השתרך מאחוריה.

"אני רוזלי", היא אמרה וסימנה לו להתיישב באחד מהכיסאות של השולחן שלידו ישבה קודם לכן. "איך קוראים לך?"

"ג'יי לי".

"כמו ברוס לי", היא אמרה וניסתה לחקות כמה תנועות קונג פו מהסרטים.

הוא חייך. "לא. את השם שלי כותבים קצת אחרת. ואני לא ממש יודע את אמנויות הלחימה האלה".

"גם אני לא".

"רואים".

"תתנהג יפה או שלא תקבל ארוחת צהריים. אורז ושעועית זה בסדר?"

"כל דבר יהיה נהדר".

היא הלכה למטבח והכינה לו במהירות בוריטו גדול. היא שמה אותו על צלחת עם כמה טורטיות ומכל קטן עם רוטב סלסה.

"מישהו רעב".

היא הרימה את העיניים וראתה את הדוד שלה נשען על הדלת המובילה למסעדה. היו לו פאות לחיים ושערו הכהה הוחלק לאחור במראה שהיה פופולרי בשנות החמישים. מתחת לשרוולים המגולגלים של החולצה הלבנה שלבש הציצו קעקועי באנדס דהויים.

"זה בשביל חבר", אמרה, גם היא בספרדית.

הדוד הציץ מעבר לכתפה וראה את ג'יי מבעד לחלון.

"רָמוֹן יודע על החבר הזה?" הוא שאל בחיוך.

"הוא סתם ידיד. ואפילו לא ידעתי שהוא יכול להיות ידיד עד שפגשתי אותו לפני כמה דקות".

הדוד הניד בראשו.

"עדיין מאמצת אסופים", הוא אמר. "את צריכה להיזהר, רוֹזָלִיטָה. לא כל האנשים טובים כמוך".

היא הרכינה את ראשה במבוכה.

"יש לי הרגשה טובה לגביו", היא אמרה. "ושני חבר'ה מהמלכים רדפו אחריו, אז מבחינתי הוא בסדר".

פניו של הדוד קדרו. "המנוולים…"

"זה בסדר", היא אמרה. "הם לא עשו שום דבר. סתם התנהגו כמו נבלות וצעקו עלי מהסמטה לפני שהסתלקו".

"איפה היה החבר החדש שלך? "

"הוא טיפס על עץ המסקיט והתחבא שם. אני נשבעת לך – הוא חצי קוף, הוא טיפס ממש מהר".

הדוד צחק, אבל אז פניו הרצינו שוב.

"מה הם רוצים ממנו, רוזליטה? " הוא שאל.

"אני לא יודעת. הוא – קוראים לו ג'יי. הוא בעצמו לא יודע".

הדוד הביט שוב מבעד לחלון ואחר כך משך בכתפיו.

"רק תיזהרי". אמר.

"בסדר, טִיוֹ".

הוא הניד בראשו בשעה שהלך לחלל המרכזי של המסעדה. "את והאסופים שלך…"

זה נכון, חשבה רוזלי. היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בפניהם. החל בחתולים ובכלבים המיותמים שגרו בתוך הקרוואן שלה וסביבו, בחצר האחורית של הדוד שלה, ועד לילדים בבית הספר שהילדים האחרים הציקו להם.

אבל מישהו צריך לטפל באלה שלא מסוגלים לטפל בעצמם.

לא שג'יי נראה כמו מישהו שלא מסוגל לטפל בעצמו, היא חשבה כשהביאה אליו את הצלחת. אבל כל אחד צריך לפעמים מילה טובה או יד מושטת לעזרה.

"וואו", הוא אמר כשהניחה מולו את הצלחת. "זאת ארוחה רצינית".

"עבר הרבה זמן מאז שאכלת?"

"אכלתי רק אוכל של תחנות דלק בעצירוֹת של האוטובוס".

היא מזגה לו כוס מים ודחפה אותה לכיוונו.

"למה אתה רוצה לעבוד במסעדה סינית?" היא שאלה.

הוא התחיל לענות, אבל הפה שלו היה מלא מדי.

"עבדתי במסעדה סינית מאז שהייתי ילד", הוא אמר אחרי שסיים לבלוע. "זה בערך הדבר היחיד שאני יודע לעשות. חוץ מלהסתבך בצרות, כנראה".

היא הביטה בו לרגע, שקועה בהרהורים.

"ניסית פעם לעבוד במסעדה אחרת?" היא שאלה.

הוא הניד בראשו. "המקום היחיד שעבדתי בו היה המסעדה של ההורים שלי, אבל אני מכיר את עסקי המסעדות מלמטה. עבדתי בתור שוטף כלים, מפנה שולחנות, מלצר וטבח. אני יודע לנקות, להזמין אספקה ולהפעיל קופה". הוא נגס נגיסה קטנה יותר מהבוריטו. "אני חייב למצוא עבודה. ולגלות איפה יש כאן אכסניה, שיהיה לי איפה לישון הלילה".

רוזלי הינהנה. "אתה בחופשת האביב עכשיו או שסיימת את הלימודים?"

"את מתכוונת אם קפצתי כיתה?"

"כן, משהו כזה".

הוא חייך. "זה שאני אסייתי לא אומר שאני כזה גאון בלימודים. יכול להיות שיש לי את זה בגֵנים, כי יש לי אח רופא ואחות עורכת דין ועוד אחות שהיא מנכ"לית של עמותה שמסייעת לילדים באפריקה. אבל זה לא בדיוק בא לידי ביטוי אצלי. אני נשרתי מהלימודים".

"ההורים שלך היו מאוכזבים?"

"היית מצפה שהם יתאכזבו. אבל פאופאו אמרה להם…"

הוא הפסיק לדבר כשהבחין בבילבול שעל פניה. "מצטער. זאת אימא של אימא שלי. היא קצת כמו מרלון ברנדו בסרט הסנדק. כל האנשים במשפחה שלי – כל האנשים בשכונה – עושים מה שהיא אומרת. בכל אופן, היא אמרה להורים שלי שזה מה שאני אמור לעשות, אז קיבלתי את ברכתם לעזוב".

"אני לא מבינה. מה אתה אמור לעשות?"

הוא משך בכתפיו. "מי יודע? היא רק אמרה לי ללכת למקום שייראה לי כמו המקום הנכון ואז כבר אגלה בעצמי".

"וההורים שלך באמת בסדר עם מה שאתה עושה?"

"לא ממש. אני אפילו לא בטוח שאני בסדר עם זה. אבל לא מתווכחים עם פאופאו. יש לה המון רעיונות מוזרים אבל כמו שאמרתי, כולם עושים מה שהיא אומרת. אז פשוט שמתי אצבע על המפה ויצא לי סנטו דל ואדו וייחו – אני מוכרח להודות שאף פעם לא שמעתי על המקום הזה קודם – והנה אני כאן". הוא חייך. "ומי יודע, אולי החבר'ה שרדפו אחרי והעץ שהתחבאתי בו הם חלק מאיזו תוכנית-על".

"אתה לא מאמין בזה באמת", היא אמרה.

"פאופאו אומרת שלא קיים בעולם צירוף מקרים; הדבר היחיד שקיים הוא הגורל שלך".
"אבל אתה…" היא היססה, ואז פשוט המשיכה. "אתה בסך הכול ילד, כמוני. אתה אמור ללכת לבית ספר, לבלות עם החברים שלך, ליהנות מחופשת האביב…"

"וזה הרבה יותר כיף מאשר לברוח מחבורה של בחורים מקועקעים שרוצים לפרק לי את הצורה. אין ספק שאת צודקת. ומה איתך? מה הסיפור שלך?"

הוא נגס עוד נגיסה מהבוריטו והסתכל בה בציפייה.

"אין הרבה מה לספר", היא אמרה. "אני הולכת לבית ספר. אני עובדת במסעדה של הדוד שלי. אני מבלה עם החברים שלי".

"ולא מסתבכת בצרות".

"בדרך כלל". היא התבוננה בו באריכות ואחר כך הוסיפה. "תקשיב, דוד שלי מחפש טבח. אולי הוא יעסיק אותך אם אני אבקש ממנו".

"אני לא מבין כלום באוכל מקסיקני".

"אתה תלמד. זה לא קשה".

"אני לא רוצה להטריח".

"זה בסדר", היא אמרה. "באמת. אלא אם כן אתה מוכרח לעבוד דווקא במסעדה סינית".

"לא, לא זה העניין. פשוט… יש לי מכתב המלצה שפאופאו אמרה לי להראות למעסיקים פוטנציאלים. אני לא יודע מה כתוב בו, אבל הוא בטח הסיבה שהאיש בגני שנגחאי עזר לי כל-כך".

"אתה לא יודע מה כתוב בו?"

הוא הניד בראשו. "הוא כתוב בסינית. אני יודע, אני יודע. אבל נולדתי בשיקגו, לא בהונג קונג או בסין. אני מדבר מנדרינית, אבל אני לא יודע לקרוא את השפה. כולם במשפחה שלי מדברים קנטונזית, חוץ מפאופאו ומאימא שלי. בכל אופן, מה שאני מנסה להגיד זה שגם דוד שלך לא יוכל לקרוא אותו".

"טיו סַנְדְרוֹ מחליט בעצמו מי לדעתו יתאים לכאן". היא חייכה. "ומכיוון שאני ממליצה עליך, אני יודעת שהתפקיד הוא שלך אם רק תרצה".

"אני לא יודע מה לומר".

"ועד שתמצא מקום לגור בו אתה יכול לישון אצלי על הספה".

הגבות שלו התרוממו בהפתעה.

"את תמיד כזאת נחמדה לזרים?" הוא שאל.

"אני פשוט אוהבת לעזור".

"אני ממש מעריך את זה".

"אה, ולפני שייכנסו לך רעיונות לראש", היא אמרה. "יש לי חבר".

"מצוין. לי יש חברה".

הצחוק שבעיניו הכהות גרם לה לשאול, "איך קוראים לה?"

"אין לי מושג. עוד לא פגשתי אותה".

"המשפט הזה באמת עבד פעם על מישהי?"

"מה, את לא מאמינה ברומנטיקה ובאהבת אמת? שהחצי השני שלך נמצא אי-שם?"

"גם זה אחד מדברי החוכמה של סבתא שלך?"

"לא, זה לגמרי שלי".

היא הנידה בראשה. "החיים הם לא שיר פופ אלא שיר ראפ. ובאזור הזה הם בכלל נַרְקוֹקוֹרִידוֹ".

"סליחה?"

"אתה יודע מה זה קוֹרִידוֹ?"

"סוג של מוזיקה מקסיקנית?"

היא הינהנה. "השירים האלה הם חלק ממסורת הנוֹרְטֶנְיוֹ, ולרוב המקצב שלהם הוא מקצב פולקה. פעם הם היו מספרים על שודדים מקסיקנים בסגנון רובין הוד, כמו מַלְוֶורְדֶה – 'השודד הנדיב', שגנב מהעשירים והתחלק בשלל עם העניים. יש אפילו שיר על איך בסוף חייו הוא דאג שאחד מהחברים שלו יסגיר אותו, בשביל שהאנשים שלו יקבלו את הפרס על ראשו".

"מגניב".

"אם זה באמת קרה".

"אבל עכשיו…?" אמר ג'יי.

"עכשיו להקות שרות נרקוקורידוס שמהללים את הרוצחים וברוני הסמים שמנהיגים את הבאנדס. מוזר, בספרדית משתמשים באותה מילה ללהקה ולכנופיה, ועכשיו הילדים המטומטמים האלה מראים לנו בדיוק למה".

"אבל זה בדיוק כמו עם ראפ, לא? רוב האנשים שעושים את המוזיקה הזאת ומקשיבים לה הם לא באמת סוחרי סמים שיורים באנשים בלי סיבה".

"לא, כאן הבאנדס הם אלה שחוטפים את היריות. אם להקה מוציאה שיר שמהלל את אחד מברוני הסמים, חברי הכנופיה היריבה יירו בהם בגלל זה".

"כולם כאן ככה?"

"לא, ברור שלא. אבל זה בכל זאת משפיע עלינו. אח של חברה שלי אנה נהרג מירי ממכונית חולפת לפני שנתיים. בן דוד שלי חוֹסֶה יושב בכלא. הבאנדס נמצאים בכל מקום. אפילו הדוד שלי היה חבר כנופיה כשהיה צעיר, אבל הוא עזב את לָה וִידָה לוֹקָה לפני שהספיק לפגוע בעצמו או במישהו אחר".

"מזל".

רוזלי הנידה בראשה. "לא, שכל. ואומץ. קשה להפנות עורף לחברים שלך כמו שהוא היה מוכרח לעשות. כי הם כמו המשפחה שלך. אז הוא מבין למה חוסה הצטרף למלכים, אבל הלב שלו עדיין שבור מזה שהבן היחיד שלו יושב בכלא".

ג'יי העיף מבט אל המקום שבו היו קודם לכן חברי הכנופיה.

"אולי בחרתי לעבור למקום הלא נכון", אמר.

"לא, לא. אני גורמת למקום הזה להישמע איום ונורא. אבל יש כאן גם הרבה אנשים טובים. יש הרבה מוזיקה ואמנות וירידים ופסטיבלים. יש לנו הרים ומדבר. לא הייתי רוצה לגור בשום מקום אחר".

הוא חייך. "טוב, אם אני כבר כאן, אני אנסה לראות איך זה".

"אתה רוצה שאני אדבר עם הדוד שלי? יש לי עוד משמרת הערב. תוכל לעזור קצת וכשיהיה יחסית ריק אני אלמד אותך את העבודה".

הוא משך בחולצת הטריקו שלו. "אני די מטונף".

"אה, כן. אולי כדאי שתתקלח ותתארגן קצת לפני זה. אני אבדוק אם אנה פנויה לקחת אותך אלי".

"זאת אותה אנה שאחיה נהרג?"

היא הינהנה.

"אני לא רוצה להטריח גם אותה".

"אתה צוחק? גם היא בחופשה עכשיו ובטח מתה לעשות משהו. אם משאירים אותה לבד היא רק יושבת בחדר שלה ומנגנת בגיטרה".

"כן, אבל אני לא מכיר אותה והיא לא מכירה אותי…"

"אל תדאג בקשר לזה. כל מה שאתה צריך לדעת זה שהיא אחת מהחברות הכי טובות שלי ושהיא מנגנת בלהקה עם החבר שלי, רמון. היא תמצא חן בעיניך – היא חמודה".

"נפלא. אני אעשה עליה רושם ראשוני מצוין כשאני מטונף ככה".

"עלי עשית רושם ראשוני מצוין".

הוא התבונן בה לרגע בעיניים הכהות האלה, באותו מבט חודר ורציני. ואז משך בכתפיו.

"ואין לי מושג איך ולמה", אמר.

"אולי סתם מצא חן בעיני איך שאתה מטפס על עצים".

"ברור".

היא חייכה. "תגמור את הבוריטו. אני הולכת לדבר עם טיו ולהתקשר לאנה שתבוא לאסוף אותך".

"את תמיד משיגה מה שאת רוצה?" הוא שאל כשקמה מהשולחן.

רוזלי חייכה. "רק כשאני צודקת", אמרה.

ואז היא נעלמה אל תוך המסעדה.

---

ג'יי סיים את הבוריטו ומיהר לשתות חצי כוס מים. בזמן האוכל הוא לא חשב שהסלסה חריפה מדי, אבל לאט-לאט היא התחילה להשפיע עליו. הוא הניח את הכוס, קם ממקומו והלך לקיר האחורי של הפטיו. כשהשתכנע שחברי הכנופיה לא נשארו לשוטט שם, הוא חזר אל השולחן ונהנה מהשקט ומהחמימות של הפטיו בעודו מחכה שרוזלי תחזור.

היא הזכירה לו את אחיותיו – לא שתלטנית, פשוט ממש בטוחה בעצמה – וזה גרם לו להרגיש קצת יותר בבית במקום הזה, שהיה שונה כל-כך מהמקום שגדל בו. יומיים קודם לכן, כשעלה על האוטובוס בשיקגו, עדיין היה שלג על האדמה. היה הרבה שלג, כי עבר עליהם חורף קשה. אבל ככל שהאוטובוס נסע דרומה, כך עלו הטמפרטורות ועכשיו הוא היה כאן, בעיר הזרה הזאת, באמצע נוף שנראה כאילו הוא עשוי אך ורק מסלעים ועפר.

הוא נזכר איך פאופאו הינהנה בידענות כשסיפר לה לאן מועדות פניו, כאילו בדיוק לזה ציפתה. כאילו הכירה את היעד שלו וזה בדיוק המקום שאליו הוא אמור להגיע. אבל עכשיו, כשכבר היה שם, הוא כבר לא היה בטוח. המקום נראה הרבה יותר מאיים מכפי שנראה במדריך הטיולים שהוא קרא באוטובוס במהלך הנסיעה דרומה.

רוזלי צדקה. הוא באמת בסך הכול ילד. הוא אמור ליהנות מחופשת האביב ולצפות לחזרה ללימודים. אבל הוא לא אהב במיוחד את בית הספר – ובעצם אולי בית הספר לא אהב אותו במיוחד. המורים, התלמידים האחרים – כולם חשו בקיומו של הסוד שלא היה ביכולתו לחלוק. סביר להניח שהם לא היו מצליחים לנסח זאת במילים, אבל הם ידעו שמשהו בו שונה ודאגו לשמור ממנו מרחק.

אולי טוב שבחר מקום מרוחק כל-כך. העיר והמדבר סביבה היו זרים לו לגמרי, אבל אולי הייתה בכך ברכה. קודם כול, הוא התקשה לזכור מתי בפעם האחרונה הכיר מישהו בן גילו שלא נמלא מיד מתח בקרבתו.

הוא הבחין בלטאה קטנטנה עושה את דרכה במעלה גדר הקקטוסים. ככל הנראה גם היא הבחינה בו באותו רגע, שכן היא קפאה במקומה – גרסת הלטאה לרואה ואינו נראה.
.
"מה דעתך, אחות קטנה?" הוא שאל אותה. "פאופאו היא מורה חכמה או סתם זקנה משוגעת?"

"עם מי אתה מדבר?"

רוזלי חזרה. היא עמדה בפתח ומאחוריה גבר גבוה ושרירי. שערו השחור היה מוחלק לאחור ועורו היה כהה על רקע חולצתו הלבנה. קעקועים דהויים עיטרו את אמות הידיים שלו. פניו היו נטולות הבעה.

ג'יי התחיל להצביע על הלטאה, אבל היא ניצלה את הסחת הדעת הרגעית שלו כדי לחזור ולהיעלם בין גזעי גדר הקקטוסים.

"עם עצמי, עושה רושם", הוא אמר.

גבותיה של רוזלי התרוממו.

"האחיינית שלי אומרת שאתה מחפש עבודה", אמר האיש.

ג'יי קם ממקומו והקיף את השולחן.

"כן, אדוני", הוא אמר. "יש לי הרבה ניסיון בעסקי המסעדות – רק לא עם אוכל מקסיקני".

"את זה אפשר ללמוד. אתה משתמש בסמים?"

"לא, אדוני".

"אתה חבר בכנופיה?"

"לא, אדוני".

האיש התבונן בו בריכוז וירה אליו שאלה אחר שאלה. לבסוף הוא שאל את שאלת המחץ:

"מה כוונותיך כלפי האחיינית שלי?"

ג'יי הביט בו בהפתעה. הוא העיף ברוזלי מבט לפני שענה.

"אני ממש לא ברמה שלה, אדוני", הוא אמר. "חוץ מזה, הבנתי שכבר יש לה חבר".

הדוד של רוזלי חייך סוף-סוף.

"תשובה טובה", הוא אמר. הוא הושיט את ידו ללחיצה. "אני סַנְדְרוֹ הֶרְנַנְדֶז".

"אבל כולם קוראים לו טיו", הוסיפה רוזלי.

"אני ג'יימס לי", אמר ג'יי ולחץ את ידו של המעסיק החדש שלו, "אבל כולם קוראים לי ג'יי. תודה על ההזדמנות".

"יש לך אשרת עבודה?" שאל טיו.

"נולדתי כאן. יש לי מספר ביטוח לאומי".

"מצוין. נטפל בניירת אחר כך. רוזלי אומרת שאתה יכול להתחיל חפיפה הלילה?"

"ברגע שאתנקה קצת".

"כבר התקשרתי לאנה", אמרה רוזלי. "היא בדרך".

---

רוזלי נאלצה לחזור לעבודה, לכן השאירה את ג'יי לחכות לאנה בסמטה המאובקת. הוא לא הספיק להתחיל לדאוג בקשר לחברי הכנופיות, כי מכונית וַלְיַאנְט ישנה בצבע טורקיז-לבן נעצרה לידו כמעט מיד. הנהגת פתחה את החלון וחייכה.

"תראו אותו", היא אמרה. "כזה מסתורי וחתיך".

ג'יי לא הצליח להתאפק ופרץ בצחוק. רוזלי צדקה. אנה באמת הייתה חמודה. היו לה שפתיים מלאות, עיניים כהות, שיער שחור עם פסים אדומים ועגילים גדולים ומצלצלים. עורה הכהה בלט על רקע חולצת הטריקו הבהירה שלבשה, חולצה של איזו להקה מקסיקנית שהוא מעולם לא שמע עליה. אם רוזלי הייתה יפהפייה קלאסית, אנה הייתה הנערה הפרועה שתמיד יושבת בקצה הכיתה ומתופפת ברגל לפי מקצב שרק היא מסוגלת לשמוע. היה ברור לו שהיא מסוג הבנות שלא מחכות שיזמינו אותן להצטרף למשהו – היא זאת שקובעת את התוכניות ומזמינה אחרים להצטרף.

"יופי של מכונית", הוא אמר לה.

"נכון? אחי שיפץ אותה ליום הולדת שש-עשרה שלי. הוא עשה את רוב העבודה בעצמו".

"זה טוב שיש כישרון כזה".

משהו השתנה בפניה.

"היה אפילו יותר טוב אם הוא היה ממשיך עם זה במקום לגנוב מכוניות בשביל המלכים. אולי החמור הזה עוד היה היום בחיים".

היה רגע של דממה מעיקה, ולבסוף ג'יי הינהן. "רוזלי אמרה משהו בקשר ל… אמממ…"

אנה נאנחה. "אני מצטערת. יש לי קטע כזה של אהבה/שנאה עם הזיכרונות ממנו". היא חייכה אליו חיוך בוהק מדי. "נו? אתה מתכוון להיכנס?"

הוא הקיף את המכונית אל הצד שליד הנהג ופתח את הדלת.

"רוצה לנהוג?" היא שאלה כשנכנס.

ג'יי הניד בראשו. "אין לי אפילו רישיון. אבל אני מעולה בלתפוס רכבת תחתית או אוטובוס".

"אז עושה רושם שאני נוהגת".

---

היה כיף להיות בחברתה, לפטפט ולצחוק כאילו הם חברים ותיקים. הדבר הראשון ששאלה כשהתחילו לנסוע היה מה יש לו בנגן האם-פי-3. כשאמר לה את שמות כמה מהלהקות היא הינהנה בהסכמה והוא הרגיש שעבר איזה מבחן. הוא שמח שעבר אותו, כי רוזלי צדקה כשאמרה שאנה חמודה. וצדקה גם כשאמרה שהיא תמצא חן בעיניו.

איך היא יכלה שלא למצוא חן בעיניו?

חבל שזה לא יכול להתפתח. הוא לא החמיא לעצמו במחשבה שלפלרטוט שלה יש משמעות כלשהי מעבר להיותה כזאת – חברותית וכיפית. אפילו אם הייתה מפגינה יותר עניין, שום דבר לא היה יכול לקרות. לא עם כל הסודות שלו.

"רוזלי סיפרה לי שאת בלהקה", הוא אמר. "איך קוראים לכם?"

"קוראים לנו מָאלוֹ מָאלוֹ". היא עשתה פרצוף. "כן, אני יודעת. 'רע רע'. זה די דפוק. אבל רמון…"

היא העיפה בו מבט.

"החבר של רוזלי", הוא אמר.

"כן. זאת הלהקה של רמון – זאת אומרת, הוא הקים אותה – אז הוא בחר לה את השם".

"איזה מין מוזיקה אתם מנגנים?"

"קצת ראפ, קצת רוק, בשילוב הסגנון המיוחד של הבאריו – יש? הנה. הגענו".

במרחק כמה גושי בניינים בלבד מהמסעדה פנתה אנה לדרך עפר קטנה ועצרה את הווליאנט בסמוך לגדר רשת. עמד שם בית טיט נמוך שפנה אל הרחוב, ובקצה האחר של החצר עמד קרוואן ארוך כסוף. מסביב לדלתות ולחלונות של שניהם היו עיטורים כחולים. ביניהם השתרע שטח אדמה גדול. עצי מסקיט ופרקינסוניה גדלו בחלקה האחורי של החצר והטילו צל על הקרוואן, וליד הבית צמח קקטוס בעל שני זרועות שהתנשא לגובה של יותר מתשעה מטרים. עשבים יבשים וקבוצות קבוצות של שיחי צבר היו צמודים לגדר לכל אורכה.

והיו גם כלבים. ג'יי ספר שמונה. הם היו כלבים מעורבים בכל הגדלים, החל במשהו שלדעתו היה הכלאה של שני סוגי טרייר ועד למסטיף גדול וארוך רגליים. השאר היו שילובים שונים של כלבי רועים, לברדור וסוג כלשהו של כלב צהוב שלא היה לו מושג באשר לזהותו.

"יכולתי להגיע לכאן ברגל בלי בעיה", הוא אמר ופנה בחזרה אל אנה.

היא הנידה בראשה. "לא אם המלכים מחפשים אותך. היית עובר בקושי חצי רחוב. מה הם רוצים ממך, אגב?"

"אין לי שמץ".

היא נעצה בו מבט.

"ברצינות", הוא אמר. הוא החווה בראשו על החצר והוסיף, "מה הקטע של כל הכלבים?"

"אה, כזאת היא רוֹזִי שלנו. אנחנו קוראים לה גברתנו של הבאריו, כי היא תמיד מאמצת אסופים. היא מוצאת בתים לרובם, אבל תמיד יש כאן כמה". היא חייכה. "זה נכון גם לגבי אנשים. היא מתנדבת בבית התמחוי ובמקלט לחסרי הבית ולוקחת תחת חסותה כל מיני לוזרים מבית ספר".

"אני מקווה שאני לא יותר מדי לוזר".

אנה נתנה לו אגרוף חלש בכתף. "אני צוחקת. אבל רוזי ממש קדושה, באמת. אני לא יודעת איך היא מספיקה לעשות הכול ועדיין להוציא ציונים טובים. איך אתה עם כלבים?" היא הוסיפה כשיצאו מהמכונית.

"מסתדר".

אנה פתחה את השער וכל החבורה באה בריצה. אנה התקדמה אליהם כאילו היא מתכוונת להרגיע אותם, אבל כל הכלבים נעצרו במרחק כמה מטרים מהם, התיישבו על הקרקע המאובקת ונעצו בהם עיניים. לא, ג'יי הבין פתאום, נעצו בו עיניים.

"מוזר", אמרה אנה.

"מה?"

"בדרך כלל הם מתנפלים על האורחים, נובחים בלי סוף".

היא נעצה בג'יי מבט מבולבל.

הוא משך בכתפיו. "יש לי גישה לחיות. יש בינינו הבנה".

היא החזירה את מבטה אל הכלבים וקימטה קצת את המצח.

"כן, עושה רושם", היא אמרה לבסוף והובילה אותו אל הקרוואן.

ג'יי השתהה ליד הדלת אף על פי שאנה כבר נכנסה פנימה. היא הסתובבה והביטה בו.

"לְמה אתה מחכה?"

"לשום דבר. פשוט…"

הוא לא ידע מה לומר. הוא חש בנוכחות של מעין מחסום מגן שמונע ממנו להיכנס כאילו אנה טרקה בפניו את הדלת. לקח לו רגע להבין שזה הצבע הכחול שעל הדלת ועל מסגרת הדלת. כשהביט בצבע מקרוב היה נדמה לו שהוא רוטט ומדיף ריח חזק שמושך אותו ודוחה אותו באותה מידה.

"יש לנו מין… אמממ… אמונה תפלה במשפחה שלי", הוא אמר לבסוף. "בקשר לעיטורים כחולים על דלתות".

אנה הרימה גבות.

"פשוט", הוא המשיך, "אנחנו מאמינים שזה מביא מזל רע להיכנס אלא אם כן מישהו מזמין אותנו פנימה בפירוש".

"אתה צוחק עלי. מה אתה, ערפד?"

"שמסתובב בחוץ בשעות היום?"

"נכון", היא אמרה, "יש בזה משהו. אבל אתה יודע למה לכל-כך הרבה בתים באזור הזה יש עיטורים כחולים על החלונות והדלתות?"

הוא הניד בראשו.

"בשביל להרחיק רוחות רעות". היא השתהתה לרגע, ואז הוסיפה, "אתה רוצה להגיד לי שאתה רוח רעה?"

הוא צחק. "לא ממש. ומי בכלל אומר שרוחות חייבות להיות רעות?"

"מה הטעם להרחיק רוחות טובות?"

"כן, נראה לי שאת צודקת".

"אז אתה מתכוון להיכנס או לא?"

"את מזמינה אותי?"

היא גילגלה עיניים. "תיכנס. תיכנס כבר. אתה טיפוס ממש מוזר, אתה יודע?"

"ככה אומרים עלי".

אבל ברגע שאמרה את המילים האלה, הוא היה מסוגל לחצות את המחסום הבלתי נראה. הוא זרק את התיק שלו ליד הדלת והתבונן מסביב. הקרוואן לא היה מפואר במיוחד מבחוץ, אבל בפנים נראה גדול יותר מכפי שדמיין והיה מסודר. הרהיטים היו ערב רב של פריטים מחנויות מציאות, אבל ניכר שלרוזלי יש עין טובה והיא הצליחה להשרות הרמוניה על מה שהיה עלול להיות בלגן מוחלט.

"והנה החתולים", אמרה אנה.

ג'יי הסתובב וראה חתול אפור מנומר וחתול שחור וחמקני מתקדמים אליהם לאורך המסדרון הקצר. הם עצרו כשהבחינו בו, נשפו עליו וברחו לחדר המרוחק ביותר.

"גישה לחיות?" שאלה אנה.

"כנראה שפחות לחתולים".

"המקלחת שם", אמרה אנה והצביעה על דלת בהמשך המסדרון הצר. "היא שמה את המגבות הרזרביות על המדפים שמאחורי הדלת. תשתמש בכל מה שאתה צריך".

"תודה".

"אני הולכת לשחק קצת עם הכלבים. אלא אם כן אתה צריך שאני אזמין אותך לתוך חדר האמבטיה בשביל שתוכל להתקלח".

הוא חייך. "לא, אני מסודר".

הוא חיכה עד שהדלת נסגרה מאחוריה ורק אז נכנס לחדר השינה. הוא עצר בפתח וכרע ברך על השטיח. שני החתולים הסתתרו מתחת למיטה. חתול שלישי, זכר מפוספס בצבעי ג'ינג'י ולבן, נעץ בו מבטים נוקבים ממקומו על אדן החלון.

"תקשיבו, אחַי הטיגריסים", הוא אמר. "אפשר להסכים על שביתת נשק? אני מבטיח לא לפגוע בכם או ברוזלי. אני הולך להישאר כאן בסך הכול כמה ימים, ואז אני אצא לכם מהחיים. מה אתם אומרים?"

החתול שעל אדן החלון המשיך להתעלם ממנו, אבל האפור המנומר יצא ממקומו שמתחת למיטה. הוא ישב ובחן את ג'יי במבטו לזמן-מה, ולבסוף התחיל להתלקק. החתול השני הגיח גם הוא וקפץ על המיטה. הם לא היו ידידותיים, אבל לפחות נראה שהם מוכנים לחיות איתו בשלום כל עוד הוא שם.

"תודה, חבר'ה", אמר ג'יי.

הוא קם שוב ונכנס לחדר האמבטיה.

---

היה נפלא לשוב ולהיות נקי. הוא הניח למים לזרום ולזרום בעודו נרגע מתחת לזרם, עד שהתחיל לחשוב על חברי הכנופיות שרדפו אחריו. היו כנופיות בשיקגו. הקְרִיפְּס והבְּלַאדְס, המלכים הלטינים. גם לבני הנוער הסינים והווייטנאמים היו כנופיות משלהם. אבל לא היה קשה לשמור מהן מרחק. לג'יי תמיד היה קל להתחמק מתשומת לב. כמו הלטאות הקטנות בפטיו של לה מרווייה, הוא פשוט התמזג ברקע. רק כשבילה בחברת אנשים שלא ידעו את הסוד שלו, התעוררה בהם תחושת חוסר נוחות.

אבל נראה שכאן הוא נמצא במרכז תשומת הלב של כולם. חברי הכנופיות. רוזלי. אנה.

הוא סגר את הברז והתנגב.

הוא חיבב את שתי הבנות, אבל חברי הכנופיות הדאיגו אותו. אולי הם היו הסיבה שבגללה חשבה פאופאו שהוא צריך להגיע הנה, אבל כל העניין הזה עם כנופיות הרחוב נראה לו גדול מדי בשבילו.

"אנחנו לא יכולים להגן על כולם", אמרה לו פעם פאופאו, "לכן עלינו לבחור בתבונה".

היא שמרה על השקט בצ'יינה טאון, אבל לא עשתה את זה באמצעות עימותים. הוא לא היה בטוח איך בדיוק היא עשתה את זה.

אצבע על מפה הביאה אותו לכאן אבל עכשיו, כשכבר היה כאן, לא היה לו מושג מה אמור להיות הצעד הבא. אחד מהפתגמים של פאופאו צץ במוחו.

כדי לדעת מה מצפה לך בהמשך הדרך, שאל את אלה החוזרים משם.

זאת עצה חכמה, אבל איך אתה אמור לדעת מי כבר המשיך בדרך? ומי בכלל אמר שהם יחזרו משם?

הוא נאנח והלך להתלבש, ואז קלט שהשאיר את התיק שלו ליד הדלת. הוא כרך מגבת מסביב למותניו והציץ החוצה כדי לבדוק את המצב. יופי. אנה עדיין בחוץ. הוא הגיע אל התיק שלו, וכשהיה בדרכו חזרה לחדר האמבטיה דלת הכניסה נפתחה פתאום. הוא ניסה להסתובב, אבל איחר את המועד.

"סיימת כבר?" אמרה אנה בזמן שנכנסה, ואז עיניה נפערו. "אלוהים אדירים! חתיכת קעקוע יש לך שם".

הדרקון התפרש על רוב שטח הגב שלו, דוגמה מורכבת של קווים מפותלים בזהב וצהוב, מודגש בקווי מתאר שחורים: רגליים, ראש, קרניים, זנב. רמת הפירוט הייתה גבוהה עד כדי כך שהיה נדמה שניתן לראות כל קשקש וקשקש. הראש נמתח לרוחב השכמות שלו והזנב המתעקל נעלם מתחת למגבת, באזור הגב התחתון. הדרקון גדל ככל שהוא עצמו גדל, ותמיד התפרש על אותה כמות שטח על גבו.

זה היה הסוד שאותו לא היה מסוגל לחלוק.

כשהיה בן אחת-עשרה, הדבר היה עלול להביא להתערבות רשויות הרווחה, כי אילו מין הורים מקעקעים כך את הילד שלהם? משמעות ההסתרה הייתה שנאסר עליו להשתתף בשיעורי ספורט, לשחות, להתפשט ליד בחורה – אם כי התסכול המסוים הזה, שהטריד אותו יותר מכול, לא היה מעורר הזדהות רבה בלבם של הוריו או של פאופאו.

שש שנים שבמהלכן הסתיר את הציור, כאילו יש לו איזו זהות סודית מטופשת. ילדים, מי יודע להגיד ילד הדרקון? – ועכשיו, רק כי לא עמד על המשמר לרגע אחד קצר, כל הבידוד שסבל לאורך כל אותן שנים היה לחינם.

באופן מוזר למדי, הרגש היחיד שהרגיש כרגע היה הקלה.

"זה לא קעקוע", אמר פתאום, לפני שהספיק לעצור בעצמו.

"אה, בטח. ואני כהה כל-כך כי אני משתזפת בקלות".

"לא… זאת אומרת…" ג'יי הניח לדבריו להתפוגג.

"אז מה אתה בדיוק? מין ילד מקושקש?"

ג'יי לא ידע מה להגיד.

"זה כזה מוזר", אנה המשיכה, ואז צמצמה את עיניה. "אתה לא אחד מהנינג'ות יָאקוּזָה האלה, נכון? ראיתי סרט עליהם".

ג'יי הניד בראשו. "יאקוזה ונינג'ות הם לא אותו דבר, ושניהם יפנים. אני סיני".

"אז זה איזה קטע של כנופיות סיניות. בגלל זה הבאנדס רדפו אחריך, נכון? אתה חלק מהפלישה האסייתית לטריטוריה שלהן".

"מאיפה את בכלל מכירה דברים כאלה?" הוא שאל.

היא משכה בכתפיה. "חייבים להישאר מעודכנים. אחרת איך תדע ממי להיזהר?"

כשהסבירה את זה ככה, הוא הבין. ככה זה היה גם בשיקגו. אבל נראה שכאן, הידע הנחוץ הזה לא סתם עוזר לך לשרוד בתיכון. כאן, כך מתברר, מדובר בעניין של חיים ומוות. ממש.

"אני לא חבר בשום כנופיה", הוא אמר, "וזה לא קעקוע של כנופיות. זאת דמות של דרקון, זה הכול".

אנה התבוננה בו לזמן-מה.

"אני לא יודעת למה", היא אמרה לבסוף, "אבל משום מה אני רוצה להאמין לך".

"זה טוב, כי אני אומר את האמת. אני סתם ילד – בדיוק כמוך".

כשאנה חייכה, הוא ידע שהיא מתכוונת להניח לעניין. לפחות כרגע.

"אני לא ילדה", היא ירתה בחזרה בשמץ מהחברותיות שהפגינה קודם לכן. "אני אלילת רוק. או שבעצם אני אוכל להיות אלילת רוק אם אי-פעם אצליח לגרום ללהקה הזאת לפרוץ. יש לנו איזה מיליון חברים במייספייס, אבל עדיין קשה לנו לארגן הופעה אמיתית".

ג'יי דמיין אותה על במה. אם היא מנגנת טוב כמו שהיא נראית, היא בטח צודקת.

"כדאי שאתלבש", הוא אמר.

"אל תרגיש שאתה מוכרח רק בגללי".

הוא הרים גבות, אבל היא רק חייכה וסימנה לו ללכת כבר לחדר האמבטיה.

אל תתלהב יותר מדי, הוא חשב כשסגר את הדלת מאחוריו. היא סתם מפלרטטת – בדיוק כמו שעשתה מהרגע שנפגשו. אלא שעכשיו הוא חש בהסתייגות מסוימת שהוא היה די בטוח שלא הייתה שם קודם לכן. ואולי פשוט לא הבחין בה קודם לכן. רוזלי, כך שם לב, הייתה טיפוס שמח מטבעה, אבל אנה הייתה צריכה להתאמץ בשביל זה. יכלו להיות המון סיבות לעצב העמוק שמתחת להתבדחויות ולפלרטוטים שלה – החל בחוסר אמון בזרים וכלה בהתמודדות המתמשכת עם המוות של אחיה – אבל זה לא היה הזמן או המקום לדבר איתה על זה.

לכולם יש סודות – כמה מהם גדולים יותר מאחרים. כמו דמות הדרקון שהוא נשא על עורו.

הוא שקל לבקש ממנה לא לספר על הדרקון לאף אחד, אבל זה רק יעורר את חשדה עוד יותר. חוץ מזה, הוא כבר בן שבע-עשרה. להרבה אנשים בגילו יש קעקועים. זה לא סיפור גדול, אלא אם כן הוא יהפוך את זה לסיפור גדול.

הוא התלבש במהירות, דחף את הבגדים המלוכלכים לתיק עד שימצא מכבסה והצטרף שוב אל אנה בסלון.

"מוכן?" היא שאלה.

הוא הינהן. הוא זרק שוב את התיק ליד הדלת ויצא בעקבותיה לחצר, שם חיכו הכלבים בשקט – כמעט ביראת כבוד – להופעתם. להופעתו.

זאת הייתה הרגשה מוזרה, כזאת שהוא מעולם לא חווה בעבר.