אם כל ספר רע אכן רע בדרכו שלו, הרי ש"קשר המלאכים" מצליח להיות רע בכולן. העלילה השבלונית, הדמויות חסרות המוטיבציה או המניע, המבנה הספרותי הבלתי קוהרנטי והקישורים התמוהים בין מיתולוגיה יהודית, נוצרית ויוונית, הופכים את הספר ליצירה טרחנית ולא מעניינת. זה מתמודד בלתי ראוי בעולם ספרי המתח העל-טבעיים שמתאפיין באחרונה בתסיסה מרשימה.
עלילת הספר עוסקת בנזירה שמגלה שהיא חלק מקונספירציה כלל עולמית ששורשיה טמונים עוד בתחילת קיומה של האנושות הכוללת. הקנוניה כוללת בתוכה מסדרי מלאכים שמבקשים לשלוט בבני האדם ולהכווין את חייהם, והם האחראים לכל האסונות שפקדו את האנושות, כולל השואה והרנסנס. כן. אם לא שמתם לב ימי הביניים היו תקופה נהדרת.
הנזירה מצטרפת לארגון ששואף לעצור את המלאכים, ובדרך נקלע לדרכה גם חוקר המסייע לה להתחקות אחר עברה ולגלות מחדש את יעודה בחיים.
הבעיה הראשונה במעלה בספר היא נוכחותו התמידית של כוח אלוהי, שנדמה כאילו הוא מכוון את הדמויות בלי כל קשר לפסיכולוגיה שלהן, לעיצובן או למה שמתרחש מסביבן. הסופרת לוקחת מאוד ברצינות את ההשגחה הפרטית ולא פעם גורמת לדמויות שלה לבצע מעשים בלי כל הסבר מתקבל על הדעת, כפי שהן אף מודות בפה מלא. הקורא יכול רק לעמוד ולהשתומם על הוויתור המוחלט על בניית מניעים פנימית או דמויות אמינות, ולקבל בהכנעה גלגולי עלילה שלא היו מתאפשרים לעולם אלמלא כמות לא מבוטלת של נסים.
הסיפור מתחלק לשני חלקים, שחלקו הפנימי מובא כזכרונותיה של אחת הנזירות. באופן שלא צריך להפתיע את מי שהצליח לצלוח את העמודים עד לחלק זה, כל שאר הדמויות בספר מודעות היטב לסיפור הפנימי ומחלצות מתוכו פרטים לטובת קידום העלילה. האם מדובר בהשראה אלוהית או בדמויות שקיבלו את הספר לקריאה מוקדמת, על כך יחליט הקורא.
אולי עוד היה ניתן לסלוח לסופרת על הבעיות הללו אילו סיפור הרקע היה מעניין. אבל גם כאן המיתולוגיה הנבנית אינה אלא תפזורת של מיתולוגיות נוצריות, יהודיות ויווניות, בלי אחידות פנימית ועם מספר אדיר של חורים שנועדו לגרום באופן מלאכותי לעלילה להיראות מלאה ועשירה. חפץ עתיר עוצמה שצץ משום מקום בחלקו האחרון נועד להעניק הצדקה לסיפור כולו, דבר שמעורר תחושה, אם צלחתם את הסיפור עד לנקודה זו, של טוויסט מיותר, שמצליח לא רק להיות חסר כל אמינות, אלא גם לא מעשיר את העלילה בשום צורה.
מקריאת הספר ניכר שנעשה בו ניסיון לבנות סיפור מתח בלשי הנשען על מסורת "צופן דה-וינצ'י" ודומיו. לרוע המזל, הסופרת אינה בוטחת די הצורך בדמויותיה ולכן מוודאת שוב ושוב שבכל פעם שיהיה עליהם להתמודד עם חידה חדשה, התשובה תתגלה עבורם באופן מיידי, שלא לומר חסר טעם. המגמה הזו בולטת במיוחד בחלקו האחרון של הספר, שבו הניסיון לפתור כתב חידה הופך במהרה לתיאור של משחק "חפש את המטמון" של בני שלוש.
אותו דבר נכון גם לגילוי המרעיש בסופו של הספר. הקורא הנבון יעלה על התגלית כבר בפרק השני של הספר, ובבואה יפלוט בוודאי אנחת רווחה על כך שהספר הגיע לסופו הצפוי, גם אם בלתי מספק. בדרך הסופרת מוותרת על כל ניסיון לפתור את הקונפליקטים או להביא את הקורא לקתרזיס, אולי בהנחה שתוכל לעשות זאת בספר ההמשך.
"קשר המלאכים" הוא ספר לא מעניין שסובל משורה משמעותית של פגמים בבנית העולם הפנימי והדמויות, שהופכות את הקריאה לחוויה שדורשת סבלנות אלוהית, שלא לומר מזג מלאכי של ממש. מומלץ לאנשים שאוהבים את הספרות שלהם חסרת יומרות, חסרת עלילה וחסרת דמויות מעניינות.
אז…. לא אהבת את הספר?
אוי.
מזמן, אבל מזמן לא נהניתי כל כך מביקורת של ספר.
תודה.
המשפט הזה: "האם מדובר בהשראה אלוהית או בדמויות שקיבלו את הספר לקריאה מוקדמת, על כך יחליט הקורא." פשוט ענק!
דמיאן, תעשה לי ביקורת!