שנת 1984 היתה שנה רגילה למדי. שמעון פרס כמעט ניצח בבחירות, ישראל היתה במלחמה, והכלכלה היתה על הפנים. אני, אגב, חגגתי בר-מצווה.
מי שחי באותה שנה לא יכול היה שלא לשמוע על האח הגדול, על ג'ורג' אורוול, חדר 101, משטרת המחשבות, ועל שלל מושגים אחרים הלקוחים מספרו של אורוול הקרוי על שם אותה שנה. אפילו למהדורות החדשות הם נכנסו. לא היתה חשיבות לדבר שהשנה שבה בחר אורוול היתה מספר שרירותי לחלוטין – היפוך ספרות של 1948, שנת כתיבתו של הספר. גם לא היתה חשיבות לכך שהמציאות, למרות דברי הפסימים, היתה רחוקה כרחוק מזרח ממערב מן המציאות המתוארת בספרו. הסמליות היתה העיקר. וכמובן, כמו להוסיף חטא על פשע, השנה היתה תשמ"ד.
הסמליות, יש להודות, היתה מגוחכת. עיקר כוחה של שנת 1984 הספרותית של אורוול נובע מכך שלא היה לה באמת זמן. משמעותה באה לה משום שהיא אורבת אי שם בעתיד, ושיסודותיה קיימים כבר כיום. ממש כאן ועכשיו. התאריך המדויק שבו מתרחשת העלילה חסר כל משמעות.
וינסטון סמית, גיבור הספר, חי בעליבות בדירה קטנה במדינת אוקיאניה תחת שלטונו של האח הגדול. הוא חבר מפלגה זוטר שעובד במינסטריון האמת ותפקידו לשכתב את ההיסטוריה ולהתאים אותה להווה. כל זאת, בהתאם לסיסמת המפלגה הקובעת שמי ששולט בעבר שולט בעתיד, ומי ששולט בהווה שולט בעבר.
סמית אינו אדם רגיל. הוא שונא בסתר לבו את האח הגדול, מתעב את סיסמאות המפלגה ואת חוקיה ומייחל ליום שבו הציבור ימרוד בה. ככל שהספר מתקדם, איבתו למפלגה הופכת ברורה ומפורשת יותר, ובמקביל נפרשות בפני הקורא שלל הדרכים שבהן מבססת המפלגה את שלטונה על האזרחים.
העולם ב-1984 מחולק לשלוש מדינות שנמצאות במלחמה מתמדת זו עם זו. האחת היא אוקיאניה, המורכבת מאמריקה, בריטניה, וחלקים מאפריקה. שתי האחרות, איראסיה ואיסטאסיה, שולטות בחלקים אחרים של העולם. לא באמת משנה איזה. בכל שלב נתון אוקיאניה שרויה בברית עם אחת משתי המעצמות האחרות ובמלחמה עם אחרת. לא באמת משנה עם מי. בכל מקרה המלחמה עם אותה יריבה מתנהלת מאז ומתמיד, בדיוק כמו שלטון המפלגה. שלוש המדינות מקיימות משטר דיקטטורי דומה, ככל הנראה – שלטון דיכוי של המפלגה, הנעזר בכל האמצעים המוכרים לנו מדיקטטורות קיימות – אבל יותר מהכל. יותר סוכני חרש, יותר מלשינים – אפילו הילדים מחונכים להלשין על הוריהם, יותר חדירה לרשות הפרט, ובעיקר דיכוי גורף יותר שמגיע אפילו למחשבה. המשטרה – משטרת המחשבות – לא אוכפת חוקים – אין חוקים באוקיאניה. משטרת המחשבות אוכפת בראש ובראשונה את פשעי המחשבה, דהינו כל דבר שמערער על שלטונו של האח הגדול, ויהיה עמום ככל שיהיה.
ניתן לפרט עוד רבות על דרכי הדיכוי באוקיאניה. מאמרים ארוכים נכתבו על השיחדש, השפה המלאכותית שיצרה המפלגה ושנועדה להכחיד מהדיבור ומהמחשבה כל אפשרות לכפירה. רבות נכתב גם על הטלסקרין – הטלוויזיה הדו-כיוונית העוקבת אחריך בכל מקום בעודה מפיצה ללא הרף דברי תעמולה. עם זאת, כל הדיונים הארוכים האלה לא יסבירו את הדבר המהותי באמת – מדוע מציאות כה קיצונית ומופרכת ממשיכה להיות רלוונטית ומאיימת גם כיום, 58 שנה אחרי כתיבת הספר ו-22 שנה לאחר שהספר הוכתם לעד באנכרוניזם.
התשובה לכך מורכבת.
ראשית יש לבחון את מקורותיו של אורוול. אריק בלייר, שנודע בכינויו הספרותי ג'ורג' אורוול, היה קומוניסט ואחר כך פנה לסוציאליזם מתון יותר. בצעירותו הוא חי חיי עוני (את הדי אותה תקופה ניתן למצוא בספרו "דפוק וזרוק בפריס ובלונדון"), לחם בשנות השלושים במלחמת האזרחים בספרד ופרסם במשך חייו עשרות מאסות ומאמרים (שקובצו לאחרונה באסופה בעברית) ולצדם כמה וכמה ספרים, ובתוכם שתי יצירות שהפכו לקלאסיקה: חוות החיות וכמובן 1984. הוא מת בלונדון שנתיים אחרי פרסום הספר, בגיל 47 בלבד.
לאחר שהתפכח מהקומוניזם היה אורוול ממבקריו הגדולים של סטאלין ושל שלטון האימים של הבולשביזם בברית המועצות. ביקורת זו היתה גם הבסיס ל-1984, שנכתב כאלגוריה לשלטון הדיכוי הסטאליניסטי. אוקיאניה, ביסודו של דבר, היא ברית המועצות. לא, לא אחד לאחד, אבל העקרונות דומים. באוקיאניה שולט הסוצאנג (קיצור השיחדש לסוציאליזם אנגלי) שלטון אבסולוטי ומדכא שמרכיביו לקוחים כמעט אחד לאחד מברית המועצות – מחנות כפיה, חינוך מחדש, ריגול, שלטון המבוסס על טיפוח השנאה לאויב עלום ולקפיטליזם חסר הפנים, פולחן המנהיג ועוד. אורוול אמנם הקצין חלק מהדברים (אם כי לא את כולם. סטאלין ידע את העבודה שלו) ומצא אי אלו טכנולוגיות דיכוי עתידניות חדשות, אך הבסיס הוא אותו בסיס. ההבדל המהותי היחיד בין העולם הספרותי של 1984 ובין המציאות שעליה הוא מתבסס הוא שב-1984 המסכות מוסרות. המפלגה באוקיאניה לא מסתירה מעצמה שרצונה היחיד הוא לשלוט. אין לה יומרות לשפר את חיי האזרחים או לברוא עולם טוב יותר. רק לשלוט ולהמשיך לשלוט. אורוול מודיע זאת במפורש מפיו של אובריאן, איש החוג הפנימי של המפלגה, בשלב בו הוא בוחר לחשוף את האמת בפניו של וינסטון סמית.
אם אוקיאניה היא בעצם ברית המועצות, למה בעצם היא רלוונטית כיום? ברית המועצות, כזכור, כבר לא קיימת, 1984 חלפה לפני יותר משני עשורים ויותר מחצי העולם כיום הוא דמוקרטי. מה לנו ולדיקטטורה המחרידה של האח הגדול?
ובכן, זה כבר דורש מאתנו להבין לעומק את מה שעשה אורוול בספר. נכון הדבר שברית המועצות היתה הבסיס, אבל תהליך "הסרת המסכות" הסיר ממנה גם את כל סממניה הייחודיים וחשף מתחתיה את הארכיטיפ היסודי – מהותם הבלתי נפרדת של השלטון ושל הדיכוי. דרך ההקצנה והריחוק מהעולם המוכר לנו, אורוול חשף בספרו את המנגנונים שבאמצעותם שלטון – כל שלטון – משמר את כוחו.
שיחדש? לשון שמצמצמת במודע את המחשבה? נכון, אין כיום שפה מקבילה לשיחדש, אך אף על פי כן השפה שבה אנחנו משתמשים פוליטית בכל רבדיה. חשבו על ההבדל בין טרוריסט ולוחם חופש; בין יש"ע ובין השטחים הכבושים; בין פועלים זרים ובין מהגרי עבודה. וחשבו גם על הדומיננטיות של הזכריות בלשון העברית. השיחדש היא הארכיטיפ, אך האידיאולוגיה קיימת בכל שפה והיא קשורה קשר הדוק לבעלי הכוח בחברה. לא לריק נוהגים ברשות השידור לעדכן לעתים את רשימת המונחים המקובלים לאחר החלפת שלטון בישראל.
טלסקרינים? אמת, האח הגדול לא צופה עלינו מתוך הטלוויזיה, אבל הוא עושה את זה בשלל דרכים סמויות יותר. למעשה, המידע על כל אזרח זמין היום לשלטונות (ולגורמים נוספים) הרבה יותר משהיה בימיו של אורוול. יש היום יותר מחשבים, יותר מצלמות אבטחה, יותר מצלמות פיקוח, יותר תיעוד, יותר הצלבות של מידע בין מוסדות שונים. האח הגדול יודע עלינו המון. וגם תפקידו השני של הטלסקרין, הפצת תעמולה, מוכר לכולנו היטב. נכון, אין במדינות הדמוקרטיות שליטה ממשלתית על אמצעי התקשורת, אך ישנה שליטה של קבוצה קטנה של בעלי הון על כל הערוצים המרכזיים. וישנן גם שלל דרכים עקיפות שבהן השלטון מנסה, ולעתים קרובות גם מצליח, לתמרן את המידע המגיע לידי הציבור. ועוד לא דיברתי על חלקה של תעשיית תרבות ההמונים בעידוד הטמטום והצריכה העיוורת של מוצרי תרבות חסרי ערך או תוכן ממשי.
אח גדול? לכאורה נדמה שהמצב כאן קצת שונה – במדינות הדמוקרטיות אין פולחן מנהיג מסודר, ונדמה אפילו שה"הילה" המיוחסת למנהיגים פוחתת והולכת. יחד עם זאת, חשבו לרגע על מערכת הבחירות בישראל, על מערכות בחירות בעולם כולו. עד כמה ההצבעה שלנו מכוונת לקידום סדר יום ואידאולוגיה ממשית, וכמה ממנה נובע מזהותו של המנהיג? מה מתוך הפוליטיקה הוא פולחן אישיות ריק ומה בתוכה הוא המהות עצמה? עם זאת, יש להודות שלפחות בתחום הזה קיים פער רחב למדי בין ארכיטיפ המנהיג שיצר אורוול ובין המציאות השלטונית במדינות הדמוקרטיות.
פוליטיקה של שנאה? ב-1984 המפלגה החליפה את הפולחנים הקיימים בפולחן של שנאה למנהיג האופוזיציה הדמיוני עמנואל גולדשטיין – יצור מכוער, יהודי (כמובן), ובוגד מעצם מהותו, שהמפלגה מייחסת לו את כל הרע שבעולם. עמנואל גולדשטיין ופולחן השנאה כלפיו הם הארכיטיפ. המציאות רק מעט יותר מורכבת – שנאה היא כוח. שנאת חרדים, שנאת אשכנזים, שנאת ערבים, שנאת יהודים, שנאת כל מי שלא תרצו. השנאה מעלה ומורידה מפלגות, השנאה מערפלת את החושים ומביאה אנשים להסתכל החוצה, אל האויב, במקום לדרוש בדק בית פנימי ולנטרל את השחיתות ואת הדיכוי שמתחבאים כל הזמן מתחת לאפם. לאפנו. שנאה היא הספין הטוב ביותר לפוליטיקאי מושחת.
השיחדש היה אוהב את המסקנה – מיקוד הוא אוניברסליות. אורוול עיצב חברה שלמה על פי שלטון טוטליטרי קיים, הסיר מעליו את העמדות הפנים ויצר כך מסר מנותק מזמן וממציאות ספציפיים. בשל כך ספרו תקף כיום לא פחות משהיה בשעת כתיבתו, ב-1948. בשל כך הוא מוסיף להיות רלוונטי גם שנים רבות אחרי נפילת הקומוניזם במזרח אירופה ויהיה רלוונטי כל עוד בני אדם הם בני אדם ושלטון הוא שלטון.
1984 הוא לא ספר מהנה במיוחד. לא בגלל הדיכוי הנורא שהוא מתאר, כמו בגלל העליבות הנוראה של החיים המוצגים בו. עם זאת, הוא ספר מרתק, מטריד מאוד ורב השפעה. ספר שאי אפשר לתאר את התרבות של המאה העשרים בלעדיו.
אני מסכים כמעט עם כל מה שנאמר, חוץ מתוספת אחת קטנה. מבחינה ביוגראפית חשוב לזכור שג'ורג' אורוול היה בריטי, בנו של שוטר אימפריאלי, שחי בקוריאה ובהודו. במהלך חייו ראה את האימפריה הבריטית ששלטה, לא נעים להגיד, בשיטות טוטאליטריות נוקשות בהמוני אדם, את עלייתו ונפילתו של הפאשיזם האיטלקי ואת עלייתה ונפילתה של גרמניה הנאצית.
מה שכותב המאמר קורא "הסרת המסכות" הוא נסיונו של אורוול להציג את התשתית המשותפת לכל השיטות הטוטאליטריות אותן ראה בימי חייו. אורוול רצה להראות שיש מכנה משותף לכל סוגי הטוטאליטריות – השליטה בשפה ובכל מקורות המידע האפשריים, כולל הזיכרון האישי. לכן גם השלטון ב"1984" לא מסתיר את המטרה – השלטון כלשעצמו – להבדיל מהמשטרים של ימינו, שעוטפים אותה מטרה עצמה בערימות של "שיחדש", תעמולת בחירות, ומצעי מפלגות.
ממש נהנתי לקרוא את המאמר.
המשך כך!
מאמר מצוין, נהניתי לקרוא אותו, רק עם הפסקה האחרונה יש לי בעיה.
לומר שזה "לא ספר מהנה במיוחד" זה UNDERSTATMENT, -עד כמה שאני זוכר, היה רק עוד ספר אחד שלמרות שהוא מעולה – לא הצלחתי לקרוא אותו פעם שניה:"בארץ הדברים האחרונים" (פול אוסטר).
שני הספרים האלה דומים, מצוינים אך מדכאים להחריד.
אגב, מעניין לראות את הסרט "ונדטה", שמבוסס על רעיון זהה, רק עם סיום שונה.
מאמר נפלא, באמת. כל הכבוד.
מאמר מעולה במיוחד לאנשים שהתחילו לקרוא את הספר באנגלית וקצת קשה להם…
🙂
מאמר מצויין, באמת נהניתי.
ישר כח.
מאמר מצוין. לא הצלחתי לשכנע את אחוי לקרוא את הספר, מהסיבות שציינת אך אני בטוחה שהמאמר שלך ישכנע אותה.
מאמר חכם ומאלף.
ומי שקורא טוקבקים כמוני, יודע איך מפלגות הימין מלבות שנאה ומשסות את היהודים בערבים, באסמולנים ובכל מי שעומד בדרכו של האח הגדול, אפילו אם הוא נשיא המדינה שלהם, שלהם ממש עצם מעצמם ובשר מבשרם.
מעניין נדב, שגם לי עולה זכרון הספר בארץ הדברים האחרונים של אוסטר בהקשר של 1984, נדמה לי שאת אוסטר הזה לא הצלחתי לסיים אפילו בפעם הראשונה. שניהם מציגים מצב דיסטופי מחריד ומדכא.
מאמר מצוין. ממש מעניין ומעמיק. סיימתי את הספר לא מזמן והייתי המומה מהזוועה ומהעדכניות של הספר לאור השנה שבה הוא נכתב. אני מסכימה עם המאמר וחושבת שהוא מציג נקודת מבט מעניינת מאוד על שלטון והכוח האבסלוטי שלו.אני גם מסכימה עם האמירה שניכר שהוא שאב השראה רבה מהשלטונות שראה במהלך חייו ויצר מכנה משותף מחריד בין כולם.מה שעוד מעניין זאת העובדה שאתה משוכנע שאתה מבין איך המשטר בספר עובד ואת כל המאפיינים הייחודים והלא ייחודיים רק לו עד שאתה מגיע לסוף, בו כל המסכות מוסרות ואתה מגלה את טיבו האמיתי של השלטון בספר , שלטון שחי בשביל לשלוט, שמביס את העבר ואת התודעה של האדם בשל חשד לכפירה, שלטון שנועד למחוק כל שריד של אלטרנטיבה אחרת של דרך חיים וכל שמץ של הגיון אם הוא נוגד את עקרונותיה הנוקשים של המפלגה. בנוסף הספר חושף את דמותו של האדם ב1984 הדימיונית,דמות שחיה בפחד לא מודע,שחיה חיים ללא אהבה,ללא מוסד של נאמנות משפחתית וללא חופש.מדובר בקבוצה של אנשים שהשלטון לקח מהם לאט לאט כל צל של אנושיות שנותרה בהם, מה שרק הופך את הסוף הבלתי נמנע לעוד יותר מזעזע ממה שהוא ורק ממחיש את האובדן של המחשבה והיצירתיות החופשית במציאות האוקיאנית. ספר מעולה, מטריד ומרתק.
ואוו. עכשיו סיימתי לקרוא. אין גבול לזעזוע ולפחד שספר כזה יכול לעורר. בעיקר ההבנה שהגיבור כפר באידאלים שלו, מפני שפשוט הפסיק לתפוס אותם כאידאלים, אלה התחיל לתפוס אותם כדפוסי חשיבה נוקשים אשר ממררים את חייו. ללא ספק- אם גיבור הסרט היה יכול להריץ את חייו לאחור- הוא היה מתנהג אחרת- באופן צייתני להפליא. הספר מתאר בצורה מרתקת ומעציבה את קריסת האידאל, את חוסר התכלית בהחזקה בערכים, את התבוסה של האדם החושב מול המכונה החברתית המשומנת.
אין שום יכולת להחזיק בערכים כאשר הם מוחזקים בסביבה של שליטה ועינוי מחשבתיים. הנפש האנושית פשוט לא מסוגלת להחזיק באותם ערכים, לאורך זמן.
ממש עשה לי חשק לקרוא את הספר
המאמר מתאר את הספר וגם מקביל אותו לימנו אנו
חוות דעתי על המאמר שהוא נכון מאד ובאמת הוא חזה את העתיד על פי הרגשותיו האשיות והחלפת דעותיו .
והשיח שלנו שגורם לנו לשנוא אחרים ולא להתעסק בבעיות שבקבוצה שלנו זה בעיקר הבעיה שלנו ובכל רחבי העולם
כמו הספר המאמר הנ"ל שפורסם לפני שנים נכון ורלוונטי היום כמו תמיד.
אני בדיוק קוראת את הספר הסיני "חצי גבר הוא אשה" על סירוס מנטאלי של האזרחים בזמן מלחמת התרבות במחנות החינוך מחדש. הדגמה מדהימה למערכת פיקוח , לא במצלמות אלא עי הלשנות גם בתוך המשפחה, לאידיאלים שפשטו את הרגל, הרצון של השולטים להנציח את שליטתם וזכויות היתר שלהם, החיים העלובים והעניים של התושבים, המישניות של החיים האישיים ורצון הפרט, וכמובן שליטה בכל האספקטים של החיים כשצריך להגיש בקשה לרשיון להקים משפחה… אי אפשר להשוות את התופעה הזו לדברים שקורים היום, אבל יש אלמנטים שמזכירים תופעות. למשל, מה שנאמר על השמאל הישראלי ושיקרי כת הפוליטיקלי קורקט : "קודם הם לקחו את המילים ואחר כך לקחו את המשמעות של המילים" . מילים כמו – גזענות , פשעי שנאה – הפכו להיות סתם שמות גנאי לדיעה שאינה שמאלנית, ללא נימוק וללא בסיס לוגי/ מילולי/ אמפירי. או – מאבק לזכויות אדם, הפכו לשם נרדף לתהליך רמיסת זכויות הרוב. ועוד.
עברו 14 שנים מאז פרסום המאמר ו-72 שנים מהספר. "מטריד" מתחיל לתאר כמה המתואר בספר רלוונטי גם היום. אין צורך לציין שוב את נושא איסוף המידע והמעקב שנכתב במאמר. אני כן אוסיף, מהמקום האקטואלי יותר ועם הפריווילגיה של האנונימיות שלי לעומת הכותב, שתי נקודות השקה במציאות היום, של 2020, עם הספר.
הראשונה היא היכולת של מנהיגים, כשאני בעיקר מסתכלת על טראמפ כשאני אומרת את זה, אבל לא רק, להגיד מה שהם רוצים בלי קשר לאיזושהי מציאות "אובייקטיבית". רק הולם שהוא תקע בשופר ה"פייק נייז" הכי חזק, כשהוא זה שממציא ומשקר על ימין ועל שמאל. הוא אמר סימן שזה נכון.
השנייה היא פולחן האישיות של ביבי, שכבר מזמן לא מרגיש כמו שלטון דמוקרטי אמיתי. כמות הפעמים ששמעתי בחיים, בשיא הרצינות, אנשים אומרים "רק ביבי יכול" פשוט לא נתפסת. על שלטון השנאה כבר נכתב במאמר, אני רק אוסיף שזה חד משמעית משמש יחד עם פחד ופולחן האישיות את הסיבה שאנחנו תקועים ברצף לא סביר של שלטון יחיד. ככה לא אמורה להתנהל דמוקרטיה. יש גל (מתי גל הופך להיות צונמי?) עצום שלא נראה שהולך להרגע בקרוב, של שנאה אלימה ומפחידה לשמאלנים. הרבה יותר מידי מהר מגיבים למישהו שאומר משהו שלא מתאים שהוא סמאלני שצריך לאנוס ואז להרוג, ושמתישהו בין לבין שיחלה בסרטן. ראיתי גם את קו המחשבה הזה מתהפך – מישהי שחלתה בסרטן אנשים שיערו שזה כנראה כתוצאה מהשפעות הסמאלניות שלה ולכן מגיע לה למות (כשבכלל לא היה בדיון קודם הדעות הפוליטיות שלה).
אין לי מחשבה מסכמת. מפחיד, מטריד והלוואי שזה גל חולף וישתפר בקרוב.
ל'מ', בבקשה לא לערב פוליטיקה, ובטח לא פוליטיקה עדכנית ב'בלי פאניקה'. אנשים שונים עם דעות שונות באים לפה להנות מקריאה שם דברים מחוץ לעולם (גם אם קשורים לעולם), לפעמים עם מנת לברוח מהמציאות. בבקשה לא לערב את המציאות הפוליטית ככה שנויה במחלוקת.
למנהלים, אם יש באפשרותכם, אשמח אם תחשבו על נהלים בנוגע לדברים כאלה ותעדכנו…
לגוף הדברים. אני לא מבין גדול בפוליטיקה אבל הבנתי שטראמפ קיים במהירות יחסית גבוהה את רוב הדברים שהבטיח בבחירות (בלי להביע את דעתי האם הדברים שעשה והבטיח טובים או רעים). בביבי בוחרים כל ארבע שנים (במקרה הטוב) ורוב המצביעים במדינה תומכים בו. זוהי דמוקרטיה. לגבי תגובות נגד שמאלנים אני יכול להגיד בוודאות גמורה ששמעתי טענות זהות מהצד השני במפה הפוליטית.
לעומת זאת:
כל הכבוד לרמי שלהבת שכתב בהקבלה לשני הצדדים תוך הסתרת דעתו הפוליטית.
להיפוך זויות – אני לא חושב שמדובר על פוליטיקה, לא כל שיח עקרוני הוא פסול רק מכיוון ששם של פוליטיקאי עלה כדוגמא. התגובות המגוונת מעניינות כי כל אחד משקף את הפחדים שלו עצמו כפי שהוא מצא אותם בספר.
לדעתי המשטרים הכי גרועים היו כאלה שלוקחו את החופש הבסיסי והאנושי ביותר, החופש לחשוב, על ידי שליטה במידע שמגיע לציבור. האדם חושב רק במסגרת מה שידוע לו. היום מניעת מידע לא נעשית כמו במשטר פאשיסטי, אלא ע"י יצירת שיח שלא מאפשר הבעת עמדות באופן חופשי.
דווקא היום בעולם החופשי יש תנועה בכיוון הזה, דוגמא לכך היא הנושא הלהטבי. כל מי שמעלה רעיון לא מקובל (טיפולי המרה למשל) מואשם מייד בפשעי שנאה, בצורה שלא מאפשרת דיון אמיתי. (אני מצפה לקבל כמה האשמות כהומופוב רק על האזכור הזה)
דווקא הטכנולוגיה היום גורמת לי להיות אופטימי. בעולם בו מידע זורם באופן חופשי – לא ניתן באמת להשתיק אף אחד.
משפט היפוך זוויות – אין שום בעיה להכניס פוליטיקה לדיונים ב"בלי פאניקה", ובטח בהקשר של ספר כל כך פוליטי כמו 1984. בביקורת שלי התמקדתי בצד האוניברסלי של הספר. זכותה של מ' להתמקד בפירוש אקטואלי יותר, ואני לא אצנזר תגובות פוליטיות משום צד, כל עוד הן מנומקות ותרבותיות.
אני קוראת ב"בלי פאניקה" כבר שנים, עוד מאז שהייתי בבית הספר התיכון, ותמיד נהנתי מאוד.
אבל, אני קוראת באתר הזה מתוך מטרה שלפחות כאן, באתר האחד הזה, אני אזכה פשוט לקרוא סיפורים, בלי לשמוע כל הזמן למה הצד שלי במפה הפוליטית הוא "פאשיסט", "אלים", "לא דמוקרטי", וכל שאר הכינויים שהצד ה"נאור" של המפה אוהב להטיח בי כל הזמן (בשעה שבאותה נשימה הוא רוצה להתערב בתהליך דמוקרטי כי הוא לא אוהב את ראש הממשלה המכהן).
אני מקווה מאוד ש"בלי פאניקה" לא עומד להפוך לאתר פוליטי.