בשלוש השנים האחרונות קשה היה לא לשמוע על צ'רלס סטרוס, ובעיקר אם אתם חובבי סיפורים קצרים וקוראים באנגלית. שמו הופיע באופן תדיר בין המועמדים לפרסי הוגו, וכיכב כמעט בכל סקירה על הכותבים המתחילים של תחילת האלף השלישי. לא פעם ולא פעמיים התייחסו אליו כאל "הדבר הגדול הבא".
האם הסופרלטיבים היו מוצדקים? כמו תמיד, זה עניין של טעם. הכתיבה של סטרוס דחוסה ומכוונת במודע לאנשים שאינם נרתעים ממושגים טכנולוגיים לא פשוטים. אף על פי שהחל לפרסם כבר בשנות השמונים, הפריצה הגדולה שלו באה מיצירה אחת שמוסיפה עדיין להתפרסם – סדרת הסיפורים הקצרים 'Accelerando'. "אקסלרנדו" עשתה לסייברפאנק את מה שסדרת סיפורי 'המוסד' של אסימוב עשתה למבנה הסיפורת הקאמבלית של תקופת תור הזהב. הסידרה לא משחזרת אותו, אלא יוצרת אותו מחדש, בצורה מקורית, שונה ובלתי ניתנת לחיקוי. "אקסלרנדו" עוקבת אחר ההתקדמות לעבר ה"ייחודיות" ואחרי השינויים שעוברים תוך כדי כך היחסים בין אדם למכונה. החוט המקשר בין רוב הסיפורים הוא מנפרד מקס, אלטרואיסט הון-הסיכון הראשון, ואחרי צאצאיו, ולצדם חתול מהונדס שמתפתח מסיפור לסיפור. כל סיפור מתרחש עשר שנים בקירוב לאחר קודמו, וממשיך את הרעיונות של הסיפור הקודם, שובר אותם, מחריב אותם, בונה מהם, וממטיר על הקורא שפע רעיונות חדשים. בסופו של דבר, מאה שנים עוברות והעולם משתנה מול עינינו ובמשך ימי חיינו. האנושות, התבונות המלאכותיות ואפילו מערכת השמש השתנו לבלי הכר.
סטרוס נולד ב-1964 בלידס שבאנגליה, ומתגורר היום באדינבורו שבסקוטלנד. סיפוריו הקצרים מתפרסמים באופן קבוע באנגליה בחל משנת 1986, כשמכר את הסיפור The Boys לכתב העת אינטרזון. הסיפור 'Lobsters' (לובסטרים), שפותח את סדרת "אקסלרנדו" פורסם באסימוב'ס ב-2001. יש לו תואר ראשון ברוקחות, ותואר מתקדם במדעי המחשב. השני השפיע על חייו יותר.
בראיון זה, שערך עמו גיא חסון, הוא מדבר על הסדרה, על חתולים, על עברו, על השינוי הגדול שחל בחייו מאז ש'גילו' אותו באמריקה, ועל עתידו. והוא אפילו רומז על תכניותיו לגבי 'הדבר הגדול הבא'.
בעודי קורא את סיפורי סדרת Accelerando, נתקלתי באחת מהדמויות האמינות ביותר בהן נתקלתי במדע הבדיוני. אז תהיתי… תוכל לספר לנו קצת על החתול?
החתול פשוט קרה, בחיי.
יש לי פינה חמה בלב לחתולים, וזו כמובן שטות גמורה מצדי, מכיוון שאני יודע היטב שהם בעצם פסיכופתים פרוותיים שנהנים להרוג כל מה שקטן וחלש מהם. (מבנה הגוף החתולי הוא מבנה טהור של טורף, גרסת היונקים המחודשת להתאמה המושלמת בין צורה לתפקוד, שהביאה לנו את הוולוסירפטור בתקופת המעבר שבין עידן הטריאס והפרם. ביסודו של דבר, חתולים הם וולוסירפטורים עם פרווה ויחסי ציבור טובים).
אבל אַיְינֶקוֹ הוא לא חתול אמיתי. איינקו הוא נקודת ציון בהתפתחות התבונה המלאכותית בה ניסיתי להשתמש ב"אקסלרנדו" כדי להעביר אל הקורא ברמה הבלתי מודעת את רעיון הייחודיות – ובדיוק איזו התקדמות תידרש ברובוטיקה.
ב"לובסטרים", איינקו נמצא צעד אחד מעל "אייבו" (רובוט בצורת כלב), הדגם הקיים של חברת סוני. את איינקו קל טיפה יותר לתכנת מחדש, ויש לו תוכנת מערכת עצבים בסיסית שמאפשרת לכוונן את התנהגותו. מאנפרד (ובמידה מסויימת פמלה, זו שאיננה "כפי שהיא נראית") משחק לפעמים להנאתו בתכנות של איינקו, ושומר את וקטור מצבו של איינקו בכרטיס זכרון אותו ניתן להשתיל בחומרה חדשה, מתקדמת יותר, כפי שאנו מעתיקים קבצים ויישומים ממחשב אישי ישן לחדש בעת שדרוג.
(ובנושא קרוב: יש משמעות לחתלתולים פשוטי העור ב"לובסטרים". אחד הגורמים שהולידו את הסיפור, היה כשקראתי על כך שנוירוביולוגים עובדים על מיפוי רשת העצבים של לובסטר קוצני. זה היה בשנת 1999. אני מניח שעד 2010-2015, השנים בהן מתרחשת עלילת הסיפור, אולי נהיה מוכנים להתקדם ולעבוד על יונקים. כך שחלק ממה שנכנס לרשת העצבית של איינקו נגזר מחתולים אמיתיים, אבל זו לא הורדה אמיתית של תבונה).
כשהעלילה מתקדמת ל"טרובדור", כעבור שנתיים בערך, איינקו קצת יותר חכם. וב"תייר", כמעט עשור אחרי "לובסטרים", איינקו הרבה יותר חכם. בעוד חוק מור מניח לרוב אומדן של שינוי בן שלושה מונים ביחס מהירות\פעולות לשניה בכל עשור, זוהי רק הערכה מקורבת. החלטתי שמרגע שבו רובוטים לומדים יתחילו להיראות כאפשרות מעשית, יושקע מאמץ רב לדחיסת מעבדים מתקדמים למארזים בעלי צריכת אנרגיה נמוכה; כתוצאה מכך, איינקו חזק ששה מונים יותר ב"תייר", והוא מדמה רשת עצבית בת עשר בחזקת שבע תאי עצב, ואולי עשר בחזקת עשר צמתים – רמת מורכבות מקבילה בערך לזו של בני האדם – במקום עשר בחזקת שלוש נוירונים ומשהו בין עשר בחזקת חמש או שש צמתים (מורכבות של דבורה או לטאה) שבה הוא פעל בסיפור הראשון. התוכנה עדיין לא מאומנת מספיק כדי להעמיד את איינקו כשווה לבני אדם, אבל היא אינה טיפשה והיא מסוגלת לעמת בין מטרות סותרות ויש לה הבנה בסיסית של נפש – ובאמת, היצור חכם לפחות כמו חתול אמיתי, יחד עם הבנת/עיבוד שפה לקינוח.
כמובן, "אקסלרנדו" הוא ספר ניסוי-מחשבה העוסק בייחודיות הווינג'יאנית. אני חייב להודות שפחדתי לתאר מנקודת האפס גירסת ייחודיות משל עצמי, כפי שהיא. כל הרעיון מטריד אותי מאוד, שכן לאחרונה זיהמו אותו חזיונות אפוקליפטיים נוצריים ברורים (ההתעלות הרוחנית של החנונים, כפי שמכנה זאת קן מקלאוד), שנראים לי חסרי סבירות ובה בעת קצרי ראות במידה מטרידה. אף על פי שיש יתרון כלשהו לרעיון הדיגיטציה של מוחותינו והפעלת התודעה שלנו בהדמיה ממוחשבת (העלאת נתונים), אני סבור שמחכים לנו די מחסומים בדרך להשגת המטרה, כך שאין לצפות שזה יקרה בזמן הנראה לעין. סביר יותר לדעתי שנראה תוכנות יותר ויותר מוצלחות שיקיימו יחסי גומלין עם העולם הממשי באמצעות רובוטיקה ויש צורך בהבנה של הנפש על מנת להתמודד עם יחסיהן עם האנושות. הדור הראשון של התבונות המלאכותיות הנ"ל יהיו בעלות מודעות, אך מודעות זו תדמה לזו שלנו לא יותר מהדמיון בין בואינג לשחף.
בסיפורים הששי עד השמיני גררתי את משפחת מקס הרחק ממסלול כדור הארץ וחשפתי אותם לכמה טכנולוגיות חייזריות מוזרות למדי, על מנת להראות כמה תוצאות אפשריות של ייחודיות ברמת הבינה המלאכותית: רעיון מוח המטריושקה (שפותח במידה רבה בהשראת רוברט בראדבורי, איגן לייטל ואחרים: פרטים, כאן). זהו רעיון מד"בי מצוין שלא השתמשו בו עד כה בספרות למיטב ידיעתי.
במהלך טיסת החללית "קרקס השדה", איינקו מצטרף לנסיעה. יש רגע חושפני בסיפור החמישי ("ראוטר"), קרוב לאמצע, כשכמה חברה יושבים להם בבר אפוף עשן ומתווכחים מתי תתרחש הייחודיות. אחד מהם אומר שהיא טרם קרתה, מישהו אחר אומר שהיא בלתי אפשרית ברמת העקרון, עוד אחד טוען שהיא התרחשה לפני שלוש שנים, מישהו אומר שהיא מתרחשת בבית ממש עכשיו, ואחר אומר "1969" (זמן חיבורן של יחידות העיבוד הראשונות של ארפא-נט ויצירת הקשר ביניהן). האירוניה טמונה בכך שאלה נפשות שהועלו למחשבי ספינה ששוקלת קילוגרם בודד, ובנקודה זו בערך איינקו כבר נבון, ללא ספק, לפחות כמו בן אדם, אם לא יותר מכך.
ומ"שקיעה" ואילך, איינקו הופך חכם יותר ומניפולטיבי יותר, עד שבסוף "ניצול" (הסיפור התשיעי, המיועד להתפרסם בגליון דצמבר 2004 של אסימוב'ס), הגיבורים האנושיים נאלצים לשקול (ולדחות על הסף) את האפשרות המדאיגה שכולם יצירי דמיונו של איינקו, החיים בהדמיה שאחרי המוות.
הפעילות מכסה פחות או יותר עשר שנים סובייקטיביות ומערבת שלושה דורות בוגרים של משפחה אנושית בלתי מתפקדת להחריד – כל דור עבר כל כך הרבה התאמות ביחס לקודם לו, עד שבני אדם שנולדו לפני 1970 עשויים לראות בהם גזע שונה לגמרי בעור אדם. אבל ברמה אחרת, העלילה מאגדת קרוב למיליארד שנים סובייקטיביות של התפתחות, כאשר איינקו עוקף את בוראיו.
אחד הדברים שהיה עלי לשקול כשעיצבתי את דמותו של איינקו היה: איך תבונה על-אנושית אדירה תתייחס אלינו? והגעתי למסקנה שהיא תיטיב לתמרן מאתנו באותה קלות שבה אני חושב טוב יותר מחתול הבית שלי. יש לי דגם של התנהגות החתול, מניעיו ומטרותיו, ואיך הוא אמור להתנהג. הדגם שיש לי על החתול מוצלח לפחות כמו המודעות של החתול עצמו ליצריו. לחתול, לעומת זאת, יש הבנה חלשה יותר של הנפש – הוא מסוגל פחות לצפות את התנהגותו של יצור מודע אחר. לחתול מבריק במיוחד יש יכולת תכנון הקרובה לזו של ילד אנושי בן חמש עם הפרעה היפראקטיבית: הוא "ישקר" לך כדי לקבל ממך משהו, מבלי להבין באמת שההונאה שלו גלויה לעין.
ההשערה שלי לאופן בו יתייחסו אלינו תבונות על-אנושיות היא כזו: הן ידברו אלינו, והן יהיו ידידותיות בדרך כלל, אך הן יהיו הרבה יותר שנונות מאתנו. תמיד הן יעמדו צעד אחד (או שלושה) קדימה בהשלכת התוצאות הסבירות של הפעולות שלנו – או של עצמן. ואף על פי שיהיו ידידותיות למדי, אם תעשה עסקים עם אחת מהן, מוטב שתספור את אצבעותיך אחרי לחיצת היד, כי הרי אם זה נראה טוב מכדי להיות אמיתי, קרוב לודאי שזה באמת ככה – הבינה המלאכותית תעקוף אותך בסיבוב בגלל תופעת לוואי כלשהי שמעולם לא עלתה בדעתך.
בסיפורים הראשונים, היה נדמה שהעתיד והיקום כולו פרושים לפנינו ושכל האפשרויות פתוחות. ב"אוֹצֵר" (Curator), הסיפור שהתפרסם ב"אסימוב'ס" לפני חודשים ספורים, אתה מציג סוף ברור, בלתי נמנע ופסימי לייחודיות. זה מה שמצפה לנו?
אני לא מאמין באפשרויות מעריכיות אינסופיות. מאידך גיסא, "אוצר" מספר על דור שונה מזה של "הילה" ו"לובסטרים". מנפרד הוא אקסטרופיסט[i] אופטימיסטי פרוע. אמבר מעשית ורואה תמיד נכוחה. וסירחאן הוא שמרן ופסימיסט שהקידמה השאירה כבר מזמן מאחור.
(עדיין יש מקום לבני אדם ביקום הזה, אבל הם כבר לא עומדים במרכזו, לא יותר ממקומם של השימפנזים בימינו.
סדרת "אקסלרנדו" היא אחת הסדרות השאפתניות ביותר במדע הבדיוני. איך תכננת אותה, וכמה ממנה מופה במוחך מראש?
לא יותר מדי.
כתבתי את "לובסטרים" ב-1999 (באופן חלקי כאמצעי לשיכוך מתחים – עבדתי באותה תקופה בחברת סטארט-אפ, התכוננתי למועד השקת המוצר, הייתי המתכנת הראשי והייתי לחוץ עד מעל לראש). אבל הסוף העמום של הסיפור המשיך לרדוף אותי, כך שאחרי חודשיים ישבתי לכתוב את הגירושין שבאו אחרי הנישואים האלכימיים של הניגודים שבסוף "לובסטרים". זה הפך להיות הסיפור "טרובדור", ולפני שסיימתי אותו ראיתי בעיני רוחי חזון של תשע נובלטות העוקבות אחרי אותה משפחה במשך שלושה דורות – שלושה סיפורים לדור – לאורך המאה העשרים ואחת. ולכן, לאורך הייחודיות ומעבר לה. הדעה המקובלת היתה שלא ניתן לעשות את זה – אבל תמיד יש פעם ראשונה, לא? ואם הרגע בו תקרה ייחודיות חד משמעית הוא רגע שקשה מאוד לחזות, עם חלק מהתוצאות, ההשלכות, קל הרבה יותר להתמודד. (כמו ההשערה למעלה על אופי היחסים בין בני אדם לפוסט-אנושיים).
פרט לכך לא היה מבנה חד משמעי. עבדתי מרגע לרגע ואלתרתי במשך חמש שנים. וכמה מהסיפורים האלה היו קשים. היה לי כל כך קשה עם "שקיעה" עד שעזבתי אותו בצד כדי לכתוב ספר פנטסיה בן 200,000 מילה כמעין הפוגה קלילה. ובין "אוצר" ו"בוחר" (Elector) פלטתי בטעות ספר נוסף (המתרחש בעתיד הרחוק של אותו יקום בו מתרחש "אקסלרנדו" – מותחן פסיכולוגי פוסט-אנושי שיצא לאור, אני מקווה, במהלך שנת 2006).
אתה פועל בשטח כבר לא מעט זמן. תוכל לספר קצת על הסיפורים והספרים שאינם שייכים לסידרה זו?
אהם, יש הרבה!
התחלתי לכתוב בגיל ההתבגרות ומכרתי את סיפורי הראשונים לאינטרזון בשנות השמונים המאוחרות (שנות העשרים המוקדמות לחיי). אבל לא שלטתי טוב מספיק בכתיבה שלי כדי לכתוב ספר שלם ראוי לדפוס במשך עשור נוסף. מה שקרה בפועל הוא שבניתי קריירה מוקדמת ככותב סיפורים קצרים, ואז השקתי מחדש את הקריירה שלי בשנת 1998 ותפסתי את תשומת לב המבקרים בשנת 2000 עם "לובסטרים" ובמכירת הספר הראשון שלי, "שמי הייחודיות" (Singularity Sky).
(אה, כן – "שמי הייחודיות" אינו ספר על הייחודיות. האמת היא שהשם נכפה עליו אחרי כתיבתו כיון שהשם המקורי, "פסטיבל שוטים", היה דומה מדי לשם ספרו של ריצ'ארד פול רוסו "ספינת שוטים" אשר התפרסם באותה הוצאה).
אני לא כותב רק מדע בדיוני קשה. בחודש הבא אמור לצאת ספר אימה שלי בהשראת לאבקראפט ("גנזכי האימה" – The Atrocity Archives בהוצאת גולדן גריפון), ויש לי סדרת פנטסיה בהוצאת תור שהספר הראשון בה (A Family Trade) צפוי לצאת בכריכה קשה בחודש אוקטובר. אבל הייתי רוצה לחשוב שיש בהם גישה דומה לזו של סיפורי "אקסלרנדו", גם אם הם נגישים יותר לקהל הקוראים הרחב.
החשש הגדול שלי הוא שסדרת "אקסלרנדו" לא תהיה נגישה – כשהראיתי לראשונה את "לובסטרים" לחבר, הוא אמר, "יופי של סיפור, אבל בחיים לא תצליח למכור אותו: הקוראים יצטרכו לקבל במשך שנה מנת יתר של סטארט-אפים לפני שיוכלו להבין את זה!" הצדק היה איתו, הוא רק זלזל בכמות הקוראים שעשו בדיוק את זה. ג'ון קלוט ציין לא מזמן באחת מהביקורות שלו שכמה סוגות במדע הבדיוני "נחסמו" בפני קוראים תמימים. אי אפשר לכתוב סיפור על מסע בזמן בלי לעסוק במושגי היסוד של התחום (פרדוקס הסבא, קווי זמן חליפיים), גם אם זה רק כדי לפסול אותם: ככה זה מאז שנות החמישים. באותה מידה, לא ניתן לכתוב אופרת חלל מבלי להכיר את הספרות הקיימת (אולי מאז 1985, כשברוס סטרלינג המציא מחדש במו ידיו את התחום). "אקסלרנדו", באופן חלקי, הוא החייאה של הסייברפאנק, אבל מעבר לזה: יתכן שמי שאינם מעורים היטב במדע הבדיוני הקשה יתקשו להתחבר אליו. וזה מדאיג אותי, כי הרי אני לא רוצה לדבר רק למעגל הולך ומצטמצם של בעלי ידע אזוטרי.
פרצת בבת אחת, לשדה המדע הבדיוני האמריקני לפני שנתיים. תוכל לספר על זה? מה ההבדל בין אז להיום?
זו היתה חוויה מוזרה, כי מכרתי סיפורים לפני כן במשך 15 שנה! ופתאום הפכתי בן לילה מזה שמתעלמים ממנו ללהיט החם של השבוע. הבום הגדול דעך קצת בינתים, אבל אני כוסס את ציפורני לצפוי בשנת 2004 – עם שלושה ספרים שצפויים לצאת לאור, כל אחד בז'אנר אחר, אני מצפה לחטוף מהלומות מחלק מהמבקרים.
מה אתה מצפה שאנשים יקחו איתם, אחרי שקראו את ספריך וסיפוריך?
אני לא בטוח. זה משתנה מסיפור לסיפור. אבל הייתי רוצה להאמין שבידרתי אנשים ושעשעתי אותם, ושאחרי כן הם יסתכלו על העולם טיפה אחרת.
ומה הלאה?
התשובה המעשית המיידית ל"מה הלאה" היא שאני צריך לקחת את סיפורי "אקסלרנדו" ולעשות אותם לספר באורך מלא עד יולי הקרוב. אבל זה כבר קרב והולך, כי מ"טרובדור" ואילך כתבתי אותם תוך הגנבת מבט אל הספר שבדרך.
קצת הלאה, בדיוק סיימתי לכתוב את הספר השלישי בסדרת הפנטסיה שאני כותב להוצאת תור. וכעת הגיע הזמן לעצור רגע, להביט על מה שעשיתי ולחשוב בזהירות מה הלאה.
לקח לי חמש שנים לכתוב את "אקסלרנדו". נראה לי שתצטרכו לחכות לפחות חמש שנים נוספות עד שאעשה משהו שיתקרב, ולו במעט, לאותה רמת חשיבות. זה גם כל מה שבאמת רציתי לומר על רעיון הייחודיות. לפני שיהיה לי משהו משמעותי לומר, אצטרך למצוא נושא אחר שיעסיק אותי במשך כמה שנים. יש לי רעיונות לבערך חמישה ספרים נוספים, לפני אצטרך לחפש עוד אופוס גדול, אבל מוטב שלא אדבר עליהם בינתים.
[i] אדם המאמין בהתקדמות מתמדת לעבר תבונה גבוהה