הדרך לבאר שבע

הסתכלתי במראה, וידאתי שהמסלול פנוי, ואותתי ימינה.

לחצתי קלות על דוושת הגז, מתענג על צלילי המנוע שבמהירות של 100 קמ"ש בכביש המישורי לא הפגין אלא שמץ מיכולתו.

"צאתכם לשלום מנתיבי איילון", בישר השלט הנוטה לצד הדרך.

הושטתי את ידי להדליק את מכשיר הרדיו ו-… מצאתי את עצמי יושב על כיסא בחדר לבן, וחבורת תמהונים מתגודדת סביבי. ייתכן שבפי הפעור ובעיני הקרועות לרווחה גם אני נראיתי להם תמהוני, אבל המראה שלי היה דאגתי האחרונה.

"בוקר טוב", פתח הממושקף הנמוך בחלוק הלבן שעמד קרוב אלי מכולם.

ושלא תהיינה לכם אי-הבנות. הוא אמר את זה בעברית.

"שמי ד"ר זהבי, אנחנו נמצאים במכון וייצמן השני, והשנה היא 2891".

לסתי התחתונה צנחה במקצת, ופערה את פי אפילו יותר.

"שלום", עניתי בקול צרוד.

"נשלפת לכאן במסגרת חקר ההיסטוריה של התקופה האלקטרונית, כדי לענות על כמה שאלות, אם לא איכפת לך"

"בוודאי שאכפת לי", אזרתי עוז אל מול הנימוס ונמיכות הקומה של הצד שכנגד. "אני דורש לדעת איך הגעתי לכאן".

ציחקוק קצר חלף בין הברונטית הגבוהה לשחרחורת המתולתלת שעמדו לימיני, נשענות על הקיר באופן שטישטש את הגבולות בין חלוקיהן הלבנים המבריקים, לקיר המצוחצח. הספקתי להבחין כי הברונטית מכניסה לכיס השמאלי שני שטרות נוצצים.

"התערבתי עם פרופ' כספי שזו בדיוק תהיה התגובה שלך, גם הפעם".

שמעתם פעם קול פעמונים? אני שמעתי. פעמוני אזעקה!

"מה זאת אומרת גם הפעם?" ניסיתי לשוות לקולי נימה אגבית. ללא הועיל.

"אהה, אל תתרגש. זו כבר פעם שמינית שאנחנו מוציאים אותך לתשאול היסטורי. בכל שבע הפעמים הקודמות, רבע השעה הראשונה של המפגש הוקדשה לסדרת שאלות תובעניות מצידך. אני חייב לציין כי באופן מדהים ביותר, אתה תמיד שואל את אותן שאלות". על פניו של ד"ר זהבי היתה שפוכה הבעת זחיחות מהסוג הגרוע ביותר. היה ברור לי שאם הוא צודק, אז סימני הנפיחות על לחיו הימנית מקורם כנראה באגרופי. לד"ר זהבי היה פרצוף והבעה שפשוט מזמינים אגרוף, אם אתם יודעים למה אני מתכוון.

ד"ר זהבי עשה צעד לאחור והמשיך. "מכיוון שברור לנו מנסיון העבר איתך שלא נוכל להתקדם בטרם נשביע את סקרנותך, הרשה לי לתמצת את התשובות לכל השאלות ששאלת בפעמים הקודמות".

מה יכולתי להגיד? הנדתי בראשי להסכמה. וסגרתי את פי.

"אחת. במסגרת חקר ההיסטוריה, פיתח צוות בראשותו של פרופ' ארדיטי שולפן בין-זמני". איש נמוך וקרח מצידו השני של החדר קד קלות, במה שנראה כמו סימן שהוא הוא פרופ' ארדיטי. "הדגם הנוכחי של השולפן בין-זמני מסוגל לשלוף מתוך הזמן אדם נתון תוך חילוף מסה זהה, מה שאומר שמישהו אחר במשקל הדומה לשלך נוהג כרגע ברכב שלך. שתיים. האדם שלנו בהחלט מסוגל לנהוג ברכב שלך, הוא זהיר, הוא לא ייעשה שום תאונה, ולא יעבור שום עבירת תנועה. שלוש. אתה נשלפת משום שאתה בין הבודדים בתקופתך שגם יכול לענות על השאלות שיש לנו לשאול, וגם נמצא פרקי זמן ארוכים דיים לבדו, כך שאף אחד לא ירגיש בחסרונו".

ד"ר זהבי עשה אתנחתא קלה, הציץ בפנקס הניירות שבידו, והמשיך: "ארבע. תשאול ממוצע אורך כשעה וחצי עד שעתיים, ועובדת היותך בנסיעות רבות מאפשרת לנו לשלוף אותך מהרכב. חמש. הטלפון הסלולרי שלך ישמיע צליל תפוס למתקשרים, ועד למועד פגישתך הבאה, אנחנו נחזיר אותך לרכב, במקום ובזמן שבו אתה אמור להיות. שש. אנחנו מתעניינים בשאלות של מדיניות והחלטות בדרג הממשלתי". הוא עשה אתנחתא אותה ניצלתי למחשבה כי שאלתי הבאה עשויה להיות למה הם לא שולפים את ראש הממשלה, או מנהל לשכתו. "שש. ראש הממשלה או מנהל לשכתו אינם נמצאים פרקי זמן כה ארוכים לבדם, ושליפתם איננה אפשרית. שבע: אתה תוחזר לאחר השתלת זיכרון שבה יימחקו אירועי השליפה ויושתלו זיכרונות נסיעה תואמים. שמונה, אתה צודק. הנסיעות הארוכות נראות לך אותו דבר, כי בכולן היית בעצם כאן, וזכרון הנסיעה הינו מושתל".

"מה אתם רוצים לדעת?"

"תשע, לאחר סיום התשאול נזריק לך זריקת שיכחה מהמזרק הזה", המשיך ד"ר זהבי בהצביעו על מזרק אימתני על הדלפק הצמוד לכיסאי, "ואז נלחץ על הכפתור האדום הזה ואתה תוחזר לזמנך". הוא סיים בארשת נצחון בעודו מתכופף להצביע על הכפתור האדום. שלחתי אגרוף מהיר לעבר פניו וריסקתי את משקפיו. שניים מהגברתנים הצמידו אותי לכסאי והברונטית עשתה צעד מהיר לעברי. "חבל על המאמץ. ואל תנסה ללחוץ על הכפתור האדום. גם בפעמים הקודמות לא הצלחת".

"מה אתם רוצים לדעת?" חזרתי על שאלתי.

"למה אריאל שרון דחה את תוכנית השלום של בוש?"

"אהה".

"נו, נו, נו, חדל משחקים".

"איזו תוכנית בוש?"

"מתווה השלום של בוש. הוא הוצג לראש הממשלה, ושרון סירב לקבלו".

"נו, ומאיפה לי לדעת? ובכלל, לא שמעתי על שום תוכנית של בוש. הבנאדם בקושי בולע בייגלך, אתם חושבים שהוא יכול לפתח תוכניות?"

התלחששות מהירה של כל הנוכחים הבהירה לי שמשהו השתבש.

"תשמע" חזר ד"ר זהבי "כנראה טעינו במיקוד והוצאנו אותך מוקדם מדי. פעם נוספת".

"די! זה מגוחך. למה אתם לא מוציאים עיתונים מהתקופה ההיא. הרי בין כה וכה כל מה שאני יודע זה רק מהעיתונים".

"ניסינו. כל עיתון כותב משהו אחר, ואנחנו צריכים מישהו מהתקופה ההיא שיסביר לנו מה באמת קורה".

"אז אתם טיפשים אם אתם חושבים שאני יכול להסביר משהו ממה שקורה שם בממשלה", סיימתי בכעס.

הייתה שתיקה קלה.

"תגידו" אזרתי עוז "איך ישראל בימים אלו? והעולם? ומי זכה בגביע ב- 2002?"

"בסדר", הפטירה ד"ר כספי. "ישראל שרדה את מלחמת הג'יאהד של 2004, וב- 2005 חתמה על הסכם שלום כולל שהיה מבוסס על תוכנית בוש מ- 2002. אנחנו פשוט לא מבינים למה שרון לא קיבל בהתחלה את אותו הסכם שעליו חתם שלוש שנים לאחר מכן. חוץ מזה העולם ממש נפלא ואני לא מתעניינת בכדורגל"

"ופרס? עדיין שר חוץ?" לא התאפקתי.

המבט על פניהם הבהיר לי שהם לא מבינים את הבדיחות שלי.

הייתה שתיקה נוספת.

"תגידו… אתם מדענים… גיליתם את ההינע הבין כוכבי? יש חיים מחוץ למערכת השמש? למה לכולם יש מבטא אמריקאי? משהו לספר לחברה מפורום המד"ב?"

"גילינו. יש. אתה לא תספר להם כלום", אמרה ד"ר כספי תוך פזילה לעבר המזרק. נזכרתי שאני עתיד לשכוח הכל.

"מה עושים?" ניסיתי לשבור את השתיקה הנוספת.

"נחזיר אותך, וננסה שוב. אנחנו חייבים להבין למה הוא התנגד בהתחלה".

"מה זה יעזור אם תדעו?" שאלתי.

המבטים המהירים שהוחלפו ביניהם לא בישרו טובות.

פרופ' ארדיטי שבר את השתיקה.

"התיזה של הבן שלי לתואר שלישי בהיסטוריה של העידן האלקטרוני היתה על דחיית החלטות מדיניות משיקולים פנים מפלגתיים, והתבססה בחלק העיקרי על ההנחה כי שרון דחה את התוכנית בגלל הבחירות הפנימיות בליכוד. עכשיו, עשרים וחמש שנים אחרי שקיבל תואר בהצטיינות, עומדים לשלול לו את התואר והמענקים כי ממצאים ארכיאולוגיים חדשים עומדים בסתירה להנחה זו".

"אז מה? כל זה בשביל להציל את התעודה של הבן שלך?"

"כן", הודה פרופ' ארדיטי.

אם הוא לא היה בן 70 לפחות, גם הוא היה חוטף אגרוף. וגם אם לא היו מחזיקים אותי.

הייתה שתיקה נוספת.

"טוב, תחזירו אותו. ננסה שוב בזמן אחר".

השתקן שעמד עד עכשיו בצד ניתק מהקיר וניגש לעברי. הוא הושיט יד למזרק, ואני הושטתי את ידי בהכנעה. הגברתנים ריפו את אחיזתם, כנראה כדי לא להיות עימי במגע בשעת החזרה. בעוד חוד המזרק מתקרב אל זרועי, חבטתי בפראות בשתקן, בעטתי בד"ר זהבי, והנחתתי את אגרופי על הכפתור האדום. הספקתי לראות את ד"ר כספי מחייכת ו… שלט "ברוכים הבאים לבאר-שבע" התנוסס אל מול עיני התמהות.

הושטתי יד למכשיר הטלפון, ניתקתי את השיחה המטופשת לתדר של גלי צה"ל, וחייגתי 144. "את מספרו של משרד ראש הממשלה בירושלים בבקשה".

חמש שעות לאחר מכן ישבתי בחדר ההמתנה של לשכת ראש הממשלה כששלושה מאבטחי שב"כ בחליפות תואמות והאוזניות הבלתי נמנעות עומדים מעלי. לאחר רבע שעה מורטת עצבים הוכנסתי לחדר הישיבות.

מי לא היה שם?

כל הצמרת הביטחונית, ולכולם פרצופים מודאגים.

"כשקיבלנו את שיחת הטלפון שלך כמעט הפנינו אותך לאישפוז, אלא שאז השמעת את מילת הקסם, "תוכנית בוש". רק הבוקר קיבלנו אותה, במעטפה סגורה, ואף אחד, אבל אף אחד, לא יודע ממנה, ושום דבר עליה וממנה לא דלף עדיין. הגענו למסקנה ראשונית שיש משהו במה שאתה מספר. לא היתה ברירה, והרחבנו את מעגל שותפי הסוד. לצידי נמצא פרופ' זוסמן ממכון וייצמן שיסביר לך את ההמשך".

"האמריקאים פיתחו מעתיק מסות המאפשר להם להעביר חפצים באפס זמן, תוך השקעת אנרגיה גבוהה ביותר. הפיתוח הינו סודי, ואנחנו לא אמורים לדעת ממנו, אלמלא מאמצי חדירה של המוסד. ככל שידוע לנו הם הצליחו להעתיק עכברים למרחקים של אלפי קילומטרים, אבל לא עלה על דעתנו שהם הצליחו להעתיק בני אדם. אתה כנראה ההוכחה לכך".

"למיטב הבנתנו את הנושא, האמריקאים שלפו אותך ע"מ לשתול במוחך את הרעיון כי הועתקת בזמן, וכך, תוך "ידיעת" העתיד, אתה תשכנע אותנו לקבל הסכם שכביכול יתקבל על ידנו בעוד שלוש שנים בין כה וכה. מזימה שפלה".

"אז מה? הכל היה הצגה מצידם?" שאלתי.

"כנראה שכן. הם פיתו אותך ללחוץ על הכפתור האדום, וציפו שתבוא אלינו. אם לא היינו יודעים על הפיתוח שלהם, אולי היינו באמת מקבלים את התוכנית".

"אבל למה אני?"

"אהה? אתה חובב מד"ב. אתה תאמין לכל מה שיספרו לך. לא ככה?"

חלק שני

קמתי בזעם מהכסא ועשיתי דרכי אל הדלת. עלי לא יגידו שאני נאיבי.

פתחתי את הדלת, אבל אז הססתי לרגע. בכל זאת. ראש הממשלה.

נפניתי לאחור, כולי סמוק.

"אתם יכולים להגיד שאנחנו חנונים. אתם יכולים להגיד שאנחנו צעירים מחוצ'קנים. אתם יכולים אפילו להגיד שאנחנו בתולים. תהיו קסלרים, אם זה מה שאתם באמת רוצים. אבל לעולם, לעולם אל תגידו שאנחנו לא יודעים לנטפק כשצריך".

"תרגע, תרגע. אין לכם חוש הומור?"

"יש. אבל רק אם אנחנו מספרים את הבדיחות".

היתה שתיקה קצרה של מבוכה.

"Well, life's a bitch", ניסה מישהו לשבור את הדממה.

"And then you marry one", המשכתי באופן די ספונטני. כולם צחקו.

אני לא בטוח שזה היה ממש מצחיק, אבל הם ניסו לפייס אותי. זה בטוח.

"אבל למה אני?" חזרתי ושאלתי.

"אם מישהו היה זורק אבן מהירח, והיא היתה נופלת לך על הראש, היית שואל "למה אני?" זו יד הגורל. המקריות המופלאה של החיים. תגיד תודה שהזדמנת להיות שותף להיסטוריה בהתהוותה".

"איזו היסטוריה? אתם אומרים שהם עבדו עלי".

"בכל הקשור למכונת הזמן. כן. מעתיק המסות זה סיפור אחר. זה אמיתי". הוא עצר לרגע. היה נדמה שהוא מנסה לשוות להמשך דבריו נופך דרמטי. "אנחנו הולכים לקחת אותו מהם. ואתה–", הפסקה נוספת, "–אתה הולך לעזור לנו".

"אני?"

"תראה, הזמן קצר, אז תקשיב טוב, בלי הרבה שאלות".

"אוקיי".

"אנחנו הולכים להדליף ידיעה שממשלת ישראל מחכה להבהרות בקשר לפיתוח עתידי. האמריקאים שוודאי עוקבים אחריך יבינו שאנחנו רוצים פרטים משלימים וישלפו אותך פעם נוספת".

זיכרון עיניה הכחולות של הברונטית הגבוהה העלה חיוך על פני.

"מניתוח תוכנית השלום אנחנו רואים שמרכיב הפיצויים האזרחי כולל הטבות רבות, ביניהן שיתוף פעולה מדעי מלא עם מכון וייצמן. זו המטרה האמיתית שלהם. המכון פיתח מתמר אנרגיה גבוהה הפועל על חמצן תלת פחמני מיונן אותו יונקים ישר מהאוויר הפתוח".

"אהה?" לא יכולתי שלא לתהות באינטיליגנטיות.

"הבט. החסרון של מעתיק המסות שלהם הוא בצריכת האנרגיה הגבוהה שלו. ידעת שהתמוטטות אנרון היתה למעשה תוצאה של שימוש פזיז בהעתקות מרובות בחודשיים האחרונים?"

"לא. לא ידעתי. חשבתי שזה משהו פיננסי".

"בטח. הם היסוו את זה בממבו-ג'מבו פיננסי שאף אחד לא מבין באמת, רק כדי להסתיר ניצול רזרבות אנרגיה של שלושים שנה ביום אחד. הם אפילו רצחו את סגן נשיא החברה, והסוו את זה כהתאבדות".

לפתע, עיניה של הברונטית לא היו כל כך מפתות.

"מה שהם רוצים זה את מתמר האנרגיה שלנו. איתו הם ישלטו על העולם".

"ומה אתם תכננתם לעשות עם מתמר האנרגיה?"

"להפסיק את התלות בנפט, אנרגיה נקייה. דברים כאלו".

משום מה זה לא נשמע אמיתי. הוא כנראה הבין את זה בעצמו כי מיד המשיך.

"יש לזה רק בעיה אחת. זה מדלל את שכבת האוזון. למעשה, מרבית החור באוזון זה בגללנו. הקפאנו את המשך הפיתוח כשגילינו את תופעות הלוואי. אבל, מעתיק מסות, זה כבר עניין אחר. בשבילו נסתכן בדילול השכבה".

"תכלס?" הייתי מבולבל.

"הם רצו להשתלט על המכון ולשים יד על מתמר האנרגיה. אנחנו נביא להם בהפוכה, כמו שאומרים החבר'ה".

מישהו הושיט לי עט מוזהב. "שיהיה תמיד עליך. זה מאתר GPS. הוא ישדר אלינו את מיקומך לאחר ההעתקה. אנחנו מניחים שהם ימעטו בביזבוז אנרגיה ולכן זה יהיה כאן בארץ. יחידות של הסיירת יעמדו הכן להשתלט על המבנה ברגע שיאותר. וכשהמתקן יהיה בידנו – השמיים הם הגבול".

---

הסתכלתי במראה, וידאתי שהמסלול פנוי, ואותתי ימינה.

לחצתי קלות על דוושת הגז, אולם אפילו צלילי המנוע שבמהירות של 100 קמ"ש בכביש המישורי לא הפגין אלא שמץ מיכולתו לא הצליחו לענג אותי. כעסתי על כולם. כבר שלושה ימים שאני נוסע מתל אביב לבאר שבע, בעבודה כועסים עלי שאני לא מגיע לכל הלקוחות, וכלום.

"צאתכם לשלום מנתיבי איילון" בישר השלט הנוטה לצד הדרך.

אני מתפטר. מה יעשו לי? הושטתי את ידי למכשיר הפלא-פון ו… מצאתי את עצמי יושב על כיסא בחדר הלבן, והחבורה המהוללת מתגודדת סביבי.

"בוקר טוב", פתח הממושקף הנמוך בחלוק הלבן שעמד קרוב אלי מכולם.

ושלא תהיינה לכם אי-הבנות. הוא אמר את זה באנגלית הפעם.

"שמי ד"ר גולד, ואתה בטח כבר יודע שעבדנו עליך בפעם הקודמת".

"שלום. מה זאת אומרת עבדתם עלי?" עניתי בקול בוטח.

ציחקוק קצר חלף בין הברונטית הגבוהה לשחרחורת המתולתלת שעמדו לימיני, אלא שהפעם זיהיתי את הגבול בין חלוקיהן הלבנים המבריקים, לקיר המצוחצח. הספקתי להבחין כי הברונטית מכניסה לכיס השמאלי שני שטרות דהויים.

"התערבתי עם פרופ' סילברמן שזו בדיוק תהיה התגובה שלך. תגובה מיתממת".

שמעתם פעם קול פעמונים? אני שמעתי. פעמוני אזעקה!

"מה זאת אומרת תגובה מיתממת?" ניסיתי לשוות לקולי נימה אגבית. ללא הועיל.

"אהה, אל תתרגש. הצמדנו לך בפעם שעברה משדר אלחוטי. אנחנו יודעים הכל". על פניו של ד"ר גולד היתה שפוכה הבעת זחיחות מהסוג הגרוע ביותר. ידעתי כבר שסימני הנפיחות על אפו מקורם באגרופי, אבל נוספה לו נפיחות חדשה גם על לחיו השמאלית. לד"ר גולד היה פרצוף והבעה שפשוט מזמינים אגרוף. אתם כבר יודעים למה אני מתכוון.

ד"ר גולד עשה צעד לאחור והמשיך. "הבאנו אותך לכאן כדי להביא אותה בהפוכה של ההפוכה לחוכמולוגים של המכון". הוא חייך בארשת נצחון בעודו מתכופף להוציא את העט המוזהב מכיסי. שלחתי אגרוף מהיר לעבר פניו וריסקתי את משקפיו. גם הפעם. שניים מהגברתנים הצמידו אותי לכסאי והברונטית עשתה צעד מהיר לעברי. "חבל על המאמץ. הידעת שכל לווייני ה- GPS הם בשליטה אמריקאית? עשינו אופסט קטן, והסיירת שלך משתלטת עכשיו על מבנה פתיון, 1263 מטר דרום-דרום-מערבית לכאן".

"מה אתם רוצים ממני?" שאלתי.

"כלום. אנחנו מחכים לדיווח שהסיירת השתלטה על מבנה הפתיון. הם יביאו לשם את מתמר האנרגיה, והופס. אנחנו לוקחים את המתמר, חוזרים בזמן, מצילים את אנרון, ומשתלטים על העולם".

"חוזרים בזמן?"

"מה חשבת?"

"שעבדתם עלי".

"מה פתאום. העתקה במרחב בזמן אפס מאפשרת העתקה בזמן במרחב אפס. חילוף משתנים. אלגברה בסיסית".

"יש מסע בזמן?"

"וודאי".

"באיזה תנאים? ריבוי יקומים, ריבוי מציאויות, צרימות, יקום דטרמיניסטי?"

"מה?" היה נראה שהם לא הבינו את המושגים שאני השתמשתי בהם.

"סופרי המדע הבדיוני. מי צדק? זילאזני ? היינליין ? אסימוב ? ויליס?"

בהתחלה הם רק חייכו. אבל לפתע החל ד"ר גולד לצחוק צחוק פרוע, וזה עבר לכולם. צחוק מדבק, כזה שיוצא מהבטן וגורם לך להתקפל. אפילו השתקן צחק. ד"ר סילברמן שכבה על הרצפה, מחזיקה את ביטנה וניסתה נואשות לנשום קצת אוויר בין התקפות הצחוק ההיסטרי.

"מה? אמרתי משהו?" גמגתי. "מה מצחיק, לעזאזל?"

"ויליס. סופרת מדע-בדיוני". הצליחה ד"ר סילברמן למלמל. "ויליס. הבדיחה הכי טובה ששמעתי מזה חודשים".

אחרי דקה ארוכה הם נרגעו, אבל עדיין סירבו לענות על שאלתי.

הייתה שתיקה קלה.

"תגידו" אזרתי עוז "לא נמאס לכם מכל הסיפורים? אתם לא שוכחים מה האמת מכל הצי'זבטים?"

"החברים שלך מתעכבים יותר מדי. זה לא מוצא חן בעיני".

כאילו כמענה לטענותיו, נשמע פיצוץ עז ליד הקיר השמאלי. השתקן קרס ללא קול. שמונה לוחמים פרצו כסערה לחדר. הייתי רוצה לספר לכם שהם היו בלונדיניים גבוהים, חסונים ועזי פנים, אבל הם היו סתמיים כאלו, כמוני וכמוך. מפקדם ניגש אלי במהירות. "אחי, לא חשבת שאנחנו באמת נסמוך על הלווין האמריקאי, אהה? בשב"כ השתילו לך מאתר בתחתונים על התדר של "עמוס". לחץ על הכפתור האדום, אחי. עבודתך הסתיימה".

"לא כל כך מהר. משהו לא ברור לי".

"מה?"

"למה השתילו לי משדר דווקא בתחתונים? למה?"

"אתה חובב מד"ב לא? הם הניחו שאתה לא תחליף אותם במשך שבוע. לא ככה?"

"היי! מספיק עם זה" לרגע כעסתי. אחר-כך נבהלתי. אני החלפתי כבר ארבעה זוגות מאז הפגישה במשרד ראש הממשלה, אז איך באמת הצליחו לאתר אותי? תיאוריות קונספירציה רבות התחילו להתרוצץ במוחי.

"תרגע אחי. צוחקים איתך. אין לכם חוש הומור?"

"יש. אבל רק אם אנחנו מספרים את הבדיחות".

"פרצו לך לבית בשקט ושתלו לך משדרים בכל זוגות התחתונים. נרגעת?"

"כן".

"אז יאללה, הביתה".

"רגע… מה יקרה פה? מה התוכניות שלכם? ספרו משהו".

"הצחקתני. זה סודי".

"אני יודע לשמור סוד", התחננתי.

היתה שתיקה קלה.

"אתה אחי?" הוא שאל בחיוך. "אתה תרוץ לספר הכל בפורום. לא ככה?"

חלק שלישי

רציתי לקום בזעם מהכסא ולעשות דרכי אל הדלת. עלי לא יגידו שאני לא דיסקרטי.

אבל הדלת נפתחה בסערה.

"כיתה! שתיים, שלוש, הקשב!!" צעק הסמל.

כל השמונה קפצו לדום מתוח בשעה שהרמטכ"ל נכנס לחדר מלווה בפרופ' זוסמן.

הוא ניגש אליי ולחץ את ידי. "כל הכבוד! פעולה למופת. הרעיון שלך היה פשוט מבריק!"

פתחתי את פי בתימהון ולא הצלחתי להוציא מילה.

"המפקד" החל הסמל לגמגם "זה מוקדם. הוא עדיין לא…" קולו הפך ללחישה והשתתק.

כולם הביטו בי בסקרנות.

"אין ברירה" פתח פרופ' זוסמן. "חייבים לספר לו".

"לספר לי מה?" השתנקתי. הייתי מתוח ועצבני.

"אני לא יודע איך אפשר לבשר לך את זה בעדינות. סינדי, ספרי לו את".

סוף סוף ידעתי איך קוראים לברונטית.

היא הביטה בעיניי במבט מחייך וידעתי שלא משנה מה יהיה לה לומר, עדיין זה יישמע עדין באוזני.

"אנחנו לכודים בלולאת זמן".

בום! לא עדינות ולא רוך. פטיש חמש קילו על הראש היה משאיר אותי במצב עדיף.

כאילו קרא את מחשבותי, הרים המתחזה לפרופ' ארדיטי פטיש כבד שהיה מוסתר מאחורי כיסאו.

"אוקיי! לולאת זמן", הסכמתי בבהלה.

הרמטכ"ל הניד בראשו לעבר המתחזה לפרופ' ארדיטי. "פרופ' זוסמן, בזמנך החופשי". הוא הביט בי וחייך. "זה אח שלו", אמר בהצביעו על פרופ' זוסמן. "סוכן מוסד טוב לא נראה כמו בונד, אתה יודע".

"רגע!" צעקתי. "מה פתאום פנית לסינדי?"

"היא גם סוכנת של המוסד".

"אז מה? סוכנות טובות כן נראות כמו נערות בונד?"

"בוודאי. זה המסווה הטוב ביותר עבורן".

הרמטכ"ל הניד בראשו שנית.

פרופ' זוסמן (המבוגר) הניף את הפטיש ועמד להטילו על מסך הפלזמה שהתגלה על הקיר הימני, מאחורי פרופ' סילברמן וסינדי. עכשיו הבנתי מדוע לא זיהיתי את הגבול בין החלוקים לקיר בפעם הראשונה. המסך הקרין כנראה הדמייה של חלוקים במקביל להשתקפותן.

"רגע!" צעקתי שוב. "מה קורה?"

"אנחנו עומדים להציג בפניך את המציאות העירומה".

"טוב לי ככה. חכו רגע".

"מה?"

"אני חושב שאני משתגע", לחשתי.

"אתה לא!" אמר פרופ' זוסמן (הצעיר). פרופ' זוסמן (המבוגר) זרק את הפטיש, והמסך התנפץ לרסיסים ברעש מחריש אוזניים.

פתחתי את עיני.

הכל נותר כשהיה.

"כנראה הפטיש לא היה כבד דיו. מה עכשיו?" שאל הרמטכ"ל.

כולם שתקו. גם אני.

"חזרה למשרד. נעשה הערכת מצב".

סינדי חבטה על הכפתור האדום ו-… שלט "צאתכם לשלום מנתיבי אילון" עדיין היה לימיני.

ניתקתי את השיחה המטופשת לתדר של גלי צה"ל והבנתי כי המשטרה חסמה את התנועה לאורך הציר. שתי ניידות חסמו את נתיבה של מכוניתי. קצין בכיר ניגש אליי, וראיתי כי לדש חולצתו מוצמדת תווית שם. "אפללו. מפקד מחוז חפצנו".

חייכתי בהקלה.

"זהו? הכל זה מתיחה של יצפאן? איפה שילון? איפה כולם?"

"מה קורה לך?" כעס אפללו. "רק שתדע לך שאני מאוד סובל מהחיקויים שלו".

"רגע, רגע. יש מחוז כזה?"

"בוודאי. זה שם הקוד למחוז המטפל בשמירה על אי-ניצול לרעה של העתקת מסות".

"ואיך אתם שומרים על זה?"

"אנחנו מבצעים את ההעתקות בעצמנו", אמר אפללו בגאווה. "זו הסיסמה שלנו", הוא הצביע בחיוך על צידה של הניידת המשטרתית.

"למחוז חפצך, נעתיק אותך, במהירות שלא תתואר, אדם או עכבר".

"אהה?" לא יכולתי שלא לעקם את פרצופי.

"זה קצת צולע, אני יודע. הקופירייטר שלנו היה בחופשה בזמן שהוקם המחוז. חוץ מזה, התחקירן הזה של ידיעות – מוטי גלית, ראה את הסלוגן, לקח שתי מילים ובנה מזה תזה שלמה שכאילו אנחנו העתקנו כדי לזכות בתארים אוניברסיטאיים. עיתונאים". סיים בבוז.

"אני בטוח בצדקתך", מלמלתי בציניות.

"טוב, חבל על הזמן", אפללו עבר לטון קשוח. "סע אחריי במהירות. מחכים לנו במשרד ראש הממשלה".

ההמתנה מחוץ לחדר הישיבות היתה קצרה הפעם.

"תנו לי להבין משהו", פתחתי בחוצפה. "כולכם הגעתם לכאן מהמבנה-השד יודע איפה-בצ'יק, ואני הייתי צריך לנהוג ברכב עד לכאן?"

"יש דרג ויש…" הוא לא היה צריך להשלים את המשפט.

סתמתי את הפה. משום מה הם החליטו להיות לא נחמדים הפעם.

"אוקיי. תקשיב, ותקשיב טוב. כל הקשקוש על לולאת זמן היה רק כדי להטעות את האמריקאיים. הם לא ממש מבינים מה קורה כאן".

"ואתם כן?" לא יכולתי שלא לחייך.

"בוודאי. העתקת מסות הינה תופעה ידועה, ברורה ומוסברת למדע מזה שלושים שנה לפחות".

"אני לא שמעתי על זה כלום".

"איך תשמע? היית פעם בפורום מדע? אמיתי? קראת פעם ספר מדע? אמיתי? אתה שבוי בעולם בדיוני, ועד שלא יעמוד מולך דרואיד פועל תסרב להכיר במציאות. תתעורר, בחור".

"ומה הסיפור של האמריקאים על מסע בזמן?"

"זה בטח קשקוש מצידם בנסיון להטעות אותנו".

היתה שתיקה קלה.

"מה אתם רוצים?" הייתי עייף. עייף ומבולבל.

"שתחזור לנסוע על קו תל אביב באר שבע".

"למה?"

"כשגנבנו להם את מעתיק המסות, הכבל הדיפרנציאלי המחבר בין המקטב הפולארי למסנן האקטיבי נפל, וכנראה שפרופ' סילברמן הספיקה להחביא אותו".

"אז?"

"אם הם ישלפו אותך שוב, אנחנו רוצים שתגנוב להם את הכבל".

חשבתי לרגע.

"אני רוצה לילה עם סינדי".

נפלה שתיקה מתוחה.

"יש גבול!" רעם קולה של סינדי. "לא עם אחד מהם!" היא הביטה בי במבט רושף.

קמתי בכעס.

"תרגע, תרגע. אין לכם חוש הומור?"

"יש. אבל רק אם אנחנו מספרים את הבדיחות".

סינדי חייכה אלי. "המשימה קודמת לכל. אין לנו זמן ללילה עכשיו. אתה חייב לצאת לדרך מייד, אבל אפצה אותך כשתחזור". היא קרצה לי, העבירה את לשונה על שפתיה ובאותו הרגע ידעתי שאעשה הכל, אבל הכל, כדי לחזור מהמשימה בשלום ולנשק את שפתיה.

---

הסתכלתי במראה, וידאתי שהמסלול פנוי, ואותתי ימינה.

לחצתי קלות על דוושת הגז, אולם המנוע סרב להיענות. שלושת אלפים קילומטרים ללא טיפול נתנו את אותותיהם, אפילו בכביש המישורי שלא היה אמור לסחוט אלא שמץ מיכולתו. כעסתי על כולם. כבר חמישה ימים שאני נוסע מתל אביב לבאר שבע, בבית כועסים עלי שאני לא מגיע להגיד שלום לילדים, וכלום.

"צאתכם לשלום מנתיבי איילון" בישר השלט הנוטה לצד הדרך.

הייתי מתפטר. לולא סינדי. באמת שהייתי. החלטתי להתקשר אליה ולנסות להמיר את ההבטחה ללילה למשהו קצר בספסל האחורי. מה יש? הושטתי את ידי למכשיר הפלא-פון ו-… מצאתי את עצמי יושב על כיסא בחדר הלבן, וכמעט כל החבורה המהוללת מתגודדת סביבי.

"בוקר טוב", פתח ד"ר גולד שהיה גם הפעם הממושקף הנמוך שעמד קרוב אלי מכולם.

גם הפעם, הוא אמר את זה באנגלית.

"שמי ד"ר גולד, ואתה בטח כבר יודע שעבדנו עליך בפעמיים הקודמות".

"כן", עניתי בקול בוטח.

ציחקוק קצר חלף בין הבלונדינית המלאה לד"ר סילברמן שעמדו לימיני, אלא שהפעם הקיר עליו נשענו לא היה כה מצוחצח. הספקתי להבחין כי ד"ר סילברמן מכניסה לכיס השמאלי שני שטרות נוצצים.

"התערבתי עם ד"ר קולינס שהפעם לא תתחכם. סוף-סוף זכיתי בהתערבות".

"למה שאני אתחכם?" ניסיתי לשוות לקולי נימה אגבית. ללא הועיל.

"אהה, אל תתרגש. שוב הצמדנו לך משדר אלחוטי. אנחנו יודעים הכל". על פניו של ד"ר גולד היתה שפוכה הבעת זחיחות מהסוג הגרוע ביותר. ידעתי כבר שסימני הנפיחות על אפו מקורם באגרופי, אבל נוספה לו נפיחות חדשה גם על מצחו. לד"ר גולד היה פרצוף והבעה שפשוט מזמינים אגרוף. אתם כבר יודעים למה אני מתכוון.

ד"ר גולד עשה צעד לאחור והמשיך: "הבאנו אותך לכאן כדי לקבל את מכונת הזמן בחזרה. הכבל הדרוש לחוכמולוגים תלוי שם על התקרה מעליך, ולך אין שום סיכוי להגיע אליו". הוא חייך בארשת נצחון בעודו מתכופף להצביע על התקרה מעלי. שלחתי אגרוף מהיר לעבר פניו וריסקתי את משקפיו. גם הפעם. שניים מהגברתנים הצמידו אותי לכסאי והבלונדינית עשתה צעד מהיר לעברי. "חבל על המאמץ. הידעת שעלינו על סינדי וזוסמן כבר מהתחלה". היא שלחה את ידה במהירות, שחררה את חגורתי והסירה את מכנסיי ותחתוניי. התחתונים עשו דרכם לכבשן שהוצב בפינת החדר. היא זרקה לעברי זוג תחתונים חדש. "תתלבש" פקדה.

"מה אתם רוצים ממני?" שאלתי.

"כלום. ניטרלנו את הכפתור האדום. אתה נשאר כאן, בן ערובה, עד שיחזירו לנו את מכונת הזמן".

"מכונת הזמן?"

"מה חשבת?"

"שעבדתם עלי".

"מה פתאום. אתה יודע איך הופכים את מעתיק המסות למכונת זמן?"

"לא".

"צריך פשוט לנתק את הכבל הדיפרנציאלי. החוכמולוגים שלכם מחזיקים ביד מכונת זמן, ולא יודעים את זה". הוא גיחך ברשעות.

הייתה שתיקה קלה.

"תגידו", אזרתי עוז "לא נמאס לכם מכל הסיפורים? אתם לא שוכחים מה האמת מכל הצ'יזבטים?"

"מה אתה רוצה לאכול? אתה הולך להיות תקוע כאן עוד הרבה זמן, נראה לי".

"למה אתם חושבים שהם בכלל ירצו לשחרר אותי?"

"סינדי תלחץ עליהם. בשביל לילה איתך היא תשכנע אותם לנסות לחלץ אותך".

"אתה באמת חושב ככה?" שאלתי ונימה של תקווה התגנבה לקולי.

"צוחקים איתך. אין לכם חוש הומור?"

"יש. אבל רק אם אנחנו מספרים את הבדיחות".

היתה שתיקה נוספת.

לפתע, משום מקום הופיעה סינדי מולי.

חייכתי, מרוצה מעצמי.

שנייה אחר-כך הופיע פרופ' זוסמן (הצעיר).

והרמטכ"ל.

החיוך נמחק לי מהפנים.

כשעל השולחן הריק הופיע מכונת הזמן נהייתי רציני. שנייה אחר כך הופיע גם מתמר האנרגיה, ואני בוודאי נראיתי מודאג ביותר. אני יודע שהאחרים נראו מודאגים ביותר.

אבל ד"ר גולד חייך.

"מכונת זמן? באמת! ידענו שהם השתילו עליך משדר קולי. ידענו שאם הם ישמעו שיש להם בידיים מכונת זמן הם לא יתאפקו וילחצו על הכפתור. אתה יודע מה קורה כשלוחצים על הכפתור והכבל מנותק?"

"לא", הצלחתי ללחוש.

"המכונה חוזרת לבסיס המוצא, עם כל מה שסביבה, ברדיוס של שני מטר. אז מי הביא למי בהפוכה?" סיים ד"ר גולד בצווחת ניצחון שחצנית.

"יש לנו את מעתיק המסות בחזרה. יש לנו עכשיו גם מתמר אנרגיה. מה אתה אומר על זה?"

"אחלה מבצע. תיכננתם את הכל מראש?"

"בוודאי. מה אנחנו חאפרים כמוכם? מה אנחנו? שיטת הסמוך? אצלנו הכל מתוכנן אסטרטגית שנה מראש".

עצמתי את עיניי.

קיוויתי שלפחות יכלאו אותי ואת סינדי באותו תא.

פקחתי את עיניי. לא ראיתי שום מוצא.

ד"ר גולד הושיט את ידו לכפתור האדום.

"אמרת שהוא מנותק".

"שיקרתי" חייך, וחבט על הכפתור האדום.

הספקתי לראות את סינדי מעבירה לשון אדומה על שפתיה ו-… שלט "ברוכים הבאים לבאר שבע" קידם את פניי.

בלמתי בלימת חרום. וניתקתי את השיחה המטופשת לתדר של גלי צה"ל.

הקומנדקר הצבאי שנסע בעקבותיי פגע בפגוש האחורי של מכוניתי בחבטה עזה.

שמונה חיילים גבוהים, שזופים, חסונים, ששיער בלונדיני מבצבץ מבעד לקסדותיהם הקיפו אותי במהירות. מפקדם עמד מולי והצדיע.

"רגע .. מה קורה פה?"

"הגענו לשלב הסופי".

"אתם יכולים לספר לי משהו ממשי", התחננתי.

"אנחנו מנסים לאתר את הרמטכ"ל".

"אתם כבר יודעים איפה המבנה, לא?"

"לא. הם החליפו מבנים. באחרון יש פיצוץ בקיר הימני כפי שאתה וודאי זוכר".

"השמאלי" תיקנתי אותו.

"תלוי איפה אתה עומד", הוא ענה.

השפלתי את מבטי. הרגשתי שהייאוש משתלט עלי.

"רגע", עלתה לי מחשבה מעודדת בראש "אין לרמטכ"ל משדר בתחתונים?"

"נראה לך? מי יעיז להכניס יד לתחתונים של הרמטכ"ל?"

הרגשתי שהייאוש משתלט עלי לגמרי.

"אז הכל אבוד?" מלמלתי.

"מה פתאום! יש לנו משדר בתחתונים של סינדי". הצורה שבה הוא אמר סינדי, גרמה לי לחשוב שהשרלילה הבטיחה לילה לכולם.

"אז מה עושים?" שאלתי.

"חכה עוד יומיים ואז תדע הכל. אתם רגילים לחכות".

"מה זאת אומרת?"

היתה שתיקה קלה.

"אתה חובב מד"ב", הוא אמר. "אתה רגיל לחכות שנים עד שמתרגמים לך את ההמשך, אם בכלל. לא ככה?"

חלק רביעי

לא עניתי. לשם שינוי היה משהו בדבריו.

"עלה לרכב. אנחנו חוזרים לבסיס".

הוכנסתי לחדר ישיבות גדול שמרבית הצמרת הבטחונית כבר הצטופפה בו.

"מישהו יכול להסביר לי מה קורה?"

"בוא ונצא להאנגר".

יצאנו מבעד לדלת צדדית ונכנסנו להאנגר ענק.

צי החלליות של לוק סקייווקר היה פרוש בשלשות. בראשן ניצבה המילניום פאלקון.

"מה זה?" לא יכולתי להסתיר את תדהמתי.

"האמריקאים תכננו הגירה מסיבית לכוכב לכת חדש, כדי להמלט מכל הבעיות שיש על כדור הארץ. כדי להסתיר את מלאכת בניית החלליות מהרוסים והאירופאים, הם הטילו על לוקאס להסריט את גירסת הנשיא על DVD תוך שימוש באמצעים אותנטיים, וללא הדמיות מחשב. תחת מסווה האולפנים בנה לוקאס צי ענק המוכן לשיגור. עד כאן הכל ברור?"

"עד כאן הכל ברור", הנהנתי, אפילו שלא הבנתי כלום.

"כל מה שהיה חסר להם זה מתמר האנרגיה. בשלב הזה השתלטנו להם על התוכנית, והתחלנו לתמרן אותם".

שני מסוקי קוברה נחתו על הרחבה, ולא יכולתי שלא לחוש שמחה למראה הרמטכ"ל, פרופ' זוסמן (הצעיר) וסינדי היורדים מהמסוק הראשון.

חזרנו לחדר הישיבות לתדריך סופי.

"אנחנו צריכים שתחזור לנסוע על כביש תל אביב באר שבע".

"די! נמאס לי".

"תראה. נסביר לך את הכל כדי שתשתכנע בחשיבות הדבר".

"כולי אוזן".

"האמריקאים בנו חדר העתקה ממש מאחורי שלט היציאה של נתיבי איילון. בזמן הבנייה הם פגעו ביסודות השלט, וזו הסיבה אגב מדוע השלט נוטה על צידו".

"רגע רגע רגע. אם ידעתם איפה המבנה, בשביל מה שתלתם לי משדר בתחתונים".

"נראה לך? אם היינו שמים לך משדר בתחתונים, היית מרגיש, לא?"

"הייתי מרגיש. אז לא שתלתם? הכל קישקוש?"

"זה לא קישקוש. אמרנו את זה כחלק מההטעייה נגד האמריקאים".

"רגע, אז אם סיפור המשדרים הוא הטעייה, איך איתרתם את סינדי?"

"אהה. לסינדי באמת שמנו משדר בתחתונים".

"והיא לא הרגישה?"

"היא הרגישה. אבל בגלל שהמשדר היה בצורה מאוד מסוימת", הוא הדגיש את המילה האחרונה, "היא דווקא מאוד נהנתה".

לא ממש הבנתי, אבל הנדתי בראשי בידענות.

"אם תחזור לנסוע על הכביש הם יחשבו שיש לנו בעייה נוספת, וזה בדיוק הזמן הדרוש לנו לסיים את ההכנות".

"רגע. אם המבנה ממש באיילון, למה אני צריך לנסוע עד באר שבע? אני יכול להסתובב בגנות".

"לא. אסור שהם יחשדו".

"אבל יש להם משדרים עלי. הם יודעים הכל".

היתה שתיקה קלה.

"אוקיי. תעמוד בצד הכביש מול השלט עד שישלפו אותך. לארגן לך חומר קריאה שלא תשתעמם?"

"אני רוצה את סינדי".

"אסור שיהיה איתך מישהו".

"טוב. תביאו משהו לקרוא".

"הנה. הנכד שלי נתן לי. משהו טוב. רומח הדרקון".

"לא!"

"אז קח את זה. בן אחותי נתן לי. מומלץ מאוד. כישור הזמן".

"לאאא! אני אסע. אסע עד באר שבע וחזרה. רק אל תכריחו אותי להיתקע עם הספרים האלו".

"אבל הבנתי שרומח הדרקון שולט. לא ככה?"

היתה שתיקה.

"תגידו, למה בפעם השנייה אפללו עצר את הרכב מיד לאחר ההעתקה?"

"אהה. הירוקים הוציאו בג"צ נגד שימוש במתמר האנרגיה המדלל את שכבת האוזון. היינו חייבים להשאיר את הרכב במקום כדי לצמצם את כמות האנרגיה בהעברה למינימום"

"ועכשיו?"

"אנחנו משתמשים בעוקף בג"צ בהיתר בד"ץ. עוד שאלות?"

"כן. למה החילוץ הראשון היה עם חיילים סתמיים והמעקב עם חיילים חסונים, עזי פנים?"

"שמעת על הוראת הפצ"ר לצלם את הפעילות המבצעית כדי להוכיח אי-פגיעה באזרחים תמימים?"

"כן".

"לאור ההוראה, היחידות המובחרות דורשות קודם כל חיילים פוטוגניים. אז כל הדוגמנים נמצאים בסיירת ובשייטת. הקרביים ממש נפלטים לחטמ"ר. מעכשיו הסיירת משמשת למשימות ליווי אח"מים, השייטת למשימות נהיגה והפלס"ר חטמ"ר לחילוץ בני ערובה. עוד משהו?"

"כן. אם יש לכם מעתיק מסות, בשביל מה אתם צריכים חלליות?" סוף סוף הבנתי מה הציק לי בהאנגר.

"זה הכי פשוט. אני מתפלא איך לא הבנת לבד. העתקת מסות כה כבדות תרוקן את שכבת האוזון לגמרי. הפתרון שלנו ממש אלגנטי. כל החלליות ימריאו מכאן וירחפו בתוך שכבת האוזון. ההעתקה תתבצע אל שכבת האוזון של אלפא קנטאורי שלוש. אתה יודע שההעתקה מבצעת חילוף מסות?"

"כן".

"אז מייד לאחר ההעתקה שכבת האוזון שלנו תתמלא בשלוש מאות שמונים ושישה אלף חמש מאות שבעים ואחד טון של אוזונים טריים וחדשים, היישר מאלפא קנטאורי שלוש".

רעיון נחמד, חשבתי לעצמי.

"רגע… אבל איך הם יחזרו? זה לא ידלל את השכבה בפעם השנייה?"

"מה פתאום? הם יחזרו בהנעה רגילה דרך העל-חלל".

"מה?"

"בוודאי. התבוניים שעל אלפא קנטאורי שלוש פיתחו הנעת על-חלל. בעזרת מעתיק המסות אנחנו נגנוב להם את מערכת ההנעה, ונחזור בטיסה רגילה".

"וואלה יפה", הסכמתי.

"עוד משהו?"

"זהו. אני חושב שזהו".

"אז קדימה לדרך".

"רגע רגע רגע. ואיך תאתרו אותי הפעם?"

"אין מה לאתר. היו לאמריקאים שלושה מעתיקי מסות, ושלושתם בידנו. הם לא יצליחו להעתיק אותך".

"אז מתי תסתיים נסיעתי?"

"סינדי תודיע לך".

---

אותתי ימינה מבלי להסתכל במראה, אדיש לשאלה אם הנתיב הימני פנוי או לא.

לחצתי בכבדות על דוושת הגז, מתעלם לחלוטין מצלילי המנוע הזועק להחלפת הילוך. כבר שלושה ימים שאני נוסע מתל אביב לבאר שבע, החברים כועסים שאני לא בא לבקר, וכלום.

"צאתכם לשלום מנתיבי איילון" בישר השלט הנוטה לצד הדרך.

פאק דם. פאק דם אול. משדרים. מתמרים. שיילכו לעזאזל. לא רוצה לילה ולא רוצה מדליה. הושטתי את ידי למכשיר הפלא-פון ו-… מצאתי את עצמי יושב על כיסא בחדר הלבן, ומישהו בחלוק לבן וקסדת פוטבול עומד מולי.

"בוקר טוב", פתח התמהוני. זיהיתי את קולו של ד"ר גולד, ולא נותר לי אלא לשער כי זו דרכו להתגונן מאגרופיי.

לא עניתי.

צחקוק קצר חלף בין ד"ר קולינס לד"ר סילברמן שעמדו לימיני, נשענות על קיר מסויד ברישול. הספקתי להבחין כי ד"ר קולינס מכניסה לכיס השמאלי שני שטרות מהוהים.

"התערבתי עם ד"ר סילברמן שהפעם לא תענה. סוף סוף גם אני זכיתי בהתערבות".

המשכתי לשתוק.

"אהה, תתעודד. שוב הצמדנו לך משדר אלחוטי. יש לנו מכונה רביעית". על פניו של ד"ר גולד היתה כנראה הבעת זחיחות מהסוג הגרוע ביותר, אלא שהקסדה הסתירה זאת.

ד"ר גולד עשה צעד לאחור והמשיך: "הבאנו אותך לכאן כדי להתנקם. ברור לנו שאיבדנו כל סיכוי. נותרה לנו רק הנקמה". כנראה שהוא חייך בארשת נצחון בעודו מתכופף להצביע על הקסדה המגינה על פניו. איגרפתי את ידי ועשיתי תנועה לעברו. "בווו". הוא נבהל ונרתע, רגלו הסתבכה בכבלים שעל הריצפה והוא הסתחרר לאחור. אי אפשר היה לטעות בצליל משקפיו המתרסקות. גם הפעם. שניים מהגברתנים הצמידו אותי לכסאי וד"ר קולינס עשתה צעד מהיר לעברי. "חבל על המאמץ. אתה מת. אתה היסטוריה". היא היתה היסטרית.

היתה שתיקה.

"אתה מחכה להם, נכון?"

"לא".

"אנחנו במבנה חדש. הם לא יודעים היכן".

"יופי לכם".

"אתה לא רוצה שנסביר לך מה קרה?"

"לא. בין כה וכה אני לא אאמין לכם".

"כל מה שהם אמרו זה נכון. חוץ מדבר אחד. אתה רוצה לנחש?"

"ההגירה?"

"כן. הם תכננו להגר בלעדיך".

"בלעדיי?"

"לא רק אתה אישית. כל חובבי המד"ב. החליטו להשאיר אתכם כאן".

"למה?"

"אין לי מושג. הם פשוט שונאים אתכם".

"אתה סתם מנסה לסכסך".

"חכה ותראה".

היתה שתיקה נוספת.

לפתע, משום מקום הופיע פרופ' זוסמן (הצעיר) מולי.

חייכתי.

"אני ממש מצטער" הוא אמר. "סינדי מתה".

צחקתי. "תיכף תגיד שהיא העדיפה למות מאשר לבלות לילה איתי, אני אשאל "באמת", ואתה תגיד "צוחקים איתך, אין לכם חוש הומור?". קלטתי אתכם בסוף". סיימתי בחיוך רחב.

"מה זה חוש ההומור הדפוק הזה?" הוא צרח עליי. "הבחורה מתה בגבורה בעת מילוי תפקידה ואתה צוחק? איזה מין בן אדם אתה?"

שתקתי נבוך.

"אתה לא ראוי שנסביר לך מה קורה. אתה לא אנושי".

ד"ר גולד הושיט את ידו לכפתור האדום.

"בבקשה", התחננתי.

"ארבע זוגות משקפיים!" צעק, וחבט על הכפתור האדום.

הספקתי לראות את זוסמן (הצעיר) מחייך למישהי ברונטית שנכנסה לחדר ו-… שלט "ברוכים הבאים לבאר שבע" קידם את פניי.

לא טרחתי לנתק את השיחה המטופשת לתדר של גלי צה"ל. המשכתי לנסוע באדישות.

סירנה משטרתית הבהילה אותי. עצרתי בצד.

"אתה נוסע כבר חמישה קילומטר בזיגזגים".

"זה לא אני… היה פה מישהו אחר… הם הבטיחו שהוא ישמור על החוקים".

"אתה שתוי?"

הבטתי בשוטר. היתה לו תווית שם "ביטון. מ"ח דרום".

"תתקשר לאפללו. תשאל אותו".

"איזה אפללו?"

"מה זה המ"ח על התווית שלך?" שאלתי. נראה אותו מכחיש שזה מחוז חפצנו.

"מחלקת חקירות. מה הבעייה שלך? אתה נראה מוזר".

"הייתי בחדר לבן… הוא שם קסדת פוטבול… אבל זה לא עזר לו".

"בוא הנה. לך לאורך הקו הצהוב עשרה צעדים".

הלכתי. "שמע, תתקשר לרמטכ"ל. שאל אותו. הוא רצה לתת לי מדליה".

"תצמיד את האצבעות לאף בעיניים עצומות".

הצמדתי. "תתקשר למוסד. תשאל על סינדי. היה לה משדר בתחתונים".

"אתה מסומם?"

"מה פתאום!"

"אפשר לבדוק לך את הרכב?"

"כן. אבל אם יש שם משהו זה לא שלי. אני הייתי עד עכשיו באיילון ורק הועתקתי לכאן".

הוא חזר אחרי דקה. "מה זה?" המבט שלו לא בישר טובות.

"ספר מדע בדיוני", גמגמתי.

"אתה יודע מה אני הכי שונא?"

"לא", בקושי בלעתי את רוקי.

"מתחזים לחובבי מד"ב. תשען על הרכב מיד. ידיים פשוקות. רגליים פשוקות. מנה במהירות שנים-עשר סופרי מד"ב ששמם מתחיל באות–" הוא עשה הפסקה קלה. "– וו".

"וארלי ג'ון, ורן ז'ול, וינג'י ורנור. תשמע תתקשר לחטמ"ר" פלטתי במהירות.

"שלושה. עוד תשעה. מהר".

"וולס ה.ג', וילהלם קייט, ווילאמס טאד. תשמע תתקשר לירושלים תבקש את ראש הממשלה".

"שלושה. עוד שישה. קדימה. אתה בצרות גדולות בחור".

"וילסון רוברט אנטון, וולף ג'ין, וולס אנגוס. תשמע יש פה בסיס של חלליות".

"שלושה. עוד שלושה. אין לי את כל היום בשבילך".

"וויס מרגרט, ואנס ג'ק. תשמע, תתקשר למכון ויצמן. תבקש את זוסמן (הצעיר)".

"שניים. עוד אחד. מייד".

אימצתי את מוחי. הרגשתי אגלי זיעה מבצבצים על מצחי. שתקתי.

"רד על הברכיים", ציווה. הוא שלף את אקדחו והצמיד את הקנה למצחי.

המתכת הקרה העבירה בי צמרמורת.

"עוד סופר מד"ב אחד באות וו", הוא צעק.

מוחי התרוקן. הבטתי לשווא לעבר הכביש השומם מתפלל שיעבור שם מישהו.

בתוך תוכי ידעתי שהוא מחכה לשמוע אותי אומר "ויליס קוני", אבל לא הייתי מוכן לבגוד באמונתי שהיא לא באמת סופרת מד"ב.

"עוד סופרת מד"ב אחת באות וו". הוא רעם בקולו בעודו דורך את האקדח.

הייתי בטוח שהוא מחכה לשמה. ידעתי שלא אגיד אותו. הייתי בטוח שזה הסוף שלי.

"אין. אין יותר סופרי מד"ב באות וו" הצלחתי לגמגם. "תשמע, תתקשר למוסד. תבקש את זוסמן (המבוגר)", התחננתי.

הוא הכניס את האקדח לנרתיק. "סע לחופשי בחור".

"אתה מאמין לסיפור שלי? אתה מכיר את זוסמן (המבוגר)?" חייכתי בהקלה.

"מה פתאום? זה אוסף השטויות הגדול ביותר ששמעתי מעודי", הוא החל לצחוק.

"אז?" שאלתי בחוסר אמון.

"אם היית אומר ויליס הייתי יורה בך בעוון התחזות לחובב מד"ב", הוא אמר ברצינות. "אבל השתכנעתי שאתה חובב מד"ב אמיתי". הוא החל לחייך. "אנחנו צריכים לעזור אחד לשני. לא ככה?"