עצירות ממוחשבת, רק כך ניתן לתאר את צלילו המכני, האטום והמונוטוני של המחשב כשהוא מעבד נתונים. אין דבר פחות רומנטי מלהקשיב למידע הנדחס ומעבד את עצמו לדעת. מילים, משפטים, מספרים, עדויות של שום דבר, הכל הופך לחלקיקים בלתי נראים. מיקה ישבה במכון להיסטוריה, הקשיבה לצליל הזה והתחשק לה להצית את המקום. היא התבוננה בקבצים המונחים לידה, הביטה במדפים ועליהם דיסקטים ובתוכם קבצים ובתוכם חלקיקים ובתוכם עוד ועוד צלילים חורקניים שכאלה, ושחררה פיהוק גדול מכדי לתפוס את מהות העייפות שלה.
המכון בו עבדה עסק בחקר ההיסטוריה בשיטות סטטיסטיות. אף אחד כבר לא השתמש בשיטות המחקר הישנות והבלתי אפקטיביות. את מיקה זה קצת שעמם, אבל היא העדיפה זאת על פני עבודה כמאבטחת. לא נראה לה סקסי לעמוד כל היום, לחשוב על גידי, לבהות במסכים שמראים אנשים קונים נעליים או לחלופין להביט במכולות שמסלקות את המתים, את מה שנשאר מהם. היא בהתה בצג שלפניה. זה היה דיסקט על אסכולת קונכייה. אסכולת אנשי ביטחון ואקולוגיה שטענה בתחילת המאה העשרים-ואחת שהאדם מיצה את עצמו על פני כדור הארץ ואו שיגיע לחלל או שייכנס מתחת לאדמה.
זה גרם לה לשוב ולפהק. כמה אפשר עוד עם האסכולה הזו? לכל חור דוחפים אותה מאז שהיתה ילדה קטנה. היא גיששה בתיקה ומיששה את פנים קופסת עוגיות השוקולד צ'יפס. היא חיסלה רבע קופסה ביום וחצי, הספק מדאיג. עוד אחת לא תהרוג אותה. הטעם הפריך והנוגה התפצח לה בחייך ושטף את המרירות הרגשית לרגע אשלייתי חסר תוחלת. היא המשיכה לבהות בצג. אין לי כוח לעבודה הזאת. מאז שגידי עזב הכל נראה ריק וחסר תכלית. לאוכל אין אותו טעם, האנשים כולם חלולים וסדיסטים, העבודה הזאת לא מובילה לשום מקום, או אולי מובילה לשומקום. אולי באמת עדיף להיות מאבטחת. או להיכנס מתחת לאדמה.
היא הציצה בחלון. הנוף האטום חימם את ליבה בצורה מוזרה. ניחמה אותה העובדה שגם היא חלק מהסדר הזה, מכוח הקניה, מהמפעל היצרני. היא חשבה על היום בו גידי אסף אותה מהעבודה ושניהם הביטו בדיוק באותו הנוף. "אני מעדיף את גרסת המציאות המדומה", אמר בהתנשאות. היא רק שתקה והרגישה מלאת אהבה. היא נכנסה למעלית. למזלה היתה לבד. היא שנאה שיש איתה במעלית אנשים אחרים. היא שנאה להשפיל את מבטה או לחלופין להביט בהם. היא שנאה להריח אותם, ובעיקר שנאה שהיו פונים אליה בשאלות טריוויאליות, או אפילו רק מחייכים אליה בצורה קלושה. זה הלחיץ אותה, עשה לה פרפרים בבטן, וגרם לה לרצות לגרד בציפורניה את הקירות.
היא הקליקה את בקשתה: קרית האוכל. היא תכננה להיצמד לרובוט הדרכה ששותל לך חיישנים בחך, ולפי תנודות הרוק והבלוטות בוחר בשבילך את הארוחה האופטימלית. היא יודעת מה היא רוצה, אבל אי אפשר לחמוק ממנו. כעבור ארבע וחצי דקות האוכל כבר היה בידה. "היה נחמד לשרת אותך גבירתי", אמר הרובוט שהיה דומה באופן מוזר לשון קונרי. היא שנאה שקוראים לה גבירתי; היא סבתא של מישהו? זה שהיא מנהלת משק בית עצמאי לא אומר שצריך לקרוא לה גבירתי, אבל לכי תתווכחי עם חתיכת מתכת. כל מה שהיא רצתה זה להגיע הביתה ולאכול את העוף שלה.
כשהגיעה לדירתה, היא התיישבה מיד בצמוד לשולחן. היתה רק בעיה אחת: היא שנאה לאכול עוף עם הידיים, היא חשבה שזה קניבלי. היא שנאה לראות אנשים שעושים זאת במסעדות וכל השפתיים שלהם הופכות לשומניות, אבל עתה היא עמדה במצב לא שגרתי שיצר דילמה קשה. את העוף הפיקנטי, הרך והשזוף אופטימלית הזה אי אפשר היה לאכול בדרך אחרת. היא ניסתה עם סכין ומזלג, עם ידיים עטופות מפיות נייר, אפילו עם צ'ופסטיקס, דווקא המקלות האנורקטיים נטעו בה תחושה אופטימית יותר משום מה. היא בשום פנים ואופן לא הולכת לוותר. היא הרוויחה את הזכות לאכול אותו. היא החליטה לנסות שוב את הקונספציה הקונבנציונלית, נטלה את הסכין והמזלג וניסתה שוב לנסר את העוף באמצע. הסחוס עף לה לתוך העין. זעקת איכס אדירה נפלטה מפיה. היא מיד הרתיחה מטלית ספוגה בסבון וניקתה בעדינות כל ריס שאולי היה לו מגע עם הסחוס. אם גידי היה פה, הוא היה פותר את הבעיה. הוא היה פתרן בעיות מקצועי ובן זונה מדופלם, אבל אני עצמאית, אני יכולה להסתדר לבד. עכשיו היא שמה לב שהמזלג התעקם לגמרי. היא נטלה מזלג חדש, התחילה שוב את פעולת הניסור וביכתה את העובדה שעוד לא המציאו תרנגולות נטולות עצמות.
בחורים נוטים לרוב לשכוח אקסיות בלתי מיתולוגיות. בחורות זוכרות כמעט הכל, בטח זוכרות אקסים, על אחת כמה וכמה מיתולוגיים. לא עבר יום בחייה נטולי הגידי בלי שהוא היה שם. היעדרו היה משמעותי בדיוק כמו נוכחותו, אם זה בדיסקים שהשאיר, אם בהרגלים שטבע בה – לאכול הרבה ירקות, לצחצח שיניים לפחות פעמיים ביום – אם בשאריות קלושות של ריחו שעדיין לא יצאו מכמה זוגות תחתונים ומצעים למרות שכובסו מאז עשרות פעמים. כל דבר שהיא עשתה או לא עשתה היא עשתה או לא עשתה אותו קודם לכן עם גידי.
כשהוא יצא מחייה, זה כאב יותר מתלישת איבר. למרות כל נסיונותיה היא לא הצליחה לעקור את דמותו מחייה. בהתחלה היתה בטוחה שהיא רואה אותו שוב ושוב ברחוב. פעם רדפה אחרי סוכן מכירות של בננות מיוחדות שמשפרות את הזקפה כי הוא לבש חולצה דומה לזו של גידי וכמעט תלשה לו את העור. פעם היא היתה בטוחה שראתה אותו בטלוויזיה במסך המפוצל. היא זיפזפה למקומות שלא דרכה בהם תודעת אדם כגון ערוץ הקהילה הפרסית, אך הוא כבר לא היה שם. פעם היא חלמה שהוא התקשר והשאיר לה הודעה במשיבון. היא התעוררה, היא לא מצאה את ההודעה במשיבון. היא החזירה לו צלצול, הוא טרק לה בפנים. היא בכתה, התקשרה אליו שוב ואמרה לו שהוא לא יכול לטרוק לה כך את הטלפון, לא אחרי כל מה שעברו ביחד. הוא אמר שיש צדק מסוים בדבריה ואז שוב טרק לה בפנים.
מיקה החליטה לצאת מהדירה וללכת לקחת את ההזמנה המיוחדת שלה מהמרכז להדמיה רובוטית. אותו צליל של עיבוד נתונים המהם עדיין בחלל אוזניה. היא חשבה שהיא מדמיינת, אבל הוא לא הרפה. היא הזמינה מעלית, הצליל לא הרפה. היא הקליקה על הצג המלבני את בקשתה והתכוננה לרכבת השדים שתחצה איתה את אזור הקניון בו היא גרה בתוך עלטה מוחלטת, במהירות של 100 קמ"ש, שתגרום לה לבחילות להקאות, לכך שאנשים יחשבו שהיא בהריון, כי היא גם קצת שמנה. או שהיא פשוט תיתקע באמצע קומת מעבר שאין בה כלום חוץ ממעבר לקומה אחרת. איך שהמעלית החלה מרחפת, הצליל באוזניה התחזק. היא שחררה צעקה בדציבלים בלתי אנושיים, הוא הרפה ממנה. לפחות לפי שעה.
מעולם היא לא היתה לפני כן במרכז ההדמיה, אבל המקום נראה לה מוכר כמתוך חלום, ככל הנראה סיוט. יותר מדי גופים מתכתיים שלמים וחצויים, צגים מהבהבים, כפתורים, כלי עבודה מיקרוסקופיים, עכברושים של מחשב וקולות קטנים ומעצבנים של טטריס. במקום קירות, היו שם מסכים שקופים דרכם ראו את הורידים הבולטים והמכוערים של הקניון. את המפלצות הבלתי נראות של הביוב, את התולעים השקופות המכרסמות בגן העדן הצרכני, את החשכה המקיפה והבולעת, את כל קווי המתאר העכברושיים של ההוויה הקיומית, את העולם שמעבר לבועה המצועצעת הרוחשת מבצעים, מערכות כריזה אקוסטיות להחריד, תנועה אנושית ערה וכל החצאיות הקיימות בעולם ברגע נתון.
"שלום, באתי לקחת את גידי אייזנשטיין, דגם משהו קו נטוי משהו מספר משהו". היה שם דלפקיסט ממורמר מעצם דלפקיסטיותו. הוא לבש חליפה מגוחכת ומרשרשת בצבע כסף ונראה כמו פרנקנשטיין בגרסת היי-טק. הוא נראה כמו הטיפוס הכי חסר סבלנות בפלנטה, כנראה רובוט, היא לא היתה בטוחה. רובוטים מייצרים רובוטים. קצב הגדילה שלהם גדול יותר מקצב הגדילה האנושי. הם לא צריכים לחכות תשעה חודשים כדי ללדת בעצב. הם רק צריכים תוכנה נכונה. היה פעם ניסיון במועצה המחוקקת להגביל את ההתרבות שלהם, ניסיון המבוסס על פרנויות מסרטי מדע בדיוני מהמאה הקודמת. כמו כל הצעת חוק, זה עדיין קבור בקובץ עלום כלשהו.
הוא פרש לפניה צג מחשב טיפוסי. היא היתה צריכה לחתום פה ופה ופה וגם פה ואז להמתין ואז עוד קצת להמתין, בעודה מנסה לחשב כמה זמן מחייה היא היתה עסוקה בהמתנה, כמה בשינה, כמה באכילה וכמה מעט בסקס. היא גילתה שלפחות 12 אחוזים מחייה עברו עליה בהמתנות, עוד 12% לפחות עבור בהמתנות בלתי מודעות, ובעצם במידה מסוימת כל חייה הם המתנה אחת גדולה למשהו שהיא לא יודעת. החיים לא נראים כפי שהם היו צריכים להיראות. היא בת 30. היא רווקה, היא מתוסכלת והיא מרחמת על עצמה.
"רובוט מסוג גידי אייזנשטיין נמצא במחלקת הזמנות פרטיות חריגות. אם תרצי, אזין בשבילך את היעד למערכת ההפעלה של המעלית". היא הנהנה. דלת נפתחה מתוך שום מקום. זו היתה מעלית איכותית מעוצבת להפליא בגחמות ביזאריות של ארכיטקטים מתוסכלים. היא שטה בה מספר דקות, סורקת כל סנטימטר רבוע של שטיח מתכת זרחני שגרם לה להרגיש מלכותית ומטופשת באותה מידה, אבל בעיקר שמנה בעוד כמה מידות. היא הגיעה לאן שהיתה צריכה להגיע. אותו דלפקיסט חיכה לה מאחורי דלפק שנראה בדיוק אותו דבר. לא היו לה אנרגיות להתעסק בחידת ההגיון המטופשת הזאת. לידו עמד גידי. היא התעלפה ומיד הבינה שהיא סתם היסטרית. אין סיבה להתעלף מהבן זונה. זה היה רובוט חי ונושם, או שלא. גובהו 182 סנטימטר, מבטו זגוגי, בוהה ומחכה להכוונה כמו עבד המחכה למלכה. היא חשה התרגשות אדירה לראות אותו שוב, למרות שאינסטינקטים מסוימים בה רצו לקחת כלי משחית כמו מפתח שבדי ולפרק לו את האוזן מהמקום, או לתפוס את איברו בחוזקה כאילו היא זמרת רוק פרה היסטורית המבצעת סולו מתוך הקרביים. אבל הוא כה מנומס, כה כנוע, כה תלותי ולא מאוהב בעצמו. "שלום מיקה", והוא גם מדבר. באותה נימה, באותה חושניות, איזה בן זונה מופלא.
הוא לא נראה אנושי, הוא גם לא נראה רובוט. האם היצור הזה נוצר את כל סודותיי האינטימיים, את החולשות, את התנוחות החביבות, את כל ההיסטוריה של היחסים, האם יש לו מושג בכלל? האם הוא זוכר את התפרצויות הזעם, את התקפות הבכי, את אותה פעם באמצע הלילה בה סילקתי אותו מהדירה כשהוא עם תחתונים בלבד, ולילה לאחר מכן נתליתי עליו רק כדי שלא ילך. מה הוא ירגיש אם הוא יראה את גידי האמיתי? האם יש סיכוי שדבר כזה יקרה? האם הם יעלימו אחד את השני? האם הם יזהו אחד את השני? הוא הביט בה. היא לא ראתה בעיניו דבר מכל אלה. כשבן אדם מסתכל עלייך את בדרך כלל יודעת באיזה כיוון נדחסות המחשבות שלו, באיזו קבוצת תאים הורמונלית או רגשית, במיוחד אם הוא בעל כרומוזום Y. אבל גידי הזה לא יודע כלום. הוא ריק כמו מוח של עובר. טבולה-רסה.
בדרך כלל מזמינים רובוטים של אנשים מתים, זה עוזר להתמודד עם האובדן. זה נותן תחושה פיקטיבית וחמוצה של ניצחון על המוות. בהזמנה את ממלאת שאלון מפרך. מכניסה את סוג ההומור של הרובוט העתידי, העדפות מיניות, משפטים קלאסיים שנהג לומר, תכונות דומיננטיות. התוצאה תמיד יוצאת רחוקה מהמקור, אבל זה המחיר שמשלמים, אי אפשר אחר כך להחזיר את המוצר, להרוג אותו או לתבוע את החברה. חברתה זואי הזמינה את ברוס ויליס כפי שעשו עוד עשרות נשים צעירות וסבתות שלפוחיתיות שחיפשו מישהו לנשום איתו. אני מקורית, אני בעלת תעוזה, והאמת היא שאני מתה מפחד מהגידי הזה. משהו במבט שלו לא בסדר.
"בבקשה, תחתמי כאן וכאן וכאן וכאן וכו'". ידה קפאה. היא לא רצתה לחתום. היא חשבה להתחרט. אני אשאיר אותו פה, מה אני צריכה את זה? אני לא מכירה אותו. יכלו לתכנת איזה רוצח סדרתי, איזה פסיכופת חולני חובב מין אנאלי, מאיפה אני יודעת מה אני לוקחת הביתה. הדלפקיסט ראה שהיא מתעכבת. לא היה לו סבלנות לזה. "גברת, יש לי פה עוד הרבה הזמנות. תחתמי ותשחררי אותי בסדר?" היא שנאה שקראו לה גברת. "אני בעצם לא רוצה אותו". הוא הפנה את מבטו וזעם, הראש שלו התחיל לרצד. היה לו קשה לעכל את המידע הזה. "אין כזה דבר לא רוצה. הזמנת – שילמת, שברת – לקחת. קדימה, אין לי את כל החיים". המזל עם רובוטים זה שכמה שהם עצבניים, הם לא מתקרבים לרמה של בני אדם, אבל היא עדיין לא היתה בטוחה שהוא רובוט. "אבל אני לא רוצה אותו", התחננה.
"גם אני לא רוצה אותו. מה אעשה איתו? מצדי תקחי אותו ותזרקי אותו איך שאת יוצאת מפה, אבל את חייבת לקחת אותו". זה היה טיעון מעניין. היא באמת יכולה לזרוק אותו. סיפרו לה שברובע המערבי יש מאגר מים שחיות בו צפרדעים שחורות רצחניות. הן בדרך כלל בשקט, אבל מדי פעם הן צפות מעלה ונושכות למוות כל מה שנמצא בסביבה. אם אתה רובוט, נשיכה אחת שלהן וכל המעגלים החשמליים שלך מקבלים קצר מיידי וכולך מתחיל להתמוסס. חלק אומרים שהמקום הזה בכלל אינו קיים. בכל זאת, חייבות להיות דרכים אלגנטיות יותר להיפטר מרובוט סורר.
היא רצתה ללכת כבר מהמקום הזה, היה לו ריח סטרילי של ייאוש. לשם כך היתה מוכנה להסתכן בלקיחתו של היצור האוטומטי והדו-רגלי לביתה. הבעתו היתה עדיין ריקה מתוכן. בגדיו השחורים היו תלויים עליו כמו צל. הוא היה עסוק בבהייה בחלל, למרות שלא היה פה חלל. היא תיקח אותו. אם ההר לא בא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר, גם אם מדובר בהר געש או חיריה, גם אם ההר מוליד עכבר. איש הקבלה, שהיה דומה לאמבה שהתגלגלה במדרונות הכאוטיים של האבולוציה ונתקעה בשלב איש הקבלה, הושיט לה שוב את הצג הנייד כדי שתחתום פה ושם ופה וכו'. יותר פשוט לקחת הלוואה של מיליון דולר.
היא שלחה את כף ידה, הצג התמלא בכל פרטיה האישיים הבלתי רלבנטיים. את כל המספרים בחייה הכוללים: מספר ביטוח לאומי, מספר תעודת זהות, קוד סודי לכספומט, קוד סודי להפעלת האזעקה ברכב, קוד סודי להפעלת האינטרקום בדירה, קוד סודי להפעלת מעליות מסוימות בקניון, כמה טוב שהיא לא צריכה לזכור את כל המספרים האלה כמו שהיה נהוג פעם. התשלום בוצע, הכסף הועבר מחשבונה. 1,000 דולר אבל מי סופר, אז היא לא תתפרע בקניות במשך החודש הקרוב, היא תאכל חסה. גם כך היא השמינה.
מיקה הזמינה את המעלית. חמש דקות של נסיעה מסוחררת. היא תעמוד בזה. היא לא תקיא. גידי לידה, הוא ישמור עליה. היא רצתה לדבר איתו, אבל לא ידעה איך לשבור את הקרח. בכל זאת עברו חודשיים מאז ראתה אותו לאחרונה. "חשבת שתתחמק ממני, אה? בן זונה". היא בחרה במשפט הזה, למרות שידעה שיכולות להיות לו השלכות שונות. לקח לו זמן לענות. זמן זה גם שניה אחת, הכל יחסי. "סליחה?". ככה מבקשים סליחה?
החלון במעלית נפקח. לילה לא טבעי ירד על אזור דרום. אורות רעננים בצהוב ביצה נצנצו והשכיחו את העובדה שעוד יום עסקים נגמר, ועתה כל מה שנותר הוא לראות טלוויזיה ולהרגיש תוך כדי איך את מזדקנת. בשמיים המתכתיים חלפה פרסומת למשהו שעושה זקפה ועוד משהו כימי שעושה תחושה עלובה של סיפוק. תרופה לטחורים. כמה אנשים עוד הלכו בקומות השונות. אנשים מכל המינים, הסוגים, העדות. סלט גנטי. הם בטח הולכים להזדיין כמו גניקולוגים, ליישם את כל 14 שנות הלימוד שלהם בנבירה בזין או בכוס, כאילו היו מקלט וידאו שצריך לפענח איך לתכנת אותו כדי שיקליט אורגזמה. האם היא הולכת לעשות את זה עם רובוט?
לא נראה כאילו יש לו יצר מיני בכלל. "אתה כבר לא חושק בי יותר. אני לא עושה לך את זה. בהתחלה היית שוכב איתי שעות", אמרה לו בעודה ממששת פצעון חדש. "את מאוד יפה", הוא אמר. גידי לא אמר לה את זה מעולם. הוא אמר לה דברים אחרים, שהיא חתולת מין, שהיא סמל מין, שהיא שפחת מין, אבל לא יפה, אף אחד לא אמר לה שהיא יפה. הם נכנסו לדירה. שאריות העוף היו על הרצפה. יופי, יהיה לגידי מה לעשות כבר מחר, שרק לא ישב לי על הראש כל היום ויבכה לי שאין לו עבודה. עברתי חצי שנה כזאת. אין לי אנרגיות לזה.
גידי לא ידע מה לעשות עם עצמו, אז הוא התיישב על המיטה ובהה בקיר. "הרבה זמן לא היית פה. דברים השתנו". הוא לא ענה. זה בסדר, הוא עדיין בהלם. זה לוקח זמן הדברים האלה. "אתה רעב?" שאלה אותו. הוא הביט לעברה, צמרמורת עברה בגופה, פתאום היה לו מבט אמיתי משכנע, מעורר חרדה. "יש לך שמן תדלוק?" אלוהים, חשבה לעצמה, אני עוזבת אותו לחודשיים וכך הוא מתדרדר, מתחיל לאכול שמן תדלוק. שיהיה. לא היה לה שמן תדלוק. הוא המשיך להביט בקיר. היא ידעה שאין לה הרבה ברירות והתחילה בשקט, בעדינות, בלי שהוא יראה, להסיר את בגדיה מעל גופה. רעש עיבוד הנתונים שוב השתולל במערכת העצבים שלה. אני חייבת ללכת לרופא. אין לי כוח ללכת לרופא. היא לא הלכה לרופא.
עבר חודש ועדיין ליוותה אותה תחושה מוזרה. היא לא יכלה לשים את האצבע, אבל משהו בכל החוויה הזו גרם לה להרגיש מחד כיצור עלוב ושפל, ומאידך כאדם-עליון. מצבי רוחה נעו בקיצוניות מחוסר ביטחון עצמי מוחלט לביטחון עצמי אינסופי. היא התעוררה אחרי שינת צהריים. כל גופה כאב, אבל היא היתה רגילה לזה. צליל מעבד הנתונים זמזם בראשה. זה בטח גידי. זה תמיד הוא. היא הוציאה את ראשה מתוך זרועו המתכתית. הוא היה במצב ביניים, לא ישן ולא ער, משהו רובוטי שהיא עדיין לא הפנימה. היא דחפה אצבע ללחצן המצוקה ורובוט כלב שנראה בדיוק כמו לאסי המקורית כבר עמד מוכן עם עגלת הקפה ועוגיות השוקולד צ'יפס.
היא הרחיבה את משפחתה הגרעינית פי שלוש והיתה מרוצה מזה. העובדה שהיה מדובר במשפחה ששני שליש ממנה אינם אנושיים כלל לא הפריעה לה. זה לא שהשכנות עם תסרוקת אפרו וגוון פנים של סבון נגד קשקשים מרכלות עליה, יש להן אותו דבר בדיוק, אם לא יותר. לסימה שגרה סמוך לקסטרו יש שני ילדים רובוטים ושני מאהבים רובוטים. אחד נראה כמו בעלה לשעבר, אדם שעלה לגדולה בתור מפיץ דוכני נקניקיות סולידיים. המאהב השני דומה לברוקלין בקהאם, כוכב העבר האגדי של נבחרת אנגליה בכדורגל.
היא נתנה בעיטה קלה וידידותית בצלעותיו המדומות של גידי שפלט בהיסטריה מוגזמת "בוקר טוב" למרות שהיה ערב ומתח את איבריו. היא שנאה שהוא מותח את איבריו, היה לזה צליל של קו טלפון תפוס. גופו העירום עמד בגבה אליו. הניסיון להעתיק את צלקותיו, מגבלותיו וכמה טיפות ממשמניו של גידי צלח סביר, עדיין היה מקום לשיפור, אבל הוא עדיין עשה לה את זה ואף יותר. כל לילה בלילות האחרונים היו מביאים למיטתם את מכשיר הסקס האלקטרו ביו טנטרי. הוא יודע עליך יותר ממה שתדעי כל חייך. הוא הפתרון האידיאלי לכל חוסר התקשורת המינית ביחסים זוגיים. הוא הרג את השוק של ספרות פסיכולוגית סקסואלית. הוא הופך כל זיון לפצצה גרעינית, והעיקר הוא עובד גם על רובוטים, הרי הם תוכנתו בצלמם ודמותם של מי שתיכנת אותם.
היא פתחה את הארון, הביטה בו חצי דקה ואז הניפה את רגלה הימנית ובעטה בו עד שכל זוגות הגרביים התגלגלו על הרצפה ונתקעו בגלגלי עגלת הקפה שהתהפכה ונפלה על רגלה של לאסי שהשמיעה צליל קו טלפון תפוס, שגרם גם למנגנון של גידי להשמיע את אותו הצליל. "די!" צרחה מיקה, להפתעתה כולם השתתקו. "אני צריכה בגדים. קחו אותי לקנות בגדים", שאגה. היא היתה הדיקטטורית של המשפחה, במובן מסוים אפשר היה לתבוע אותה על התעללות נפשית ממושכת, כבר היו תקדימים. הרובוט בן של סימה תבע אותה על מעשים מגונים, המשפט עדיין מתגלגל בערכאות בירוקרטיות, אבל מיקה לא חששה. היא היתה משוכנעת שמשפחתה אוהבת אותה ויותר מכל זקוקה לה כדי לשרוד. "אני הרי המפרנסת היחידה פה", נהגה לומר לשניהם.
גידי המחונך החזיר את הגרביים לארון, בעוד מיקה נשענת עליו כדי לבדוק את מצב השמלות. היא ידעה בדיוק איזו שמלה נמצאת איפה, אבל בכל זאת בדקה. אולי משהו השתנה. אחרי כמה דקות בהן עברה על כל שמלה לפחות פעמיים, בחרה ב"מיני שיידי", כך קראה לשמלה הסגולה והחללית עם הדפס של גלקסיית שביל החלב. "זוכר אותה?" נופפה בה לגידי שבדיוק החזיר את כדור הגרביים האחרון למקומו. "אתה קנית לי אותה, מיקרוב, לכבוד יום חברות שנתיים. לא ציפיתי שתזכור, אתה אף פעם לא זוכר דברים כאלה. רק בחורות זוכרות, אצלכם שום דבר לא חשוב, אין לכם תאריכים בראש, רק פורנוגרפיה. מכירה אתכם, נבלות".
היא הוציאה עליו את זעמה, כי כבר חודש מאז החזרה הבלתי מתוקשרת שלהם והוא עדיין לא פינק אותה כמו שצריך. פעם הוא היה מביא לה משהו כל שבוע, אפילו משהו קטן, אפילו ממתק, מסטיק עם הקדשה, אבל מאז שהוא חזר כלום. הסקס מצוין, אבל כל השאר מאכזב. "טוב, שים עליך משהו. יוצאים לבלות. אני מרגישה חנוקה. ואל תעיז לשים את החולצה הירוקה. אמרתי לך – אני אראה עוד פעם את הסמרטוט הזה עליך ואני אשרוף אותו". היא שנאה שהוא מזניח את עצמו. תכונה ישנה ומוכרת שהיא ביקשה שיסלקו, אבל לא הצליחו.
היה לו הכשרון לבחור את החולצה הכי דהויה ומרופטת עם המכנסיים הכי לא מתאימים ונעליים בצבע הכי לא קשור לשניהם, ועל כל זה לפזר דאודורנט חונק בריח דישון פרות בגבעות סקוטלנד. כך הוא היה נראה לפרקים, כך הוא היה כל הזמן עד שפגש אותה, ומאז רק היא הורשתה לקנות לו בגדים ותמרוקים. חודשיים בלעדיה והוא חזר למצב הטבעי שלו. הניאנדרטלי.
"לאן הולכים?" שאל. היא גם היתה האחראית הבלעדית על לוחות הזמנים, מפגשים חברתיים ועיצוב הבית. לו שום דבר כבר לא מזיז. רק סקס, חתיכת פר הרבעה. היא שמה עליה את מיני שיידי, ווידאה שגידי לובש משהו סביר (מכנסי עור שחורות, חולצת טריקו לבנה. שיהיה). לאסי קפצה והתמקמה על המיטה. מיקה נתנה לה ליטוף כדי לצאת מידי חובה שלא אוהבות ללטף והם יצאו מהדירה. היא הרגישה טוב, כבר הרבה זמן לא הרגישה ככה והיא התקרבה לגידי ונשקה לו על הלחי כשכולה זורחת. הוא לא זרח. מבטו נשאר קפוא. אימפוטנט, אמרה לעצמה והחליטה שהיא לא תתן לזה להפריע לה.
הם התקרבו למעלית הומת האדם. היו שם כמה זוגות שעברו בסדר את גיל הארבעים והיא זיהתה אותם כשכניה ואמרה ערב טוב נימוסי. אפילו גידי אמר, פעם זה לא היה קורה לו. כולם היו מחויכים ולבושים בלבן קיצי נוצץ ומעלה ניחוחות. "מה שלומך גידי?" אמרה שושי השכנה שהיתה שם עם רובוט הנראה כמו ג'ון קנדי. "הרבה זמן לא ראינו אותך". שושי יודעת שנפרדנו, היא יודעת שהיה לי קשה. שתיחנק. זונה. "בסדר, תודה" ענה גידי והתעלם מהחלק השני של השאלה. טוב מאוד. ככה צריך לענות. בלי לנדב לצלופחית הזאת פרטים.
"לאן אתם הולכים?" שושי התגלתה כמפגע סביבתי, כמטרד עלוקתי. מיקה לא רצתה שגידי יענה. למרות תשובתו המצוינת קודם לכן, הוא עלול לסבך את העניינים. ככה זה עם רובוטים, אין להם טקט. "יוצאים לבלות, אלא מה", ענתה מיקה ולא הצליחה להסתיר נימה עצבנית. התשובה היתה מקובלת על כולם. מיקה לא הבינה מה בדיוק יהיה שונה היום, גם ככה החיים נראים כמו בילוי עלוב. אולי אנשים יקנו יותר בגדים, ישתו יותר אלכוהול ויוכיחו במשך יותר שעות כמה הם לא יודעים לרקוד.
הם נכנסו למעלית, אולי עשרה אנשים ודמויי אנשים. מיקה מיד לחצה על כפתור שהשמיע מוסיקה של יום הזיכרון ההיסטורי הלקוחה מתוך מפגשים מהסוג השלישי של סטיבן שפילברג. לא היה לה כוח להקשיב לדיבורים. היא הקליקה על הצג את הקומה העליונה של גוש 47 דרום. הקומה עליונה היתה בקשתם של כל נוסעי המעלית. מהתקרה ירדו מאות בלונים ומכונה מיוחדת עשתה אפקטים של זיקוקי דינור. טיפות שמפניה נזלו ממקור בלתי ידוע למעלה והרטיבו את מאות האנשים שרקדו לצלילי מוסיקה שמרוב רעש לא שמעו אותה. מיקה הביטה בזה בהשתאות. משהו בה לא אפשר לעשות סוויץ' ולהקפיץ את עצמה לתוך ההמון. פתאום לא התחשק לבלות ערב שלם כשהיא נמחצת על ידי גופים זרים ומזיעים ומונפת למעלה על ידי כפות ידיים מתלהבות. לא היה לה כוח למוסיקה העבשה שעתה החלה להשמיע את עצמה ולצרוב את האוזניים ובכלל לא היתה מתאימה לריקודים. לא היה לה כוח לבלונים שתכף יתחילו להתפוצץ ולהבהיל אותה. היא שנאה זיקוקי דינור והיא עדיין רצתה לקנות בגדים, זה עדיין לא הניח לה. חתיכת אובססיה.
על שולחנות שעמדו בצדדים היו עוגות ורודות שנראו כמו כוס, פיצוחים עם עשבי תיבול וקיסמים שגידלו חתיכות פסטרמה שומניות. היא שמה לב שחלק מהבחורות רקדו עם חזיה בלבד כחלק מאקט מבוים של ספונטניות. את חלקן היא זיהתה כשכנות, חלק אחר היא הכירה כחברות שכנות של שכנות ואת הרוב היא לא זיהתה כלל. בין כה ובין כה, היא הסתכלה על החזיות המזיעות וזה הגעיל אותה. חזה אמור להיות דבר טהור, היגייני. הן מחללות את הסיליקון שלהם בלי בושה.
מאחורי השולחנות צצה לה פתאום בריכה מלאה מים כתומים, כנראה וודקה עם תפוזים ואנשים שונים התפלשו בה, רק ראשיהם הרטובים והמצחינים הציצו מבעד לפני המים. מיקה חשבה לעצמה שבטח גם בבריכה הזאת אנשים משתינים. אנשים, תן להם בריכה והם ישר חושבים שזה אסלה למרות שאין קרש. קרש בראש, זה מה שמגיע להם. בנוסף, אנשים כל הזמן המשיכו להגיע ונוצרה צפיפות אדירה. מיקה אחזה חזק בידו של גידי כדי לא לאבד אותו, אבל הגל האנושי החל לסחוף את שניהם עד לשפת הבריכה.
היא התחילה לקלל. לא היה לה אף אחד ספציפי לתקוף, כך שהיא קיללה, כתחליף, את הקיום האנושי מראשיתו. את האדם הקדמון, את התקופה עתיקה, את האימפריה הרומית, את הויקינגים המופרעים, את המהפכה המהוללה באנגליה, את המהפכה הצרפתית, את המהפכה האמריקנית, את המצאת הטלפון, את ג'ון קנדי, את מלחמת העולם הראשונה, השניה, את בוטרום, את העכברושים, את מי לא. היא קיללה את כל מה שהיה לו קשר לכך שהיא נמצאת עתה בעיצומו של סחף אנושי, ואם היא רק תנסה להתנגד ולצאת היא תאבד את גידי שלא מרפה את אחיזתו ממנה.
היא הרגישה שהיא הולכת ליפול לתוך הבריכה. זה היה בלתי נמנע. היא הביטה במיני שיידי וחשה צער גדול, חשה צורך להתנצל בפניה על עגמת הנפש שהיא הולכת לעבור. המיני שיידי היתה כמו תינוקת שלא אוהבת להתקלח. כל כביסה הוציאה ממנה את הרע שבה וביגרה אותה בעוד שבוע, חודש או שנה. היא כבר לא היתה צעירה. למעשה, ימיה ספורים על פני הפלנטה ובקרוב תיכנס למחזור, אבל עדיין נותרו לה כמה ימים יפים וצריך לנצל אותם עד תום.
בעודה מהרהרת בשמלתה נפלה נפילת גב מפוארת לתוך הבריכה. הטעם הדוחה של הוודקה והתפוזים הציף את עיניה, אוזניה ופיה. זה היה מחריד, היא שנאה וודקה והיתה אדישה כלפי מיץ תפוזים, ובכלל בשניות הראשונות חשה שהיא הולכת לטבוע. גידי עדיין החזיק בה כי הוא היה רובוט ממושמע ומים לא יכלו להרוג אותו. תוך מספר שניות היא התעשתה, הקימה את עצמה וזחלה כשגידי עדיין מחובר לה לוריד בחזרה למעלה.
היא היתה נראית זוועה. כל השיער שלה היה רטוב ודביק, המיני שיידי היתה מכווצת ומסכנה וכל גופה הסריח מוודקה. היא חייבת ללכת מפה. היא כבר לא רוצה בגדים וגידי הזה אפילו לא שואל אם הכל בסדר. היד שלו עדיין החזיקה את ידה. הוא שרד את הנפילה כמו כלום. מיקה הביטה לצדדים, לא היה לה כוח שאחת השכנות תראה אותה, ולא ברור למה היא חששה מזה. היא שנאה את שושי. שושי בטח ראתה אותה ותגיד לה משהו בנדון בפעם הבאה שיפגשו במעלית. צלופחית זקנה ובלה.
היא הסתכלה טוב ולא ראתה את שושי, אבל ראתה דבר מטריד הרבה יותר. זה היה גידי, בשר ודם, לא הרובוט, האיש עצמו. היא כמעט התעלפה. הוא היה נראה חיוור, הוא הסתפר, דווקא יפה לו קוצים. הוא לבש בגדים שהיא לא הכירה וזה הטריד אותה. מי הזונה שקנתה לו אותם. המבט שלו היה אותו מבט מהפנט שלקח אותה כל פעם בשבי. היא הביטה ברובוט, היא הביטה באיש והיתה מבולבלת. איזה מזל שהוא לא רואה אותה.
היא ידעה שדבר כזה עלול לקרות, אבל הדחיקה את זה הכי עמוק שאפשר. היא לא ידעה מה לצפות מפגישה אפשרית. במובן מסוים היא העדיפה לא לראות אותו, למרות שהיתה מתה לראות אותו. פגישה שכזאת עלולה להעיק על חייה, במיוחד כשהיא קיבלה אותו בחזרה, אמנם רובוטי, אבל במצב משופר מבחינת הרבה סימפטומים והתנהגויות. גידי הרובוט לא היה עייף לעולם ותמיד היה מוכן לשכב איתה. תמיד היה מוכן להשקיע ובתמורה שלא ישקיעו בו. בניגוד לגידי ההיסטורי שתמיד העדיף לגמור מהר ולהתייחס אליה כמו לבובה, כמו למכשיר בסדנה לאוננות יוצרת.
מבחינה נפשית, גידי הרובוטי לא היה תשובה הולמת. הוא היה מושלם מדי ומאולף מדי, היא תמיד רצתה שגידי ההיסטורי יהיה כזה, אבל הבינה שאולי בגלל זה היא אהבה אותו כל כך, בגלל הדפקטים, בגלל הזלזול, ההתנשאות, המריבות. כל דבר העצים את אהבתה וקיבע אותה כמו איבר נוסף בגוף, כמו גידול, ועכשיו הוא מסתובב לו פה מול העיניים שלה והיא לא יודעת איפה לקבור את עצמה. היא רועדת כולה ומתה מבושה. אם הוא יראה את גידי הרובוט, מה הוא יחשוב עליה? אסור לתת לו לחשוב שהיא לא יכולה בלעדיו.
רגע, מי זו הבחורה שנכרכת אחריו? היא נראית מוכרת, רגע, מה קורה פה, זו אני, זה לא יכול להיות, אני בהלם, הוא הזמין רובוט שלי. בן זונה. מזדיין, מה עשית, חתיכת מיקרוב, אני בהלם, תחזיק אותי גידי רובוט, תחזיק אותי לפני שאני מקבלת פה התקף לב. הוא החזיק אותה, הוא לא הבין מה קורה לה, אבל החליט שבשלב זה עדיף לא להתערב. הלב שלה דפק בקצב בלתי סדיר, לחץ הדם שלה עלה או ירד באופן קיצוני, הוודקה שנמהלה לה בגוף עשתה אותה קצת מטושטשת, אבל היא ראתה מצוין. זו היתה היא. יש רובוט שלה. היא מפורסמת.
גידי ההיסטורי כבר לא עניין אותה. בלי לשים לב היא משכה את גידי הרובוט אחריה והחליטה לעקוב אחר הזוג. מיקה הרובוטית נראתה טוב. היה לה שיער ארוך בניגוד לשיער הקצר הבלונדיני של מיקה. ידעתי, תמיד אמרתי לבן זונה שהוא אהב אותי יותר עם שיער ארוך והוא תמיד הכחיש. היא לבשה מיני שיידי צהובה, איזה טעם מחריד יש לה, זה לא מתאים לנו לעיניים. מה היא לא מבינה את זה? ההליכה שלה היתה קצת מצחיקה. בטח טחן אותה כל הלילה עם מכשיר הסקס האלקטרו ביו טנטרי.
זה הרגיז אותה כל כך שהוא עושה את זה עם אחרות, אבל היא לא ידעה מה להרגיש כשהוא בוגד בה עם עצמה. הם כבר לא ביחד למעלה מחודשיים, אבל זה עדיין נחשב בגידה. גידי הרובוטי עוד לא זיהה את המקור שלה. הוא הלך כרוך אחריה, כושל בדרך ומקים את עצמו, כל כך מסורבל ואיטי. הוא מעיק עליי, הוא פשוט מעיק עליי, אולי אשכח אותו פה, אזרוק אותו לאגם הצפרדעים השחורות. זו הזדמנות מצוינת. לא, אין טעם לעשות שטויות.
היא הרגישה נבגדת ופגועה, אבל העובדה שגידי ההיסטורי הזמין העתק שלה עשתה לה טוב. ידעתי שהוא לא מסוגל בלעדי. זואי לא תאמין לי, אבל ידעתי את זה כל הזמן. אם רק הוא היה עושה משהו בנידון לא היינו צריכים את הכפילים המטופשים האלה, אבל בעצם זה כל העניין. לא היינו מסוגלים לחיות אחד עם השני למרות שאהבנו. כן, הוא אהב אותי, אני בטוחה בזה. עובדה, למה הוא הזמין רובוט שלי ולא של איזו דוגמנית מלוח שנה אלקטרוני.
פתאום היא שמה לב שהם הלכו לאיבוד, והיא פלטה קללה עסיסית בשפה שלא קיימת. גידי סוף סוף שם לב שהיא וגם הוא עוקבים אחרי זוג. הוא לא זיהה אותם, הוא ראה אותם רק מהגב. הוא דפוק הרובוט הזה, הוא נמצא בהלם תמידי, אבל אני אוהבת אותו. הוא טיפוס מאוד נוח, מאוד מפרגן, מטפל, לא מזניח את עבודות הבית ויודע לענג אותי. מה אני צריכה יותר. כן, טוב לי איתו ושיקפצו לי כולם. שמעת שושי, טוב לי איתו.
"מי אלה?" הוא התעורר לפתע.
"אף אחד, חמוד שלי, אף אחד", היא אמרה וכרכה זרועה סביב כתפו הגבוהה. זה לא היה נוח, אבל לא היה איכפת לה. "בוא, בוא נלך הביתה. רגע, בעצם איכפת לך לקחת אותי לקנות בגדים?" שאלה אותו וחיוך זרח על פניה.
"אין בעיה", הוא ענה. נשמה, נשמה הגידי הזה.