גוף דורות

מחר בבוקר יקביל באחוריו את קרני השמש הזורחת ופניו קבורים עמוק-עמוק בתוך נבטי המלונים השחורים כעורב. ובפנים שוממים כמדבר יתבוננו קהל הצופים באחוריו הבהירים מעט יותר משאר חלקי גופו, אחוריים מצולקים, מוצפים אור שמש, יתבוננו כאילו התבוננו בפנים מצודדים, כאילו התבוננו בי עצמי."

מו ין, מתוך הסיפור "נהר יבש".
(תורגם מסינית ע"י אמירה כץ, בקובץ "כאילו התבוננו בהם עצמם".)

הוא גדל על גופת הדורות הקודמים. התעורר לחיים על הגביש הקר, כמה שנים לאחר שהחל להתהוות. הוא התחיל לאט, ובלי להבחין ברגע המדויק בו זה קרה, החליק לתוך המודעות, לתוך העֵרות. הוא בדק את עצמו: עצמו. שכבה מתחתיו שכן הורהו, שקוע למחצה בתמיסה. גופו שלו התחיל בתהליך ההרס, הכובד הנוסף החל להשקיע את הורהו לסופו המפורר, אבל בינתיים, הייתה עוד דרך רבה לפניו ושטחים לא נודעים בגוף הורהו אותם עדיין לא כיסה, עדיין לא הטביע בחותמו. זה היה גדול ממנו: התשוקה לגדול, למצוא כל חריץ בגביש ולמלא אותו, לשעתק כל חלק בתבנית הקבועה שאומרת: אני. עצמי. זמני שלי.

הוא הרגיש את היסודות שסביבו, שמע את האדמה מתפוררת, מאכילה אותו בפירורים שאולי היו פעם חלק ממישהו אחר. הוא אסף אותם בקפידה, קרא להם בשם, קרא להם למקום בו היו נחוצים. שמם היה: אני. לפרקים מצא חלקים גדולים יותר, שצורתם מוכרת. הם באו מלמטה, נושאים סיפורים מדורות קודמים, דורות שהיו כעת שקועים לחלוטין מתחת למים. הם נשאו עימם מסר: היינו שם. הנה באנו. הוא לא יכול היה לעשותם לשלו, לא בלי לעבור שינוי. בימים של רעב הוא השתנה. היו מקומות בהם התבנית נשאה צלקות עבר, שהפך לעברו. ובצד אחד שלו הוא הכיר חומר חדש שהורהו לא ידע. הוא נלחם, הוא ניצח. גם זה היה אני. הצד ההוא היה שונה, והוא הבחין בשוני. על גופם של הדורות הקודמים, התבנית השתנתה. זו הייתה לו הפתעה נעימה: הוא הגיע מהמרכז, וידע רק אחדות. כשגדל והרחיק, גילה עולמות חדשים של צורה, צבע, ריח. ריקוד החומרים נמשך.

באותה פינה רחוקה השינוי היה גדול מדי. יצועו המתפורר, יצוע הדורות הקודמים, כבר לא יכול היה לתמוך בגופו שנעשה כה שונה. הם שקעו – הם נסו על נפשם, נסחפו אל החוף, אל מצע מבטחים לח שהבטיח התחלה מחודשת. חלקים חזרו עם השפל, הגיעו אליו, לצד שלא שונה. הוא אסף אותם, והם אמרו: כאן אנחנו דומים. וכך צדו השני הפך, לצדו השני. אני היה אנחנו. וצדו השני נותר חסר מצע, שקוע למחצה בתוך התמיסה המאכלת. שקוע טרם זמנו. בקיעים החלו להתגלות בין השניים, שבר נוצר. הוא צפה בו מרחיק, כאילו התבונן בו עצמו. הוא חש את החומר החדש, החופשי עדיין, נוגע במקום בו היה פעם הוא עצמו. צלקת גדולה נשארה שם, מזכירה את הפרידה. דור חדש כבר החל לצמוח עליו, מכסה את הצלקת בהעתק כמעט-מושלם, מספר את הסיפור לדורות הבאים.

השני נסחף בזרם, מספר סיפור חדש.