בהתחלה רואים רק את הקסדה, נצנוץ מתכתי שנראה כאחד מהחזרי האור שיוצרים הגלים, אבל מהר מאד הוא הופך לחרוט מוזהב שגדל וגדל, ואז הקסדה בוקעת מבין הגלים ואחריה רעמת השיער הזהוב מעל המצח החלק והעיניים הירוקות שמבטן תכליתי. היא מתקדמת אל החוף, היישר אל המקום שבו יושבת דנה ליד עמדת המציל. המים קרים אבל אין שום רמז לכיחלון בשפתיים המושלמות. ככל שהיא מתקרבת, המים הופכים רדודים יותר ויותר והשריון שעוטה אותה כמו בגד ים מופיע בהדרו מבין הגלים, עם פיתוחי זהב שעוטפים את החזה המדהים ונגמרים רק במקום שבו המותניים הופכות צרות והגלים מלחכים את הבטן השטוחה, הרי שריון אמור להגן, חושבת דנה, לא לחשוף את הגוף האלוהי הזה בצורה כל כך סקסית.
דנה יושבת על החוף ומביטה בניביס שמתקדמת היישר אליה בצעד כמו צבאי. מטריד אותה הניגוד בין הארשת הקרה שעל הפנים היפות לבין הופעתה המגרה, אבל הרי זה כל העניין. אולי עכשיו יואב וחבריו ילמדו להסתכל גם בעיניה של בחורה ולא רק בשדיים.
ואיזה שדיים! בכל צעד הם נעים בחזיית המתכת בצורה שמעוררת בדנה דקירות קנאה. היא מעיפה מבט הצידה ורואה אותם שם, משחקים כדורעף, או ליתר דיוק עומדים ומתווכחים. החוף כמעט שומם באזור הזה, עונת הרחצה נגמרה לא מזמן והוא זרוע שקיות ובקבוקים ריקים. רק במרחק, ליד המים, כמה זקנים שבאים להתעמל. עמדת המציל סגורה וכך גם הקיוסק המתפורר מעבר לדרך הלבנים. הבחורים מצדם לא מסתכלים בכלל לעברה, כאילו אתמול בלילה לא היה.
מוטב כך, מוטב שאף אחד לא יראה את הדמות המרהיבה, שברכיה כבר עברו את קו המים. לא, היא לא ממש נראית שייכת לכאן, עם החרב הארוכה הזאת שחגורה לה באלכסון על הגב, וכבר אפשר לראות את המגפיים הגבוהים העשויים רשת ממתכת כלשהי. רגליה ארוכות כל כך אבל חזקות, ודנה כמעט נאנחת בתסכול. מרשימה – זאת המילה. מושכת ובה בעת מעוררת כבוד. אליה אף אחד לא יתייחס כמו זבל, זה בטוח.
בחשש מסוים דנה נעמדת כשניביס מגיעה אליה, הרי היא לא רוצה ליצור רושם רע על הלוחמת האדירה. גם כך עדיין עליה להרים את ראשה כדי לפגוש את העיניים הירוקות. ענקית, היא מהרהרת – לפחות מטר תשעים של גוף שמיימי בתוך השריון המוזהב, שרסיסי מים נוצצים מעטרים כאבני חן.
מבטה היציב של ניביס לא משתנה כשהיא מביטה בדנה ומפנה את ראשה ממנה אל חבורת הגברים השקועים במשחק.
"אלה הם?" היא שואלת.
דנה מאהילה על עיניה ומסתכלת ליתר בטחון שוב. "רגע". אף אחד לא ניקה את החול מהבטון של מגרש הכדורעף כבר הרבה זמן. בין שני עמודי מתכת מגולוונת מתוחה רשת קרועה. ליד הקיוסק היא מבחינה בגבר מבוגר מטייל עם כלב שחור, אך נעלם מאחוריו. וכרגע עומדים שלושה שחקנים בכל אחד מצדי הרשת ומתווכחים במקום לשחק. באחת הקבוצות יש בחור צעיר שדנה לא מכירה. הוא לא היה אתמול עם כולם והיא לא רוצה טעויות. עדיין אף אחד לא מסתכל עליהן, ודנה אומרת, "ההוא הנמוך עם החולצה הכחולה לא שייך".
"בסדר". ניביס מהנהנת. "השאילי לי את גלימתך".
דנה מביטה בה בחוסר הבנה. הבעתה של ניביס מתרככת והיא מחייכת אליה כמי שפונה אל ילדה קטנה ולא מבריקה. "אני לא נראית כבת המקום, נכון?" מבטה פונה אל עבר חלוק הרחצה של דנה שמוטל על החוף. "הגלימה בבקשה".
דנה נחפזת להושיט לה אותו. קצת מצער לראות את הדמות היפהפייה מתעטפת בחלוק מהמשביר שמגיע לה עד למעלה מהברכיים ומסתיר בבד מגבת ורוד וזול את פיתוחי השריון המוזהבים. צעדיה הנחרצים של ניביס מאלצים את דנה לרוץ כדי להשיג אותה כשהן מתחילות ללכת אל משטח הכדורעף. הוויכוח על המגרש נמשך ויואב עומד, הכדור מתחת לזרועו, ומתעקש שהיתה נקודה. דנה יודעת שבין אם הוא צודק ובין אם לא, המשחק לא ימשיך עד שדעתו תתקבל – ככה זה עם יואב. היא רואה את הבחור הלא מוכר צועק משהו, מרים אצבע משולשת והולך משם. לרגע היא תוהה אם יש לניביס איזו יכולת לגרום לחוף להיות עוד יותר שומם מהרגיל, כך שאיש לא יראה כשתשלוף את החרב הזאת ו…
"ניביס", שואלת דנה בקול קטן, "מה את מתכוונת לעשות?"
ניביס עוצרת ומביטה בה פיה מתעקל בחיוך שלא מגיע לעיניה הירוקות. "מה זאת אומרת? את קראת לי".
"אני לא אמרתי כלום".
חיוכה של ניביס מתרחב אבל מבטה נשאר בוחן וקר כשהיא מלטפת את לחיה של דנה. עם הגובה הזה דנה נראית לידה כמו ילדה. "שמעתי את הזעקה שלך".
דנה שותקת. היא לא אמרה כלום, לא אתמול בלילה, גם לא כשכולם גמרו איתה והלכו לראות טלוויזיה בחדר השני, ולא היום, כשהלכה איתם לים כאילו כלום לא קרה, כאילו גם בשבילה אתמול היה סוג של בילוי. היא לא התחילה לצרוח באמת עד שנשארה לבד. אתמול בלילה היא היתה המומה מדי – רגע אחד עוד שכבה מתחת ליואב, נאנחה וניסתה להיראות כאילו גם לה היה טוב וברגע הבא הדלת נפתחה וכולם נכנסו. "לא אכפת לך, נכון?" שמעה את יואב אומר כשאיתמר מיהר ראשון לעלות עליה בגופו הכבד לפני שתספיק לקום או להגיב.
היום היא ישבה על החול והביטה בגלים השנואים כשהיא מגלגלת את המילים שוב ושוב בראשה. "לא אכפת לך נכון?" והצעקה הדהדה בתוכה יותר ויותר חזק, אבל שום קול לא יצא מפיה. ממילא אף אחד לא מקשיב לה, לא באמת.
ובכל זאת ניביס כאן. ניביס שמעה ובאה לעזרתה. אז למה היא מקשה עליה? למה לא לתת ללוחמת לעשות את מה שהיא יודעת לעשות עם החרב שלה?
ניביס מהנהנת ומחדשת את הליכתה. צעדי הענק הנחרצים שלה מאלצים את דנה לרוץ כדי להשיג אותה. לרגע נדמה לה שניביס שוב הבינה אותה בלי שאמרה דבר. בינתיים במגרש הכדורעף כבר נועץ דוד השמן מרפק במותנו של יואב ומצביע אל זוג הנשים המתקרב והוויכוח דועך במהירות. "הופה, דנה", נשמע קולו של איתמר וחיוך מאיר את פניו הרחבות. "מה הבאת לנו כאן, מה?"
"לו אני חותכת את הלשון", אומרת ניביס מעבר לכתפה. דנה חשה יובש בפיה. היא שונאת את איתמר, שונאת את כולם, אבל משום מה לִבה פועם בבהלה כאילו היא זו שצריכה לפחד.
"חברה שלך זאתי?" דוד מתקדם, ידיו על מותניו, זיפים מכוערים מעטרים את לחייו. אתמול הם דקרו אותה והוסיפו לתחושת הגועל. המבט בעיניו של דוד כה דוחה עד שדנה יודעת מה ניביס תגיד עוד לפני שהיא שומעת את הקול העדין אומר בשקט, "לו אני עוקרת את העיניים".
דנה מופתעת לגלות שהיא רוצה לצרוח לטיפשים השחצנים האלה לברוח. בעיני רוחה היא רואה את דוד, עם חללים מדממים פעורים במקום שבו היו עיניו, והוא זועק באימה וכאב, למה לעזאזל אכפת לה? לאף אחד מהם לא היה אכפת ממנה אתמול.
"מי הכוסית, דנה?" מחייך יואב, שמחזיק את הכדור מתחת לזרועו. "היה לך טוב אתמול אז הבאת אותה גם?" הוא מביט סביבו כדי לחגוג את הצלחתו. מרוצה מעצמו עד כדי גועל. יואב הוא לא השרירי או הגבוה ביותר, אבל איכשהו הוא המנהיג. הוא מושך את המבטים בכל מקום שבו הוא נמצא. הפנים שלו מוארכות ושיער השחור הקצר מסורק ככרבולת מעל המצח. השילוב של העיניים העזות עם חצי החיוך שבזווית פיו, יוצר רושם של מין נינוחות בוטחת. את מי היא מרמה? שחצנות, זה מה שנודף מיואב למרחקים, שחצנות טהורה.
"בטח תיירת". אבי ניגש בהילוך שחצני מהצד. לאבי יש רעמת שיער בצבע חולי שמזכיר לדנה כבשה מתולתלת אבל אבי מצידו משוכנע שגוון השיער הבהיר שלו הוא סיבה להטריד כל בחורה מחוץ לארץ שהוא פוגש, העובדה שלא היתה לו מעולם הצלחה עם אף אחת מהן לא משפיעה עליו. "יו ספיק אינגליש?" הוא שואל ומנסה לגעת בזרועה של ניביס. סטירה מהירה כברק מעיפה אותו אל החול לצהלת חבריו.
"עצבנית זאת", מאבחן דוד במין שביעות רצון מטופשת. למה הם כל כך מרוצים מעצמם? הם באמת חושבים שהיא הביאה להם חברה סקסית כדי שיתחלקו בה? שהגיחוכים האוויליים שלהם מעוררים אצלה משהו מלבד רצון להקיא? היא אפילו לא זוכרת מה משך אותה ביואב, בטח לא העיניים התוקפניות האלו, והשאר? מזדנבים שהולכים כמו כלבים אחרי מנהיג הלהקה.
"לא נראה לי שהיא תיירת. רוסיה בטח", אומר ארז מאחור.
כלבים, דנה פוחדת מכלבים, במיוחד היא שונאת כשיש כלב דרוס על הכביש, ואז היא תמיד עושה עיקוף גדול ומסיטה את מבטה הצדה כדי לא לראות.
"בקרוב אתה תתגעגע ליד שלך", קולה של ניביס שקט אבל תקיף כשהיא משפילה את מבטה אל החול, אל אבי הנדהם השרוע שם. אבל החברים לא מסתכלים בו. המכה הסיטה מעט את החלוק ועתה הם מביטים בגלוי לכיוון החזה שנחשף מעט ולא מעלים בדעתם מה עומד לקרות בשניות הקרובות. ספק אם שמעו בכלל את האיום המפורש, אבל דנה מבינה שניביס איננה מתבדחת. היא מתנערת מקפאונה, עוקפת את ניביס בריצה ותופסת בזרועותיה. "לא, ניביס", היא אומרת.
ניביס מביטה עוד רגע אחד באבי ולבסוף משיבה את מבטה אל עיניה של דנה. המבט הקר והאומד נראה לה מוכר איכשהו. היא מרגישה מטופשת כשהיא חשה את שרירי הברזל מתחת לחלוק. מגוחך להתנהג כאילו היא באמת יכולה לעצור את ניביס, אבל היא לא מרפה.
"את מסתירה, דנה", אומר יואב מאחוריה.
כולם צוחקים בצייתנות ואיתמר מוצא את האומץ להוסיף, "אולי היא רוצה להסתכל בעצמה מקרוב".
"אני יודעת מה היה אתמול בלילה", ניביס מדברת אל יואב מעל ראשה של דנה, "ואתם תשלמו על זה".
שתיקה משתררת מאחורי גבה של דנה והיא שומעת כמה לחישות מפרות אותה. דנה שואלת את עצמה אם הם מתחילים להבין עכשיו שהבלונדינית הגבוהה היא לא בדיוק מה שהם חשבו.
"נשלם על זה?" קולו של דוד עולה בלעג זועם "למה מה תעשי בדיוק?"
"דנה!" קולו של יואב גורם לה להפנות את ראשה. עיניו הקשות ננעצות בה כשהוא אומר "אז מה? הלשנת עלינו לאיזה ארגון של פמיניסטיות, נכון?"
דנה מסתכלת חזרה אל ניביס, שצל של חיוך עולה על פניה. במובן מסוים זה בדיוק מה שקרה.
"מה יש?" מתערב איתמר. הוא פורש את ידיו לצדדים ואומר לחבריו, "שרק תגיד שלא היה לה כיף אתמול".
דוד וארז מהנהנים, אבל יואב זוקף אצבע מזהירה לעברו ואיתמר משתתק. לניביס הוא אומר, "כדאי לך לרדת מהעניין ומהר, שלא אצטרך לעשות משהו שתצטערי עליו. תאמיני לי שתצטערי".
"יש לנו מצלמה", מתפרץ ארז ומקלקל ליואב את שורת המחץ. "אם תעשי בעיות, כל מה שהיה אתמול מצולם".
"שמעת פעם על מצלמת רשת? אה? או שזה מסובך מדי בשבילך?" מצטרף גם דוד. דנה נזכרת במחשב הנייד של יואב, שהיה פתוח על השולחן מרגע שנכנסו לחדר ועד…
ברכיה כושלות, אך נפילתה נבלמת בגופה הגדול של ניביס. השיער הזהוב מכסה אותה כאשד והיא טומנת את ראשה בחלוק הוורוד.
"לסביות! ידעתי!" צועק איתמר, ונענה במקהלה מכוערת. דוד צוהל, ארז צוחק צחוק צורמני ויואב מכווץ את שפתיו ונושם פנימה במין שריקה דוחה.
"ואת עוד ריחמת עליהם", שומעת דנה את קולה החרישי של ניביס באוזניה. היא מבינה פתאום שמעולם לא ראתה את שפתיה של ניביס נעות. אבל היא הרי לא יודעת עליה דבר. היא ידעה שניביס באה עוד לפני שראתה אותה, וחשה את כעסה שלה משתקף בעיניים הירוקות שעלו אליה מן הים אבל מה עוד?
"בוא'נה, יא מאנייקית". אבי קם עכשיו מהחול, עיניו מכווצות בזעם. "אני בדרך כלל לא מרביץ לבחורות, אבל אם את רוצה, אפשר לארגן משהו".
"את מוכנה לזוז עכשיו?" שואלת ניביס. דנה חוצצת עדיין בינה לבין אבי.
דנה לא זזה. "זאת היתה אשמתי", היא מייבבת לתוך החלוק.
"אשמתך?" העדינות נוטשת לשם שינוי את קולה של ניביס והוא נשמע אפילו עוין מעט.
דנה מסיטה את מבטה אל אבי. ראשה עדיין שעון על חזה של ניביס. שלא כמו חבריו מאחור, דנה רואה מבעד לדמעות את עווית הכעס שעל פניו מתפוגגת קצת כשעיניו פוגשות בעיניה של ניביס ואת גרוגרתו נעה בתנועת בליעה. הוא חושק שיניים בהפגנתיות ופונה אל החבורה, כאילו רק עקרונותיו מונעים ממנו להכות אישה, אבל דנה כבר מזהה את הפחד ואבי נראה לה לפתע עלוב מאוד. מי שצריך להסתפק בפירורים שזורק לו יואב הוא מפסידן, למעשה, ככה כולם. מתחילה לחלחל בה ההבנה המעודדת שאם יואב מקיף עצמו בחברים כאלו, זה אומר משהו גם עליו.
אבל יואב לא מתכוון לתת לה לצאת כשידה על העליונה. "את לא התנגדת, וזה מצולם! אז אם את והחברה הלסבית שלך תלכו למשטרה יש לי הוכחה שהכל היה מרצון", הוא אומר בחיוך ומבליט את סנטרו לעומתה "ואם לא תשבי בשקט, אני יכול לשלוח עותק לכל מי שמכיר אותך".
"וגם אם כן". כרגיל, ארז לא חושב לפני שהוא מדבר.
"את מבינה שאין ברירה?" שומעת דנה את ניביס לוחשת. היא מתאפקת לא לפרוץ בבכי. התמונות יגיעו לכל מי שמכיר אותה. 'זונה' זה מה שיגידו עליה, היא הרי באמת לא התנגדה, אז מי יכול להגיד שהיא לא נהנתה מכל רגע? ומצד שני, לתת לניביס להרוג אותם? ממש להרוג, כאן על החוף? השמש מתחילה לנטות אל הים והבזקים מחלונות הבניינים המרוחקים מכים בעיניה. היא עוצמת אותן לרגע ורואה בבהירות מוחלטת איך תוכנן האונס אתמול בלילה. זה התחיל קצת יותר מוקדם, אתמול בסלון של איתמר, שם ישבו כולם סביב יואב, צחקו והתלהבו כשהסביר להם את תוכניתו, צעד אחרי צעד. אחר כך הוא הביא אותה לדירה אחרי ששיכר אותה מעט בפאב וכל השאר חיכו בחדר השני, הקשיבו לקולות והתאפקו לא לצחוק עד שהוא קם ופתח להם את הדלת. כשהוא גמר ונאנח בקול רם, "דנה דנה", האם זה היה סימן מוסכם?
כן, זה היה אונס מתוכנן היטב. אם ארז הטיפש לא חשב לפני שהזכיר את המצלמה, סימן שמראש הם תכננו לצלם את הכל כדי שלא תתלונן. לא צריך כוחות על-חושיים כדי לראות את זה, רק להפסיק להתעלם ממה שמונח מתחת לאף. מה באמת יראו במחשב של יואב? הרי הוא היה מונח על השולחן בכיוון שאליו הצביעו רגליה. אולי את הפנים שלה לא יראו. אבל הדבר הכי בולט…
היא פוקחת את עיניה. "יראו לכולכם את התחת", המילים נפלטות מפיה אבל קולה עדיין יבבני, ונדמה שהרושם שעשתה עלוב, כי יואב שם את ידיו על מותניו ומנענע את עכוזו לעברה, "אוּוּוּוּ, כמה אני מתבייש", הוא אומר. ואיתמר הקופץ מאחור כמו תמיד לא רוצה לפגר אחרי יואב ולכן מפנה לה את גבו, מתכופף ומנענע את ישבנו שאיננו קטן. בחילה עולה בדנה כשהיא נזכרת כמה שעיר הוא. היא משפילה נועצת את מבטה בחול וסוגרת את פיה בכוח. למה בעצם לא תגיד לניביס לעשות את מה שבאה לעשות? באמת אין לחלאות האלו זכות לחיות. איזו טיפשה היא שחשבה שיתביישו כשיראו אותם בסרט. הרי הם לא התביישו מאף אחד אתמול בחדר של יואב.
הם לא התביישו.
התחלה של חיוך גורמת לזווית אחת של פיה להתעקל והיא מרימה קצת את ראשה ומביטה ביואב במצח מורכן כמו מתאגרף או שור נוגח."תגיד, יואב". היא מכחכחת בגרונה, עדיין לא שולטת לגמרי בקולה. "אם אתה מסתכל על התחת של החבר שלך כשהוא מזיין" – היא נושמת עמוק בזמן שהיא מחפשת אחרי ניסוח מתאים – "אתה צריך להיות די הומו בשביל לאהוב את זה, לא?"
לסתו של יואב מתקשה. הוא ניגש אליה בחזה בולט. אלמלא ניביס שמאחוריה היא כבר היתה קופאת מפחד, בדיוק כפי שקרה לה אתמול. יש ביואב משהו שאומר שהוא יקבל את שלו, כך או אחרת. בדרך כלל הוא לא צריך להיות אלים ואפילו לא ממש לאיים. ההתנהגות שלו גורמת לך להרגיש שחסר לך שתאמרי לו "לא".
פניו נמצאות פחות מחצי מטר ממנה כשהוא אומר, "חתיכת זונה מזדיינת. את זאת שנמרחת על הציצים של הזונה הלסבית הזאת".
דנה מנגבת את עיניה מהלחלוחית, אבל לא מנתקת ממנו את מבטה. כן זו היתה אשמתה – היא פחדה ממנו. כמה שתעמיד פנים שבעצם היא אהבה אותו והוא מעל באמונה, זה לא ישנה את האמת, והעובדה היא שהיא התמסרה לו מתוך פחד. ויואב? הוא לא העמיד פנים כמוה, הוא פשוט התחלק בה עם חבריו, כמו שלל ציד. עכשיו היא מרגישה את החום עולה בפניה אבל אינה מסוגלת יותר לעצור בעצמה. "בסדר", היא מהנהנת, "אז אתה לא הומו כמו איתמר".
"מי הומו מי?" צועק איתמר מאחורי גבו של יואב אבל יואב ודנה מתעלמים ממנו.
שוב הראייה של דנה מיטשטשת והיא מעווה את פניה וממשיכה. "אתה אפס. אתה כלום!" קולה מתרומם לצעקה, "רק אפס עושה דבר כזה בשביל להתחנף לחברים שלו". הם עומדים זה מול זו, זעם מול התרסה דומעת. דנה מושכת באפה ומנסה להחניק את היפחות הנפלטות מפיה, אך מרגישה קלילה יותר, כאילו עול כבד ירד ממנה. כל אותו זמן היא אינה מסיטה לרגע את עיניה מאלו של יואב, שכעת זוקף אצבע לעומתה. "עכשיו…" הוא עוצר לרגע, ליתר הדגשה "עכשיו הלך עליך. כולם יראו את הסרט הזה, ואני מתכוון כולם!"
"למי את קוראת הומו?" מצליח סוף סוף איתמר לעבור את יואב ולהידחק ביניהם. יואב נושך את שפתיו בתסכול.
בתגובה דנה מפנה את ראשה אל איתמר שפניו כמעט צמודים לפניה, היא נסערת מדי בשביל להעמיד פנים אדישות ועליה להתאמץ כדי לא לסגת לאחור, לכן היא מחקה את יואב ואומרת באותו ניגון איטי במכוון, "מי – שעומד – לו- בגלל – שהחברים – שלו – מסתכלים – לו – על התחת – הוא – הומו".
פיו של איתמר מתעקם בעלבון והוא מרים את ידו להכות. ידה של ניביס אוחזת בדנה ומושכת אותה אחורה מטווח הסכנה, וידה השנייה נשלחת אל ניצב החרב שמאחורי הכתף עטופת החלוק. דנה צורחת, ידיה מליטות את פניה, אבל יואב, שבמילא כועס על איתמר, תופס בגסות את כתפו וכמעט קורע את חולצת הטריקו שלו. "אידיוט! אתה רוצה שיהיה לה על מה ללכת למשטרה?"
"אני בעקרון לא מרביץ לבחורות" מנצל אבי את ההזדמנות להציל את כבודו, "אבל אם לאיתמר אין בעיה, שיהיה לו לבריאות".
דנה יודעת שהם פוחדים. לא שהם מאמינים יותר שניביס באה לשכנע את דנה להתלונן במשטרה, אבל נוח להם להעמיד פנים שכן. יש משהו מאיים מאוד בבלונדינית הגבוהה הזאת, גם אם הם לא מבינים שלא מדובר רק במכות יבשות ובהשפלה. מובן שגם אם היו יודעים במה מדובר, לעולם לא היו מסוגלים להודות לדנה על שהצילה אותם. "בבקשה ניביס", היא אומרת, הפעם בלי דמעות.
איתמר מרים את קולו. "למה? היא קוראת לי הומו ואני צריך לשתוק?"
"אתה לא מבין?" צועק יואב כדי לגבור עליו ואז מנמיך את קולו, רוכן לעברו ומביט לצדדים, כאילו החוף איננו שומם מספיק. "הפמיניסטית הלסבית הזאת רוצה שנרביץ לה בשביל שהיא תוכל להעיד במשטרה שאנחנו מאיימים עליה. ואז הזונה הזאת עוד תגיד שגם אתמול איימנו – "
בעוד יואב מדבר, ניביס מפנה את גבה לבחורים ואומרת לדנה, "בקרוב אני צריכה ללכת. אין לך הרבה זמן".
דנה משפילה את עיניה. אתמול, כשסרחון האלכוהול היה על פניה, כשהאצבעות הגסות מיששו אותה כאילו היתה חפץ, היא לא מצאה את הכוח להגיד את זה אפילו פעם אחת.
"לא", קולה רועד. הן עומדות רגע בשתיקה זו מול זו, אבל דנה מנידה בראשה ולא זזה ממקומה. היא מסיטה מלחיה קווצת שערות, זוויות פיה עדיין נוטות מטה אבל עיניה האדומות מבכי יציבות עכשיו, והיא נועצת אותן בניביס בנחישות דומה לדרך שבה הביטה קודם ביואב.
ניביס מטה את ראשה הצדה. "מה תעשי עם הכעס?" דנה שומעת פליאה אמיתית בקולה.
"אני אתגבר", דנה בולעת את הדמעות. "כמו תמיד, כמו שכולנו כאן עושות".
ניביס רוכנת מעט אל דנה וחיוך רפה עולה על שפתיה ועולה מעט לעיניה. היא מהנהנת, פונה בחזרה לעבר החוף ומלטפת בדרכה שוב את לחיה של דנה כשהיא חולפת על פניה. שתיהן מתעלמות כשאבי צועק, "יש לך עוד סיכוי אצלה, חבל!" וחבריו מריעים לו. דנה נשארת במקומה ומביטה בניביס צועדת לעבר הקסדה שהשאירה על החול. כמה מגוחך להתכווץ במבוכה מההערות האלה, כמו להיעלב מנביחה של כלב. היא שונאת אותם, את כולם, אבל לא זו הדרך.
"אל תזרקי אותה, דנה! את שוברת לה את הלב", מוסיף דוד, אבל הפעם איש לא מקשיב לו. כאילו הסתיים פסק זמן לא מוכרז, הם מסתובבים כאיש אחד וחוזרים למשחק. רק ארז יוצא פתאום מהחבורה וניגש אליה, מצחו מקומט ופיו קו ישר ורציני. "תראי דנה", הוא אומר בקול נמוך ומלכסן לרגע מבט אל גבו של יואב, שכבר העיף את הכדור מעל הרשת. "מה שהיה אתמול לא היה בסדר. אני ממש ממש מצטער, באמת". ידו מונחת על חזהו והוא מטה את גופו אליה. "אל תדאגי לגבי הסרט – אני אדאג להשמיד אותו, את יכולה לסמוך עלי".
אבל דנה כבר השילה מעצמה את העמדת הפנים שליוותה אותה כל כך הרבה זמן. מספיקה לה הצצה חמדנית אחת של ארז מעבר לכתפה לכיוון ניביס המתרחקת כדי להבין שכלום לא השתנה באמת. כל האכפתיות הדלוחה הזאת רק נועדה להשיג איכשהו את הבלונדינית הגבוהה שדנה היא הקשר היחיד אליה. אף אחד לא יתייחס אליה יפה אם הוא לא רוצה להשיג ממנה משהו ונמאס לה, נמאס לה לשחק את המשחק הצבוע הזה. לחייה השמאלית מתכווצת בתיעוב, כאילו מראהו של ארז מעלה טעם מר בפיה, והיא סוטרת לו בכל כוחה, לא חזק כמו ניביס, אבל מספיק כדי להשאיר אותו עומד המום במקומו ולאפשר לה לברוח משם בריצה.
על החול מחכה לה החלוק הוורוד שניביס הפילה. היא עומדת ומביטה חליפות אל הים ואל החוף. החוף שומם וזרוע אשפה כמקודם. אפילו הזקנים המתעמלים כבר נעלמו ובמגרש הכדורעף שקועה חבורה של פחדנים שפלים בעולמם המוגבל והריקני. מן העבר השני נבלעת קסדתה הזהובה של ניביס בין הגלים ועומדת להיעלם לגמרי. היא לא יודעת מה מחכה במעמקים שניביס הולכת אליהם – היא רק יודעת שכאן על היבשה אין שום דבר ששווה להישאר בגללו. אבל ניביס מסוגלת להבין. היא הרי הקשיבה לדנה, ועשתה זאת בלי לבקש כלום בתמורה. דנה מתחילה לצעוד בעקבות ניביס, יותר ויותר עמוק, עד שהמים מכסים אותה, והיא נעלמת לגמרי בין הגלים.
אחרי זמן קצר מתחילה רוח לנשוב, כפי שקורה לא מעט בעונה הזאת. החול שמתערבל באוויר קוטע בסופו של דבר את משחק הכדורעף וחמשת השחקנים מתחילים ללכת לכיוון השיכונים. הם מתווכחים על התוצאה, אבל הרוח המייבבת מטביעה את קולותיהם. וכך הם הולכים, עיניהם דומעות מהחול וכל אחד צועק לעצמו בלי לשמוע את האחרים ובלי שאף אחד ישמע אותו.
סיפור טוב. אהבתי.
אז רק כדי להבהיר,
המסר בסיפור הוא שאשה שנפלה קרבן לאונס צריכה לסלוח לתוקפיה ולהתאבד?
הסיפור הזה הוציא ממני תגובה רגשית שלילית ביותר.
האם הכותב באמת סבור שברגע ההבנה של דנה שהיא נתקפה על ידי חבורה של עלובי נפש, היא יכולה להחלים ולסלוח?
אנוביס אני לא יודע אם נהוג לענות לתגובות כאן או לא, אבל אני חייב לשאול, מאיפה הגיעה הנה המילה 'לסלוח' ?
לאנוביס, אני לא ראיתי שהיא סלחה להם. זה לא נראה בכלל כאילו היא סלחה. אני גם לא סגורה על ההתאבדות. יש מצב שהיא באמת הלכה אחרי ניביס למקום שהיא באה ממנו.
אישית, פחות חיבבתי את הסוף הזה, כי הוא סוף של בריחה. הגיבורה לא מסוגלת להתמודד עם מה שקרה, היא מפחדת ממה שיקרה אם היא תתלונן ובורחת. אם היא טבעה או הגיעה למקום ממנו ניביס באה – זה כבר לא מסופר.
אבל לא ראיתי שום תהליך של סליחה שם. כל מה שראיתי זה חוסר רצון להמשיך את מעגל האלימות. (וחבל, כי הגיע להם לחטוף מכות הגונות. מאוד הגונות).
עדו – תמיד כדאי לענות לתגובות.
אני גם לא אוהבת את הסוף. הרעיון מקורי מאד, אבל מגיע לנקודה שבה האפשרות היחידה של הבחורה שנאנסה אונס קבוצתי הוא להתאבד / לברוח. הויתור על העזרה של האלה הגיוני, אבל ההחלטה להתמודד על ידי שתיקה איומה בעיני.
האמת? היו הרבה הצעות לסופים שונים שבהם בין השאר דנה הופכת לסוג של ניביס בעצמה, התעקשתי על סוף שלא מכריע בעד הפנטזיה אלא משאיר את ההחלטה לקורא (כפי שכתבה יעל "זה כבר לא מסופר") כלומר עכשיו גם אני כבר לא יודע יותר ממך מי באמת ניצח, הפנטזיה הקסומה או המציאות העלובה שלנו.
אני מקווה שאנוביס תסלח לי אם גמד ספרותי כמוני יתלה באחד הענקים הכי גדולים שיש, אבל האם מי שקורא את 'המשפט' של קפקא מסיק מתוכו ש" הברירה היחידה של מי שקיבל גזר דין מוות שרירותי הוא ללכת בהכנעה למותו" ?
לא כתבתי מנשר פמיניסטי או סיפור אגדה עם מוסר השכל, הסוף לא חייב למצוא חן בעיני אף אחד וזה בסדר גמור אם יעל יוצאת מהסיפור עצבנית על חבורת הגברים ורוצה לכסח אותם במכות, זה בסדר גם לכעוס על דנה המעצבנת הזאת שמצד אחד מזמנת את ניביס לעזרתה ומצד שני לא נותנת לה לעשות את העבודה. מכיוון שאני גבר ומעולם לא אנסתי אף אחת אין לי באמת את כל הנתונים אבל לפי מה שקראתי בעיתונים לא מעט נשים נאנסות ואכן שותקות בעניין, נכון, החלטה איומה גם בעיניי.
בעיקר מוזר לי – ותמיד היה לי מוזר – שאין באתר הזה אזהרות טריגר על דברים כאלה.
הכוונה לאזהרה מפני תכנים "עוכרי שלווה"?
"בלי פאניקה" אינו פורום תמיכה ואין לו או לעורכו כל שאיפה להגן על שלוות נפשם של הקוראים – אפילו להפך. קוראי האתר מוזמנים להניח שכל הסיפורים שהם קוראים פה עלולים לתקוף אותם מכיוונים בלתי צפויים. הלוואי שהיו יותר כאלה.
מצויין.
ממש סיפור מצויין. הפער שבין עליבות המקום והאנסים לבין ההוד של ניביס. ההתפתחות בצורת המחשבה של דנה.
זה סיפור עוכר שלווה ודורש מחשבה, ואני אוהבת אותו.
יופי, ותודה.
לעדו ויעל:
קיבלתי, המילה 'לסלוח' לא מתאימה כאן.
כמו שאמרתי, הסיפור הוציא ממני תגובה רגשית חזקה אז יכול להיות שהתגובה שלי הייתה קצת נמהרת.
כנראה שפשוט שנאתי את הדרך שדנה הגיבה, מכל הבחינות.
לדעתי היא הייתה צריכה לתת לניביס להרוג אותם. באכזריות.
רק כדי להבהיר, אני חושבת שהסיפור כתוב נהדר והוא ממש תפס אותי. אני מבינה שהסיפור הוא רק סיפור והוא לא מהווה 'מסר' בשום צורה שהיא. כנראה שהוא נגע בי.
באמת תודה על המחמאות, כן, גם אני חושב שדנה היתה צריכה לתת לניביס להרוג את הבחורים, בגלל זה ניביס באה מלכתחילה.
אפריים קישון כתב פעם על ארבינקא : 'אני יודע שאני המצאתי אותו אבל מאיפה יש לו כל כך הרבה שכל?'
כך גם לגבי דנה, אין לי מושג מאיפה היא הצליחה לגייס מספיק גודל נפש כדי להגן על אלו שאנסו אותה, אני רק יודע שיש נשים כאלו. למרבה הצער כנראה שיש גם גברים כמו יואב והחבורה שלו.
האמת, לא יודע לגבי "גודל הנפש".
כלומר, אפשר בהחלט להעריך את הנכונות שלה להגן על החארות שאנסו אותה ולוותר על הנקמה שכל כך מגיעה להם, אבל אז באה ההחלטה האחרונה שלה, שאני לא רואה איך אפשר לראות אותה לא כבריחה. כביכול, היא התמודדה והתמודדה, עברה תהליך מרתק, ואז… נגמר לה. היא הלכה אחרי ניביס אל הים, בלי שיהיו לה התכונות האחרות של ניביס. מבחינת הסיפור זה כנראה היה נכון. מבחינתי, כקורא, ההחלטה הזאת היתה… מצערת.
הו, וואו. סיפור נהדר. נהדר.
בעיני אין כמו סיפורים שעושים שימוש בפנטסיה כדי להבין – ממש להבין, לא רק לתאר או לספר – חוויה אנושית מציאותית שקשה להבין אותה.
הסוף לטעמי הוא היחיד האפשרי. הליכה אחרי ניביס לפנטסיה ולים. למקום אחר. לא כי זה מה ש"צריך" לעשות, אלא כי זה מה שסביר שהגיבורה תעשה.
היא עוברת תהליך, אבל הוא לא רק התהליך המוכר והלעוס של קבלת פיסות ביטחון עצמי – הוא גם תהליך של הבנה של מי שהם, מה שהם, וש"הם" אלה שיש להם כוח בעולם שלה. שבעולם הזה, אף אחד לא יקשיב לה אם לא עומדת לצידה בלונדינית מהממת נושאת חרב. עולם שבו אם היא לא ממלאת את התפקיד שדורשים ממנה למלא – לעבור אונס קבוצתי ולשתוק – אין לה מקום בו. היא לא יכולה לחזור להיות הבחורה שמאוהבת-מפחדת מיואב, ואין לה את הכוחות להמשיך הלאה ולהיות פמיניסטית לוחמת – זה לא סביר, בדמות הזו. אז היא הולכת למקום היחיד שהיא יכולה – לפנטסיה ולים.
ואלה בדיוק, אבל בדיוק האופציות שיש לנפגעת אונס בעולם האמיתי: להכנע ולשתוק, ללחום כל צעד ושעל כדי להתלונן ולהשיג ענישה כלשהי תוך כדי השפלות חוזרת ונשנות אם יש לך את הכוח, או… לברוח. ללכת למקום אחר. כי למעשה אין אופציה שלישית, ולטעמי זה מה שמעלה את הסיפור הזה מסיפור חניכה לעוס ו/או סיפור אונס מוכר למעלת משהו חדש, מרתק: הוא משתמש בפנטסיה כדי להדגים עד כמה אין אופציה שלישית.
אולי בגלל זה הסוף כל כך מטריד.
שאפו, עדו.
תודה, אבל אני חייב לציין שהיתה הרבה עבודה במלטשה של רמי.
צנוע, מה? אז שאפו עדו ורמי. מצד שני, רמי ידוע כעורך מוכשר להפליא, הוא הסיבה שאני נכנסת לקרוא כל סיפור שמתפרסם בבלי פאניקה. ואילו אתה חדש לי.
די, תמשיכי 🙂
האמת, אמנם עבדתי על הסיפור הזה, אבל לא משהו חריג – רק עבודת ליטוש. כל הליבה היא של עדו בלבד.
המלטשה של רמי בהחלט שווה כניסה, וגם הידיעה מראש שתמיד הסיפור ישאיר אותך מוטרדת ועגומה.
אני לא אוהבת את הסוף בכלל, ולא מסכימה איתך, נעמי. המסר של הסיפור הוא לא שבמציאות אין ברירה. המסר של הסיפור הוא שבמציאות נפגעת אונס צריכה למות. זה מה שמקומם מבחינתי. אין בכלל את הנסיון להעניש את האחרים. מה גם שיש לה עדויות מצולמות. במקרה שלה לא מדובר במילה שלה נגד מילה שלהם – היא אשכרה יכולה לרתום את מערכת המשפט לדחוף את כולם לשלושה חודשי עבודות שירות!
אבל אלודאה, זה לא עובד ככה.
לסיפור אין "מסר". יש בו דמות אחת, עם אופי מסוים, שמתמודדת עם תוצאותיו של אונס ומגיעה בסופו של דבר להחלטה שנובעת מאופיה ומהדינמיקה של הסיפור. מתחילתו של הסיפור ועד סופו היא קורבן, וגם ההחלטה שלה לחוס על החארות לא מספיקה כדי להוציא אותה מזה, ובטח לא כדי למצוא את האופן ואת הכוח להתמודד עם האנסים בבתי משפט או בכל דרך אחרת.
כן, גם אני הייתי רוצה בשבילה היא תהיה אמיצה יותר ותרתום את מעט הכוח שאזרה במהלך ההתמודדות הזאת על מגרש הכדורעף כדי לשקם את עצמה. אבל היא לא כזאת, ולמרבה הצער כך גם הרבה קורבנות אחרים במציאות. רוב מעשי האונס אינם מדווחים והקורבנות מתמודדות (ולעתים גם מתמודדים) עם החוויה הקשה בשלל דרכים, שחלקן בריאות ואחרות לא. הבחירה של דנה אינה אמורה לייצג אף אחד מלבד את דנה עצמה, ובוודאי אינה מה שהסיפור ממליץ לעשות. זו אפילו אינה בחירה טובה עבורה – זו פשוט… בחירה, שהולמת את אישיותה, מצבה הרגשי והנסיבות שבהן היא נמצאת.
אלודאה – 3 חודשי עבודות שירות עבור אונס, זה סוג של בדיחה נכון?
אגב קראתי פעם את המלט של שייקספיר (לא, אני בהחלט לא משווה)
אני מבין שהמסר הוא שאם רצחו את אבא שלך אתה צריך להתלבט ולהתלבט ולנקום רק אחרי שתידקר למוות מחרב מורעלת נכון?
עדו – כן, בהחלט, בדיחה. העונש על אונס במדינת ישראל הוא מגוחך.
ולשניכם, אני לא מסכימה. לא אמרתי שעדו חושב שקורבנות אונס צריכות להטביע את עצמן. אמרתי שזה המסר של הסיפור. הבחירה של דנה מייצגת את דנה, ומכיוון שהסיפור מועבר דרך העיניים של דנה – זה המסר שלו.
לגבי המלט המסר הוא שאם אתה מדבר עם רוחות כנראה שאתה משוגע. אבל למשל לגבי רומאו ויוליה המסר הוא שאם אתה לא יכול להיות עם האהבה שלך עדיף לך למות. אי אפשר לדעת אם שייקספיר התכוון לזה, אבל זה המסר של הסיפור.
אבל אלודאה, זה לא המסר. המסר הוא שהמערכת דפוקה. דנה אפילו לא שוקלת להתלונן כי היא יודעת שזה לא יביא לה את העזרה המיוחלת, זה רק יעשה את החיים שלה עוד יותר גרועים.
היא לא יכולה לשאת את המחשבה שהצילומים יחשפו, אפילו אם הם הוכחה. היא לא רוצה להיות אלימה כמוהם. היא לא מסוגלת להמשיך לחיות בחברה הזו.
המסר הוא לא, "קורבן אונס, לכי תתאבדי" – אלא, "אנשים, המערכת לא בסדר, היא דוחפת בנות לשתוק. צריך לשנות את זה, שבנות יוכלו להתלונן ולהרגיש בטוחות שהאנשים שפגעו בה יקבלו עונש הולם, ולא יצאו לחפש אותה אחרי חודשיים."
אני לגמרי עם יעל כאן
יעל, הבעיה היא שגם עולם הפנטזיה דפוק. הפתרון של ניביס – גם הוא אינו מקובל על דנה. היא לא מוכנה לפתור בעיות עם חרב.
אני חושבת שלכן יותר סביר לקוראים (לפחות לחלקם) שהיא מתאבדת בסוף, כי מה יש לה לחפש בעולם של ניביס.
בעיני הסיפור הוא מלודרמה במובן זה שהוא מעמיד סיטואציה חזקה ומרגשת, ולכן הפתרון של ההתאבדות מתאים לסיפור.
עדו, זה סיפור נהדר. כל הכבוד!
הדמות של דנה בהחלט נוגעת ללב ומתוארת בצורה נהדרת. גם יואב מתואר לדעתי בצורה טובה.
אכתוב את מה שאני הבנתי:
ניביס מסמלת בעצם את הבטחון העצמי של דנה ואת היכולת שלה להתנגד לבחורים המכוערים. לכן ברגע שהיא מגיעה סוף סוף, דנה מתמלאת בטחון עצמי וניגשת להתעמת עם אלו שאנסו אותה. הדיאלוג בין דנה לניביס הוא בעצם דיאלוג פנימי המתרחש בתוך ראשה של דנה- האם לנקום את נקמתה או לוותר.
העובדה שניביס עוזבת בסוף בעצם מראה לנו שדנה לא עברה כל שינוי. היא קיבלה פרץ פתאומי של בטחון ויכולת להתמודד, אך לאחר מכן הבטחון שוב עוזב אותה והיא מרגישה שאין לה יותר בשביל מה לחיות. לכן אני חושב שבסוף דנה שמה קץ לחייה בין הגלים.
השימוש בעולם הפנטזיה שנועד להמחיש את הרגשות ואת המחשבות של הדמות הראשית, הוא דבר מדהים לדעתי.
חוץ מזה יש פה את מוטיב הים. הבטחון והישועה בדמות ניביס הגיעו מן הים, אך גם המוות ואי-הוודאות שבסוף. יתכן שגם הים מסמל את מחשבותיה של דנה- ממנו הגיע הבטחון העצמי (ואליו נעלם), ובאמצעותו דנה שמה קץ לחייה, דבר שהוא כמובן החלטה נפשית רגשית.
שוב, כל הכבוד וישר כח!
ד"א, זאת הפעם הראשונה שאני כותב פה, לכן אם אני לא נשמע מוכר, זה כי אני באמת לא.
משהו ששכחתי להזכיר:
את התיאור הארוך בן 5 הפסקאות של ניביס בהתחלה דווקא פחות אהבתי. התיאורים עצמם נטו לקלישאות (גוף אלוהי וסקסי, "מטר תשעים של גוף שמיימי בתוך השריון המוזהב, שרסיסי מים נוצצים מעטרים כאבני חן"), וכל התיאור עצמו היה ארוך מדי לטעמי.
אה, יובל, אבל זה מה שפספסת.
ניביס היא לא אלטר אגו של דנה. היא באמת חתיכה בשריון ביקיני. ולכן התיאור הארוך בהתחלה של ניביס העולה מן הים.
כי דנה באמת חיה בעולם שבו ניתן לזמן חתיכה בשריון ביקיני כדי שתנקום את נקמתך.
הקריאה שלך היא קריאה מיינסטרימית של סיפור שהוא פנטזיה…
דרך אגב, רמי, זה הסיפור הראשון שאני ממש אוהבת מתוך הפרוייקט של חתיכות בשריון ביקיני. פרברטי מצדי. אבל בכל הסיפורים האחרים בפרוייקט כל הזמן ניגן לי בראש: זה סיפור בסדר, אבל היא יודעת לכתוב הרבה יותר טוב מזה.
יש לי תחושה שזה נובע מעצם ההגדרה של פרוייקט פארודיה, אבל ידוע שבימי שבת אני טועה לפעמים.
שלום שחר.
האם סיפור שמשתמש בפנטזיה כדי לתת "בשר" לדברים שהם לא מוחשיים הוא לא סיפור פנטזיה? האם כדי שסיפור יחשב פנטסטי, הוא חייב להתרחש בעולם פנטסטי?
בקשר לתיאור: גם אם הדמות של ניביס היא אמיתית, התיאור שלה עדיין ארוך מדי לטעמי. יתכן שזה חלק מהעניין של הפרוייקט שבמסגרתו הסיפור נכתב, אך לדעתי זה פוגע בהנאה מהסיפור (לפחות של מי שלא מכיר את הפרוייקט עצמו ולא היו לו ציפיות מוקדמות למצוא תיאורים של חתיכות בשריון ביקיני, כמוני) 🙂
יובל, אתה יכול להבין שניביס אמיתית לפי זה שגם אנשים אחרים רואים אותה.
כמה הערות:
כשסיפור נכתב ומסתיים אין למחבר יותר 'הבנה' על הסיפור מאף אחד אחר (קוראים לזה 'מות המחבר' נדמה לי).כך שההנחה שכל הסיפור מתרחש בראשה של דנה כולל העימות עם הבחורים היא אפשרית ואני לא יכול להגיד שהיא 'לא נכונה' ולא משנה למה התכוונתי, מצד שני, אף אחד לא יכול להכניס לסיפור דברים שמנוגדים למה שכתוב רק כי כך נראה לו.
אם בסיפור הצילומים אמורים להזיק לדנה ולהוכיח שכביכול לא היה אונס (היא לא מתנגדת ולא אומרת כלום ועוד הולכת עם כולם לים למחרת) אי אפשר לפרש את זה אחרת, זהו ההיגיון של הסיפור, זה מה שדנה מבינה כך שאי אפשר לשאול 'למה היא לא משתמשת בצילומים כדי להרשיע את מי שאנסו אותה?' גם אם במציאות זה אחרת, במציאות גם אין יפהפיות שעולות מן הים עם חרב.
באופן אישי אני לא כתבתי מניפסט שנועד 'לשנות את המערכת' (איזו?) או לנסח מחדש את סעיף 17/ד' בחוק העונשין. זה גדול עלי וקטן על הסיפור, אין לי מושג איך אפשר מבחינה משפטית יבשה להבדיל בין בחורה שנאנסה ולא אמרה כלום מרוב פחד לבין אישה שמקיימת יחסים עם הרבה גברים מרצונה (יש דבר כזה, תבדקו מה מקור המילה 'גרופי'), בדיוק כמו שיש לי הרגשה לא נוחה לגבי זנות, פורנוגרפיה ועוד תופעות שעל הנייר הן 'דברים שנשים עושות מרצונן'.
לא לכל תופעה של ניצול או כיעור אפשר למצוא פתרון ב'מערכת'. אחרת לסופרים לא היתה עבודה. לגבי הסוף, מה שנכון הוא שדנה אכן עוזבת את העולם שלנו וכתבתי בדיוק את הסיבה לכך – אין לה בשביל מה להישאר פה.אם היא מגיעה לעולם של ניביס או סתם טובעת אני לא יודע אחרת הייתי כותב את זה.
פשוט חבל לי שאף אחד לא שם לב לתכונה הקסומה ביותר של ניביס והיא לא היופי שלה וגם לא הכוח, מה שמיוחד בה הוא שאכפת לה מדנה, לכן היא בוודאי לא מהעולם שלנו.
אכן, בסיפור לא נראה שלניביס איכפת מדנה. היא מתנהגת כמו בורג באיזו מערכת – באה בתגובה לאזעקה ומוכנה לטפל בעניין – לפי הנהלים שלה.
ההתעניינות שלה היא רק סקרנות חולפת.
היא לא באמת מקשיבה לדנה עד שדנה לא מחזיקה אותה פיזית, ואז פתאום אומרת שנגמר לה הזמן והולכת.
אז אם כך החטאתי את המטרה, לפחות איתך. אני ניסיתי להראות שיש רק דמות אחת בסיפור שמקשיבה לדנה.
אהבתי מאוד.
המסר לגבי האופציות השונות מועבר נהדר.
לגבי האיכפתיות של ניביס – היא לא מצטיירת כבעלת אמפטיה גדולה במיוחד.
איכפת לה – אבל היא לא כואבת את הכאב של דנה, אלא הגיעה לעזור לה
בדרך שהיא מכירה.
סיפור טוב, אהבתי
אחד הסיפורים הכי מרגשים שקראתי כאן.
אני מצאתי בדמות של ניביס סוג של "זכר מגונן" – מעין אח/אב ששומר על בנות משפחתו.
כגבר (במקומה של ניביס), אני יודע שלא הייתי מקשיב לנאנסת, גם אם הייתה מעוניינת לסלוח, אך לא הייתי מטיל עליה את הטראומה של צפייה ברצח, ואם לשים את עצמי במקומה של הבחורה, הבחירה היתה ברורה.
אני חושב שהמסר של הסיפור הוא דוקא אופטימי – אולי נראה שהמציאות קשה, ושאין דרך מוצא – או לשתוק או להתבזות במשפט או להתאבד, אבל בסופו של דבר ישנם אנשים טובים שמוכנים לסייע.
סוחף, מעניין וכתוב נפלא…
לא ברור לי כל כך הצורך של אנשים להתחבר ל'מסר' של הסיפור… א. מי אמר שצריך בכלל מסר או שצריך לחלץ מכל סיפור איזו אמירה מתומצתת? ב. גם אם לא התחברתם לאמירה, למה בכלל זה רלוונטי (או מעניין)?
אני ממש לא מסכימה שדנה גילתה גודל נפש בזה שהיא ויתרה על הענישה שלהם. אמנם הפיתרון הוא לא להרוג אך לדעתי אין ספק שמגיע להם עונש חמור.
אני שמחה שדנה עברה תהליך כלכך משמעותי בזמן כלכך קצר..
אבל הבנים האלה היו צריכים להתייסר.
כלכך מכעיס שאצלם שומדבר לא משתנה!! אולי בדיוק כמו במציאות..
אני דווקא רוצה לדמיין עולם בו קורבן של אונס קבוצתי רוצחת את כולם וממשיכה לחיים שלווים ומלאי נחת.