כשאתה בחלל, קשה לדעת מתי יום ומתי לילה. או שאתה מסתמך על שעון או על לוח הזמנים או… או שפשוט מרגישים את זה. המולת הסוחרים, הנוסעים הרבים שנכנסים, מרכזי המזון המלאים בהמהומי אכילה ודיבור.
אבל כשאתה לגמרי לבד, בוא נגיד כשאתה חוזר בסוף משמרת מקצה הרציפים, ואתה מכונס בעצמך אחרי יום עבודה ארוך, אתה מסתכל החוצה במין ציפייה מוזרה לראות זריחה שאתה יודע שלא תהיה שם. השמש לא זורחת כאן, אבל לשבריר שניה בסוף כל משמרת אתה שוכח ומסתכל… ואז משפיל את הראש ונאנח.
הכוכבים מסתכלים עליך בחזרה, אבל אין בכוחם להאיר כמו השמש. כשהיינו קטנים, חיכינו כבר שירד הערב כדי שנוכל לראות את הכוכבים. הם היו רחוקים מאתנו, זוהרים וקסומים, כמו אותם בני מלוכה מאגדות הילדות, שחייהם תמיד היו מלאים באושר ועושר, בניגוד כל כך כואב לחיינו שלנו. האמנו שהחיים שם בין הכוכבים טובים יותר, יפים יותר, כמו שהכוכבים נראו יפים מרחוק.
עכשיו, מקרוב, הכוכבים משקפים לי רק בדידות. כמו ספרי האגדות, אין בהם חיים אמיתיים. אי אפשר לצעוד בין הכוכבים כמו שאי אפשר להיכנס לטירה של הנסיכה ולהציל אותה מדרקון יורק אש.
הכוכבים כמו האגדות, הם רק קסמי שווא, שנועדו לפתות אותנו ולמשוך אותנו אליהם. בסוף סיפור-האגדה חוזרים למציאות האפורה; בחיים בחלל, המציאות היא שחורה.
איזו רשות הייתה לנו לבוא לכאן? איך סיפחנו לעצמנו את החלל? האם אנו יכולים לגעת בו? להחיות אותו עם עצים? האם אנחנו יכולים למדוד אותו באמת?
מובן שלא. החלל הוא מקסם שווא.
אבל זה לא החלק הבלתי נסלח. מי נתן לנו רשות להיכנס לתוך הארמון ולגלות שהנסיכה הפכה לפרוצה, שהנסיך הוא שיכור בטלן ושהארמון מזמן חרב?
מי נתן לנו את הזכות לשבור את החלום שלנו עצמנו על החיים בחלל? האם לא היה עדיף לו היינו ממשיכים לחיות עם הרגשת הקסם של הכוכבים מפמפמת בעורקינו?
השגנו עוד הישג, כבשנו עוד כיבוש. ובסוף נותרנו עם ידים מלאות ולב ריק. וכשהלב ריק, אנחנו לא יכולים לראות מה יש בידינו.
בשעות הקטנות של הלילה, כשנגמרת עוד משמרת ארוכה לאורך הרציפים, אני הולך ומנסה לחפש את הזריחה שלא תהיה. כל יום אני מקווה שאולי בכל זאת, אנחנו הרי כל כך מוכשרים ויש לנו המון מדענים, אולי הם יכולים לסדר איזו שמש קטנה, שתאיר את האפלה הגדולה פה. בשביל שנדע מתי יום ומתי לילה, בשביל שבבוקר נשוב ונחכה לרדת הלילה ולצאת הכוכבים. בשביל שפעם נוספת נרגיש את הקסם.