אי אפשר היה למצוא שם קולע יותר לאוסף הסיפורים הראשון של קלי לינק. דברים מוזרים קורים בכל מילה ומילה של הספר הזה: רוח רפאים נמשכת בקסמי המוזיקה לתוך צ'לו, נוסע אובד והטרמפיסטית שלו מגיעים לנשף מיוחד במינו במלון מבודד בניו-זילנד, אגדות מתעוררות לחיים ומת שולח מכתבים לאשתו ממקום שאינו מקום.
קלי לינק זוכה להערכה רבה ומוצדקת לחלוטין בחוגי המדע הבדיוני והפנטסיה בארצות הברית. הכתיבה שלה אינה דומה לשום דבר אחר שקראתם. סגנון הכתיבה שלה משלב בין הומור לבין סוג של מלנכוליה קיומית שאינה באמת דכאון. סיפוריה נבנים סביב אנשים רגילים לכאורה שנקלעים לסיטואציות בלתי רגילות בעליל. כמו כן הם נבנים סביב חיפוש – חיפוש אחרי הבנה של מציאות בלתי מובנת, התחקותו של אדם אחרי עצמו, והרבה מאוד רצון בלתי ניתן להשגה באהבה. לאן מובילים החיפושים הללו? ספק אם לינק עצמה יודעת. נראה כאילו עבורה החיפוש אינו רק העיקר, אלא הוא העניין עצמו. זה המרכיב המהותי ביותר בחייהם של בני ובנות אנוש המנסים להתמודד עם המוזר והמשונה הסובבים אותנו.
אבן הבניין העיקרית שבה משתמשים הסיפורים היא מיתוסים, אגדות ואגדות אורבניות. אך אצל לינק, אלה עוברים מטמורפוזה והופכים להיות "לא מה שהכרנו". כך היא יכולה לקחת את האגדה הקלאסית על 12 האחיות הרוקדות ולנצל אותה להכנסת קסם ותקווה לעולם מודרני נטול הריגושים; כך היא מאמצת את מיתוס מלכת השלג והופכת אותו למסע קסום וכואב שמתחיל בחיפוש אחרי אהוב אבוד ומסתיים במסע לשם המסע; וכך היא גם לוקחת את הסיפור ההיסטוריה על אודות קבוצת קורבנות סופה מאמצע המאה ה-19 שהידרדרו לקניבליזם והופכת אותו לסיפור אוניברסלי על כל האנשים האבודים. בזו אחר זו היא מפרקת את האגדות ואת המיתוסים, מפשיטה אותם מהקישוטים ומותירה ארכיטיפים חשופים וסמלים, שמהם היא בונה מחדש סיפורים עמוקים ומטרידים.
אותו דבר היא עושה גם למציאות. באחד הסיפורים היותר מבריקים בספר, "אשת הדיקטטור", שהוא חלק מסיפור ארוך יותר על נעליים, היא מנצלת אפילו את הפוליטיקה הבינלאומית כחומר גלם למיתוס מודרני. הגיבורה היא בת דמותה של אימלדה מרקוס, אשתו המושחתת של רודן הפיליפינים המודח, שהתפרסמה באוסף הנעליים העצום שלה. אך כאן היא מפרקת את הדימוי למרכיביו הבסיסיים ביותר ובונה ממנו מחדש דמות של שליטה שהיא קורבן, ואוסף נעליים שחדל להיות סמל לנהנתנות והופך לדבר שהוא אולי המשמעותי ביותר בעולם: סמל לחיים אנושיים שאבדו.
בביקורתו על הספר באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה הגדיר דידי חנוך את הספר כ"פנטסיה בהתגלמותה הצרופה ביותר. ללא דרקונים, קוסמים, ושאר פריטי הפנטסיה, לינק כותבת ספרים שעצם טבעם פנטסטי פי אלף מרוב הכתבים הנושאים בגאווה את ההגדרה הז'אנרית האמורה". מסביר זאת לא פחות טוב ג'ספר, בסיפור "נשף הניצולים, או המסיבה של דונר": "הוא רצה לומר משהו, להסביר שהמסעות חשובים לו, שהוא יודע שיום אחד, אם יטייל מספיק זמן, יגיע בסופו של דבר למקום נפלא – מקום קסום" (ע' 157). שלא בידיעתו, בעת שמחשבות אלה עולות בדעתו הוא כבר נמצא מעבר למנהרה שהובילה אותו למציאות חלומית שהוא אינו מסוגל להבין. כביכול, אומרת לנו לינק, המקום הקסום, הפנטסיה, נמצא מתחת לאפנו. אנו כמהים אליו, אך איננו מזהים אותו או מכירים בעצם קיומו במציאות האמיתית. זו הפנטסיה הטהורה ביותר – המקום שאליו אנשים עורגים בחלומותיהם, אך רגל אדם לא תהלך בו. בלי דרקונים, בלי גמדים – רק חלומות.
האתגר הזה שהיא מציבה בפנינו, הקוראים, גורם לכך שסיפוריה יהיו קשים לעיכול. רבים מהם מוטב לקרוא יותר מפעם אחת, וגם אז נדמה לא פעם שמשהו חשוב עדיין מסתתר בשולי ההבנה. כל מילה נושאת שפע של משמעויות והמשפטים המורכבים אינם תמיד מה שנראה במבט ראשון. ברור בזמן הקריאה שיש לעולמות שלה חוקיות, אבל איזו? זו בפירוש אינה חוקיות פיזיקלית – סיפוריה בנויים בראש ובראשונה מרגשות, ובעיקר מפחדים ומבדידות, ומתעתעים כמותם.
לא קל להתחבר לסיפורים ב"דברים מוזרים קורים", אך למי שיהיה מוכן לשקוע בהם באורך רוח ובסבלנות צפוי תגמול מענג. סיפור אחר של לינק, קסם למתחילים, שאינו מופיע באוסף הנוכחי, אולי מצביע בשמו על הונאה הגדולה ביותר שלה. הקסם בסיפוריה לא מיועד לחובבנים. הוא למיטיבי לכת, אלה שמוכנים לנדוד אל ארץ החלומות בעקבות מלכת השלג כשרק רסיסי מראה בכפות רגליהם מראים להם את הדרך. המסע שהיא מבטיחה הוא מסע מפרך, שהומור וכאב שלובים בו יחד באופן בלתי נפרד, ובסופו צפויה רק ההבנה המספקת שתכלית החיפוש היא החיפוש עצמו.
קניתי את הספר לא מזמן ואני מנצלת את ההפסקה בין המתכונות כדי לקרוא קצת.
אולי זה בגלל שאין ביקורת אחת ברשת שאומרת עליו משהו רע, אבל הסיפור הראשון מאכזב למדי ועדין לא הבנתי את הקשר לציור. כנראה שלא הבנתי את משחק המילים (פער תרבותי?) אני אקרא אותו שוב.
את הסיפורים הבאים אהבתי יותר, אם כי הקריאה עדין מרגישה כמו ללכת ליד מסילת רכבת – אני לא יכולה לראות יותר מכתם מטושטש של מה שהסיפור אמור להראות באמת.
כרגע: מנסה לגייס את כל הידע המיתולוגי האבוד שלי לשם הבנת שיעורי תעופה.