לא תהיה זו הגזמה לטעון שקורי דוקטורוב הוא מהדמויות המשפיעות ביותר במדע הבדיוני של תקופתנו. הוא כותב ספרים וסיפורים בלי הפסקה, מפרסם טורים קבועים בבלוג BoingBoing וידוע גם כאחד מהדוברים הבולטים של תנועת הקוד הפתוח. סיפורו הנוכחי נכתב בשנת 2006, כחלק מפרויקט שאפתני שבו ביקש לכתוב סיפורים בהשראת קלאסיקות מהז'אנר תוך חשיפת הנחות היסוד הטוטליטריות שלהם. סיפור אחד מפרויקט זה – אני, רובוט – התפרסם ב"בלי פאניקה" בשנת 2006. בסיפורו הנוכחי הוא מציע גירסה חלופית ל"משחק של אנדר", עם גיבורה שהרבה פחות קל לתמרן.
איור: אבי כץ
אבל כשאנדה היתה בת 12, היא פגשה את ליזה אורגניזה, ששיחקה באווטאר של אישה, אבל היו לה ציצים סבירים ושריון סביר וחרב אדירה שהיה ברור שהיא יודעת להשתמש בה טוב מאוד. ליזה הגיעה לבית הספר אחרי שיעור התעמלות, כשאנדה ישבה ועיסתה את הכרס החבולה שלה ושנאה את כל החיים שלה, מהזריחה המפגרת ועד השקיעה המצחינה. בגדי ההתעמלות שלה נמצאו בתחתית הילקוט והפנים שלה היו בצבע האדום המפגר הזה שהיא שנאה ועכשיו היה מתמטיקה מסריח שלא היה יותר טוב מהתעמלות אבל לפחות לא היתה לה סיבה להזיע.
אבל במקום מתמטיקה כינסו את כל הבנות, וליזה האורגניזה עמדה על הבמה מול גברת קרוקשנקס המנהלת וגברת דנציג, היועצת חסרת התועלת.
"שלום פרגיות", אמרה ליזה. היה לה מבטא אוסטרלי. "כולכן ממש מתוקות וחכמות וצופיות עם הפנים הוורודות האלה שמסתכלות למעלה כמו כר פרחים בוהים בשמיים".
"ממש מחמם לי את הלב המזוין שלי".
זה הצחיק אותה, והיא לא היתה היחידה שצחקה. גברת קרוקשנקס וגברת דנציג נראו לגמרי לא משועשעות, אבל ניסו להסתיר את זה.
"שמי ליזה האורגניזה, ואני מלכה. ברצינות". היא לחצה על מקש במחשב הנייד שלה והמסך מאחוריה הואר. זה היה משחק – לא המשחק שבו שיחקה אנדה, אלא משהו בחלל, תחנת חלל עם טיל גדול של חללית ברקע. "זה האווטאר שלי". ציצים סבירים, שריון סביר, וחרב בגודל של כדור הארץ. "במשחק קוראים לי ליזנטור, מלכת נתיבי החלל, אל פרזידנטה של שבט פרנהייט". לפרנהייט היו סניפים בכל משחק. חברי השבט היו מדהימים וקטלניים ומגניבים וככל שאנדה ידעה היא מעולם לא פגשה במישהו מהם בשר ודם. במשחק שלה היה להם אי משלהם. ישו.
על המסך נלחמה הליזנטור בצבא יצורים דמויי ווקי, עם חרב ביד אחת ואקדח לייזר בשניה. היא זינקה, התגלגלה, קפצה הצדה, הרגה בדרכים בלתי אפשריות ובצליפות אדירות, צללה ולקחה שדרוגי כוח וכתשה את אויביה בלי רחמים.
"כל שבט פרנהייט. זכיתי בתואר בבחירות פופולריוּת, אבל בחרו בי בגלל היכולת שלי בקרב. אני אלופת עולם בשישה משחקים שונים, החל במשחקי יריה בגוף ראשון וכלה במשחקי אסטרטגיה. פיקדתי על צבאות ושלחתי צבאות באלפיהם לנקודת הריספון. באלפיהם, פרגיות: השיא שלי הוא 3,522 הריגות בקרב אחד. הכנסתי לכיס פרסי בתחרויות בשווי כולל של יותר מ-400,000 לירות שטרלינג. אני משחקת ארבע עד שש שעות כמעט מדי יום, ובשאר הזמן אני עושה מה שבא לי.
"אחד הדברים שאני אוהבת לעשות הוא להופיע מול בנות כמוכן בבתי ספר ולגלות לכן סוד: בנות הן מלכות. אנחנו מהירות יותר, חכמות יותר וטובות יותר מבנים. אנחנו משחקות חזק יותר. אנחנו מבזבזות יותר מדי זמן במחשבה שאנחנו סוטות כי אנחנו משחקות. וכשאנחנו במשחק אנחנו אף פעם לא משחקות בתור בנות, כי אנחנו חוטפות כל כך הרבה חרא. הגיע הזמן לשנות את זה. אני הגיימרית הטובה ביותר בעולם ואני בת. התחלתי לשחק בגיל 10, ולא היו אז נשים במשחקים – לא יכולתי לקנות משחקים באף אחת מהחנויות שאליהן הלכתי. עכשיו המצב שונה, אבל עדיין לא מושלם. אנחנו עומדות לשנות את זה, פרגיות, אתן ואני.
"כמה מכן משחקות?"
אנדה הרימה את ידה. כמוה נהגו בערך חצי מהבנות בחדר.
"וכמה מכן משחקות בנות?"
כל הידיים הורדו.
"מבינות, זו טרגדיה. ממש בא לי לבכות. עולם המשחק מסריח כמו בית שחי של בן. הגיע הזמן שניתן לו קצת טיפול נשי. אז הנה ההצעה שלי: אם תעברו לשחק בתור בנות, תקבלו חברות על תנאי בשבט פרנהייט. אם תצליחו בו, בתוך שישה חודשים תקבלו חברות מלאה".
במציאות, ליזה האורגניזה היתה קצת דובית, כמו אנדה עצמה, אבל היא התגאתה בזה. היא היתה מוצקה, כמו קיר לבנים, שיערה מסופר עד הכתפיים בתספורת פשוטה. היא לבשה סוודר שחור מעל ג'ינס רפויים ומגפיים גותיים ענקיים עם חרטום-נעל מברזל, שהזכירו משהו שרואים בחנות במשחק, אם כי אנדה היתה די בטוחה שהם באו מחנות גותיקה אמיתית בקמדן.
היא רקעה במגפיה על הבמה, אחת-שתיים, טאם טאם, כמו רעם. "מי בעניינים, פרגיות? מי רוצה להיות בת מחוץ למשחק ובתוכו?"
אנדה זינקה על רגליה. פרנהייטית, עם אי משלה! המחשבה הזו כה מילאה את ראשה עד שהיא לא הבחינה שהיא היחידה שעומדת. הבנות האחרות לטשו בה מבטים, ואחדות מהן צחקקו והתלחשו.
"זה בסדר, חומד", קראה ליזה, "אני אוהבת התלהבות. אל תתני לפנים הבוהות הללו להרתיע אותך: אלה סתם פרחים שמביטים בשמיים. פנים ורודות, מקורצפות זורחות וצופות. הן מסתכלות עליך כי לך היה השכל לקום כשבאה ההזדמנות – ופירוש הדבר שביום מן הימים, חומד, את תנהיגי נשים, וגברים, ואת תהיי מלכה. ברוכה הבאה לשבט פרנהייט".
היא התחילה למחוא כפיים, וגם הבנות האחרות מחאו כפיים, ואף שפניה של אנדה עטו אותו צבע כמו התמרור של משמרות הזה"ב, היא הרגישה שהיא עומדת להתפקע מגאווה ומהרגשה טובה וחייכה עד שהפנים שלה כאבו.
>אנדה,
אמרה הסמלת שלה,
>מה דעתך להרוויח קצת כסף?
>כסף, הסמלת?
מאז שקודמה לדרגת מפקדת מחלקה היא קיבלה יותר משימות, אבל התשלום עליהן ניתן בזהב – כסף היה דבר שלא ממש דיברו עליו במשחק.
הסמלת – ציצים סבירים, חרב ענקית, קשת ארוכה, גוף אורקי מכוער להרהיב – הזיזה את האווטאר שלה בחוסר סבלנות.
>משהו לא בסדר בהקלדה שלי, אנדה?
>לא, הסמלת,
הקלידה.
>את מתכוונת לזהב?
>אם הייתי מתכוונת לזהב, הייתי אומרת זהב. את יכולה לעבור לקולי?
אנדה הביטה סביבה. הדלת היתה סגורה והיא שמעה את הוריה בסלון, צופים במשהו רועש בטלוויזיה. היא הגבירה את המוזיקה רק ליתר ביטחון וחבשה את האוזניות. אמרו שהן אטומות גם בפני רעש של מסוק בלקהוק – מוטב שיגברו על הרמקולים הקטנים שהוצמדו בוואקום לתחתית שולחנה. היא עברה לקולי.
"היי, לוסי", אמרה.
"תקראי לי הסמלת!" מבטאה של לוסי היה אמריקאי, כמו בתוכנית טלוויזיה ישנה, והיא גרה אי שם באמצע המדינה במקום ששמו הורכב רק מתנועות, איווה או אוהיו. היא היתה החברה הטובה ביותר של אנדה במשחק, אבל היא כזאת הרדקור שלפעמים זה משעמם.
"היי הסמלת", אמרה. היא ניסתה להרחיק את הרוגז מקולה. מעולם לא התחצפה בפני מפקד במשחק, אבל בקולי היה קשה יותר לזכור לשמור על הנורמות של המשחק.
"יש לי משימה שמשלמים עליה בכסף אמיתי. לא משנה באיזה פייפאל את משתמשת, הם יפקידו בו כסף. זה גם נראה כיף".
"זה קצת מוזר, הסמלת. זה לא נוגד את חוקי השבט?" היו לשבט הרבה חוקים שקבעו את סוגי המשימות שמותר לקבל, והם השתנו בלי הפסקה. עולם המשחק שרץ סרסורים, וכדי למנוע מכל האמהות והאבות להתחרפן, הנהגת השבט אכפה קוד התנהגות ארוך ומשעמם שהיה אמור להבטיח שאף אחת מבנות פרנהייט לא תהפוך לזונה וירטואלית של גברים זקנים ושעירים במעילי גשם בצד השני של העולם.
"מה?" אנדה אהבה את האופן שבו לוסי צפצפה מה? זה נשמע אמריקני במיוחד. היא היתה צריכה לעצור בעצמה בכוח מלחקות אותה. "לא, אלוהים. כל המנהלים בשבט משלמים שכירות על ידי המשימות שהם מבצעים תמורת כסף. שמעתי שחלק מהם אפילו התעשרו מזה! אפשר לעשות הרבה כסף בגיימינג, את יודעת".
"זה באמת נכון?" היא שמעה על זה אבל הניחה שאלה רק סיפורים, כמו על הילדים ששיחקו כל כך הרבה עד שהפסיקו להבדיל בין מציאות לדמיון. או אלה ששיחקו כל כך הרבה שהם הפסיקו לאכול ונהיו אנורקטיים. למען האמת, לא היה לה אכפת להיות קצת אנורקטית. כרס מחורבנת.
"יאפ! וזאת ההזדמנות שלנו להיכנס לקומת הקרקע. את בעניינים?"
"זה לא – את יודעת, סוטה, נכון?"
"בחיי. לא. אלוהים, אנדה! את משוגעת? לא – הם רוצים שנלך ונהרוג כמה אנשים".
"אה, בזה אנחנו טובות!"
המשימה דרשה מהן להרחיק מהאי פרנהייט עד לווילה שנמצאה בחלקה המרוחק של היבשת הגדולה ביותר בעולם המשחק, שנקראה דנדליונוויין. המסע היה מייגע, ופעמיים בדרך הן נקלעו למארב, מה שכמעט לא קרה לאנדה מאז שהצטרפה לפרנהייט: התקפה על בן פרנהייט הזיקה לבריאות, כי אפילו אם ניצחת בקרב, השבט היה מכריז עליך מלחמה.
אבל עכשיו הן נמצאו הרחק מבסיס הכוח של פרנהייט, ושתי קבוצות נפרדות של שודדים תקפו אותן בדרך. לוסי זיהתה את הקבוצה הראשונה לפני שחבריה הגיעו לטווח קרוב והרגה עם הקשת שלה ארבעה מהשישה עוד לפני שהתחילו להילחם פנים אל פנים. חרבה של אנדה – ענקית ומהירה – כבר נשלפה בשלב הזה ואצבעותיה רקדו על המקלדת כשלחמה בשחקן שתקף אותה, בעוד גופה מזנק מצד לצד כשמעכה את כפתורי השלט שלצידה. היא ניצחה – כמובן! היא היתה פרנהייטית! לוסי כבר הרגה את התוקף שלה. הן חיפשו לתומן בגופות ומצאו קצת זהב וכמה מגילות, אבל לא היה שם שום דבר חשוב. אפילו הזהב לא ריגש אותן במיוחד בהתחשב בכסף שציפה להן בסוף המשימה.
קבוצת השודדים השניה היתה מאיימת עוד פחות, אף שהיו בה 20 איש. הם היו טירונים גמורים ונלחמו כמו פסלים. היה ברור שהם התאחדו כדי להתגונן מפני שחקנים חזקים יותר, אבל הם לא היו שקולים לאנדה וללוסי. אחד מהם אפילו התחנן על חייו לפני שרמסה אותו,
>בבקשה מצטער קחי תזהב שלי מצטער!!!11!
אנדה צחקה ושלחה אותו לנקודת הריספון.
>את אכזרית, אנדה,
הקלידה לוסי.
>אני פרנהייטית!!!!!!!!!!
הקלידה בתשובה.
השודדים בדרך היו טירונים, אבל על המטרה שלהן, הווילה, שמרו טיפוסים קצת יותר מתוחכמים. זקיפים הבחינו בהן זמן רב לפני שהגיעו לטווח ראיה מהווילה, והן ראו את קסם האזהרה עובר מגבעת הזקיפים כמו עננת עשן ונע במהירות אל הווילה. אנדה דהרה במעלה הגבעה בעוד לוסי מחפה עליה בקשת, מה שלא מנע מהזקיפים להטיל באנדה מטר של חניתות בוערות מעמדתם המבוצרת. אנדה השתמשה בתבנית ההתחמקות והזיגזג הרגילה שלה, מתוך הנחה שהזקיפים הם דמויות מחשב – מי ירצה לשלם כדי לשבת בעולם המשחק ולצפות כל היום על דרך משעממת? – ולהפתעתה החניתות עקבו אחריה. אחת מהן פגעה בחזה והיא ניצלה רק בזכות השימוש במהיר במגן ובכל מגילות הריפוי שלה. למעשה, החוסן שלה ירד בחצי והיא נאלצה לסגת לאחור על צלע הגבעה.
"תתכופפי", אמרה לוסי באוזניות שלה. "אני משתמשת ברג"י".
בכל משחק היה כזה – רובה גדול וידידותי, המונח הכללי לנשק ההרסני ביותר בעולם. לוסי שכרה אותו מנשקיית השבט תמורת הון קטן בזהב ואנדה צחקה וקראה לה פרנואידית, אבל עכשיו היא עזרה ללוסי להרכיב אותו והודתה לאלי המשחק על ראיית הנולד שלה. זו היתה קשת אופקית ענקית, בוערת ומטורפת, שירתה חצים באורך חמישה מטר שהתפוצצו ברגע הפגיעה. היה טירוף לחמש אותו וטירוף לכוון אותו, אבל הן נמצאו בעמדה מחופרת ונחמדה משלהן בבסיס הגבעה, ושם הוציאו את הרג"י, הרכיבו, חימשו וכיוונו אותו.
"אש!" קראה לוסי, והמשחק הציג את האנימציה המדהימה והמגניבה שהוא נותן בכל פעם שיורים ברג"י – הוא גרם לאור להתעמעם לקראת החץ הרוחש, כאילו הוא שואב את התאורה מהעולם, בזמן שטס במעלה הגבעה והותיר אחריו זנב שביט של ניצוצות. המשחק דימה עבורן אנחת פחד של אויביהם, ואז פגע החץ במטרה בעוצמה מרסקת שגרמה לנקודת המבט שלה לרעוד כברעידת אדמה. השאגה באוזניות היתה מחרישת אוזניים, ומאחוריה היא שמעה את לוסי בצ'אט הקולי, מריעה לו.
"תפציץ אותם עד שיזרחו ות'רה בהם בחושך! ייי-הההא!" קראה לוסי, ואנדה צחקה והכתה באגרופה על השולחן. נתחי אויביהם לשעבר התעופפו בדרמטיות מעל לקו העצים, נוטפים דם וליחות באדום עמוק.
בחדרה, אנדה ליטפה את השלט והאווטאר שלה הכה באוויר ורקד ריקוד ניצחון קטן שקבוצת הרוגבי אול-בלאקס הוציאה כפרומו במהדורה מוגבלת אחרי שזכתה בגביע העולם. עכשיו עליהן לפעול במהירות, כי אויביהן בווילה קיבלו התרעה על נוכחותן ומוכנים לקראתן. הן התפרשו בתמרון איגוף רחב סביב צדי הווילה, מחוץ לטווח הקשתות, והשתמשו במגילות צפיה כדי להגדיל את הווילה ולגרום לעלווה סביבן להתפוגג ולהפוך שקופה.
סביב הווילה היו ארבעה שומרים, שניים עם חצים שלופים ושניים עם רוגטקות מסתובבות. אחד החזיק מגילה והוקף בסימני הריכוז שהעידו על הטלת קסם.
"קדימה קדימה קדימה!" קראה לוסי.
אנדה התקדמה! נותרו לה במלאי שתי מגילות, ואחת מהן היתה קסם הגנה. הן עלו הון ואזלו מהר, אבל יהיה הדבר שהשומר בישל להן אשר יהיה, הוא בטח לא היה טוב. היא הטילה את הקסם תוך כדי הסתערות על הווילה, והיה לה מזל, כי שומר חמישי על עץ שפך עליה סיר של שמן רותח שאילולא הקסם היה מבשל אותה עד העצם בתוך עשר שניות.
היא טיפסה על העץ בכוחה בלבד וכמעט איבדה את אחיזתה כשהקסם המגעיל, מה שלא היה, ניתז מהמגן שלה. היא הגיעה אל האיש החמישי בזמן שזה ניסה לשלוף את הסכין ואת הפגיון שלו וערפה את ראשו הארור באבחה אחת, אז הסתחררה מהענף הגבוה, תוך שהיא סומכת על המגן שלה שימשיך לפעול עד שתיפול על גג הווילה.
האסטרטגיה הצליחה – עכשיו היא היתה בעמדת עליונות (תרתי משמע!) מול השומרים הנותרים, אחרי שהשיגה את היתרון. קולה של לוסי העושָה שמות באוזניות שלה התערבב עם האנחות בזמן שהיכתה במקלדת ועם הצווחות מהמשחק כשחיציה פגעו בחזם של שניים מהשומרים.
אנדה צווחה יללת טירוף, זינקה מהגג ונחתה על אחד משני השומרים הנותרים. היא נעצה את חרבה בחזהו והדביקה אותו לעפר. חרבה נתקעה באדמה, והיא מעכה את המקשים וניסתה לשחרר אותה, בזמן שהשומר הנותר רץ אליה על המסך. אנדה הכתה במקלדת, אך ללא טעם: החרב היתה תקועה ללא תקנה. חרא. היא בזבזה הון קטן על קסמים ועל מנות מזון בשביל הפרויקט הזה, בציפייה לקבל כסף אמיתי, ועכשיו הכל אבוד.
היא הזיזה את אצבעותיה אל החלק בשלט ששלט בתנועה והתחילה לרוץ, בציפייה שחרבו של השומר תפגע בגב האווטאר שלה ותמוטט אותו לעפר.
"תפסתי אותו!" זו היתה לוסי, באוזניות. היא סובבה את האווטאר שלה במהירות מסחררת וראתה את לוסי תוקפת את אויבה וגונחת תוך כדי קרב פנים אל פנים. אבל משהו לא היה בסדר: למרות נתוניו המדהימים של האווטאר של לוסי ולמרות מיומנותה של לוסי עצמה במקלדת, פשוט אכלו אותה בלי מלח. השומר כיסח אותה. אנדה חזרה אל חרבה התקועה וניערה אותה שוב, בשעה שצפתה בחוסר אונים בלוסי מאבדת את השליטה בזרועה השמאלית, ואז סופגת חתך בבטן, ועוד אחד בברך.
"שיט!" אמרה לוסי באוזניות כשהאווטאר שלה התחיל ליפול. אנדה משכה את החרב שלה, הצליחה לשחרר אותה – סוף סוף – והסתערה על השומר בקריאת קרב סירנית. הוא הצליח לסובב את האווטאר שלו ולהניף את חרבו עוד לפני שהגיעה אליו, אבל לא היתה לזה חשיבות: במכה ממוזלת היא הצליחה להוריד לו רגל, ואז ריקדה לאחור לפני שהספיק להכות מכת נגד. לאחר מכן סגרה עליו בזהירות והכתה מכות קטנות ביד החרב שלו עד שהפיל את הנשק. היא הרגה אותו במהירות.
"לוסי?"
"תקראי לי הסמלת!"
"מצטערת, הסמלת. איפה עשית ריספון?"
"אני נמצאת בבודי אלקטריק – ייקח לי שעות להגיע לשם. את חושבת שתוכלי להשלים את המשימה לבד?"
"אה, בטח". בעודה חושבת, אלוהים, אם אלה היו השומרים בחוץ, איך אעבור את השומרים שבפנים?
"את נפלאה. בסדר, תיכנסי לווילה ותהרגי את כל מי שנמצא שם".
"אה, בטח".
היא הצטערה שלא הייתה לה במלאי עוד מגילת צפיה כדי שתוכל להביט לתוך הווילה לפני שתפרוץ את הדלת, אבל המגילות נגמרו לה וכך גם פחות או יותר כל דבר אחר.
היא שברה את הדלת בבעיטה ואצבעותיה ריקדו. היא הרגה ארבעה מיריביה עוד לפני שהבחינה שהם לא מחזירים מלחמה. למעשה, הם היו אווטארים סתמיים, אולי אפילו דמויות מחשב. הם זזו כמו טירונים גמורים, נעים בלי מטרה בווילה הקטנה. סביבם היו ערמות של חולצות, אלפי אלפים של חולצות. באופן בלתי נתפס כמה מהטירונים הוסיפו לשבת מאחור ולהכין עוד חולצות, בהתעלמות גמורה מהסייפת שזה עתה טבחה ארבעה מחבריהם.
היא הביטה בקפידה בכל האווטארים בחדר. איש מהם לא היה חמוש. בזהירות היא ניגשה לאחד השחקנים וכרתה את ראשו. זה שלידו זז הצידה בגמלוניות והיא הלכה בעקבותיו.
"אתה שחקן או בוט?" הקלידה.
האווטאר לא עשה דבר. היא הרגה אותו.
"לוסי, הם לא נלחמים בי".
"מצוין, תהרגי את כולם".
"באמת?"
"כן – אלה הפקודות. תהרגי את כולם ואז אני אתקשר ואנשים יגיעו ויוודאו את זה ואז תזיזי את התחת שלך בחזרה לאי. אני יוצאת עכשיו לפגוש אותך שם, אבל זה רחוק מנקודת הריספון. שימי עין על הציוד שלי, בסדר?"
"בטח", אמרה אנדה, והרגה עוד שניים. נשארו עשרה. אחת, אחת, חבט בחד, חשבה בשעה שערפה את ראשיהם. חרבה סרפלה בקניק וקנק. נשאר עוד אחד. הוא עמד מאחור.
>נו פּוֹרְפָה נֵסֵסִיטוֹ מִי פְּלַטָה
איטלקית? לא, ספרדית. היא למדה ספרדית סמסטר אחד בשנה השלישית, אך לא הבינה מה המפגר הזה אומר. היא יכולה להעתיק את הטקסט לבוט תרגום באחד מערוצי הצ'אט, אבל למי אכפת? היא ערפה את ראשו.
"כולם מתים", אמרה במיקרופון.
"עבודה טובה!" אמרה לוסי. "בסדר, אני מתקשרת. אל תזוזי".
מ-ש-ע-מם. הווילה היתה מלאה גופות וחולצות. היא הרימה כמה מהן. הן היו גנריות לגמרי: החולצות שעושים ברמה 0 כשמנסים להגיע ליכולת גבוהה מספיק כדי ממש לעשות משהו עם האווטאר. כל אחת הייתה מכניסה רק מטבעות בודדים. כולן יחד היו שוות בקושי אלפיים מטבעות זהב.
סתם כדי להעביר את הזמן היא העתיקה את הספרדית לבוט הצ'אט.
>לא [שפת הדיבור] בבקשה, אני צריך [שפת הדיבור] את הכסף
פתטי. כמה אלפי מטבעות זהב – הוא יכול להרוויח סכום כזה אם ישחק בכמה מהמשימות למתחילים. זה כיף יותר. ומתגמל יותר. הכנת חולצות!
היא יצאה מהווילה והלכה לסייר סביבה. עשרים דקות לאחר מכן הופיעו שני אווטארים אחרים, גם הם גנריים.
>אתם שחקנים או בוטים?
הקלידה, אף שנראה לה שהם שחקנים. בוטים נעים מהר יותר.
>בעיות?
טוב, בסדר.
>בלי בעיה
>טוב
שחקן אחד נכנס לווילה ויצא שוב. השחקן השני דיבר.
>את יכולה ללכת
"לוסי?"
"מה קורה?"
"שני חברה הופיעו ואמרו לי להתחפף. אבל הם טירונים. להרוג אותם?"
"לא! אלוהים, אנדה, אלה אנשי הקשר. הם רק מוודאים שהעבודה בוצעה. קחי את הציוד שלי ופגשי אותי במסבאת המריונטס, טוב?"
אנדה ניגשה לגופתה של לוסי ובזזה אותה. לאחר מכן יצאה לדרך כשהיא גוררת את הרג"י מאחוריה. היא עצרה בעיקול השביל והציצה בגנבה אל הווילה. היא עלתה בלהבות, ושני הטירונים עמדו ביניהן ונשרפו אט-אט עם הווילה ועם חולצות באיכות ירודה ששוויין כמה אלפי מטבעות זהב.
זאת היתה הראשונה בסדרת המשימות של אנדה ולוסי, אבל לא האחרונה. בחודש ההוא הן נלחמו וצלחו בשלום שש משימות נוספות, והפייפאל שלה התמלא כסף אמיתי וכשר, לירות שטרלינג שהיתה יכולה למשוך מהכספומט שנמצא 501 מטר בדיוק משער בית הספר, ליד חנות הממתקים שנמצאה גם היא במרחק 501 מטר.
"אנדה, אני לא חושב שבריא לך לבזבז כל כך הרבה זמן על המשחק שלך", אמר אביה ונעץ את אצבעו בכרסה המתנפחת. "זה לא בריא".
"א-בא!" אמרה והסיטה את אצבעו הצדה. "כל יום אני הולכת לשיעור התעמלות מעצבן. משרד החינוך חושב שזה מספיק".
"זה לא מוצא חן בעיני", הוא אמר. הוא עצמו לא היה כוכב קולנוע, והיתה לו כרס קטנה שעליה הגביה לחגור את חגורת המכנסיים, עם סנטר שני מידלדל ושתי כנפי עור קפלוליות שנתלו מהחלק העליון של זרועותיו. היא צבטה את סנטרו ושיחקה בו.
"אני מתאמנת הרבה יותר ממך, מר קומקומי".
"אבל אני משלם את החשבונות, גברת קלחת".
"אתה לא באמת מתלונן על המחיר של המשחק?" אמרה. היא טענה בקולה כמה שיותר תדהמה וגועל. "עשר לירות בשבוע ואני מקבלת כמות בלתי מוגבלת של שיחות, הודעות וטקסט! כמובן, בנוסף למשחק, לאנציקלופדיה המובנית בו ולבודק האיות והמתרגם!" (את כל זה היא שיננה בעל פה – כל חבר בפרנהייט שינן את הנאום הזה או משהו אחר מסוגו כדי לעמוד מול יחידות הוריות עקשניות ונבערות). "בסדר. אם המשחק יקר לך מדי, אבא, נעזוב אותו ואני פשוט אתחיל להשתמש בטלפון רגיל, זה מה שאתה רוצה?"
אבא הרים את ידיו. "אני נכנע, גברת סירונית. אבל בבקשה תנסי להתאמן יותר, בבקשה? אוויר צח? ספורט? משחקים?"
"יותר סביר שידרכו לי על הראש במגרש ההוקי", אמרה בקדרות.
"ב-ד-יוק!" אמר ונעץ פעם נוספת את אצבעו בכרסה. "ככה צריך! לי דרכו על הראש וזה מה שהפך אותי לכזה גבר!"
אבא שלה יכול לדבר כמה שירצה על החשבונות, אבל לה, לראשונה בחייה, היו דמי כיס: לא אסימונים לספרים ואסימונים לפירות ואסימונים לחלב שאפשר להחליף בחטיפים "בריאים" ובספרות. היה לה כסף אמיתי, כסף מזומן שהיא יכולה לבזבז מחוץ לטווח 500 המטר החופשיים מסוכר שסביב בית הספר.
עכשיו היא היתה מלכה לא רק במשחק – היא היתה הילדה הכי העשירה שהיא הכירה, ופתאום היתה החברה הכי טובה של כולם, עם המון כמויות של "קרלי ורלי" ו"דרי מילק" וחטיפי מארס שיכלה לחלק בבררנות לחבריה לכיתה.
"קחי רג"י", אמרה לוסי. "אנחנו יוצאות למשימה".
קולה של לוסי באוזנה כבר הפך לבן לוויה קבוע בחייה. כשלא היתה באי פרנהייט, היא ולוסי מילאו משימות עד השעות הקטנות של הלילה. אחראי הנשקיה של פרנהייט, שהיו דמויות מחשב, למדו לזהות אותה והכינו ושימנו למענה את הרג"י כשהגיעה.
אתר המשימה הנוכחי נמצא קרוב הביתה, וזה היה טוב: המסעות הפכו לחוויה מעיקה. מפעם לפעם ניסו דמויות מחשב או שליטי המשחק לצרף אותן למשימות רשמיות של המשחק, אחרי שהתרשמו מהנתונים ומכלי הנשק שלהן, ולפעמים כאב להן הלב לוותר על המשימות, אבל כסף אמיתי תמיד קדם לזהב ונסיון אמיתי קדם לנקודות נסיון: או כמו שלוסי אהבה לומר, הכסף מדבר, החרא מוותר.
הן הבחינו במעגל הצלפים/זקיפים הראשון לפני שהיתה לאלה הזדמנות לתקוף אותן או להזעיק עזרה. אנדה הפעילה קסם גילוי כדי לזהות אותם. ברגע שאנדה אותתה לה, לוסי חימשה את שני הרג"י וירתה חצים על פסגות הגבעות מצדי הדרך, זמן רב לפני שהגיעו לטווח הקשתות.
כשפילסו להן דרך בין גושי גופות הצלפים של השחקנים המתים, בעוד אנדה עומדת עדיין על המשמר, היא הפרה את הדממה באוזניות.
"היי, לוסי?"
"אנדה, אם את לא מתכוונת לקרוא לי סמלת, לפחות אל תקראי לי 'היי, לוסי!' אבא שלי אהב את תוכנית הטלוויזיה הישנה הזאת והשמיע את הבדיחה הזאת כל פעם שהיה לו יום ביקור".
"מצטערת, הסמלת. הסמלת?"
"כן, אנדה?"
"אני פשוט לא מבינה למה מישהו מוכן לשלם לנו במזומן על המשימות האלה".
"את מתלוננת?"
"לא, אבל –"
"מישהו מבקש ממך לעשות ברשת איזה סוטה זקן?"
"לא!"
"אז בסדר. גם אני לא יודעת. אבל השכר טוב. לא אכפת לי. חרא, בטח אלה שני גיימרים עשירים שמשלמים למשרתים שלהם להכין להם חולצות כל היום. אחד דופק את השני ומשלם לנו".
"את באמת חושבת ככה?"
לוסי נאנחה אנחה נרגזת, מתוחכמת, אמריקנית. "תחשבי על זה ככה. רוב העולם עושה משהו כמו דולר ביום. אני מוציאה כל יום חמישה דולרים על פרפוצ'ינו. יש ימים שאני קונה שניים! אבא שולח לאמא שלושת אלפים בחודש דמי מזונות – זה מאה דולר ביום. אז אם כאן כסף שמספיק ליום זה מאה דולר, בשביל אפריקאי, או מי שלא יהיה, הפרפוצ'ינו שלי שווה איזה חמש מאות דולר. ואני קונה שניים או שלושה כל יום.
"ואנחנו לא עשירים! יש טונה של עשירים שלא חושבים פעמיים לפני שהם מבזבזים חמש מאות דולר על קפה – כמה נדמה לך שעולים נקניקיה בלחמניה או קולה על תחנת החלל? אלף דולר!
"אז לדעתי זה מה שקורה. יש אחד, איזה סעודי או יפני או ילד של מאפיונר רוסי, ומרוב שהוא עשיר זה כסף קטן בשבילו, והוא משלם לנו לעשות צרות לאיזה עשיר אחר. בשבילם אנחנו כמו האפריקאים שמרוויחים דולר ליום כדי לייצר חולצות – כלומר, לתפור אותן. כמה זה בשבילם כמה מאות דולר? כוס קפה".
אנדה הרהרה. היה בזה היגיון מסוים. היא יצאה לחופשות בברטיסלבה שבהן הם שכרו חדר במלון יוקרתי תמורת עשר לירות – פחות ממה שהיא הוציאה כל יום על ממתקים ועל משקאות תוססים.
"שעה שלוש", אמרה, וכיוונה שוב את הרג"י. עוד חלקי צלפים נפלו על רצפת היער.
"יפה, אנדה".
"תודה, הסמלת".
הן כיסחו עוד חצי תריסר עמדות צלפים ונלחמו ועברו קבוצות של שודדים קטלניים במידה מחשידה לפני שהגיעו לווילה.
"איזה דפק", התנשפה אנדה. טבעת של שומרים הקיפה את הווילה, ארבעים או חמישים, חמושים בקשתות ובקסמים ובחניתות, בעמדות מחופרות. "זה טירוף", הסכימה לוסי. "אני מתקשרת אליהם. זה טירוף".
נשמעה נקישת השתקה כשלוסי התקשרה ואנדה השתמשה במגילת צפיה כדי לבדוק את ציודם של השומרים מעבר לפינה. ככל שהסתכלה כך גבר פחדה. הם היו מכוסים קסמים מכף רגל ועד ראש, אחדים מהם השגיחו על רג"ים ועל מה שנראה כרג"י עוד יותר גדול, אולי הרג"י 10 קיי האגדי, זה שהוציאו מכלכלת המשחק קצת אחרי יום ההשקה, מכיוון שפגע יותר מדי באיזון של המשחק. לכאורה נשארו אחד או שניים כאלה, אבל זו היתה רק שמועה. לא?
"בסדר", אמרה לוסי. "בסדר, ככה זה הולך להיות. אנחנו חייבות להצליח זה. הרגע הזמנתי שלוש מחלקות של ותיקות פרנהייט ואת השוליות הטירוניות שלהן לגיבוי". אנדה סיכמה בראשה את המספרים והגיעה למאה שחקניות ואולי 300 דמויות מחשב: חיות מלוות, משרתים, שדים…
"זה הרבה מאוד אנשים שיתחלקו בתשלום", אמרה אנדה.
"הו, קטנת ציצים שכמותך", אמרה לוסי. "סיכמתי איתם על בונוס אם נצליח – מיליון מטבעות זהב וכסף ששווה שלוש משימות. פרנהייט יקבלו את התשלום בזהב – הם יהיו כאן בתוך שעה".
זו כבר לא היתה משימה, הבינה אנדה. זו מלחמה. מלחמה במשחק. מאות שחקנים מתכנסים ברסיס זה של עולם המשחק ונערכים מול שכירי החרב המאורגנים השומרים על הווילה הענקית שמעבר לגבעה.
לוסי לא היתה חברת פרנהייט הבכירה ביותר במקום, אבל הייתה הגנרל הנבחר. אחת הגיימריות מהאי פרנהייט מסרה לה את דגל הקבוצה, חנית ארוכה עם נס קסום שהתנוסס בגאווה בזמן שהחיילות הסתדרו מאחוריה.
"לפי סימן ממני", אמרה לוסי. הצ'ט הקולי הזכיר מנהרת רוח מרוב קולות נשימה לא מהוסים, מאות בנות במאות חדרי שנה כמו זה של אנדה, בכל רחבי העולם, חלקן לפני ארוחת הבוקר, חלקן הגיעו לפני רגע הביתה מבית הספר, את החלקן העירו הטלפונים הניידים של המשחק משנתן. "קדימה, קדימה, קדימה!"
הן יצאו, בשאגה, וגם אנדה שאגה תוך התעלמות מהוריה הנמצאים למטה מול הטלוויזיה המרצדת, תוך התעלמות ממיתרי הקול שלה, כפרנהייטית אחוזת זעם וטירוף, עם חרב מתנופפת. היא רצה הישר אל הרג"י 10 קיי – תותח מצור שהיה מסוגל לכסח חומה של עיר, ואם היא רק תוכל הוא יהיה שלה, היא תתפוס אותו למען פרנהייט. היא שלחה לחש ועילפה את שכיר החרב שכיוון אותו, התגלגלה פעם ועוד פעם כדי לחמוק מחצים ומקסמים, ריפאה את עצמה כשחץ פגע ברגלה והפיל אותה, זינקה על רגליה לפני שחץ נוסף הספיק לפגוע בה וצפתה בנקודות הבריאות ובנקודות הניסיון שלה נעות בכיוונים הפוכים.
שלה! היא קפצה מעל הרג"י 10 קיי ובום טראח חרבה ערפה את ראשם של שני שכירי חרב. שניים נוספים הופיעו – הם הכינו את הנשק וכיוונו אותו את עבר הכוח העיקרי של לוחמות פרנהייט, ואילו היו יורים בו הם היו עלולים לשנות את תמונת הקרב מהיסוד – והיא הרגה אותם, תוך שהיא מועכת את הכפתורים, שואגת וכמעט לא מודעת לשאגות התשובה באוזניותיה.
עכשיו הרג"י 10 קיי היה שלה, אם כי שכירי חרב נוספים ניסו לכתר אותה. היא פרקה אותו במהירות ושיגרה לחש לעבר קבוצת הלוחמים הקרובה ביותר, ואז נאלצה לחמוק ממטר החצים והקסמים שהוטחו בה. כל שהצליחה היה להטיל במהירות מספקת קסמי ריפוי שימנעו ממנה לאבד את ההכרה.
"לוסי! " קראה במיקרופון. "לוסי, ליד הרג"י 10 קיי! "
לוסי ירקה פקודות וההתנגדות שניצבה בפני אנדה החלה להיחלש כשפרנהייטיות איגפו אותם מאחור. השטף נבלם, ועכשיו העדיפות המספרית והמשמעת היתרה של שבט פרנהייט החלו להראות את אותותיהם. בתוך זמן קצר חוסלו כל שכירי החרב או התקפלו מהמקום.
אנדה חיכתה ליד הרג"י 10 קיי בשעה שלוסי שילמה לחברי פרנהייט ושלחה אותם לדרכם. "עכשיו ניכנס לווילה", אמרה לוסי.
"טוב", אמרה אנדה. היא הפנתה את הדמות שלה לכיוון הפתח. לוסי נדחקה לפניה.
"אני אשמח כשנגמור עם זה – חתיכת טירוף זה היה". היא פתחה את הדלת והדמות שלה נעלמה בכדור האש שהתפוצץ הישר מעליה. קללת דלת, קללה כבדה שבישלה אותה בשריונה בתוך שניות מועטות.
"חרא!" אמרה לוסי באוזניות.
אנדה צחקקה. "ככה תלמדי לא לרוץ מהר מדי", אמרה. היא הפעילה כמה מגילות צפיה כדי לוודא שלא היה בווילה שום דבר מלבד מיליוני חולצות ואלפי אווטארים לא חמושים של טירונים שהיא תצטרך לקצור כמו דשא כדי להשלים את המשימה.
היא ניחתה עליהם כמו מלאך מוות, הניפה את חרבה בלא זהירות והרגה חמישה או שישה בכל אבחה. כשהייתה טירונית היא נאלצה לסבול אימוני לחימה אינסופיים, "להיאבק" בערימות של עלים ומטרות לא קטלניות אחרות, פשוט כדי לצבור די נקודות ניסיון שיאפשרו לה לפגוע במשהו. מה שעשתה עכשיו היה לא פחות משעמם.
מפרקי ידיה החלו להתעייף, וחזה עלה וירד והכרס השנואה שלה רעדה כשלחצה על המקשים.
>חכי בבקשה, עצרי – אני רוצה לדבר איתך
זה היה אווטאר של טירון, בדיוק כמו האחרים, אבל בעצם לא כמו כולם, כי הוא נע בהחלטיות ונסוג מפני חרבה. והוא דיבר אנגלית.
>זה לא אישי
הקלידה
>בסך הכל עבודה
>יש כאן עוד הרבה להרוג – לפחות הרגי אותי אחרון. אני צריך לדבר איתך.
>אז דבר
הקלידה. לא היה שום דבר חריג בפגישה בעולם המשחק עם שחקנים שנעו היטב ודיברו אנגלית, אבל כאן, בשלב הניקיון, היא הרגישה שזה לא היה במקום. זה לא היה מתאים.
>קוראים לי ריימונד, ואני חי בטיחואנה. אני מנהל עבודה במפעלים שם. איך קוראים לך?
>אני לא אומרת את השם שלי כשאני במשחק.
>איך לקרוא לך?
>קאלי
זה שם שבו אהבה להשתמש במשחק: קאלי, מחריבת העולמות, כמו האלה ההינדית.
>את נמצאת בהודו?
>לונדון
>את הודית?
>לא אני לבנה
היא הגיעה כבר עד אמצע החדר, תוך שהיא קוצרת את הטירונים בזוגות ובשלשות. היא היתה רעבה וצמאה וריימונד הזה היה מוזר.
>את יודעת את מי את הורגת?
היא לא ענתה, אבל היה לה מושג. היא הרגה עוד ארבעה וניערה את מפרקי ידיה.
>הם עובדים תמורת פחות מדולר ליום. הם סוחרים בחולצות שהם מכינים בתמורה לזהב ומוכרים את הזהב באיביי. אחרי שהאווטארים שלהם עולים כמה רמות, גם הם נמכרים באיביי. רוב העובדים הן בנות צעירות שתומכות במשפחה שלהן. להן יש מזל: חסרות המזל עובדות בזנות.
מפרקי ידיה כאבו באמת. היא טבחה חצי תריסר נוספים.
>פעם הבוסים השתמשו בבוטים, אבל למשחק יש אמצעים נגדם. יותר זול לשכור ילדים שיקליקו על עכבר מאשר מתכנתים שיעקפו את החוקים. אני מנסה לאגד אותן כי שיעור הפציעות שלהן גבוה מאוד. הן צריכות לשחק במשמרות של 18 שעות, עם הפסקה קצרה אחת לשירותים. חלקן לא מצליחות להתאפק ועושות בכיסא שלהן.
>תראה
הקלידה בכעס.
>זו פשוט לא הבעיה שלי. ככה זה בעולם. להרבה אנשים אין כסף. אני בסך הכל ילדה, אין לי מה לעשות לגבי זה.
>כשאת הורגת אותן, הן לא מקבלות תשלום.
נו פורפה נססיטו מי פלטה
>כשאת הורגת אותן, הן מאבדות את המשכורת היומית. את יודעת מי משלם לך להרוג אותן?
היא חשבה על סעודים, יפנים עשירים, מאפיונרים רוסים.
>אין לי מושג.
>ניסיתי בעצמי לגלות את זה, קאלי.
כולם מתו. ריימונד נותר לבדו בינות לגופות המגובבות.
>קדימה
הקליד
>אני עוד אפגוש אותך, אני בטוח.
היא ערפה את ראשו. מפרקי ידיה כאבו. היא היתה רעבה. היא נותרה לבדה בווילה העצומה ביערות ועדיין היתה צריכה לגרור את הרג"י 10 קיי בחזרה לאי פרנהייט.
"לוסי?"
"כן, כן, כבר כמעט חזרתי, חכי לי. עשיתי ריספון בחור תחת באמצע שום מקום".
"לוסי, את יודעת מי נמצא בווילה? הטירונים שאנחנו הורגות?"
"מה? לא. טירונים. המשרת של מישהו. אנ'לא יודעת. אלוהים, נקודת הסְפּוּן הזאת – "
"בנות. בנות קטנות ממקסיקו. מקבלות דולר ליום כדי להכין חולצות. אבל הן לא מקבלות את הדולר שלהן כשאנחנו הורגים אותן. הן לא מקבלות כלום".
"אוי, איזה זבל, זה מה שאחד מהם אמר לך? את מאמינה לכל מה שמישהו אומר לך במשחק? אלוהים. הילדות באנגליה כל כך תמימות".
"את חושבת שזה לא ככה?"
"לא, אני חושבת שלא".
"למה לא?"
"פשוט לא, בסדר? כמעט הגעתי, אל תאבדי את הסבלנות".
"אני חייבת לזוז, לוסי", אמרה. מפרקי הידיים שלה כאבו, והכרס שלה צנחה מעל רצועת המכנסיים וגרמה לה להרגיש טיפה כאילו היא טובעת.
"מה, עכשיו? חרא, חכי רק רגע".
"אמא שלי קוראת לי לארוחת ערב. כמעט הגעת, נכון?"
"כן, אבל – "
היא הושיטה את ידה וכיבתה את המחשב.
אבא ואמא של אנדה צפו שוב בטלוויזיה כשביניהם קערה של חטיפי תפוחי אדמה. היא חלפה על פניהם כחולמת בהקיץ ויצאה אל המרפסת. היה לילה, 11 בלילה, והערסים ממול לבתי הדיור הממשלתי שמעבר לכיכר התמסרו זה עם זה בכדורגל והשמיעו קולות גסים. הם היו רזים וגרומים, לבשו מכנסיים קצרים וגופיות רשת עם זרועות ועם רגליים חזקות ושריריות שנצצו לאור פנסי הרחוב.
"אנדה?"
"כן, אמא?"
"את בסדר?" האצבעות השמנות של אמא שלה ליטפו את עורפה.
"כן, אמא. סתם אני צריכה קצת אוויר וזה הכל".
"את מאוד דביקה", אמרה אמא. היא ליקקה אצבע ושפשפה אותה על העורף של אנדה. "אלוהים, את מלוכלכת – איך נהיית כזאת כלבלבה מדובללת?"
"איה!" אמרה. אמא שלה שפשפה חזק עד כדי כך שהיא הרגישה כאילו היא פושטת את עורה.
"די לקטר", אמרה אמא שלה בחומרה. "גם מאחורי האוזניים! את מטונפת".
"אמא, איייייה!"
אמה גררה אותה לאמבטיה והתחילה לקרצף אותה בספוג ובסבון ובמים חמים, עד שהרגישה שלוקה ועורה כאב.
"מה הלכלוך הזה?" אמרה אמה.
"ליליאן, עזבי אותה", אמר אבא שלה בשקט. "בואי רגע למסדרון, בבקשה".
השיחה היתה שקטה מדי לאנדה, שבכל מקרה לא רצתה לשמוע, ובכלל: היא הייתה שקועה מדי בנסיון לא לבכות – האוזניים שלה כאבו.
ידיה הרכות של אמה שבו ועטפו את כתפיה. "אוי, חמודה, אני מצטערת. זו מחלת עור, זה מה שאבא אומר, אקנטוזיס ניגריקנס – הוא ראה את זה בספיישל בטלוויזיה. מחר אחרי בית ספר נלך לרופא. את בסדר?"
"אני בסדר", אמרה והתפתלה בנסיון לראות במראה את ה"לכלוך" על העורף. היא התקשתה בכך כי המראה היתה במקום לא נוח – אבל גם כי היא לא נהנתה להסתכל בפניה ובסנטר הרך הנוסף שלה, וכל הזמן ם קפצו לה לעיניים.
היא חזרה לחדרה וגיגלה אקנטוזיס ניגריקנס.
>מצב רפואי הכולל עור מוכהה ומעובה. מופיע בקפלי עור בבסיס העורף, מתחת לזרוע, בפנים המרפק ובקו המותניים. לרוב קודם לאבחנה של סכרת מסוג 2, במיוחד בילדים. אם מתגלה אצל ילדים, יש לנקוט בצעדים מיידיים למניעת סכרת, כולל פעילות גופנית ושינויי תזונה להפחתת רמות האינסולין ולהגדלת הרגישות לאינסולין.
סכרת כתוצאה מעודף משקל. הם שמעו על זה הרצאות כל סמסטר בשיעורי בריאות – המחלה המתפשטת הכי מהר בקרב נערים בריטים, בליווי תמונות של שקי שומן גדולים כמו לווייתן, יושבים במיטה כשהם מוקפים אוקיינוס של כרס צמיגית ושופעת. אנדה נעצה את אצבעה בבטנה וצפתה בה רועדת.
היא רעדה. ירכיה רעדו. סנטריה התנדנדו. זרועותיה היו רפויות.
היא תפסה בבטנה מלוא היד ומעכה אותה, צבטה בכל כוחה, עד שנאלצה להרפות או לצעוק. היא הותירה סימני אצבע כחלחלים-אדומים בקפלי השומן ועכשיו היא בכתה, מהכאב ומהבושה ואלוהים, היא היתה ילדה שמנה עם סכרת
"אלוהים, אנדה, איפה היית?"
"מצטערת, הסמלת", אמרה. "המחשב שלי התקלקל – " טוב, לפחות לא היה פעיל. נעול על מסגר ובריח בחדר העבודה של אבא שלה. עבר כמעט חודש של תרופות, בלי טלוויזיה ובלי משחקים ופי שניים שיעורי התעמלות בבית הספר עם שאר הלווייתנים. היא היתה אומללה כל היום, כל יום, ולא היה לה למה לצפות פרט לטיולים אחרי בית הספר למוכרי העיתונים בקצה אזור 501 המטרים ולחופן הממתקים שאכלה בפארק עם בקבוקי שתיה תוססת בזמן שהסתכלה על הערסים משחקים כדורגל.
"אז היית צריכה למצוא דרך להודיע לי. דאגתי לך, ילדה".
"מצטערת, הסמלת", אמרה שוב. האינטרנט קפה המה ילדים מעצבנים, מרעישים, מסריחים ומלאי פצעונים – פשוט מסריח, עם ריח של עזים כמו שירותים בתחנת רכבת. האוזניות הזולות שסופקו לה היו שמנוניות כמו משולש פיצה והמיקרופון דביק מרוק נרגש של ילדים ממשחקים שהיו ואינם.
אבל זה לא היה חשוב. אנדה חזרה למשחק, ובדיוק בזמן: הכסף שלה כמעט נגמר.
"טוב, יש לי כאן רשימה של משימות. ניסיתי לצאת אליהן עם כמה בנות אחרות – " אנדה חשה נקיפת חרטה למחשבה שמעמדה נגזל ממנה כשהיתה נעולה מחוץ למשחק " – אבל את יותר מדי טובה, אין לך תחליף, בסדר? יש לי ארבע משימות שאנחנו יכולות לעשות היום אם את מוכנה".
"ארבע משימות! איך נעשה ארבע משימות? זה ייקח כמה ימים!"
"ניקח את הרג"י 10 קיי". אנדה שמעה את החיוך הפראי בקולה.
הרג"י 10 קיי הקל מאוד על העניינים. למצוא את הווילה, לכוון את הרג"י 10 קיי, לירות, בום טראח, אין עוד וילה. הן התחילו עם חמישה חצים – חץ אחד של רג"י 10 קיי הורכב מעשרים חצים של רג"י רגיל, וכל אחד מהם עלה הון קטן של זהב – וניצלו את כולם על שלוש המטרות הראשונות. אחרי שהחזירו אותו לנשקיה ולקחו שני רג"ים (מדהים עד כמה מגוחך נראה הרג"י אחרי כמה שעות של משחק ברובה גדול באמת!) הן יצאו למשימה מספר ארבע.
"פגשתי מישהו אחרי המשימה האחרונה", אמרה אנדה. "אחד הטירונים בווילה. הוא סיפר שהוא מנהל עבודה".
"אה, פגשת את ריימונד, מה?"
"את מכירה אותו?"
"גם אני פגשתי אותו. הוא מופיע בכל מקום. איזה שרץ".
"אז ידעת על הטירונים בווילות?"
"אה. טוב, כן, הבנתי את זה בעיקר לבד ואז ריימונד סיפר לי עוד קצת".
"ולא אכפת לך שאת לוקחת את המשכורת לילדים קטנים?"
"אנדה", אמרה לוסי, קולה פריך. "את אוהבת לשחק, נכון, זה חשוב לך?"
"כן, ברור שכן".
"עד כמה חשוב? זה משהו שאת עושה בשביל הכיף, סתם תחביב שאת מבזבזת עליו זמן? את עושה את זה רק מדי פעם, או שאת מחויבת?"
"אני מחויבת, לוסי, את יודעת שכן". אלוהים, מה עוד יש מלבד המשחק? שיעורי התעמלות? אקנטוזיס ניגריקנס אידיוטי, ופעם גם זריקות אינסולין כל בוקר? "אני אוהבת את המשחק, לוסי. כאן נמצאים החברים שלי".
"אני יודעת. בגלל זה את יד ימיני, בגלל זה אני רוצה שתהיי לצדי כשאני יוצאת למשימה. אנחנו קשוחות, את ואני, הכי קשוחות, ואנחנו קשוחות בזכות משמעת ועבודה קשה ושבאמת אכפת לנו מהמשחק, נכון?"
"כן, נכון, אבל – "
"פגשת את ליזה האורגניזה, נכון?"
"כן, היא הגיעה לבית הספר שלי".
"גם שלי. היא ביקשה ממני לדאוג לך בגלל מה שהיא ראתה בך אז".
"ליזה האורגניזה מגיעה לאוהיו?"
"איידהו. כן – כל ארה"ב. רואים אותה בטלוויזיה והכל. היא מדהימה, וגם לה אכפת מהמשחק – בגלל זה כולנו פרנהייטיות: אנחנו מחויבות זו לזו, לעבודת צוות, למשחק הוגן".
אנדה שמעה הרבה פעמים את המלים הללו – שנלקחו מהחזון של פרנהייט – אבל הפעם הן ניפחו אותה קצת מגאווה.
"אז האנשים האלה במקסיקו או איפה שלא יהיה, מה הם עושים? הם עובדים למחייתם בלנצל המשחק לרעה. את ואני, אנחנו אף פעם לא נחליף כסף אמיתי בזהב, או נקנה דמות או נשק באיביי – זו רמאות. כדי לקבל זהב ונשק את צריכה לעבוד קשה ולשחק חזק. אבל המקסיקאים האלה מבלים כל יום, כל היום, בלהכין דברים שאפשר להחליף בזהב שאפשר למכור בבורסה. משם זה מגיע – משם השחקנים המחורבנים מקבלים את הזהב שלהם! ככה טירונים עשירים יכולים לקנות כרטיס כניסה למשחק, הכרטיס שבשבילו אנחנו היינו צריכות לקרוע את התחת במשחק.
"אז אנחנו שורפות אותם. אם נמשיך לשרוף את המפעלים, הם יסגרו אותם והילדים האלה ימצאו משהו אחר לעבוד בו והמשחק יהיה טוב יותר. אם אף אחד לא יעשה את זה, העבודה שלנו פשוט תהיה יותר ויותר זולה: והמשחק גם יהפוך פחות ופחות מהנה.
"לאנשים האלה לא אכפת מהמשחק. מבחינתם זה פשוט מקום שאפשר למצוץ ממנו כסף. הם לא שחקנים, הם עלוקות, שנמצאות כאן כדי למצוץ את כל הכיף".
עכשיו הם הגיעו לווילה הרביעית, אחרי שחיסלו בדרך ארבעה קני צלפים.
"את בעניין, אנדה? באת לכאן לשחק, או שאת רוצה לצאת מרוב דאגה לעלוקות האלה בצד השני של העולם?"
"אני בעניין, הסמלת", אמרה אנדה. היא חימשה את הרג"ים וכיוונה אותם לווילה.
"בו-יה!" אמרה לוסי. הדמות שלה הצמידה חץ לקשת.
>שלום, קאלי
"אוי, נו, הוא חזר", אמרה לוסי. האווטאר של ריימונד התגנב מאחוריהן.
>תסתכלי על אלה
אמר, והדמות שלו הניחה משהו על הקרקע ונסוגה. אנדה התקרבה.
"נו כבר, זו בטח מלכודת, יש לנו עבודה", אמרה לוסי. אלה היו קבצי תמונה. היא הרימה אותם ובדקה מה יש בהם. בתמונה הראשונה נראתה שורה של ילדות קטנות, חמישים או יותר, בחולצות קצרות, נקיות ופשוטות, רזות נורא, יושבות מול מחשבים לבנים רגילים כשידיהן על המקלדות. עיניהן היו שקועות ומבטיהן קודרים, ואף אחת מהן לא היתה מבוגרת ממנה.
בתמונה הבאה נראתה עיר פחונים, בקתות מאלומיניום גלי שביניהן שבילי בוץ מלאים זבל, גרפיטי, ילדים למודי סבל משוטטים ברחובות, זבל ושקיות מתעופפות.
בתמונה הבאה נראה חללה הפנימי של בקתה, שלוש ילדות קטנות וילד קטן יושבים יחד על ספה חבוטה, ואמם מגישה להם משהו לבן ובלתי מזוהה על צלחות פלסטיק. חיוכיהם היו מכמירי לב ואמיצים.
>מהאנשים האלה את עומדת לקחת יום עבודה
"בשום אופן לא", אמרה לוסי. "לא שוב. הרגתי אותו בפעם האחרונה ואמרתי שאעשה את זה שוב אם הוא ינסה להראות לי תמונות. זהו, הוא מת". הדמות שלה הסתובבה לעברו, הורידה את הקשת ושלפה חרב קצרה. זו של ריימונד מיהרה להתרחק.
"לוסי, די", אמרה אנדה. היא הציבה את האווטאר שלה בין לוסי וריימונד. "אל תעשי את זה. מגיע לו לדבר". היא נזכרה בתוכניות טלוויזיה אמריקניות ישנות, מאלה שרואים בטלה בין הסרטים הבוליוודיים. "זו מדינה דמוקרטית, לא?"
"נו באמת, אנדה, מה נפל עליך? באת הנה לשחק במשחק או להסתובב עם הטמבל הסוטה הזה?"
>מה אתה רוצה ממני ריימונד?
>אל תהרגי אותן – תני להן לקבל משכורת. לכי לשחק במקום אחר
>הן עלוקות
הקלידה לוסי,
>הן הורסות את כלכלת המשחק והן יוצרות אספקת זהב תמורת כסף, שמאפשרת לחארות עשירים לקנות לעצמם כרטיס כניסה. לא אכפת להן מהמשחק וגם לך לא
>אם הן לא ישחקו, הן לא יאכלו. אני חושב שבגלל זה המשחק חשוב להן בדיוק כמוך. את מקבלת תשלום בכסף כדי להרוג אותן, נכון? אז גם את צריכה לשחק בשביל הכסף שלך. אני חושב שאת והן דומות, אתן קצת דומות.
>לך תזדיין
הקלידה לוסי. אנדה הרחיקה את הדמות שלה מלוסי. הדמות של ריימונד היתה עכשיו כל כך רחוקה עד שמה שכתב הופיע בדפוס זעיר, כמעט בלתי קריא. לוסי שלפה שוב את הקשת שלה ונעצה בה חץ. "לוסי, לא! " קראה אנדה. ידיה נעו מעצמן והדמות שלה בעקבותיהן מכה בלוסי בידיים חשופות וגורמת לאווטאר שלה להסתובב ולהוריד את הקשת.
"כלבה! " אמרה לוסי. היא שלפה את חרבה.
"אני מצטערת, לוסי", אמרה אנדה והתרחקה מטווח הפגיעה. "אני לא רוצה שתפגעי בו. אני רוצה להקשיב לו עד הסוף".
האווטאר של לוסי התקרב אליה במהירות. נקישה נשמעה כשהקשר נדם. אנדה הקלידה ביד אחת בשעה ששלפה את חרבה שלה.
>נו לוסי בחייך דברי איתי
לוסי הלמה פעמיים והיא נזקקה לשתי ידיה כדי להתגונן, אחרת היה ראשה נערף. אנדה נשפה דרך האף והחזירה מהלומה. אצבעותיה הכו על המקלדת. ללוסי היו יותר נקודות ניסיון ממנה, אבל אנדה היתה שחקנית טובה יותר וידעה את זה. היא הכתה בלוסי והדפה אותה עוד ועוד לאחור, בדרך שבה צעדו יחד.
לפתע פתאום לוסי הפסיקה להילחם ורצה, ואנדה חשבה שהיא מסתלקת והחליטה לתת לה ללכת, כאילו לא קרה כלום, אבל אז היא ראתה שלוסי לא ברחה, אלא רצה לעבר הרג"ים, החמושים והמוכנים לירי.
"חרא", התנשפה, כשהרג"י הסתובב לכיוונה. אצבעותיה ריחפו. היא הטילה בלוסי את כדור האש ובו בזמן הטילה על עצמה את קסם ההגנה. לוסי הספיקה לירות עליה את החץ רגע לפני שכדור האש אפף אותה, בישל אותה והפך אותה לאפר, והחץ התנגש במגן והדף את אנדה לאחור. הוא העיף אותה באוויר וקסם ההגנה נגמר עוד לפני שפגעה בקרקע, מה שגרם לה לאבד חצי מהבריאות ומהאספקה שלה, שהתפזרה סביבה. היא ניסתה את המיקרופון.
"לוסי?"
לא נשמעה תשובה.
>אני מצטער מאוד שאת והחברה שלך רבתן.
היא הרגישה קהת חושים ומנותקת מהמציאות. לפרנהייט היו חוקים, הרבה חוקים. העונש על הפרתם השתנה מדי פעם, אבל העונש על תקיפת חבר בפרנהייט היה – היא לא היתה מסוגלת לחשוב על המילה. היא עצמה את עיניה, אבל המילה הופיעה באותיות גדולות וזוהרות: הדחה.
אבל לוסי התחילה, לא? זו לא אשמתה.
אבל מי יאמין לה?
היא פקחה את עיניה. ראייתה היטשטשה מבעד לניצני הדמעות. הדופק הלם באוזניה.
>האויב הוא לא החברה שלך. הוא לא השחקנים ששומרים על הפבריקה, ולא הבנות שעובדות שם. מי שהורסים את המשחק במעשים שלהם הם אלה שמשלמים לך ואלה שמשלמים לבנות בפבריקה, ואלה אותם אנשים. את יודעת שאת מקבלת תשלום מבעלי מפעלים יריבים? הם אלה שלא אכפת להם מהמשחק. לבנות שלי אכפת מהמשחק. לך אכפת מהמשחק. האויב המשותף הם אלה שרוצים להרוס את המשחק והורסים את חייהן של הבנות האלו.
"מממממממה-קרה, פרה קטנה ושמנה? בוכה על המשחק ש'לך?" היא נרתעה כאילו סטרו לה. הערס שדיבר אליה לא היה בחנות כשהגיעה, והיו לו עיניים אכזריות וצמודות וגופיית כדורגל, ואף שלא היה מבוגר ממנה הוא נראה אכזר וכועס, וחיוכו סדיסטי ומטורף.
היא אזרה אומץ. "עוף לי מהעיניים", אמרה.
"יא אמבטיית שומן על שתי רגליים, אל תעזי לדבר אלי ככה", צעק לה ממש באוזן. בחנות נפלה דממה וכולם הביטו בה. הפקיסטני שניהל את האינטרנט קפה דיבר בטלפון, התקשר בוודאי למשטרה, ופירוש הדבר שההורים שלה יגלו איפה היא ואז –
"אני מדבר אתך, ילדה", אמר. "גוש מגעיל של שומן – בחיי, בא לי להקיא כשאני מסתכל עליך. היה לך פעם חבר? איך הוא זיין אותך – גלגל אותך בקמח וחיפש מקום לח?"
היא הסתובבה, ואז קמה. היא משכה את זרועה לאחור וסטרה לו, בכל כוחה. הילדים בחנות צחקו והשמיעו אוווו! הוא הכחיל וקפץ את אגרופיו והיא נרתעה ממנו. סימני האצבעות שלה בלטו על לחיו.
הוא חצה את המרחק ביניהם בצעד מהיר והכה אותה, בבטן. האוויר ברח ממנה והיא נפלה על שחקן אחר, שדחף אותה מעליו, כך שבסופו של דבר היא נפלה על הקיר, בוכה.
הילד האכזר היה שם, ממש מולה, והיא הריחה בנשימתו חטיפי תפוח אדמה בטעם צ'ילי. "זונה מגעילה – " התחיל לומר והיא תקעה לו את הברך שלה ישר בביצים, בכל הכוח, והוא צרח כמו ילדה קטנה ונפל לאחור. היא אספה את ילקוטה ורצה אל הדלת, חזה עולה ויורד ודמעות זולגות על פניה.
"אנדה, חמודה, יש לך טלפון".
עיניה שרפו. היא שכבה שעות ארוכות בחדרה החשוך, משכה באפה וניסתה לא לבכות, ניסתה לא להביט בשולחן הריק שעליו חי פעם המחשב שלה.
קולו של אביה שלה היה רך ודואג, אבל אחרי הדממה ששררה בחדרה הוא נשמע כמו ציר חלוד.
"אנדה?"
היא פקחה את עיניה. הוא החזיק טלפון אלחוטי ונראה כצללית בפתח הדלת.
"מי זה?"
"אני חושב שזו מישהי מהמשחק שלך", אמר. הוא הושיט לה את הטלפון.
"הלו?"
"שלום פרגית". חלפה שנה מאז ששמעה את הקול, אבל היא זיהתה אותו מיד.
"ליזה?"
"כן".
אנדה הרגישה כאילו עורה קמל על עצמותיה. זהו זה: הדחה. היא הרגישה שליבה פועם פעם בשניה, והזמן האט והזדחל.
"היי, ליזה".
"את יכולה לספר לי מה קרה היום?"
היא סיפרה, כשהיא מדלגת על פרטים, חוזרת על עקבותיה ומגמגמת. היא לא בדיוק זכרה – האם לוסי תקפה את ריימונד ואנדה ביקשה ממנה להפסיק ואז לוסי תקפה אותה? האם אנדה תקפה את לוסי ראשונה? הכל התערבב. היא היתה צריכה לשמור סרט מהמשחק ולקחת אותו איתה, אבל היא לא היתה יכולה לקחת איתה שום דבר, היא ברחה –
"אני מבינה. נו, נשמע שתקעת את עצמך בחתיכת ערימה של גללים, נכון?"
"אני מניחה", אמרה אנדה. ואז, מאחר שידעה שהיא כבר מודחת, הוסיפה, "אני חושבת שזה לא בסדר להרוג אותן, את הבנות האלה. בסדר?"
"אה", אמרה ליזה. "מעניין שהזכרת את זה. במקרה אני מסכימה איתך. הבנות האלה צריכות את העזרה שלנו יותר מכל הבנות האחרות במשחק. הכוח של פרנהייט בא משיתוף הפעולה שלנו – גם בזה אנחנו יותר טובות מבנים. אכפת לנו. אני גאה בך שבחרת צד – שמחה שגיליתי על העניין הזה".
"את לא הולכת להדיח אותי?"
"לא, פרגית, אני לא הולכת להדיח אותך. אני חושבת שעשית את הדבר הנכון –"
פירוש הדבר שלוסי תסולק. פרנהייטית הרגה פרנהייטית – צריך לעשות משהו. חייבים לאכוף את החוקים. אנדה בלעה את רוקה בכוח.
"אם תדיחי את לוסי, אני פורשת", אמרה במהירות, לפני שתאבד את האומץ. ליזה צחקה. "פרגית, יש לך אומץ. אף אחד לא מודח, אל חשש. אבל אני רוצה לדבר עם הריימונד הזה".
כשאנדה חזרה מאימוני ההוקי הרפואי היא היתה מיוזעת וסחוטה, אבך פחות מאשר בפעם הקודמת, או מזו שלפניה. עכשיו כבר הצליחה לרוץ פעמיים מדרש שלם בלי להתמוטט – בהתחלה היא הגיע בקושי עד האמצע וכבר הייתה מוכרחה לעצור, להחזיק לעצמה את המותניים ולעסות את הכרס המתועבת שלה כדי להפסיק את הכאב. עכשיו היתה הרבה פחות כרס, במידה מוחשית. היא גילתה שליכולת לחצות את המגרש בריצה נלווה גם החופש ממש לשים לב למשחק, לכוון את החבטות ולטפח דייקנות שהעניקה לה סיפוק כמעט כמו בלהיות ממש טובה במחשב.
אבא שלה דפק בדלת חדרה אחרי שהתקלחה והחליפה בגדים. "מה שלום הבת שלי?"
"מתכוננת", אמרה, והרימה לעברו את ספרי המתמטיקה.
"נהנית היום במגרש?"
"אתה מתכוון 'האם דרכו לי על הראש'?"
"זה מה שקרה?"
"כן", אמרה. "אבל אני דרכתי יותר". הבנות האחרות היו באמת שמנות, והיו להן פחות יכולות קבוצתיות. אנדה השתתפה כבר במלחמה: היא ידעה להסתמך על אחרים ואיך לתת להם להסתמך עליה.
"יפה מאוד". הוא העמיד פנים שהוא בוחן את איכות הצבע סביב מתג האור. "שקלת את עצמך השבוע?"
מובן שכן: תזונאית בית הספר הקפידה על כך, השפלה של בוקר מול עיני כל יתר השמנות.
"כן, אבא".
"ו– ?"
"הורדתי שישה קילו", אמרה. קצת יותר משישה, למעשה. לפני כמה ימים היא הצליחה להיכנס לג'ינס מהשנה שעברה.
חודש שלם עבר מאז הפעם האחרונה שנכנסה לחנות הממתקים. כשחשבה על ממתקים היא נזכרה בבנות הקטנות בסדנאות היזע. סדנאות ממתקים, סדנאות יזע. המוכר המיוזע בחנות הממתקים מכר את מרכולתו בסמוך לבית הספר כדי לפתות ילדות קטנות שלא יודעות מה טוב בשבילן. אף אחד לא הכריח אותן, אבל הן היו ילדות והמבוגרים אמורים לדאוג לילדים.
אבא שלה חייך אליה מאוזן אל אוזן. "גם אני הורדתי קילו וחצי", אמר ואניח יד על בטנו. "ניסיתי לחקות את הדיאטה שלך, את יודעת".
"אני יודעת, אבא", אמרה. היא הרגישה נבוכה לדבר איתו על זה.
גם את הילדות בסדנאות היזע המבוגרים ניצלו. לכן הן היה תקועות ללא מוצא: המבוגרים שהיו אמורים לדאוג להן ניצלו אותן.
"טוב, רק רציתי לומר שאני גאה בך. שנינו גאים בך, אמא שלך ואני. ורציתי שתדעי שמחר אני אחזיר לך את המחשב לחדר. מגיע לך".
אנדה הסמיקה בוורוד. היא לא באמת ציפתה לזה. אצבעותיה פרכסו מעל שלט משחק דמיוני.
"אוי, אבא", אמרה. הוא הרים את ידו.
"זה בסדר, מתוקה. אנחנו פשוט גאים בך".
ביום הראשון היא לא נגעה במחשב, וגם לא בשני. הילדות במשחק – היא לא ידעה מה לעשות איתן. ביום השלישי, אחרי ההוקי, היא התקלחה, החליפה בגדים והתיישבה עם האוזניות.
"שלום, אנדה".
"היי, הסמלת".
לוסי ידעה בדיוק מתי היא נכנסה למשחק, מה שאמר שהיא עדיין היתה בקבוצת החברים של לוסי. לפחות זה היה סימן מעודד.
"את לא צריכה לקרוא לי סמלת. אחרי הכל, עכשיו אנחנו באותה דרגה".
אנדה ניגשה לתפריט ווידאה את זה: בהיעדרה היא קודמה לדרגת סמל. היא חייכה.
"אלוהים", אמרה.
"כן, טוב, מגיע לך", אמרה לוסי. "דיברתי הרבה עם ריימונד על תנאי העבודה במפעל, וגם, טוב –" היא השתתקה.
"אני מצטערת, אנדה".
"גם אני, לוסי".
"אין לך על מה להצטער", אמרה.
הן יצאו להרפתקאות, מילאו יחד כמה משימות רגילות של המשחק. זה היה כיף, אבל אחרי המשימות מהסוג שעברו יחד פעם היה בזה משהו קצת חיוור ושטחי.
"אני יודעת שזה נורא", אמרה אנדה. "אבל אני מתגעגעת לזה".
"אוי, תודה לאל", אמרה לוסי. "חשבתי שאני היחידה. זה היה כיף, נכון? קרבות גדולים, סכנות גדולות".
"זה מה יש", אמרה אנדה. "אני לא רוצה להשתעמם כל חיי. מה את רוצה לעשות?"
"קיוויתי שאת תדעי".
היא הרהרה. מה שאהבה היה להילחם נגד המבוגרים שלא שיחקו את המשחק, אלא שחקו אותו, הרסו אותו בשביל כסף. הם היו יריבים ראויים, והיא גם לא הרגישה אשמה כשהביסה אותם.
"נשאל את ריימונד איך אנחנו יכולות לעזור", אמרה.
"אני רוצה שיצאו – שישבתו", אמר. "רק כך אפשר להשיג תוצאות: להתאגד ולא להסכים לעבוד". קולו של ריימונד ניחן במבטא מקסיקאי עבה שנדרש זמן מה להתרגל אליו, אבל האנגלית שלו היתה טובה מאוד – למעשה, היא עלתה על זו של לוסי.
"לצאת בתוך המשחק?" אמרה לוסי.
"לא", אמר ריימונד. "זה לא יהיה יעיל במיוחד. אני רוצה שיצאו לסיודאד חוארס ולטיחואנה. אני אביא תקשורת, נעשה מזה רעש. אני בטוח שאנחנו יכולים לנצח".
"אז מה הבעיה?" אמרה אנדה.
"הבעיה הקבועה. לאגד אותן. חשבתי שהמשחק יעזור: כבר שנים אנחנו מנסים לאגד את הבנות האלה: במתפרות ובמפעלי הצעצועים, אבל הם נועלים את הדלתות ומרחיקים אותנו, והבנות הולכות הביתה וההורים לא נותנים להן לדבר איתנו. אבל במשחק קיוויתי להגיע אליהן – "
"אבל הבוסים מרחיקים אותך?"
"כל הזמן אני נהרג. התאמנתי בסיוף, אבל זה קשה נורא – "
"יהיה כיף", אמרה אנדה. "בואו נזוז".
"לאן?" אמרה לוסי.
"לאחד המפעלים במשחק. אנחנו שומרות הראש החדשות שלך". אנדה ידעה שהבוסים שכרו שכירי חרב קשוחים. היא היתה אחת מהן. יהיה כיף לחסל אותם.
הדמות של ריימונד הסתובבה על המסך והדביקה נשיקה ללחיה של אנדה. אנדה גרמה לדמות שלה לדחוף אותו דחיפה ידידותית שהפילה אותו על הקרקע.
"היי, לוסי, תקפצי להביא לנו שני רג"ים, בסדר?"
נימבי וקופצי הממדים ב"בלי פאניקה"
את/ה חופשי/ה:
-
להעתיק, להפיץ, להציג ו/או לבצע את היצירה
-
ליצור יצירות נגזרות
תחת התנאים הבאים:
דרישת ייחוס. |
|
שימוש לא מסחרי. |
|
שיתוף זהה. |
-
בכל שימוש חוזר ביצירה או הפצה, עליך להבהיר לאחרים את תנאי הרישיון ביצירה זו.
-
ניתן לוותר על כל אחד מהתנאים הנ"ל בכפוף לקבלת רשות מבעלי זכויות היוצרים.
זכותך לשימוש הוגן וזכויות אחרות הקבועות בדין אינן מושפעות בשום דרך על-ידי התנאים הנ"ל.
זו גירסה קריאה המסכמת את המסמך המשפטי (הרישיון המלא)
הגבלת אחריות
סיפור מוצלח. לא ממש מאתגר את הקונספט של אנדר, וקצת אוטופי מדי, אבל בכל זאת מהנה.
סיפור נכון
אין מילה אחרת
הדמויות, הקישור למציאות, המוסריות, המגדריות
שנים, שנים אני מחכה ומחפש את הטעם הזה, את הנגיעה הזו
תודה, המון תודה שהבאת לנו אותו
רץ לחפש כל דבר שדוקטורוב כתב
סיפור מעולה, נוגע בנושאים חשובים ובאופן מעניין ומעורר הזדהות
ליאה – לא הבנתי, מה אוטופי כאן?
לטעמי, המקום ה"אוטופי מדי" (במרכאות, כי לאחר מחשבה אוטופיה היא באמת לא המילה הנכונה כאן) הוא בשיחת הטלפון בין אנדה לליזה. זה המקום בו הסיפור איבד אותי (חלקית, לפחות) מבחינת אמינות. ציפיתי שאנדה תגלה שליזה, שמרוויחה הון מהמשחק ומבלה בו 4 עד 6 שעות בכל יום לטענתה, היא חלק מקונספירציית הניצול (מכל אחד מהכיוונים). אבל ליזה כביכול לא רק לא יודעת מה מתרחש במשחק, אצל בנות השבט שלה וממש מתחת לאף שלה, אלא גם מתנגדת לזה (אבל כפי שמתברר בסיום, בצורה לא אקטיבית – הבנות מתאגדות בעצמן, לא בהדרכתה או בהנחייתה). אז איפה היא היתה עד עכשיו? באמת אפשר לרמות את הטייקון העשיר ורב האמצעים באותה מידה בה אפשר לרמות את הגיבורה הצעירה? בנוסף, עניין האחווה הנשית שמבוסס על קונספט "בנות יותר טובות מבנים בהכל" הוא קצת לוחמני מדי לטעמי. הפמיניזם מנסה לבסס את הנשים כשוות לגברים (ואת בני האדם כשווים באופן כללי), לא כנעלות יותר. הסיפור מרגיש קצת יותר מדי מוכוון מטרה. למרות כל זאת, כאמור, נהניתי.
גם אני לא מסכימה עם הקונספט "בנות יותר טובות מבנים" [כפי שאני לא מסכימה עם הקונספט ההפוך].
אבל כדי שמישהי שמקבלת מסרים כאלה מהסביבה [כמו המראה הנפוץ של הדמויות הנשיות, וכל מה שגורם להרבה גיימריות גם במציאות לשחק דמות של בן], תרגיש בטוחה לשחק דמות של בת ותרגיש שהיא טובה בכלל – צריך להגיד לה שהיא *יותר* טובה.
אני לא חושבת שהסיפור מכוון ל"בנות יותר טובות מבנים בכל", אלא כמו שאמרת, לבני האדם כשווים באופן כללי, תוך התמקדות לשם שינוי בדמויות נשיות.
בעיני האחווה הנשית בסיפור די נדירה ולכן חיובית, ולגבי הלוחמנות – טוב, זה כבר עניין שנובע מהמשחק, לדעתי.
גם אני נהניתי מהסיפור:)
אני חושבת שמישהו כרגע דחף לי מנה גדושה של 'חברתיות' במורד הגרון. וכן, זה מסר חשוב, אבל כשאני קוראת סיפור, אני מצפה שלפחות יגרמו לי לעבוד קצת, רגע ה'אה' שבו זה יכה בי.
מגניב בהחלט. הוריי לדוקטורוב 🙂
בעיקר עצבן אותי.
זה לקרוא סיפור, ובמקביל לשמוע את הבן שלי מתאר את ההרפתקאות הבלתי נגמרות שלו במייפלסטורי.
נחמד, אבל בשביל סיפור שכל כך מתמקד באחריות חברתית, היה טוב אם הוא היה טורח להיות לא fatphobic.
מה יש לי להגיד. סיפור נחמד ביותר (אפילו קראתי אותו יותר מפעם אחת. אבל זה הכל. הקריאה מהנה וזהו.
הסיפור מנסה להעביר מסרים שאני לא מסכים איתם (הסיפור כן אומר שבנות יותר טובות מבנים ולא רק שוות, אם אתם ל בטוחים תקראו שוב!), ומעביר את זה בדרך מאוד פשטנית ורדודה. יש לנו עולם רע מאוד שאנשים מנצלים אחרים, יורדים על אנשים שמנים שמצדם מעוצבנים על עצמם ומתביישים בעצמם על איך שהם, עשירים מבזבזים את הכסף על דברים לא חשובים כשעניים אוכלים "דבר לב לא מזוהה", הורים מעצבנים שלא מבינים את ילדיהם ועוד דוגמאות לעולם הכל כך גרוע הזה. כמובן שבשיא יש עוד סיבוכים כמו הריב שלה עם לוסי, ההחרמה של ההורים שלה את המחשב שלה ובעקבות זה המכות עם הארס בחנות.
אך פתאום, בבת אחת הכל משתנה. היא מדברת איתו ומבינה מה קורה לילדים העניים באפריקה ומרגישה אמפתיה אליהם ומוכנה לעזור, מיד אחרי זה (בסיפור לא במציאות שלו), היא משלימה עם לוסי מתברר שגם המנהלת של הברית שלהם חושבת כמוה, היא עולה דרגה, היא משתפרת בספורט ומתחילה להרזות, היחס עם ההורים שלה משתפר ואפילו היא חושבת איך לעזור לילדים המסכנים והאומללים באפריקה.
לסיכום הסיפור חביב לקריאה אף על פי שמפריע לכך המציאות הלא אפשרית בעליל ולא מיאותית שלו וכן הדעות הקיצוניות שלו. אך אם נחרוג מתחום ההנאה מהקריאה הסיפור ברמה מאוד נמוכה ורדודה, בלי מורכבויות ומאכזב מאוד מחמת הפוטנציאל הגלום בו.
כמובן שהסיפור לא ראוי לשמו שכן אינו דומה במאומה למשחק של אנדר, אשר בו ישנם קונפליקטים והתפתחויות ולא דוחפים דעות לגרון בלי לתת לקורא מקום כלשהו.