שריון

אתנה מקשיבה, או מעמידה פנים שהיא מקשיבה.

"אז שאלתי אותה, את מבינה, למה אסור לי להצטרף ללוחמות המשוריינות. זה כל מה שרציתי מגיל כל כך צעיר. כבר מילדות סחבתי ומדדתי את שריון הביקיני של אחותי בכל הזדמנות. מה, אם הם לא רצו שאני אלחם, הם לא היו נותנים לי כזה שם!"

אתנה מחטטת בציפורניה בקצה להב חרבה. ניכר שזה אקט תיאטרלי יותר מכל, התנהגות שסיגלה לעצמה עם השנים כדי להגביר את הילת הגבורה שסביבה. אבל זה עובד. "ומה היא אמרה?"

"היא אמרה, אמא שלי: 'קונאן, אתה בן. לא קראנו לך קונאן כדי שתהיה לוחמת'". הוא משתתק לרגע, ידו מגרדת בהיסח הדעת מתחת לטבעות הביקיני את שריר החזה שלו, שכמעט מצליח למלא כראוי את חלקו העליון של השריון. "אבא שלי לא אמר כלום. הוא סתם הכניס לי מכות רצח". הוא מהרהר שניה. "היום הייתי מפרק אותו. מזל שלא ראיתי אותו כבר חמש שנים".

אתנה מנידה בראשה ומשליכה את עצמות הארנב שנותרו מהארוחה שלה לתוך המדורה. אחר כך היא קמה, טופחת על כתפו בידה השמאלית – הימנית נושאת את החרב הכבדה שאומרים שהיא אינה נפרדת ממנה אפילו בשנתה – ומסתלקת אל שק השינה שלה. שריון הטבעות שלה משמיע קול שקשוק קל כשהיא משתחלת לתוך השק, אי-שם בחשכת הלילה. כרגיל, קונאן מצליח להתאפק כמעט לחלוטין מלהביט אחריה כשהיא הולכת, לבהות ברגליה הארוכות והשריריות, המגיחות מתוך מכנסוני השריון המכסים את חלציה בקושי ומסתיימות לבסוף בכפות רגליים דקות וחזקות הנתונות במגפי עור גמישים. דבר טוב לא ייצא מכך.

הוא נשאר מאחור לבהות בגחלים העוממות, משחק באצבעותיו בטבעות השריון שהביא לתקן ליד המדורה. שיערו האדמוני, הארוך והסבוך, משוחרר מרצועת העור שאוספת אותו בדרך כלל, צונח על עיניו, אבל הוא לא עושה כל מאמץ להסיט אותו. מחר מצפה לו עוד יום קרבות ארוך, אבל הוא לא חושב שיצליח להירדם עכשיו. הוא לא בטוח למה הרגיש את הצורך להתבוסס דווקא היום בזכרונות שחשב שקבר ביום גיוסו. אולי היתה זו תחושת המתיחות שמורגשת אצל כולם בימים האחרונים לאור ההסלמה במצב, כאילו משהו גדול עומד לקרות.

נדמה לו שבימים האחרונים כל הלוחמות חושבות על כך שייתכן שאלה ימיהן האחרונים. יש כאלה שמתקוטטות בלי הפסקה, אחרות נהיו פתאום רגשניות, או ידידותיות. הוא יודע על שתיים שסיימו את הלילה בשק שינה אחד. מעלימים מכך עין, כמובן. אילו זה היה גבר… אילו זה היה גבר העניין היה מאוד שונה, הוא מהרהר, מעיף מבט בכיוון שאליו נעלמה אתנה ונאנח. הוא בחר בחיים האלה. הוא רצה אותם, רצה כל כך. אבל לעתים, רק לעתים, חולפות בו מחשבות כפירה.

הוא תוהה אם אתנה מרגישה במתח, ואיך היא פורקת אותו. כרגיל, לא ניכר עליה דבר.


בזמן האחרון הקרבות מחריפים, הוא בטוח בכך. כבר תקופה ארוכה הן משמשות כוח סיור בשטחים הדרומיים, לוודא שהשבטים הפזורים, שלא קיבלו עדיין רשמית את מרותה של הממלכה אבל גם לא התמרדו נגדה באופן אלים, לא יעלו בדעתם רעיונות לא נאותים. מלבדן פרושה ביער גם יחידה של לוחמים משוריינים. הוא מדמה לרגע איך היו נראים חייו אילו היה בוחר במסלול הרגיל, זה שהתוו עבורו הוריו, כשומר בין שומריו המשוריינים של קן. הוא חושב על השריון הכבד, שמסוגל באמת להגן על הגוף ולא משמש כיסוי טקסי בלבד. בגלל השריון הזה, לוחמי קן משמשים בדרך כלל בתפקידי הגנה בלבד. השריון לא מעודד ניידות רבה.

אילו היה נמנה על לוחמי קן הוא היה מוצא את עצמו בעמדת שמירה מאחורי קו החזית, שנועדה לבלום כל מסתנן שיצליח לחמוק מבעד לסיורים של יחידות הלוחמות. הוא כמעט משוכנע שהוא אכן מעדיף את חיי הסיור הפעיל, הנייד, על פני הנייחות של השומרים המשוריינים, אבל לעתים נראה לו שהיה קל יותר בדרך הרגילה: להצליח להתקשר למקום אחד, ליצור קשרים בני קיימא עם תושבי המקום, אולי אפילו למצוא לעצמו בת זוג ביום מן הימים… הוא מתנער. החלומות על בת זוג לא נטשו אותו, אבל הוא לא באמת מסוגל לדמיין את חייו בחברת אישה שאינה שייכת ללוחמות המשוריינות. הוא לא חושב שהוא מסוגל להבין אותן – רכות, ביתיות, מצחקקות, נועצות עיני עגל בשריריו של כל גבר חולף, אך לא כדי לאמוד את הסכנה שבו.

אחיותיו היו עניין אחר. בלי חוכמות, בלי שטויות. הן לא היו צריכות שיגן עליהן. הן לא היו משגעות אותו בפטפוטיהן האינסופיים. והן היו לגמרי מחוץ לתחום, מוקדשות לאלָה מרגע שעטו על גופן את השריון הטקסי, המונע כל מגע רך באברי הגוף המוצנעים ומסמן לכל רואה כי נשיותן לא לו נועדה. הן יעדיפו למות ולא להניח לגבר לחלל את משכן האלה – כפי שאכן קרה בעבר. הוא זכר סיפורים על לוחמות שכמעט נפלו בשבי בני השבטים הפזורים… הוא נרעד. כולם ידעו מה עלול לקרות לאישה שתיפול בידיהם. לוחמת בשירות האלה תעדיף מוות על פני גורל כזה. לא, גם לא לו נועדו, על אף מעמדו השנוי. הוא אמנם עבר את הטקס ההופך אותו ללוחמת בשירות האלה, אבל עודו גבר.

הוא נאנח. שוב ושוב הפך בדילמה הזאת ולא מצא תשובה. הנשים היחידות שהיה עשוי לשקול להקים איתן בית הן אלו שלא תהיינה מותרות לו לעולם. עליו לקבל את חיי הוויתור, כפי שקיבלו הן.


הוא עסוק בסריקת השטח אחרי מלכודות כשחץ מזדקר פתאום מתוך חזה של שי-רה, ורק אז אוזניו מפענחות את קול שחרור המיתר שהגיע אליהן רגע קודם לכן. הוא מביט בעיניים בוהות בידיה של שי-רה המנסות ברפיון לשלוף את החץ, מגששות ומגרדות סביבו בלא תועלת בעודה צונחת לאטה על ברכיה, ואז אל הקרקע. אתנה כבר כורעת מאחורי מחסה אבן ובוחנת את השטח סביבם במבטים חטופים, זהירים, כשהוא מבין שהוא מטרה גלויה וצולל למחסה – ממש ברגע האחרון, משום שחץ חולף בזמזום ליד אוזנו. הוא מביט סביבו בפראות, לזהות את התוקפים, לחפש את הכיוון שממנו הגיע החץ, אך לא מצליח. הפראים מסתתרים טוב מדי, בשטח הביתי שלהם, והוא חושש להוציא את אפו מאחורי מחסה הסלע. עיניו נמשכות בניגוד לרצונו אל גופה – גופתה – של שי-רה המוטלת על הקרקע, ולרגע מפלח גל של כאב את לבו ותופס את מקום הפחד. אבל רק לרגע. כל עצמותיו מרחפות – הוא חושש, או שמא יודע, שהוא עומד למות.

רשרושים נשמעים מכל העברים. לרגע הוא חושב שמדובר במטר חיצים נוסף, אבל אז הוא מבחין בתנועה מעורפלת בין העצים ומבין – הם מוקפים. הם מוקפים בכוח גדול של לוחמי אויב פראיים. מימינו, מאחורי אבן, הוא שומע קול אנקה רם, קול מורגל בלחימה, אך עדיין קולה של אישה, ויודע – עוד אחת מאחיותיו נפלה. ואז צעקה נשית-נמוכה שנקטעת באיבה מאחוריו. ועוד קול נהמה נשי באלכסון, הפעם משמאל. הן נופלות כמו זבובים, והוא קפוא ואינו יודע לאן יזוז.

צווחה רמה ומיוללת נשמעת מימין, ועוד לפני שהוא מסתכל הוא יודע מה יראה: אתנה. שרירי רגליה הארוכות והחסונות מודגשים בקרני השמש האלכסוניות. תנועותיה גורמות לניצוצות לחזור מטבעות השריון העוטף את האגן שלה ואת חזה, כל תורפותיה של אישה. הוא מזהה את צעקתה, רמה, זועמת, כמעט לא מובנת – היא קוראת בשמה של האלה. היא קוראת בשמה שוב, ושוב, ושוב, מנופפת את חרב האדירים שלה סביבה ומתיזה נתזי דם וחלקי אברים כציקלון אנושי. אך פתאום נקטעת אחת הצווחות בפתאומיות, ושם האלה גווע על שפתיה. קול חבטה עמום נשמע ואתנה מאבדת את שיווי משקלה ועפה קדימה. קונאן רואה אותה כמו בהילוך אטי – רואה את החרב מתעופפת מידה, מתיזה רסיסי דם אדומים כהים בבוהק אור אחר-הצהריים הצהוב, עד שהיא נוחתת לבסוף על הקרקע, כמעט ננעצת בה אך לבסוף נשמטת; רואה את ידיה הריקות מיטלטלות כזרועות בובת סמרטוטים, מתנופפות לצדדים כמנסות להיאחז, או שמא חסרות כל מטרה, הוא לא מצליח להחליט; רואה את עפעפיה מפרפרים על עיניים לא ממוקדות, כמעט מפזילות; רואה את גופה מתעופף באוויר, חסר שליטה, חסר כיוון, ולבסוף נוחת בחבטה עמומה על הקרקע ונותר שם. והוא כמעט קם ממקומו בזעם, כמעט מזנק לקרב בחרב מונפת כפי שעשתה אתנה, ואחת היא לו אם יחיה או ימות – ורק לשונו, לשונו השוטה, בולמת אותו, לשונו שרוצה לזעוק כמו לשונה של אתנה, לאסוף את כל האוויר בריאותיו מאחורי הצעקה – והוא אינו יודע אם את שם האלה יצעק, בקולו העמוק, הגברי בעליל, או ששם האל שמור לו. וההתלבטות, ההתלבטות המטופשת, חסרת המשמעות, מותירה אותו קפוא במקומו בצלילות החדה והלא סבירה של האור השוקע סביבו, עד שצל חד וכהה נופל עליו, חנית ארוכה כמעט נתחבת בפרצופו, וכשהוא מרים את עיניו הוא רואה אחד מהפראים ניצב מעליו, אזור חלציים עשוי עור משתלשל בין רגליו הפשוקות בעמידה איתנה ומסתיר את אור השמש כמסך, ופניו חסרי ארשת. והוא מחזיק בחנית יציבה לחלוטין, ללא ניע, ומסמן בראשו תנועה מובנת ללא ספק, מעלה ואחורה. בוא.

וקונאן משחרר בזו אחר זו את אצבעותיו, שעד כה אף לא חש כמה קפוצות היו, כמה מיוזעות, מעל ניצב החרב, וזו נשמטת מידו בחבטה עמומה שגורמת לו לעוות את פניו לזכר החבטה שהשמיע גופה של אתנה כשפגעה בקרקע. והוא קם לאט לאט ומרים את ידיו מעל ראשו. הפרא מניד בראשו ומשמיע נהמה לאישור, ומוביל את קונאן לפניו. קונאן עוד מעיף מבט אלכסוני אל המקום שבו שוכבת אתנה – אבן גדולה נחה בקרבת ראשה, אבן הפילה אותה, לא חץ, לא חנית, לא חרב, חושב קונאן, סתם אבן – אבל הפרא דוחף אותו בקצה חניתו, כמעט דוקר אותו, וקונאן ממשיך ללכת.


קונאן יושב ליד המדורה ובוהה בה. מוחו כמעט ריק. אתנה יושבת מעברה האחר של המדורה ואינה בוהה בדבר. ראשה חבוש, מעורפה אל מצחה.

מוזר לו לראות את אתנה בלי חרבה. הוא לא חושב שראה אותה אי פעם בלי חרבה בידה, וכעת היא נראית לו לא מאוזנת, כאילו ידה הריקה קלה מדי. וגם, הוא חושב… אבודה. כמי שאיבדה את הדבר היחיד שמורה לה את הדרך. היא מסוגרת בתוך עצמה, שותקת רוב הזמן, וכששואלים אותה שאלה היא משיבה במילים קצרות, או שאינה משיבה כלל ומוסיפה לבהות בעיניים לא ממוקדות. הוא רק יכול להודות לאלה על שהפראים לא לקחו מהם את השריון הטקסי. אתנה היתה בלי ספק מתפרקת כליל אילו היה נגזל ממנה גם הסמל הזה. לא שעוד נשאר לה הרבה לאן להתפרק, הוא חושב. לכן הוא לוקח על עצמו את תפקיד הדובר.

הפראים, הוא מבין, היו אמורים להרוג אותם כבר מזמן. אם הם עדיין בחיים הרי שהפראים לא רוצים להרוג אותם. הוא תוהה למה. בינו לבין עצמו הוא רועד מעט.

מישהו קרב אל המדורה. קונאן מרים את מבטו ולרגע אינו רואה דבר מלבד צללית כהה שמיתמרת מעליו, ואז הדמות נכנסת אל מעגל האור המתנודד של המדורה והוא רואה גבר מבוגר, ששיערו הארוך אפור וחלק, והוא לבוש רק אזור חלציים, עורו מעט מידלדל על גוף שעודו חסון אך פעם היה שרירי באמת. די לו במבט אחד כדי לדעת – האדם הזה ראוי לכבוד.

האיש עומד מעליו רגע, בוחן אותו בעיניו השחורות. קונאן משיב לו מבט גלוי. לאחר רגע האיש מניד בראשו ועיניו הכהות בורקות לאור המדורה. הוא מתיישב מעט באלכסון מקונאן, כך שהוא, קונאן ואתנה יוצרים משולש כמעט שווה צלעות סביב המדורה. הוא מסב את מבטו אל אתנה ואז מסמן לה משהו בניד ראש קל. נדמה כמעט שהוקל לה כשהיא קמה ומשרכת את רגליה לעבר האוהל, מעברה האחר של קרחת היער שבה הקימו את המחנה.

האיש עוקב לרגע אחר דמותה המתרחקת של אתנה ואז פונה אל קונאן. "אני הוא ענן נשורת, מנהיג שבט זה של עם הנייטים", הוא אומר בקול עמוק ויציב. "אין בכוונתנו לפגוע בכם. עמנו נלאה מהרג חסר טעם".

קונאן מעיף בו מבט מהיר, אומד, אך לא אומר דבר. הוא אינו יודע מה לומר.

"אנו רוצים הסכם שלום", אומר המנהיג ומעביר את כף ידו בעצלתיים מעל אש המדורה. קונאן עוצר לרגע את נשימתו. לאחר מכן הוא אומר, בקול שמשתדל להיות יציב, "אני לא חושב שאני מוסמך לשאת ולתת על זה. אני רק שומר".

"אתה תוכל לשאת את בקשתנו אל מנהיגיך, הלא כן?" שואל ענן נשורת.

"אני… בעצם, לא. לא באמת", אומר קונאן במבוכת-מה. "אתה מבין, אנחנו… נאסר עלינו להיכנס לתחומי מריקה". הוא מכחכח. "אנחנו יחידת ספר, ונדרשים להישאר בשטח הספר".

המנהיג זוקף את גבותיו למשמע דברים אלה. "האמנם".

"זה… אתה מבין, זאת מסורת עתיקה. ציווי עתיק", ממשיך קונאן.

"לא", אומר המנהיג. "אני לא מבין".

"אני יכול לדקלם לך את דבר המסורת", אומר קונאן.

המנהיג מניד בראשו. לאחר רגע מניח קונאן שהאיש אכן מעוניין שידקלם, והוא פותח בקריאת הטקסט המקודש שאותו שינן פעמים רבות כל כך בעבר.

"בימים ההם, מריקה היתה גדולה וחזקה. אבל סדקים נבעו בה. סדקים שהלכו וגדלו, והממלכה הגדולה החלה להתפורר בשוליים. ויחידות של לוחמי הממלכה נשלחו אל שוליה, האזורים שבהן שבטי השוליים מרדו בממלכה והתנתקו ממנה.

"ואל מערב המדינה נשלחו שתי יחידות, ששמותיהן אבדו בנבכי העבר. האחת נשלחה להקים עמדות שמירה בשולי אזור הספר, ולבלום מסתננים. האחרת נשלחה לסייר בין העמדות ולחפש כיסי התמרדות.

"והיחידה השניה עשתה מלאכתה נאמנה, אך יום הגיע שבו לא רצו עוד להמשיך בכך, ושלחו רץ אל המנהיג, הנביא גנרל ג'ונסטון אשר במטכל הכוחות המאוחדים. ואמר הרץ אל הנביא, 'הרי בסיור אנחנו כל הזמן, נטשנו את חיינו מאחור, נטשנו את משפחותינו ואת ילדינו, בכל סיור אובדים חיינו, וחברינו ביחידה האחרת יושבים במקומם בין תושבי המקום, אוכלים את מזונם, מזדווגים עם בנותיהם, ולא עושים דבר מלבד זאת. החלף בינינו!'

"והנביא גנרל ג'ונסטון אשר במטכל הכוחות המאוחדים, נשא נבואתו באוזני הרץ ואמר, 'ראו, כי הנכם יחידה של נקבות, ושם יחידתכם לא עוד ייקרא בשמה הישן, כי שם הוא לגברים-שבגברים, ואתם, על שם ברבי תיקראו מעתה, ויהי שמכם יחידת ברבי'. ועוד הוסיף ואמר באוזני הרץ, 'חזור אל יחידתך ועשו את עבודתכם נאמנה, כי כך דורשת הממלכה, ואל תשובו לכאן בעודכם חיים עד כי התאחדה הממלכה מחדש, כי ביום ההוא תיתם עבודתכם'.

"והרץ נשא את בשורת הנביא אל יחידתו, ועד מהרה נודעה זו רק בשמה החדש ושמה הישן אבד בתהום הנשייה. ואנשי היחידה השניה, יחידת המשמר, ראו זאת לאות להם, וגם שמה הישן של יחידתם אבד מאז, כי קראו ליחידתם 'יחידת קן', כי אמרו, 'אם נקראה יחידת הלוחמות הנקבות על שם האלה, כן תיקרא יחידת השומרים הזכרים על שם האל'.

"אך מגפה נפוצה בארץ, ומתו רבים מתושבי הארץ, וכל לוחמי היחידות עד האחרון שבהם, ונשסעה הממלכה והתפוררה. והאחרון שבין השומרים, בעודו מדמדם על ערש דווי בין זרועותיה של נערת כפר שאהבה אותו, ונותרה היא לבדה מכל כפרה, סיפר את סיפורו שוב ושוב, מתוך ערפילי הקדחת, למען ידעוהו הדורות הבאים. והיה בבוא העת, וילדה הנערה בן, ותקרא לו הרקולס, כי אמרה, 'לוחם גדול יהיה, כמו אביו לפניו'. והילד גדל ונשא איתו את הבשורה, ונדד בשטחי הספר שבין שטחי מריקה הנותרים לבין שבטי המורדים, ואסף עמו לוחמים ולוחמות, והלוחמים הוקדשו לאל קן, והלוחמות הוקדשו לאלה ברבי, והלוחמים שמרו, והלוחמות סיירו, כמצוות הנביא גנרל ג'ונסטון אשר במטכל הכוחות המאוחדים.

"ויודעים אנו כי בבוא היום, יחזירו לוחמי קן ולוחמות ברבי את גדולתה של מריקה לקדמותה, ויאחדו את שבטיה הפזורים, וישיבו לה תהילת עברה, וביום ההוא יותר להם לשוב אל מריקה משטחי הספר, כדבר הנביא".

משכילה את דבריו, המנהיג מהרהר לרגע. "נערת כפר", הוא אומר לבסוף. "זה היה אחד מכפרי הנייטים?"

"המסורת לא אומרת", קונאן מושך בכתפיו, "אבל סביר להניח".

המנהיג מניד בראשו ושוקע בהרהורים. קונאן לא מעז לקטוע את מחשבותיו.

לאחר פרק זמן ארוך לבלתי נשוא המנהיג מתנער משרעפיו. "'מריקה' שלך שסועה", הוא אומר.

קונאן מניד בראשו בחוסר אונים. למען האמת, מעולם לא טרח להתעמק במצבה של מריקה. כל חייו חי באזור הספר, זה כל מה שהוא מכיר. עבורו היתה מריקה, הארץ המובטחת, ארץ אגדות ותו לא.

"גם אילו יכולת להיכנס אליה חזרה, לא היית יודע אל מי לפנות", מוסיף המנהיג.

קונאן מהנהן. הוא חש שלא בנוח משתיקתו. "כן", הוא אומר. "איני יודע מי מנהיג את מריקה היום, אם יש לה מנהיג יחיד. ודאי הייתי מחפש את ממשיכי דרכו של הנביא, אבל איני בטוח היכן הייתי מחפש אותם". הוא לא היה מסוגל לדמיין את עצמו עוזב את מקומו ואת חייו כדי להיכנס לתוך הממלכה האגדית.

"אם כן", אומר המנהיג ומישיר את מבט עיניו הכהות, שאין לרדת לחקר עמקיהן, אל עיניו של קונאן, וקונאן חש כספר פתוח בפניו, "אנו רוצים בהסכם שלום אתכם".

"א… איתנו?" קונאן מגמגם בהפתעה.

"איתכם. אתם אלה שטובחים בבני עמנו. אתם אלה שפוגעים בשטחי הציד שלנו ושורפים את שדותינו. איני מכיר את אותה 'מריקה' שאתה מדבר עליה, אך אני רוצה שההרג ביניכם לבינינו ייפסק".

קונאן מביט בו באלם. הוא בסך הכל סייר ביחידת לוחמות ברבי. דבר מעולם לא הכין אותו למצב כזה.

"חשבו על כך לילה אחד", אומר המנהיג. "אם תסכימו בשם עמכם, נחדל לתקוף אתכם. שלום ישכון בינינו עד עולם. אך אם לא…" מילותיו גוועות בחשכה כשהוא מתרחק.

קונאן נותר לבדו בחשכה, הלום חושים. לרגע הוא עוד מביט במקום שבו נעלם המנהיג, כמו יוכל למצוא שם תשובות. משלא מגיעה תשובה הוא מביט אל האוהל שבו נעלמה אתנה. אין שם אור, אין תנועה. גם משם לא תצמח לו הישועה. הוא מקווה שהפראים יחזירו לאתנה את חרבה בהקדם. הוא לא בטוח שיוכל לעמוד בכך לבדו עוד זמן רב.


"בשם אחיותי ואחי אני מקבל את ההצעה".

השחר היה אפור ומלוכלך מעל המחנה, ובפיו של קונאן עמד טעמו של לילה ארוך ללא שינה, טעמן של התחבטויות, טעמו של עשן המדורה הדועכת. לילה שבו הבין, בהדרגה ובאי רצון, שחובת ההחלטה נחה על כתפיו. אתנה לא תעזור לו. אחיותיו אינן לצדו. המטכל… בעיני רוחו היתה לו תמונה דמיונית של מראהו של אותו קודש-קודשים, אך בלילה הארוך והבודד הזה היה עליו להודות בכך שמעולם לא באמת האמין שיזכה להגיע לשם בחייו. מעולם לא האמין באמת שהם חלק מאותו עולם.

השלום נמצא בידיו. מראה אחיותיו המתות לנגד עיניו. מראה אתנה הצונחת וחרבה מתעופפת מידה. מראה עיניה הכבויות כשהשתרכה במחנה, ידה ריקה מחרב. איש לא יחליט, רק הוא. והוא החליט.

ענן נשורת מוסיף לעמוד לרגע מעליו, כפי שעשה, נטול ארשת ודומם כעץ, מאז שהגיח מאוהלו כשהכוכבים החלו לדעוך ופס ראשון של אור מהוסס צץ מעל צמרות העצים הסובבים אותם. כעת הוא מניד בראשו, ודי בכך.

ענן נשורת מתיישב ליד רמצי המדורה, בשליש המעגל ממנו, כמו היתה אתנה ישובה שם עדיין, כפי שישבו אתמול.

"נחתום את החוזה בדרך בני עמי".

קונאן זוקף את מבטו בחדות ולבו מזנק בקרבו. עד כה לא הניח לעצמו לחשוב – כמעט לא הניח לעצמו לחשוב, זולת אי אלו רגעים שבהם מוחו תעה – מה יהיו תנאי ההסכם. הרי הוא שבוי, ואתנה שבויה, וכל אחיותיהם… למשא ומתן הזה הם אינם באים מעמדת כוח, הרהר במרירות. הוא תהה על מה התחייב בשם אחיותיו ואחיו. "מה התנאים?" הוא שואל, בקבלת הדין.

ענן נשורת מתבונן בו שוב, רגע לפני שהוא משיב, "אין תנאים. כפי שאמרתי לך כבר אתמול. אתם מפסיקים להרוג אותנו – אנחנו מפסיקים להרוג אתכם".

קונאן מביט בו בלי להבין. "אז מה… אמרת 'בדרך בני עמי'". מוחו ההלום מחוסר שינה מתקשה למצוא את המילים הנכונות, או שמא את השאלה הנכונה.

"חוזה בין בני עמי לבין בני עמך, צריך ששני הצדדים יוכלו להאמין בו", אומר ענן נשורת. "דרכנו לכך עתיקת יומין היא".

פיו של קונאן יבש לחלוטין עכשיו. הוא תוהה מה המבחן הבא שבו יהיה עליו לעמוד בשם בני עמו, מה ההחלטה הבאה שיצטרך לקבל בשמם.

"אנו נקשור את הקשר בין עמך לעמי בדרך הישנה. נישואים", אומר ענן נשורת. "אחת מאחיותיך רמות המעלה, אשר תבחר לחתום את הקשר בשם בני עמה, תינשא למנהיג השבט הזה. לי. ההסכם ייכנס לתוקפו לאחר מימוש הנישואים בליל הכלולות".

קונאן נרתע בבעתה. "אבל לא… הן לא יכולות… הן לא ירצו…"

ענן נשורת מביט בו ואור השחר האפור משתקף בעיניו הכהות. "אין כאן שאלה של רצון. רצונן לא קובע, רצוני לא קובע". קונאן חושב שהוא רואה משהו שכמעט דומה לסלידה חולף בזווית פיו של ענן נשורת. פתאום, לראשונה, צונחת עליו ההבנה שמנהיג הברברים הזה עשוי לא לראות את אחיותיו כשלל הראוי להתכבד בו. והרי יחסם של הברברים לנשים שנפלו בידיהם היה נודע לשמצה, הסיפורים…

הפעם מופיע שמץ חיוך מריר בזווית פיו של ענן נשורת. קונאן בטוח בכך. "נשותיכם אינן מעניינות אותי, איש מריקה", אומר המנהיג בכובד ראש, ושוב רואה קונאן את שמץ הסלידה חולף בתווי פניו והפעם הוא בטוח יותר בקיומו. "בראש מעייני עומדים בני עמי. בני עמי הנהרגים כזבובים, בני עמי שאינם יכולים לחיות חיי שלווה בדרכינו הקדומות. בני עמי שיקבלו כל הסכם שאציע להם, אם ייחתם בדרך הנכונה", הוא נאנח. "לשנינו אין ברירה".

קונאן משפיל את מבטו. שוב הוא מחפש את המילים הנכונות, איך יסביר לזר הזה את דרכן של הלוחמות? איך יסביר לו שלוחמות ברבי לא יוכלו למסור כך את גופן, שיבחרו למות ובלבד שלא…? והוא מהרהר בכך שהיחידה שידוע לו שנותרה בחיים היא אתנה, ואתנה… הו, לא, מכל הלוחמות, אתנה היא זו שלעולם לא, שתעדיף למות…

הוא שולח מבט רווי מצוקה בענן נשורת. "אתנה… אחותי שכאן – " הוא מחווה בראשו לעבר האוהל וענן נשורת מניד בראשו ניד דק-מן-הדק לאישור. "היא לא תוכל, היא תמות אם… והאחרות, אני לא יודע אם נשארו בחיים, אני לא יודע אם…"

"יש שנמלטו", אומר ענן נשורת בפסקנות. "אך שתיים מאחיותיך בידינו". לנוכח הדריכות הפתאומית בתנוחת גופו של קונאן הוא מוסיף, "במחנה אחר. לא היינו יכולים לתת לכם להיות בקשר. הקפדנו להרוג כמה שפחות, אבל", הוא מוסיף כשבעיניו מבט מלא הערכה, "לוחמים טובים אתם. לפעמים לא היתה לנו ברירה". הוא מניד בראשו בצער.

קונאן מביט בו בפה פעור. לאחר מכן מנער את ראשו. "זה לא עוזר", מלמל. "זה עדיין לא עוזר. הן לא יכולות. הן לוחמות ברבי. הן לא יכולות". הוא היה מבקש לשאול אותן, לדבר איתן, אך הוא יודע שלא היה רוצה להשית על מישהי מאחיותיו גורל שכזה. לא היה רוצה להותיר אותן עם ההחלטה הנוראה, זו שמוטלת עליו.

ענן נשורת קם ממקומו בתנועה חלקה, בלי להפגין את משא שנותיו. "חשוב על כך", הוא אומר. "עתיד בני עמינו תלוי בכך".

וקונאן חושב. חושב על אחיותיו, שנשבעו לוותר לעד על מגעו האוהב של גבר, להקדיש את בתוליהן ואת אבריהן הרכים לאלה בלבד, והדבר היחיד שיחדור אל גופן יהיה חנית חדה אשר תאחד אותן עם אמן, האלה. חושב על אתנה ועל עיניה הכבויות לאחר שהכזיבה את אלתה ונלקחה בשבי במקום למות כשחרבה בידה ולהב נעוץ בגופה באותה חדירה אחרונה. חושב כיצד תעדיף לטרוף את נפשה בכפה ולא להכזיב שוב את האלה ולהניח לאיברו של גבר לפלח את גופה במקום הלהב. הוא יודע – בעיניה של אתנה קדושתה של האלה תחולל, וחסדה של ברבי לא ינוח עוד על בנותיה.

הוא לא יכול לעשות להן את זה. הוא חייב למצוא פתרון אחר.

אבל אין פתרון אחר. אם לא יסכימו להסכם עם בני הנייטים – כך קרא להם ענן נשורת? – אין ספק שיהרגו את כולן. אותו, את אתנה, את אחיותיו הלכודות, שכעת נפלה עליו האחריות הנוראה גם לגורלן. וכעת הוא יודע שגם גורל אחיותיו האחרות נגזר. זה רק שבט ברברי אחד מני רבים, ולוחמיהם רבים מדי ומאורגנים מדי. מהם, מלוחמות ברבי ומלוחמי קן, נותרו רק מעטים. ומה עוד יגונן על כפריי הספר של מריקה מפני פלישת הברברים?

הוא מניד בראשו ומניח לו להישמט. עיניו צורבות. ראשו הולם. המחשבות חגות סחור-סחור בראשו, בזו אחר זו, נוגסות זו בזנבה של זו, שוב ושוב. הוא חייב. אבל אינו יכול. אבל הוא חייב. ידיו לופתות את פניו והוא מניח לרוח בוקר קלילה לשחק בשערותיו, שומט את ראשו על ברכיו ונותר כך למשך זמן לא ידוע. קרעי המחשבות אינם חדלים לחוג בראשו כעורבים החגים מעל שדה קטל.


כשהוא קם, הוא לא יודע אפילו שהגיע להחלטה, אף כי פניו קפואים בארשת של נחישות מרה, אף כי כתפיו זקופות. אך רגליו מובילות אותו אל אוהלו של המנהיג והוא מסיט את דש האוהל. קול מוזר ומרטט, אולי שירה, אולי משהו אחר, נקטע כשהוא עושה זאת – והוא עומד לרגע בפתח, מניח לעיניו להסתגל לאור העמום שבפנים כשבחוץ כבר שורר אור יום מלא.

שני אנשים יושבים שם. לאחר רגע נוסף של הסתגלות הוא גם מזהה אותם. המנהיג יושב שם, ברגליים משוכלות, ומולו… אתנה? קערית מונחת לפניה, ראשה מופנה קלות מפתח האוהל והלאה, וכל גופה אומר רפיסות.

"היכנס", אומר המנהיג בשקט. "ביקשתי שיביאו אלי את אחותך".

"אתה לא – "

"אני מזמר לה את זמר הריפוי", אומר ענן נשורת בשקט ובהדרת כבוד. "הכאב שבנפשה זקוק להקלה".

קונאן מביט בו לרגע, מבולבל. "וזה עובד?"

"ריפוי דורש זמן", אומר ענן נשורת, "והכאב שבנפשה גדול".

קונאן מביט באתנה, מזועזע למחשבה שנפשה מסוגלת לחוש כאב. אבל עד מהרה הוא מתנער ומחזיר את מבטו אל ענן נשורת.

"אני מסכים לתנאים", הוא אומר. לשונו כבדה בפיו אבל הוגה כל מילה במדויק.

"ואחיותיך?" שואל ענן נשורת. "מי מהן מסכימה? והרי לא בדקת עם אף אחת מהן, איך תוכל לדעת?" הוא בוחן את קונאן במבט חוקר. "אינך מתכוון למסור אותן בניגוד לרצונן".

קול התנשמות מופתעת עולה מכיוונה של אתנה, וכשהוא מסיט אליה את מבטו הוא רואה שהיא מביטה בו כעת, באותן עיניים עמומות, מתות.

קונאן זוקף את כתפיו. "איני מתכוון למסור אף אחת מהן", הוא אומר. "זה יהיה חילול שמה של האלה. כשנכנסו לשירות האלה, הקדישה כל אחת ואחת מהן את גופה לאלה. הן אינן רשאיות למסור אותו לגבר". הוא מצביע על גופה של אתנה ואומר, "לכן השריון. הוא מסמל את האיסור".

ידיה של אתנה נכרכות על בטנה, בחלקו העליון של שריון החלציים שלה, כמבקשות לגונן עליה. היא משפילה את מבטה אל ברכיה ונותרת כך, מתנדנדת קלות.

ענן נשורת מביט בה לרגע, ואז מעביר את עיניו אל קונאן. "המצב מובן, לך אין ברירה, לי אין ברירה. אם כן, איך אתה מתכוון להסכים לתנאים? דרכי ההסכם שלנו מחייבות נישואים, ולא בני עמי לא יוכלו לקבלו כהסכם אמיתי. אחיותיך אינן יכולות להינשא לגבר. לא נוכל לעצור את ההרג". זו הפעם הראשונה שקונאן שומע רגש של ממש בקולו המאופק של ענן נשורת. ייאוש, הוא חושב. הוא שומע ייאוש.

"יש דרך", אומר קונאן חרש, ונדמה לו שאתנה מגבירה את קצב התנדנדותה. הוא רוצה להרגיע אותה, רוצה לרכך את הכאב שבלִבה, ולא יודע איך.

"אמור לי", אומר ענן נשורת.

"אתה צריך לשאת אחת מאחיותי", אומר קונאן. "אחת מהלוחמות שלנו".

ענן נשורת מהנהן. עיניו נעוצות בעיניו של קונאן ולא מרפות.

"אני אחד מהלוחמות", אומר קונאן. הפעם, שריר לא זע בפניו. המתח בגופו רב מכדי שיתיר ולו לשריר אחד לחמוק משליטתו.

ענן נשורת מביט בו רגע ארוך, שנמשך עוד ועוד. לקונאן נדמה שהוא רואה בעיניו נצנוץ של משהו. שעשוע? הוא שואל את עצמו, והמחשבה מעוררת בו כעס. סקרנות, אולי? או משהו שאינו יכול להבין?

לבסוף קוטע ענן נשורת את השתיקה. "אתה גבר".

"אני גבר. אבל עברתי את הטקס והתקבלתי ללוחמות. לכן השריון". אצבעותיו נוגעות בטבעות שריון החזה שלו. כתמיד, חספוסן הקל משרה עליו ביטחון. "אני אחד מהאחיות הלוחמות. אני יכול לשרת את… חתימת החוזה".

שוב משתררת דממה ממושכת. הוא תוהה אם ענן נשורת יהיה מסוגל לשקול את הרעיון ברצינות. לבסוף קוטעת שאלה נוספת את הדממה. "אם אתה באחיות הלוחמות, ואתה נושא את – " והמנהיג מצביע לעבר גופו " – השריון, הרי שגם עליך חל האיסור".

קונאן בולע את רוקו. "אני באחיות הלוחמות. אני שייך לצבא לוחמות ברבי. אני נושא את השריון. אבל אני עדיין…" הוא נאבק במילה. "גבר. לא יכלו להקדיש אותי לאלה. לא באופן מלא. קיבלתי עלי את חובות הלוחמת, אבל בהקדש הסופי…" הוא מביט לעבר אתנה. הוא לא רוצה לספר זאת באוזניה. לא רוצה שתדע. מעולם לא דיבר על כך קודם ואחיותיו לא שאלו. הוא פוחד שהידיעה תעמוד ביניהם כחומה. לבסוף הוא מכחכח בגרונו. אין לו ברירה. "בהקדש הסופי הוקדשתי לקן", הוא אומר. "האל הזכר. למרות מעמדי כלוחמת, ברבי לא תקבל אותי לעולם כאחת משלה. גופי אינו נפתח אליה כדרך בנותיה. גופי הוא גוף זכר. הוא מוקדש לקן". הוא חש שאתנה מציצה לעברו במבט אלכסוני, ומסיים את דבריו בלחש, "ולכן, האיסור לא חל עליו".

הוא מחייך. קונאן בטוח בזה עכשיו לחלוטין – המנהיג הארור מחייך. חיוך קטן מאד, כמעט בלתי נראה, אבל חיוך. הברברי הארור מחייך. קונאן קופץ את אגרופיו בכוח, שלא להטיח אותם בחיוך הזה, שלא לרסק אותו ולשים קץ לכל…

"תמיד חשבתי שהליכותיכם מוזרות, בני המערב", אומר ענן נשורת לבסוף. "זו הפעם הראשונה שאני נוכח עד כמה".

קונאן יכול רק לעצור את זעמו בתוכו. הוא מעיף מבט לעבר אתנה – הוא לא מצליח להתאפק – ורואה שהיא לוטשת בו מבט. פיה פעור מעט, הוא חושב. והוא חש במרחק שנפער ביניהם, עכשיו, בגילוי הזה. הדברים לעולם לא ישובו לקדמותם.

ענן נשורת מדבר שוב. "אתה גבר", הוא חוזר ואומר.

"כן, כפי שאמרתי לך, אני גבר, אבל גם אחד מהאחיות הלוחמות".

"הבנתי את דבריך. אבל אתה עדיין גבר", אומר ענן נשורת. שוב קונאן מבחין בניצוץ שבעיניו. אין ספק, ניצוץ משועשע. "ואתה מוכן לקבל על עצמך מרצונך את מימוש ההסכם".

קונאן בולע את רוקו ומהנהן.

"ואתה מבין מה כרוך בזה? אתה מבין שאת הנישואים חייבים – " ענן נשורת בקושי מסתיר את חיוכו עכשיו, ואי אפשר לטעות בפירוש הנצנוץ המשועשע והזדוני שבעיניו " – לממש לפני שההסכם יצא אל הפועל?"

קונאן מכחכח, אך קולו עדיין צרוד כשהוא משיב, "כן". עיניו מחפשות את יריעת האוהל, כל דבר שבו יוכלו להיאחז מלבד המבט המשועשע שבעיניו של ענן נשורת.

"ואתה מקבל בהסכמה את החלק הזה של העסקה", ענן נשורת מקפיד שהנושא יובהר מעבר לכל ספק. קונאן יודע שכעת לא ניתן עוד להחזיר את הגלגל לאחור.

"כן", הוא אומר נחרצות. "כן, אני מבין ומקבל את החלק הזה של העסקה". הוא מחזיר את מבטו אל פניו של ענן נשורת ורואה בהם… מה? הנצנוץ בעיניים, הוא חושב, לא רק שעשוע יש שם, לא רק זדון. גם עניין, הוא חושב. כמעט, כמעט… התלהבות?

ענן נשורת מביט בפניו עוד רגע ואז מניד מעט בראשו, "אמרתי לך", הוא אומר. "אמרתי לך שנשותיכם אינן מעניינות אותי, איש מריקה". מבטו מרפה לרגע מעיניו של קונאן, בוחן את גופו לאורכו – בהערכה, חושב קונאן – ואז שב ומתקבע על עיניו. "אמרתי לך, אבל לא באמת הקשבת".

וקונאן רואה את הנצנוץ בעיניו, ומשהו בבטנו מתכווץ כשהוא מבין, פחד, הוא חושב. כן, כנראה, פחד. אבל הוא בהחלט לא יחזור בו עכשיו. "אני מבין ומקבל את החלק הזה של העסקה", הוא אומר שוב, נחרצות. אתנה מתנשמת בכבדות, וכשהוא מביט לעברה הוא רואה שהיא נושאת אליו את מבטה. ומה יש בו, מה יש בו? תקווה, הוא חושב. מבין ערפילי הייאוש מגיח קורטוב של תקווה. והוא מחזיר את מבטו אל ענן נשורת ומישיר את מבטו אל עיניו. "מבין ומקבל".

ענן נשורת מניד בראשו. "הנושא יוסדר", הוא אומר, "בהקדם. תחילה עלי… להכין את אנשי שבטי. זה אינו בדיוק צעד שגרתי". בדל החיוך חוזר שוב, בעקשות, ומשתלט על זווית פיו. הפעם, מתוך הפחד והמבוכה ותחושת הדרכים הנסגרות, קונאן לא יכול שלא להעלות אף הוא חצי חיוך על פניו.


קונאן עומד באוהל מול לוח המתכת המלוטש המשמש כמראה ומביט בעיני עצמו כשאתנה נכנסת. מבטה שונה משהיה. היא מביטה היישר אליו, ועיניה הן עיניה של אתנה הישנה. הוא מבחין שידה עוד מחפשת את ניצב חרבה, אבל היא כבר לא נראית אבודה כליל בלעדיה.

"אפילו לא שאלת אותי", היא אומרת חרש.

הוא חוזר ומביט בעצמו במראה. גם אתנה מוסיפה להביט בו, הוא מבחין. לבסוף הוא אומר, "לא יכולתי לדבר איתך על זה".

היא משפילה את מבטה, הוא רואה. אתנה. אתנה משפילה את מבטה. "לא ממש השארתי לך עם מי לדבר".

"היו לך בעיות משלך".

"כן", היא אומרת בנימת פקפוק. "כן". ואחרי שתיקה קצרה היא מוסיפה, "אז השארתי אותך לבד". עכשיו הוא מבין מה הדבר שהוא שומע בקולה. בושה.

"אתנה", הוא מסתובב אליה. "את לוחמת ברבי. זה מה שאת. לוחמת. תמיד. אם לוקחים את זה ממך…" לא נשאר לך כלום, הוא רוצה לומר, אבל מרגיש שזה יהיה אכזרי.

אבל אתנה, כך נראה, מבינה. היא מהנהנת. "ואתה?" עיניה יבשות לגמרי כשהיא מביטה בו, אבל אילו היה זה כל אדם אחר זולתה, הוא יודע שהיה רואה דמעות במבט הזה.

"אני…" הוא מהסס. "אני לא בטוח מה אני". והוא מישיר אליה מבט. "וזו בדיוק הנקודה. הדרך שלך ברורה. יש דבר אחד שמתאים לך להיות. אבל אני יכול להיות הרבה דברים. נולדתי גבר, והנה אני לוחמת". הוא מעווה את פניו במעין חיוך. "אני לוחמת ברבי, אבל אני גבר שמוקדש לקן. אני לובש את השריון, אבל מותר לי…" הוא בולע את רוקו.

"לא ידעתי על זה", היא אומרת חרש.

"לא", הוא אומר. "לא סיפרתי על זה כלום".

היא מרימה את מבטה. "זה לא רק זה", היא אומרת. היא מהססת לרגע ואז אומרת. "לא היה לי מושג שלנו אסור ולכם מותר. זה…" היא מגששת אחר מילים, "לא נשמע לגמרי הוגן".

"נשים וגברים", הוא אומר. "זה שונה". והוא לא יודע אפילו מה הוא רוצה לומר בזה.

"כן", היא עונה, מהורהרת. "שונה".

הוא מביט בה. היא לעולם לא תהיה שלו. היא לעולם לא תהיה של גבר אחר. היא לעולם לא תהיה של אדם כלשהו. רק של עצמה, ושל ברבי.

והוא? הוא תוהה. של מי הוא?

הוא מתנער. "אני צריך…" הוא מחפש את המילים. "אני צריך להתכונן", הוא אומר.

נדמה כאילו היא רוצה לומר משהו. לעזאזל, נדמה כאילו היא רוצה לחבק אותו. הוא משתנק לרגע, ואז היא מנידה לעברו את ראשה בתנועה קצרה וחדה, מסתובבת ויוצאת מהאוהל. אילו היתה לה חרב ביד, הוא חושב עכשיו, היא היתה חותכת בסיבוב הזה חצי מיריעת האוהל, כמו חמאה. כה חד הוא היה.

מחר, הוא חושב ובולע את רוקו. מחר בבוקר היא תקבל את החרב שלה בחזרה. מחר בבוקר המלחמה תיגמר. והוא שוב מביט בעצמו, וידו נשלחת אל שריון החלציים שלו ופורמת, אט אט, את הסגר שלו. היום, הוא חושב, בראשונה מאז שהוקדש, ולתמיד, הוא יופיע בציבור בלי השריון. היום… ומעבר לכך הוא לא רוצה לחשוב. הוא פושט את שריון החלציים בתנועות מהירות. הוא לא יחשוב על כך. השריון צונח מטה בכבדות והטבעות שבו משמיעות נקישות זעירות, ומשתתקות.

הוא בוחן את עצמו. עשרות חריצים זעירים הותוו בבשרו מלחצן המתמיד של הטבעות. עשרות חריצים זעירים שמסמנים את שני הרכסים האלכסוניים המובילים ממותניו אל המפשעה שלו, מפשעת גבר שאינה דחוסה עוד בשריון שנועד לאישה. הוא מביט בהרהור בדבר הזה התלוי בין רגליו, זה שכל כך השתדל לא לחשוב עליו, שהבדיל אותו מאחיותיו, שכפה עליו גורל אחר, חריג. נוח יותר כך, הוא חושב, וכמעט מתבייש במחשבה. נוח יותר בלי השריון הכבד, המגביל, המונע.

ובלי לחשוב על כך הוא מושיט את ידיו אל אחורי גבו, לפתוח את סגר השריון העליון. השריון נפתח כמעט בקלות ומפריד את ארבע הרצועות – שתי רצועות הצד ושתי הרצועות המצטלבות העולות אל הכתפיים. גם החלק העליון, הדבר האחרון שמסמן אותו כלוחמת ברבי, נושר אל הרצפה.

הוא מביט בגופו. אצבעו מתווה את קימור שריר החזה שלו, שלעולם לא יהיה שד, וחשה בהמון הגלים הקטנים שהתוו בו הטבעות. הוא מתבונן בהשתקפות גופו בלוח הנחושת. גוף של גבר, הוא חושב. והוא מהרהר באתנה, בשריון שאינו עוזב את גופה ולא יעזוב אותו. אתנה, שלעולם לא תהיה שלו באמת, משום שהיא, בניגוד אליו, אישה. באמת אישה.

זה שונה, הוא חושב. נשים וגברים. זה שונה.

הוא מביט שוב בגופו, המשוחרר כעת מהשריון הטקסי, ואין בו דבר נשי. גבר, הוא חושב. מוקדש לקן. לוחמת, כן, אבל רק עד הערב. רק עד הטקס הבא. טקס אחד הפך אותו ללוחמת. הטקס הבא, אשר ייתן לבני עמו – לבני שני עמים – את השלום ואת הסיכוי לשרוד ולשגשג, יהפוך אותו ל… מה?

הוא לא בטוח לגמרי, אבל הוא חושב על הנצנוץ בעיניו של ענן נשורת, ועל החיוך בזווית פיו, החיוך שרצה למחוק, ובניגוד לרצונו עולה חיוך גם על פניו. מותר, הוא חושב. הוא מביט בשריון השמוט על הרצפה, השריון שמושלך שם כדי למלא את מצוות האלים, לא נגד רצונם, ומחייך. מותר, הוא חושב שוב, והמילה ממלאת אותו פליאה. לא חילול הקודש עם אחת מאחיותיו הראויות. לא חובה שנואה עם אחת מבנות הכפר רפות המוחין. זיווג מותר, עם אדם בעל ערך, מתוך כבוד, מתוך מצווה מקודשת. מעניין איך זה יהיה, הוא תוהה, ובראשונה ממלאת אותו המחשבה לא רק חשש מהצפוי להתרחש בהמשך הערב, אלא גם ציפייה, וסקרנות.

עוד נחזיר את גדולתה של מריקה לקדמותה, הוא חושב. עוד נאחד את שבטיה הפזורים תחת האלה ברבי והאל קן. עוד נשיב למריקה את תהילת עברה. ואז עוד נחזור למטכל ונחיה לעד באושר ועושר, כפי שהבטיח הנביא. והנביא יביט בנו מרום מושבו, ויחייך באישור.

אבל עד אז, מי יודע כמה גלגולים עוד יעברו עליו, וכמה הרפתקאות. דרכים רבות כל כך נפרשות לפניו, ואחת מהן, הוא יודע, אחת מהן מתחילה היום.

והוא מעיף עוד מבט אחרון בגופו, גוף הגבר, גוף הלוחמת, מעביר שוב אצבע על העור שכבר מתחיל לחזור לחלקותו המקורית, לאבד את חותם טבעות השריון – ופונה ללבוש את השלמה הלבנה הטקסית, ולראשונה מזה זמן כה רב, נפרש על פניו חיוך גדול של ציפייה.


חתיכות בשריון ביקיני – הפרויקט

13 מחשבות על “שריון”

  1. איזה סיפור מצחיק, נוקב וספקולטיבי בצורה משכנעת!

    כפי שאת יודעת אני אוהבת סוגיות של מגדר וכאן העלת את השאלות, את הארכטיפים ואת העתיד הפרימיטיבסטי באופן כל כך כיפי והפוך עך הפוך (בערך), ממש ממש נהניתי לקרוא את זה.

    גברים ונשים זה שונה… כמה נכון.

  2. 🙂 {<–חיוך מתמוגג}
    פשוט מקסים, בנוי מצויין, רעיון מעולה!!!
    כיף גדול לקרא את היצירה הזאת.

  3. מעולה!
    גברים ונשים זה שונה וגבר שהוא לוחמת ולובש שמלה זה בכלל משונה. אז מה הוא, גבר או אישה? או שאולי הוא שניהם?
    מגדר יכול להיות יותר מורכב מ"רק גבר" או "רק אישה". הידד למוזרות!
    בכל זאת הייתי משנה את השם של הסיפור למשהו יותר מושך ופחות סתמי, אבל ממש אהבתי אותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top