"אהבה מהי?
בריאה מהי?
ערגה מהי?
כוכב מהו?
אלו שאלות אשר ישאל האדם האחרון ובעיניו ימצמץ."
(פרידריך ניטשה, 'כה אמר זרתוסטרא'.)
חלק ראשון: צינוק
א'
ישראל 1973, שנת 67 – לספירת שמי מרום
"תישען על הקיר ואל תזוז!"
גרג שוטף אותי בזרנוק מים שגורם לגופי לכאוב עוד יותר מהמכות שקיבלתי ממנו רק לפני כמה דקות. המים מנקים ממני את הדם הזורם ללא הרף מהפצעים הפתוחים שלי, והנוזל העכור נשטף אל חור מזוהם ברצפה שלתוכו אני עושה את צרכי.
התא קטן כל כך שאין לי שום אפשרות לברוח מהזרם האדיר, וכל חפצַי נרטבים. אני יודע שהלילה כבר אישן על מזרן רטוב ואשתעל בלי הפסקה. ואין כל סיכוי שיביאו לי רופא למקום הזה. אם אחלה, אמות.
הוא קשוח, הגרג הזה. והוא שונא אותי בגלל שרצחתי את החבר הכי טוב שלו, את הסוהר סירקין. אני גם לא מאשים אותו. סירקין היה ידיד נפש שלו, ואותי הוא אף פעם לא סבל. עכשיו אני מרגיש רק אדישות נוראה. אני מחכה לרגע שגרג ילך לחדר המשמר ויניח לי לטפל בפצעי ולחשוב על דברים טובים יותר. אני מבטיח לעצמי שעוד אטפל בגרג. וכבר יש לי גם רעיון איך לעשות את זה. הנקמה היא הנחמה היחידה שלי במקום הזה. הרהורי נקמה מציפים אותי בכל פעם שהוא מסתלק.
גרג נועץ בי עוד בעיטה, מקלל ומזכיר לי שיחזור גם בשבוע הבא להעניק לי טיפול. "רק שבפעם הבאה זה יהיה הרבה יותר כואב," הוא מבטיח. בזמן האחרון ההתקפות שלו נעשו באמת יותר ויותר קשות. אולי יש לו בעיות בבית.
הדלת החלודה נסגרת מאחוריו ומותירה אותי בחשכה כמעט מוחלטת. רק אורה של נורת חשמל צהבהבה וחשופה מסתנן מן המסדרון לחדרי דרך חרך קטן מתחת לדלת. זהו האור היחיד שאני רגיל לו זה חודשיים וחצי. אם כי ייתכן שאני טועה בחישוב – גרג לא מוכן להגיד לי מה התאריך, והוא הרי הקשר היחיד שלי עם העולם החיצון. אבל אני סופר כל ארוחה, ואני די משוכנע שמאכילים אותי פעם בעשרים וארבע שעות, אז אני בטח לא רחוק מהאמת. לפחות לא מהבחינה הזאת.
אורכו של התא הוא כשלושה מטרים ורוחבו כמטר וחצי. אני נשכב על המזרן הקשה והרטוב החוצץ ביני לבין רצפת הבטון הקפואה, וסורק שוב בעיני את הירוקת והעובש הדבקים בקירות שיעטפו אותי, כנראה, עד יומי האחרון. בתוך תוכי אני מסרב עדיין להאמין בכך.
בזמן האחרון המחשבות שלי נושאות אותי רק לכיוונים שליליים. כנראה שהבידוד החל לתת בי את אותותיו.
ב'
ממפיס טנסי 1963, שנת 77 – לספירת שמי מרום
בן שניידר, גבר אמריקני גדול וכבד גוף, עמד כשפניו אל מפת הקיר והתבונן בה. חזותו המגושמת היוותה ניגוד מוחלט לערנות התזזיתית של מוחו. גבו היה מופנה אל סגנו, פרנק דה-סילבה.
"יש לנו בעיה, פרנק," אמר, והצביע על המפה בידו הגדולה. "הפעילות סביב האירועים בווייטנאם לא מובנת לי, ואיש מהיועצים לא מסוגל להסביר לי בצורה מניחה את הדעת מה פשר התסיסה בשירותי הביטחון האמריקניים. אין לנו עדיין די שליטה על הגופים הממשלתיים, ובמידע שאנחנו מקבלים מאנשינו אין די בשביל לקבוע אם האמריקנים מתכוונים לנקוט פעולה כלשהי מיוזמתם ומי יהיה אחראי עליה. מה שכן ברור לי זה שלנשיא אין מושג על התסיסה הזאת – את זה אני יודע בוודאות מסוֹכנים שלנו שנמצאים קרוב מאוד אליו ומפשפשים במוחו יומם ולילה."
דה-סילבה לא מיהר לענות. ליד שניידר המגודל והבהיר, הוא נראה תמיד קטן ושחום מכפי שהיה באמת. הוא העביר יד בשׂערו ובָחן פעם נוספת בעיניו את פניו של הבוס שלו בטרם השיב, "מעולם לא ראיתי אותך נרגש כל כך. אתה לא באמת מאמין שה-F.B.I או ה-C.I.A ינקטו פעולות עצמאיות כדי לקדם את הלחימה בווייטנאם. זה רעיון פרנואידי ממש…"
"זה התפקיד שלי, להיות פרנואיד," קטע אותו שניידר בתקיפות, "ועדיף שגם אתה תאמץ את הגישה הזאת. עד שלא נשתלט על עמדות הכוח, אנחנו יכולים רק לנסות לחזות כל מיני אפשרויות פעולה מצד הגורמים השונים, ולנסות לתעל אותן לכיוונים הרצויים לנו. בשביל זה אנחנו נעזרים כרגע בניחושים רציונליים."
"כן, רק שהפעם אני רואה אצלך ביחד עם החשיבה הרציונלית גם הרגשה רעה לגבי כל הסיפור הזה של וייטנאם."
שניידר חייך. "זה החיסרון הבולט של קריאת מחשבות. קשה מאוד להסתיר ממך משהו. אבל בין אם זו תחושת בטן או חשיבה רציונלית, אני בטוח שאחרי הפגישה עם מורגן נדע טוב יותר לאן נושבות הרוחות. הוא כבר נמצא כאן בבניין."
"אני יודע. ומוחו לא מבשר טובות."
הפגישה עם מורגן, האחראי בארגון על המעקבים בסוכנות הביון המרכזית, היתה קצרה, כמו כל הפגישות של הארגון. מידע שמוחלף בין מוחות טלפתיים מבריקים אינו מצריך הסברים מילוליים מייגעים. המסקנה שעלתה מדיווחו של מורגן היתה חד-משמעית: ב-C.I.A הוחלט לחסל את ג'ון פיצג'רלד קנדי, ולארגון לא היה מספיק כוח למנוע זאת.
ג'
מקס קליין ראה את שערי הכלא מבפנים בפעם הראשונה כשהיה בן עשרים וחמש. היה זה שוד מזוין שנכשל. בשנות השישים נטו השופטים בישראל להחמיר עם עבריינים כאלה, מחשש שעבֵרות אלימות יהפכו לשגרה. כך נידון מקס לחמש עשרה שנה אף שהיתה זו עברה חמורה ראשונה שלו. אלא שאחרי חמש שנים רצח את הסוהר מיכאל סירקין, והבטיח לעצמו עוד מאסר עולם, ללא כל סיכוי לקבל קיצור או חנינה.
מקסימיליאן קליין נולד ברוסיה ב-1943 למשפחה אמידה. אמו היתה רופאה ואביו פקיד ממשלתי בכיר ומכובד. כבר בהיותו בן ארבע אובחן מקס כילד מחונן, והוריו דאגו שיקבל שיעורי נגינה בפסנתר וישחק שחמט עם מורה פרטי, פעמיים בשבוע. הוא חונך על ערכי משפחה מהוגנים, לעבודה קשה, אם כי נקייה, ולאהבת התרבות. אולם מקס לא נטה לרכוש השכלה מהסוג שהוריו שאפו להקנות לו. מוחו היה עסוק תמיד במציאת תחביבים הרסניים ומזיקים לסביבה, ובכך הצטיין יותר מכל. פעם מצאו אותו הוריו מיידה בראשי עוברים ושבים ברחוב שקיות פלסטיק מלאות בוץ ודגיגים שאסף בנהר. בפעם אחרת נתפס כשהחביא עקרב שחור במגֵרת הגירים של המורה המחנכת וכמעט סולק מבית הספר לצמיתות. הסתבכויותיו התכופות זירזו את החלטת הוריו לעלות לישראל. הם עלו ב-1955 ובחרו להתיישב בתל-אביב. כספם והשכלתם הרחבה סייעו בידם להצטרף לאליטה המקומית.
מקס הפך במהרה למנהיגה של כנופיית נערים עבריינית, שהתמחתה בפריצה לבתי עשירים ובגנבת תכשיטים וכסף למימון בילויים במועדוני יפו. שאר הנערים בחבורה היו בנים למשפחות עניות והרוסות, שקלטו מהר מאוד את יכולתו הגדולה של מקס בתכנון פריצות, את מחשבתו המהירה, מנהיגותו הטבעית והכישרון שלו לאתר אנשים שיהיו מוכנים לקנות סחורה גנובה במחירים סבירים.
הוריו ניסו ללא הרף להחזיר את בנם הסורר לדרך הישר, אך לשווא. ההידרדרות המוחלטת בנתיב ההרסני שבחר לעצמו היתה צפויה ומהירה. לאחר הרצח החליטו הוריו, ששמם הטוב נפגע לעד, להגר לארצות הברית. הם השאירו את מקס לבדו, עם גזר דין שהבטיח כי לא יֵצא מהכלא לעולם, או במקרה הטוב רק כשיהיה בן למעלה משבעים.
ייתכן שהוריו היו מגלים יותר אהדה למצבו אילו ידעו שמקס הוחזר לבית הכלא שבו ביצע את הרצח, שם חיכו לו חבריו הטובים של הנרצח ובראשם מנהל הכלא, גונדר יעקב שלונסקי. קל וחומר אילו ידעו שהסוהר מיכאל סירקין היה אחיו החורג של שלונסקי. את זה לא הצליחו לגלות אפילו העיתונאים שסיקרו את פרשת הרצח והמשפט.
ביום שהוחזר מקס לרשות בית הסוהר, כבול באזיקים, גרר אותו הסוהר גרג בשערותיו באכזריות למשרדו של מנהל הכלא. שלונסקי, גבר מקריח וממושקף בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, שילב ידיים והתבונן במקס במבט נוקב ששידר שילוב של אינטליגנציה גבוהה עם רשעות מיוחדת במינה.
"אני שמח שבאת, מקס, אין לך מושג אילו קשרים נאלצתי להפעיל כדי שתחזור דווקא לכאן."
מקס לא ענה. הפחד שיתק את גרונו. ומה כבר יכול היה להגיד?
שלונסקי התיישב בנינוחות מאחורי השולחן המשרדי המגושם שלו והוציא סיגריה מאחת המגרות. הוא היה היחיד מבין הסגל שלבש חליפת פקידים שמרנית ומעונבת במקום את מדי הייצוג התכולים של שירות בתי הסוהר. חדרו היה גדוש בארונות זכוכית שבתוכם מספר רב של ספרים בכריכות עור יקרות וכלי חרסינה מעוטרים בדוגמאות צבעוניות מסוגננות. מעין מפלט אינטלקטואלי בנוף הכלא המנוון. מוזיקה קלאסית חרישית התנגנה שם מרדיו גדול-ממדים בעל כפתורי עץ מגולפים. פניו החלקלקים לא הסגירו שמץ ממחשבותיו.
"לא אמתח אותך יותר מדי, מקס," אמר לבסוף, "עליך לדעת שמיכאל סירקין היה אחי הצעיר."
עיניו של מקס חישבו לצאת מחוריהן. "איך זה יכול להיות?" גמגם. הפחד זחל אל מאחורי עמוד השדרה שלו כמו תולעת שמטפסת על עץ.
"אנחנו בנים לאותה אם. בזמנו חששתי שאם זה ייוודע בכלא, האסירים ישתמשו בזה נגדי. אפילו רוב הסוהרים לא ידעו את זה. מתברר שהסודיות הזאת היתה בעוכרינו."
מקס נשך את שפתיו.
"אתה בחור פיקח, מקס. אפילו יותר מדי", המשיך שלונסקי. "מספיק פיקח בשביל לדעת שהחיים שלך נגמרו ברגע שהגעת לפה. אני במקומך הייתי מתאבד, אבל אנחנו כבר נדאג שאתה לא תצליח לעשות את זה. אני רוצה לראות אותך סובל כמו שאחי סבל ברגעים האחרונים שלו."
מקס התנשף באימה. "המנהל, אתה יודע שסירקין התעלל בי בכל הזדמנות מהרגע שהגעתי לכאן. זה הגיע לו שאהרוג אותו… איך יכולתי לדעת שהוא אחיך?"
"זה לא מעניין אותי," שיסע אותו שלונסקי. "אני מכיר את החוקים הלא-כתובים של הכלא הזה לא פחות טוב ממך. אבל כשאני מסתכל עליך אני רואה את פניו של אחי מגואלות בדם ואת גרג מחזיק בצוואר השחוט שלו ובוכה כמו ילד. הוא היה אחי הקטן. אני אשם בזה שנתתי לו לעבוד כאן. אחרת הוא היה עדיין בחיים. חוץ מזה אותך אף פעם לא סבלתי, אז מצדי אתה יכול להירקב עכשיו. אתה תיענש כפל-כפליים."
"זה לא הוגן", ייבב מקס, "אני מתחנן לפניך…"
"היית צריך לחשוב על זה קודם. אם לא היית רוצח אותו, ייתכן שהיית משתחרר תוך ארבע שנים. אבל עכשיו אתה כאן לכל החיים, ואני אדאג שתשלם על זה כמו שאף אחד בעולם הזה עוד לא שילם. כל עוד אני מנהל הכלא הזה, אתה לא תצא בכלל מהצינוק. אתה תחיה בחשכה כמו חיה, עד שתמות. פעם ביום תקבל מאיתנו אוכל, ופעם בשבוע תתקלח. אני מקווה שיום-יום תזכור את מה שעשית, כמו שאני אזכור תמיד את הבכי של אמא שלי ואת האלמנה והילדים של האיש שרצחת בלי רחמים."
"אתה לא יכול לעשות את זה," אמר מקס כמסרב להאמין, "גם לי יש משפחה, וזכויות…"
שלונסקי צחק צחוק מר. "אני כבר אדאג שאיש לא יזכור אותך. אתה פשוט תיעלם כאילו לא היית בכלל. רק אני וגרג נדע שאתה חי עדיין. אתה תהיה באגף מבודד לחלוטין ואף אחד לא ישמע אותך צועק או בוכה. לא איכפת לי אפילו שאני מסַכן ככה את הקריירה שלי. שווה לי לראות אותך סובל על מה שעשית." הוא הביט מבעד לחלון. "היֵה שלום, מקס. אני מאחל לך ששארית חייך תהיה גיהינום מושלם. גרג, קח מפה את הטינופת למקום שסיכמנו, ופעם בשבוע תדווח לי מה קורה איתו."
גרג הנהן בשביעות רצון. הוא החל לגרור את מקס הכבול לכיוון הדלת. צעקות השבר המטורפות של מקס נבלעו בצליליה הפסטורליים של השישית של בטהובן שבקעו מן הרדיו הענקי של המנהל. גרג הנחית על מקס מכות מהממות באלה שהחזיק דרך קבע בחגורתו, והצליח להוביל את האסיר המתפרע אל האגף התחתון, שם ציפה לו הצינוק שממנו לא יֵצא עוד. שרוכי נעליו של מקס נלקחו ממנו, וגרג ערך חיפוש על גופו ובדק שוב את התא כדי לוודא שאין במקום דבר שעלול לסייע לו לפגוע בעצמו. מקס שכב על המזרן פצוע כולו, והתבונן ביאוש במענה שלו שניצב מעליו בקומה זקופה.
"זהו זה," אמר לו גרג. "מהיום אני נותן לך אוכל פעם ביום, ופעם בשבוע אני מכין לך הפתעה שאפילו שלונסקי לא יֵדע עליה. תשכב לך פה בחושך ותחכה לי שאבוא לביקור. אין לך חיים יותר, אבל גם המוות לא יבוא כל כך מהר. להתראות בינתיים."
הוא סגר אחריו את הדלת והותיר את מקס בחושך, מוטרף מאימה.
ד'
הארגון הוקם בתום מלחמת העולם השנייה. עד להקמתו קיימו קוראי המחשבות קשרים חברתיים בלבד ולא נוצר ביניהם קשר ממוסד. נדמה שנטייתם הטבעית של הטלפתים היתה דווקא להתרחק זה מזה.
אף שלא היה ביכולתם למנוע חדירה למוחם מצד טלפתים אחרים, הרי שכוחם המיוחד העניק להם את היכולת לחוש בה ולחקור מאין מגיעה הפלישה לפרטיות מוחם. גם שיעורם הנמוך באוכלוסייה, שאותו העריך שניידר, לאחר הקמת הארגון, כאחד לכל ארבעה מיליון נפשות בממוצע, הבטיח שהמפגשים ביניהם יהיו נדירים ביותר. ורבים מהם חיו את כל חייהם באמונה כי הם היחידים שנולדו עם היכולת המשונה הזאת. עם זאת נראה שפיזורם באוכלוסייה העולמית אינו אחיד. בקרב העם הסיני, למשל, התגלו בשנות השישים רק תריסר קוראי מחשבות מתוך כשבע מאות מיליון תושבים, בעוד שבאירופה נמצאו אחוזים גבוהים בהרבה של טלפתים ביחס לאוכלוסייה.
עד שנות השישים נודע רק על זוג טלפתים אחד שהתחתן והביא ילדים לעולם. ההשערה שהזיווג יביא להולדתו של טלפת גנטי התבדתה. הילדים שנולדו היו רגילים לגמרי (אם כי בעלי אינטליגנציה מרשימה בהחלט). למעשה, לא נודע לארגון על אף טלפת שגם אחד מהוריו ניחן בתכונה זו, והחידה הגנטית של הטלפתים נותרה בלתי מפוענחת.
מפגשים בין טלפתים הולידו בדרך כלל ידידויות שהתבטאו במשחקי מוחות מתוחכמים, לעתים אף בקבוצה, ובשיחות מילוליות ועל-מילוליות אודות מצבם הייחודי בעולם. אולם הדבקות בפרטיות והמרחקים הגיאוגרפיים שבין בני המיעוט הטלפתי לא אפשרו לידידויות מסוג זה להפוך לקשר יציב, וכך גם לא נעשה שימוש ממוסד ביכולת הייחודית כל כך המשותפת למספר כה מועט מבני המין האנושי.
כל זה השתנה ב-1945, עם כניסתו של בן שניידר לתמונה, והוא בן עשרים וחמש בסך-הכל. שניידר, בן למשפחת פועלים פשוטה שהתקבל לאוניברסיטת הרווארד תודות לגאוניותו המוכחת, היה בעל יכולת טלפתית יוצאת דופן בעוצמתה.
הטווח של שדה הקרינה שהפיק מוחו היה גדול במיוחד, וכך גם העומק בו נעץ את קרסיו בנשמתו של מושא החדירה. הטלפתים נבדלו מאוד זה מזה בעוצמת היכולות האלו – חלקם היו מסוגלים לקרוא רק את מוחם של אלו שהיו נוכחים איתם בחדר, בעוד שאחרים עשו זאת גם ממרחק של עשרות גושי בניינים. הטלפתים החזקים ביותר היו מסוגלים להיכנס לתוך קרקפתו של אדם אף ממרחק של עשרה קילומטרים מבלי שאיכות ה"קליטה" תשובש אף במעט. על שניידר נאמר כי הוא מסוגל לחלוש על מדינה קטנה ולברור לו מוחות גם מקרב אנשים הנמצאים בקצותיה המרוחקים ביותר. ההערכות הללו לא היו רחוקות מהמציאות.
בנוסף, היתה שונוּת רבה בין הטלפתים ביחס לעומק הקריאה, שהתבטא ביכולת לרדת לרבדים השונים של המוח. שניידר ודה-סילבה, למשל, היו מסוגלים להיכנס לעומק נשמתו של אדם עד כדי שבירתם של כל מחסומי השפה וההבנה. מבחינתם לא היה כל הבדל בין חדירה למוחו של אמריקני ניו-יורקי טיפוסי, שאת שפתו הם דוברים ומבינים, לבין חדירה לחשיבתו של בן שבט הזולו באפריקה, המפיקה שפה שונה ותפיסה אחרת של המציאות – את שתיהן הם יכלו להבין באופן מושלם, משום שברבדים העמוקים של החשיבה כל בני האדם דומים זה לזה ומדברים בשפת סמלים אוניברסלית המובנת לכל יונק-מוחות מוכשר.
סגולותיו של שניידר יכלו כמובן לתרום תרומה רבה לפיתוח הידע האנושי, אבל שניידר לא התכוון להגביל את עצמו למגדל השן של המחקר המדעי. הוא רצה להותיר את חותמו על ההיסטוריה בצורה גורפת ומוחשית יותר. בהרווארד, בזמן מלחמת העולם השנייה, התגלה כסטודנט לוחמני שפעל נמרצות למען התערבות אמריקנית מוקדמת במלחמה שהתחוללה באירופה, וכבעל חזון ברור לגבי הסכנות האורבות לעולם כולו מצד גרמניה ובעלות בריתה. אולם שניידר הבין כבר בשלב מוקדם במאבקו, שיכולתו להשפיע על המדיניות האמריקנית היא מוגבלת, ועוד זמן רב יחלוף בטרם יעלה בידו להגיע לעמדת הכוח המדינית שאליה שאף. בנוסף, הוא הבחין כבר אז כי ארצות הברית, למרות הפוטנציאל הגלום בה להפוך למעצמה עולמית ראשונה במעלה, תתקשה, ואולי אף פעם לא תצליח, להבטיח שלום כלל-עולמי יציב.
בהרווארד הכיר שניידר את דה-סילבה, נצר למשפחת אצילים ספרדית מיוחסת ועתירת נכסים, ששלחה אותו ללמוד משפטים באוניברסיטה היוקרתית ביותר בעולם. אביו, שעמד בראש אימפריית הטבק המשפחתית, ציפה שבנו יירש את מקומו ביום מן הימים.
דה-סילבה נתקל בשניידר כבר ביומו הראשון בקמפוס, בספטמבר 1942. הוא עסק בסקירה שגרתית של המוחות סביבו, התפעל מן האינטליגנציה הגבוהה של אנשי האוניברסיטה, ויחד עם זאת התאכזב מהשמרנות והנוקשות שהפגינו רובם. ואז לפתע, לראשונה בחייו, פגש בתופעה המדהימה – מוחו של טלפת אחר.
ועוד איזה טלפת. מוחו רב-העוצמה של שניידר הימם לרגע את דה-סילבה והותיר אותו חסר נשימה בשל עומקו האינטלקטואלי הבלתי נתפס.
"ברוך הבא להרווארד, פרנק," המתין לו המשפט ברובד העליון והשטחי ביותר במוחו של שניידר. פרנק נרעד קלות מן התשדורת האינטימית שלה ציפה כל ימיו – חלומו של כל טלפת שלא פגש עדיין בבני-מינו.
אולם הוא התאושש במהירות ותגובתו לא איחרה לבוא: "תודה. אז אני לא לבד, מה?"
"בכלל לא, אני מכיר לפחות חמישה נוספים – ארבעה גברים ואישה אחת."
"הייתי צריך לנחש."
"אני רואה שלא הסתובבת הרבה בעולם. אני הייתי בורח כל חופשת קיץ ומשוטט עם תרמיל על הגב."
"באמת?" דה-סילבה נמלא הערצה עמוקה. "לי לא הרשו לצאת אפילו לרגע מטווח הראייה של אבא שלי."
"טוב, החינוך שלי לא היה נוקשה כל כך," השתעשע שניידר. "מי שמיועד לעבוד בתור פועל פשוט יכול לפרוק עול במחיר קטן יחסית…"
"אני יכול להניח שלא כל הטלפתים מוכשרים כמוך?"
שניידר חייך חיוך קטן. "לא כולם כמוני. אני נחשב לעוף מוזר אפילו בין קוראי המחשבות – מה שעושה את הסיפור שלי לנבזי במיוחד."
"איך האחרים?"
"כולם בעלי אינטליגנציה גבוהה. מי שמקבל מיַנקות מידע ממוחות אחרים, מפַתח כנראה יכולת עיבוד יוצאת דופן. חלקם גאונים של ממש. אבל היכולת הטלפתית שלהם פחותה משלי. אותך הייתי מדרג כמספר שתיים אחרַי, ביתרון גדול על מספר שלוש ורק קצת פחות ממני מבחינת טווח הקליטה ועומקה. בטח למדת כבר שאימונים לא משפרים את הטווח והעומק."
"כן. בילדותי ניסיתי ללא הצלחה להרחיב את השָׂדה שלי. אבל בנוגע לעומק החדירה למוח, הפתעת אותי. תמיד חשבתי שאי אפשר לחדור עמוק יותר ממה שאני מסוגל."
שניידר התמלא גאווה, אך תשובתו היתה מאופקת ומפרגנת. "ממה שקלטתי בסריקה שטחית, היכולת שלך דווקא מדהימה למדי. הִרגשת שחדרתי למוח שלך?"
"כן, מין דגדוג קל כזה במוח מכיוון מסוים. אבל לא הצלחתי להגדיר מה אני מרגיש, כי עד כה לא נתקלתי כלל בתחושה הזאת."
"ככה זה אצל כל הטלפתים. אנחנו, בניגוד לאנשים רגילים, יכולים להרגיש שמחטטים לנו במוח, וגם לאתר את כיוון מקור החדירה. לדעתי, הטבע פשוט מצייד את המוכשרים ביותר ביכולות נלוות מתאימות שיעזרו להם להתמודד עם בני-מינם."
"נתקלת במישהו שיכול גם לשנות מחשבות?"
"אני לא מאמין שיש דבר כזה. אם היה, כבר היינו יודעים. תחשוב על זה, אדם שיכול לשנות מחשבות של זולתו היה הרי כובש את העולם בסערה." שמץ של תשוקה היה במחשבה זו של שניידר.
דה-סילבה צחק ללהיטותו של חברו החדש. "כן, אדם כזה היה ממש בלתי ניתן לעצירה. אני מוכן להתערב שאין טלפת שלא ניסה את כוחו בשינוי מחשבות."
"אתה צודק. וגם קל לנו מאוד לקבל משוב מיידי לגבי מידת ההצלחה שלנו. אבל זה כנראה בלתי אפשרי להטות מחשבות, כי איש מאיתנו לא הצליח."
"יש לך בכלל השערה מה אנחנו?"
"עד שפגשתי טלפתים נוספים הייתי סבור שאני סתם מוטציה גנטית אקראית. אבל בעקבות הגילוי שיש בוודאי עשרות אם לא מאות אנשים כמונו, שיניתי את דעתי, והיום אני מאמין שאנחנו פשוט השלב הבא באבולוציה של המין האנושי."
"יש בזה הרבה היגיון. ככל שהמין האנושי מתפתח, כך הוא זקוק פחות לכישורים פיזיים ויותר ליכולות שכליות שיעזרו לו לשלוט בסביבה המשתנה ובכמויות המידע המצטבר במהירות. התשובה של הטבע יכולה לכן להיות איסוף מידע הייישר ממוחם של אחרים. אבל חשבתי שהתפתחות אבולוציונית מתרחשת אצל כלל הגזע ולא יוצרת מצב קיצוני שבו מתקיימים אנשים בעלי יכולות מפותחות לצד חסרי יכולות."
"אז טעית. יש כבר תיעוד של כמה מינים אנושיים בדרגות התפתחות שונות שחיו זה לצד זה בתקופות הפרה-היסטוריות. לא תמיד היתה ההתפתחות ליניארית. אבל בסופו של התהליך, המתאים מביניהם הוא זה שהשתלט על הגנטיקה האנושית – מה שמחמיא מאוד לנו ולצאצאנו לעתיד," צחק שניידר. "ועוד משהו, ייתכן שאתה טועה והיכולות שלנו עדיין אינן בשיא התפתחותן. מי יודע לאיזו עוצמה בין-מוחית יגיעו הדורות הבאים?! אני מוכן להמר על כך שבעולם המודרני יגדלו היכולות האלו בטור הנדסי. דרך אגב, סיפרת למישהו על היכולת שלך?"
"לא. כשהייתי בן שש עשרה רציתי להיות מרגל וכמעט הסגרתי את עצמי לידי הצבא. אחר כך התחלתי לחשוש שמא יהפכו אותי לנשק סודי ויחקרו אותי עד יום מותי באיזה בסיס נידח…"
"אני רציתי להיכנס לעסקי השעשועים," נזכר שניידר. "קינאתי בהודיני ורציתי להתפרסם כקורא המוחות הגדול ביותר בעולם. אגב, אני מציע שנפסיק לקשקש מרחוק. אנחנו צריכים להיפגש."
"כן," הסכים דה-סילבה. כתובות המעונות הוחלפו, וכעבור שעה מצא עצמו דה-סילבה מתרווח על הכורסה הנוחה בחדרו של שניידר. המקום היה מעוצב באנינות מפתיעה לגבי בחור בגילו – תמונות שמן קלאסיות, שטיחים עבים ומפות שולחן רקומות, עבודת יד שווייצרית. כסף כנראה לא חסַר לו. שניידר נראה במציאות מרשים יותר מאשר בדיוקן העצמי שפרנק חילץ ממוחו שעה קלה קודם לכן. עם סנטר מרובע וחזק, צוואר עבה ושיער בהיר קצוץ בקפדנות. הוא התנהג בלבביות רבה כלפי פרנק והציע לאורחו מכל טוב. לאחר הגינונים המקובלים הוא מזג לשניהם ויסקי והם התפנו לשוחח. שניידר ניווט במכוון את השיחה כך שמרביתה תתנהל באופן על-מילולי. כשחש שהאורח שלו נינוח דיו, פנה לנושאים שבהם ביקש לדון מלכתחילה.
"מפריע לך שאני חודר ככה לפרטיות שלך?" שאל שניידר, ובכך הזמין למעשה את בן-שיחו לחדירה מנטלית הדדית עמוקה עוד יותר.
"לא ממש," חייך פרנק, ובעוד שניידר מחליק הלאה והלאה אל תוך מוחו, מבחין בטוב לב, אצילות ונאמנות, חדר גם הוא לרבדים עמוקים במוחו של שניידר. הוא שחה שם בחומר אוטוביוגרפי מדהים, הבחין מצד אחד בעומק האינטלקט שלו, באישיות הכריזמתית, באהבת האדם הזורמת ממנו בחופשיות ובחייו הסוערים. מצד שני היה ער גם לתאוות השלטון של שניידר ולצורך העצום שלו להשפיע על הזולת ולהיחקק לעד בהיסטוריה האנושית.
ואז, בין כל הפרטים האלה, הבחין גם ברעיון מוזר של שניידר שמילא את כל הכרתו. "אתה רציני בקשר לארגון הזה?" מיהר פרנק לשאול.
"רציני לגמרי. זה יהיה ארגון של טלפתים שיאגד תחתיו את פעולות המין האנושי. מעין ממשלה עולמית. אנחנו נדריך את האנושות למערך חיים חדש שבו לסכנת המלחמה אין מקום, שבו המדע הופך את החיים לטובים יותר ונוחים יותר."
"למה אתה חושב שהטלפתים יהוו חלופה הולמת יותר לממשל הקיים היום?" הִקשה דה-סילבה. "האם להערכתך הטלפתים הומניים יותר?"
"לגמרי לא," החזיר לו שניידר בתקיפות. "הטלפתים סובלים מאותן חולשות אנוש של אנשים רגילים, במגבלה אחת – הם לא יכולים לשקר זה לזה, ולוּ דבר שקר פעוט ביותר. אין הם יכולים להעלים שום רגש, נסתר וסמוי ככל שיהיה, מבלי שבני-מינם יבחינו בכך. כל עוד הם קוראים זה את מוחו של זה כספר הפתוח, נשלל מהם לחלוטין הפיתוי לגבש החלטות שאינן לטובת המין האנושי. הם פשוט ייאלצו להשאיר את טובת המין האנושי לנגד עיניהם, במקום את תועלתם האישית, או לפחות להאמין שהם פועלים לטובת הכלל. אני מדבר בעצם על ממשל של פילוסופים שחותרים יחדיו אל הטוב, גם אם בלית ברירה."
"כלומר: אתה מניח שהמנהיגים האנושיים הרגילים אינם פועלים לטובת האנושות," טען נגדו דה-סילבה. "האם הטלפתים יהיו מעוניינים יותר מהם לעשות את הטוב?"
"המנהיגים שהכרנו עד היום פעלו, במקרה הטוב, לטובת האומה שלהם," קטע אותו שניידר. "מעולם לא נתקיים שלטון ריכוזי-עולמי, ולכן המניעים השונים של המדינות פעלו כנגד האינטרס הכלל-אנושי. אנחנו נמצאים כעת במהלכה של המלחמה העקובה ביותר מדם שידע העולם. מיליוני אנשים נהרגים באכזריות – אבל אפילו היטלר מוּנע בדחף של פטריוטיזם עז ומאמין בכל לבו שהוא פועל לטובת עמו ואולי אפילו למען טובתה הכוללת של האנושות."
בעת שדיבר, הסגיר מוחו של שניידר סוד מסוים לדה-סילבה וזה קפץ על רגליו בתדהמה. "אתה היית בתוך הראש של היטלר?!" ספק שאל, ספק קבע נרעש.
"היית צריך לשוטט עוד קצת במוחי כדי להגיע לזה," אישר שניידר, "ולחוות את העניין בצורה עמוקה קצת יותר. זאת היתה חוויה מלמדת מאוד, כמעט מאלפת הייתי אומר."
דה-סילבה לא היה זקוק להזמנה נוספת. הוא צלל שוב לתוך עמקי חשיבתו של עמיתו ומצא את המקום שבו אוחסן מה שניתן לכנות 'זיכרון היטלר'. באמצעות התיעוד הזה חי דה-סילבה את האירוע שגיבש את השקפת עולמו של שניידר והִנחה את פעולותיו בשש השנים האחרונות.
בשנת 1936 שהה בן שניידר בצרפת במסגרת חילופי תלמידי תיכון מחוננים. קבוצת התלמידים הצעירים שנשלחה לפריס התמחתה בלימודי אסטרטגיה מדינית ונבחרה מתוך אליטה מצומצמת ומובחרת של בתי ספר אמריקניים. על פי התוכנית הותרה לקבוצה כניסה חופשית כמעט לספריות הפרלמנט ולמסדרונות השלטון, מתוך שאיפה לאפשר לתלמידים להתחכך במערכות המשטר הצרפתי ולספוג רשמים. איש לא שיער אילו רשמים ספג אז שניידר הצעיר, בעודו משוטט בחופשיות בבניינים עתיקי המסורת ומחטט במוחות מנהלני השלטון ונבחריו.
באחד מסיורי הבוקר השגרתיים הבחין שניידר לפתע בתנועה לא רגילה של אנשים מלוּוים בשומרי ראש. מתוך סקרנות חדר לראשו של אחד האנשים שצעד במרכז הקבוצה במדי הצבא הצרפתי. מיד קידם את פניו מלל צרפתי עשיר שלא היה אלא זרם המחשבות המיידי של הנמען – גנרל שפיקד על המחלקה לחשיבה אסטרטגית במטה הכללי הצרפתי. שניידר, ששלט בשפה הצרפתית על בוריה, לא התקשה להבין כי הפעם נפל לידיו מידע מדהים – האיש אפור השיער וגבה הקומה שהלך לצד הגנרל בבגדים אזרחיים ובכובע שוליים שהסתיר מחצית מפניו, היה מקבילו הגרמני של הגנרל, ולידם צעד במעיל צמר חורפי כבד שצווארונו מורם גבוה, ראש האגף לאבטחת אישים של האס. אס.
מוחו של הגנרל הצרפתי גילה לו מיד גם את הסיבה להתאגדות הפורום המוזר. שלושתם היו שקועים בהבהרת הפרטים האחרונים לקראת הגעתו של הפיהרר לפגישה סודית עם הדרג הממשלתי הבכיר של צרפת. סיבת הפגישה – חלוקת השלטון באירופה בין גרמניה הנאצית לצרפת.
המום מן הגילוי הטרי חדר שניידר גם למוחו של הפילד-מרשל הגרמני בתקווה למצוא פרטים נוספים, ונתקל במוח פשיסטי נוקשה שטוף אמביציה אישית חסרת מעצורים וחשיבה תעמולתית, מוחו של האדם המסוכן ביותר שבו נתקל מימיו. נראה היה כי כל ישותו של האיש היתה מתוכנתת להשגת המשימות שהציבה בפניו המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית שהוא היה מאנשיה ושמטרותיה היו מטרותיו. תוצר אמיתי של הסרט הנע במפעלי הרייך השלישי. אבל שניידר חדר עד כה רק לחלק החיצוני של המוח ורובד זה סיפק לו רושם כללי בלבד ולא מידע אמיתי, בעיקר משום ששניידר לא הבין את הגרמנית המורכבת של הגנרל. לכן המשיך לגלוש בהתמדה במורד הנקיק המוחי שאליו נכנס אל הרובד העל-מילולי. לפתע חבט בו באלימות נחשול תודעה רותח. הוא מצא עצמו שוחה בתוך נוזלים לוהטים של בוז ושל שנאה נוראה. מכאן יכול היה להבחין גם בחולשות שהביאו לשנאה התהומית הזאת, שלא הבחינה בין בני אדם ורק בזה לחייהם. הבור העמוק שאליו הגיע רחש גלי שנאה וקטעי נשמה שהיו כמו ערוכים בסרט. הפילד-מרשל לא היה מבני האריסטוקרטיה שכה זוהו עם האוברקומנדו של הוורמאכט. אדרבא, הנה זיכרון של שכונת עוני עלובה שבה הוא גדל. שניידר מצא מבטים כמהים של ילד רעב המופנים אל אדונים במקטורנים וגברות בשמלות מצועצעות במרומי כרכרות מפוארות; תמונה של אמו כורעת בבכי היסטרי בלתי פוסק בהיוודע לה דבר מותו של אביו בחפירות מלחמת העולם הראשונה; קטע מאוחר יותר שבו הוא עצמו מסתער עם כיתת חיילים בין גדרות תיל על עמדה שממנה לא ישובו חבריו לעולם ושלאחריה לא ירכוש לו עוד חברים. משולי המוח הלוהט נשבה כל אותה שעה האווירה הקרירה של התרבות הארית המזככת: מצעדי הנוער ההיטלראי של צעירים זהובי שיער עם פני תינוק חלקים ותמימים, הצגות תיאטרון ואופרה בברלין. כל הניגודים האלה הבליחו כמו מכות חשמל בתודעתו הרגישה של בן שניידר, והוא מיהר לאסוף את המידע שנזקק לו ולסגת לאחור, לצאת מגיהינום השנאה הזה שחרך את נפשו הצעירה.
גם כשהקבוצה כבר נעלמה מעיניו, המשיך בן שניידר לעמוד על מקומו, עייף ומותש, לבחון את המצב ולתכנן את המשך פעולותיו לקראת הגעתו של אדולף היטלר בחצות הלילה.