איאן מקלאוד נחשב כאחד מהסופרים הבריטיים החדשים המבטיחים ביותר של שנות התשעים, וזכה מאז להכרה כאחד מהקולות המקוריים והייחודיים שצמחו בין סופרי המדע הבדיוני באנגליה. סיפוריו התרפסמו כמעט בכל כתבי העת המובילים בתחום, ושניים מהם, The Summer Isles ו-The Chop Girl אף זכו בפרס הפנטסיה העולמי. The Light Ages, ספרו השני באורך מלא, עומד לצאת לאור בחודשים הקרובים בארה"ב ובבריטניה. בסיפורו המובא כאן, מקלאוד לוקח אותנו לאגדה קסומה המתרחשת אי שם בעתיד הרחוק.
(איור: אליסה בלייק)
לפני שנים רבות, בזמן שתמיד היֹה היה, חיה נערה. שמה היה איזבל ו… – בחלק מגרסאות סיפור זה, תשמעו על הדר עיניה, מפל שיערה, חן מבטה אשר דמה לבוהק האפל של אלף בארות, אולם לא כזו היתה איזבל. בגרסאות אחרות, תגלו אף בולבוסי כמו של פיל-ים וקול צווחני כשל שחף. אך גם כזו לא היתה איזבל. איזבל היתה פשוטת מראה. שיערה היה חום, וכך ככל הנראה גם עיניה, אם כי עובדה זו מעולם לא תועדה. גובהה היה ממוצע עבור הנשים באותה תקופה. בהילוכה לא נגלו גיבנת או כל נכות אחרת, ותבונתה היתה פחותה מהממוצע. איזבל לא היתה יפה ולא היתה נבונה, אולם גם לא טיפשה ולא מכוערת. מבין כל הפנים של הגזעים והמינים המאכלסים עולמות רבים אלו, פניה שלה היו מהאחרונים שימשכו את תשומת לבך.
איזבל נולדה ומתה בגֶ'זירַה, עיר האיים האדירה השוכנת בנקודת המפגש של כל עשרת אלפים ואחד העולמות. ג'זירה היתה שונה אז, ולעתים קרובות נאמר שבזמן שתמיד היה היה, החיות נהגו לשוחח, אלים התהלכו בלילות ומזרקות נמלאו רוחות רפאים. אולם עבור איזבל, היתה זו עת סיום מלחמת החבצלות.
מוצאה אינו ברור. ייתכן שהיתה הבת של אחת הקבצניות, אשר אז כמו היום, פושטות יד בין היכלות הבדולח הגדולים. ייתכן שהיתה הבת של אחת מהכוהנות-החיילות שנלחמו בשם כנסייתן. ייתכן אפילו שהיתה הבת האבודה של שליטה גדולה, כמקובל בסיפורים שכאלה. כל שידוע הוא, שבתקופה שבה נולדה איזבל בג'זירה, הבריתות המעורערות הרבות אשר קשרו תמיד בין הכנסיות התגבשו לכדי מלחמה. מספר הגברים היה אז גבוה יותר, ורבים מהם היו לוחמים, כך שייתכן אפילו שאיזבל נולדה כתוצאה מאונס ולא מהחלטה מודעת. איזבל מעולם לא ידעה. כל שזכרה, במוקדמים מבין הכתבים החלקיים המיוחסים לה, הוא קהל גדול מתגודד, חפצים נשברים מתחת לכל רגל והדף והתפוצצויות מעליה, ייתכן מכלי טיס צבאי כלשהו. באווירת הבהלה והסכנה, רגע אחד היתה נאחזת ביד. ברגע שלאחריו, נדמה היה שהשמיים מתלקחים, והיד נשמטה מידה.
אנשים רבים נהרגו או איבדו את שפיותם במלחמת החבצלות. ג'זירה עצמה נפגעה קשה, אם כי העיר מודדת דברים על פי זמנים וקדימויות משלה. עד מהרה פתחה העיר בתהליך השיקום של אייה הרבים, המתמזגים לכדי הרשת המנצנצת, המקיפה את השמש ששמה סאבּיל. החיים, כפי שנגזר תמיד, נמשכו, והאור הבזיק עדיין מצריח לצריח בכל בוקר, לקריאות זמרות-השחר, גם אם רבים מהפלאות שעליהם שוררו נחו כעת בעיי חורבות מתחתן. גם הכנסיות נזקקו לזמן-החלמה והחלו לחפש חניכים חדשים לאחר מיתות ובגידות רבות. כאן, מדדה בלב החורבות העשנות, צעירה מכדי לדאוג לעצמה, שכנה איזבל פשוטת המראה. היתה זו כנראה אחת מהפעמים הנדירות בחייה שהבחינו בה, אותו יום בו נלקחה עם רבות אחרות להצטרף לשורות המתמעטות של כנסיית השחר.
לכנסיית השחר יש אי משלה בג'זירה, ושמו גִ'יטֵרַה. ייתכן שאיזבל עברה שם הכשרה במשימות הפשוטות יותר של הבאת האור והחושך, אם כי סביר יותר להניח שהיא למדה באקדמיה מקומית קטנה, ונשלחה לעבודות הכפיים הפשוטות בבניה מחדש של אחד מהצריחים הרבים שהושמדו, אולי דוחפת מריצה או אוחזת במעדר. אולם, בלב ההרס שהביאה מלחמת החבצלות על ג'זירה, ידעה כל כנסייה שהשמדת הצריחים הנישאים אל השמיים תהיה מעשה סכלות גדול. ולכן, סביר להניח שכנסיית השחר נפגעה פחות מכל הכנסיות, ויכולה היתה להרשות לעצמה להיות נדיבה. ייתכן שזו הסיבה שאיזבל, למרות מראה הפשוט והיעדר הכישורים, הפכה לשוליה, העתידה להיות זמרת שחר עם הגעתה לבגרות. או ייתכן, כפי שקורה עדיין לעתים, שהגיעה למעמד גבוה כל כך מכיוון שלא עלה בדעתו של איש להבחין בה.
מאז ומעולם בכנסיית השחר, ראש וראשית לכל עמד ניקוי המראות: מחזירי-האור הגדולים אשר אוספים את אורה של סאבּיל, גבוה מעל השמיים המגוננים של ג'זירה ומתחתם; הצלחות הכסופות של הצריחים הגדולים, אשר מגמדות את כל ההרים מלבד הגבוהים שבהם; הקטנות יותר, הרבות כל כך, אשר נושאות את האור על פני כל העיר בכל בוקר, לקריאות זמרות-השחר. אולם רבים עוד הדברים אשר לומדות השוליות בכנסיית השחר. אופי האור עצמו, והשפעותיהן של העדשות; וכן הדרכים הרבות שבהן יש לסנן את אורה של סאבּיל לפני שיוכל להגיע בבטחה אל גוף ועיניים, חיזריים או אנושיים. יש גם ללמוד את סאבּיל עצמה, המתמעטת ומתמלאת גם אם נדמה שזוהרה נטול שינוי. אפילו זמן קצר לאחר מלחמת החבצלות, היתה ג'זירה מקום של קיץ אינסופי וחמימות טרופית, מקום בו הפרחים לעולם אינם קמלים, העלים נותרים על העצים כל חייהם, והשעה המדויקת שבה יציפו יום ולילה את העיר לקריאות זמרות-השחר נקבעת בהיכלי כנסיית השחר, למהלכו של שעון אטומי. אולם בעבודתן של השוליות הצעירות אשר השגיחו על הצריחים, ראש וראשית עמד ניקוי המראות.
מלאכתה של איזבל היתה קשה, אם כי לא בלתי נעימה. למרות שכבר התקדמה יפה בכנסיה, היו עדיין רבות כמותה. בכל ערב, לאחר התפילות וארוחת הלילה, ולימודי הפוֹטון או המנסרה, התפזרו איזבל וחברותיה השוליות אל בין המדרגות הלולייניות של הצריח המקומי אשר יועד להן. אחדות שימנו את הבריחים ואת גלגלי-השיניים הרבים שבתוכם, או טיפלו בצרכי זמרת-השחר עצמה. אולם רובן טיפסו עד שהגיעו למשטח סחוף הרוחות, בעוד מה שנדמה כג'זירה כולה נפרש מנצנץ מתחתם, מתקמר מעלה אל תוך הלילה. שם, במשך כל שעות החשיכה, עד שמחזירי-האור הענקיים הרחק מעליהן חזרו וסבו אל עבר סאבּיל, חבשה איזבל כיסויים מעור צבי על ידיה ועל רגליה, פרשה סמרטוטים, סחטה ספוגים, התירה חבלים ורתמות, ודאגה עם כל שאר השוליות לליטוש המראות. איזבל עבדה כנראה כמו שצריך, או לפחות לא רע. אחדות מחברותיה נפלו מהצריח שלה, מותירות רצועות דם על הקצוות החדים של המשטחים הנמוכים, שהיה עליה לנקות בעצמה. אחרות גורשו חזרה אל קערות הקבצנים שלהן. אולם המעטות שנותרו נועדו להפוך לזמרות-שחר.
עד היום, טקסי הקבלה של כנסיה זו, וכל האחרות, נותרו ברובם חשאיים. אולם כיום, גם אם לא עשתה זאת אז, היתה איזבל נוסעת במנהרה או במעבורת אל האי ג'ריטה של כנסיית השחר ונוגעת בחמימות הזעירה של השעון אשר הביא יום ולילה אחידים של קיץ נצחי לכל ג'זירה. שירי תשבוחות ועצב היו מושרים בעודה מוצגת בפני החברות הבכירות של כנסייתה. ואז, לאחר ששמעו את לחש הסודות החבויים ביותר, היו חברותיה השוליות של איזבל מעוורות טקסית. תהא עין סאבּיל אשר תהא, עליה לסנן הרבה מכוחה של השמש עד שיועברו בדיוק הקרניים הדרושות, מסוג מסוים, לשם השמדת הראיה, כשהן מותירות את העיניים בלתי פגועות חיצונית. שוליות כנסיית השחר מחכות כולן לרגע זה, כהצצה אל עיניו של האל, וקשה לדמיין כיצד הצליחה איזבל להימנע מכך. ייתכן שפשוט עצמה את עיניה. או סביר יותר שנשכחה בקהל.
וכך איזבל, שצבע עיניה מעולם לא תועד, הפכה לזמרת-שחר, למרות שלא היתה עיוורת, והצליחה – כך או אחרת – לשרוד שלב זה בחייה מבלי להתגלות. סביר להניח שמעולם לא עלה בדעתה שהיא מיוחדת. בהיותה איזבל, ולא טיפשה לחלוטין, אך בוודאי לא מבריקה, סביר להניח שלא הקדישה לעניין מחשבה מעמיקה רבה. בעולם חדש זה של העיוורים, שבו חשיבות רק למגע ולטעם ולרחש צעדיהן העכבריים של שוליות חדשות, גילתה עד מהרה איזבל, על כל יכולותיה המוגבלות, כיצד לומדים שלא לראות.
היא קיבלה אחריות על צריח באי נאשיר, מקום בו האוקיינוס הצף תלוי כאבן חן כחולה באופק. נאשיר הינו אי יפהפה, ומרכז השכלה גדול, אולם היה ועודנו, ביסודו של דבר, רחוק ממרכז העניינים. הצריח של איזבל היה קטן גם הוא, מביא את היום והלילה לעמק ארזים רב יופי אולם נטול חשיבות מיוחדת, מלבד העובדה שממערב צפה על הקירות החיצוניים הוורודים של קתדרלת המילה. לפני עלות השחר, בעודה שוכבת בחדרה הגבוה, היתה איזבל שומעת קולות צחוק ורעם צעדים, בעוד שוליותיה, ממרקות המראות, מסיימות את חובותיהן. היא הניחה למספר שוליות נבחרות להעמיד פנים שהעירו אותה בכניסתן, ואז לסייע לה בהיטהרות ובתפילה. מבטה חלף תמיד מבעד להן. בשלב זה, רוב הזמן כמעט שלא ראתה דבר. היא חשבה על נערות אלו כעל צלילים, שמות, ריחות, צעדים ונגיעות המבחינים ביניהן. לאחר שנישאה מעלה בסיוען אל הרחבה שלה, מקום בו אפילו בראש צריח קטן שכזה שטפה סביבה תחושת האוויר והחלל, נקשרה איזבל אל הצלב שלה באפילה החגיגית, ושמעה את תיקתוקי המודם אשר קלט את פעימת השעון האטומי של ג'ריטה. היא חשה בהמתנה הנקייה, הצלולה של המראות שזה עתה לוטשו מסביבה ומעליה. בלחישות ובברכות אחרונות, עזבו השוליות אל חדריהן הרחק למטה אצל הנהר, שם, לשירי הערש של הציפורים, יישנו במהלך רוב שעות היום אשר תביא גבירתן עד מהרה.
תקתוקי המודם השתנו מעט. איזבל התקשחה, והחלה לשיר. אחת מתכונותיהן הרבות של המראות היתה הגברת קולה. הן נשאו אותו מטה אל העמק החשוך בכיוון שוליותיה שעזבו, אל המשקים ומעבר לחומות קתדרלת המילה. היה זה קול מרגש, מצמרר. מי שהיו להם חובות עם בוקר התעוררו לשמעו, ומי שלא, למדו מזה זמן רב לישון מבעדו. גבוה מעליה, בצליל דמוי רעם מרוחק, התייצבו המראות העצומות במסלול סביב ג'זירה ופנו אל השמש. לאחר רגע נוסף השתנו שוב תקתוקי המודם, ועמם שירה של איזבל, בעוד אורה של סאבּיל צונח בעמודים מסנוורים לעבר כל צריח. איזבל התקשחה על הצלב והניעה את ידיה ורגליה באופנים אותם למדה; תנועותיה הניעו את הגלגלות והבוכנות אשר אפשרו למראות שעל הצריח שלה לפזר את הקרניים שאספו על פני העמק שלה. וכך, בשיר ובאור, נולד כל יום חדש בג'זירה, ואיזבל לא היתה שונה מכל זמר שחר אחר, מלבד העובדה שברגע הקריטי שבו האור הראשון נגע בה, היא למדה לעצום את עיניה.
יום טיפוסי, ועבודתה כמעט שהושלמה אז, עד שהגיע הרגע לשיר את השירים האחרים אשר הביאו את הלילה. לעתים, במקרה של בעיות טכניות, או אם התחשרו עננים מכיוון האוקיינוס הצף, או שגשם ירד, נאלצה איזבל לקשור את עצמה מחדש אל הצלב ולעמול קשה על מנת לשמור על העמק מואר. לעתים הגיעו מבקרים או קבוצות מבתי ספר, אולם רוב עיתותיה היו בידיה. ידוע שמדי פעם התחננו זמרות-שחר בפי שוליותיהן להותיר עבודה קטנה כלשהי בכל לילה כדי שיוכלו ליהנות מביצועה במהלך היום הבא. אולם עבור איזבל, נוח היה להישאר בחוסר פעילות. היה לה הכשרון של אלה שכמעט לוקים בשכלם, להניח לזמן לחלוף באותה קלות כמו האור והרוח.
בוקר אחד היתה איזבל עסוקה בבחינת אחת המראות החיצוניות. משימות קטנות שכאלה, בעיקרן לבדוק ששוליותיה מבצעות את מלאכתן נאמנה, היו חלק מחייה. כל זמרת-שחר ששווה משהו יכולה היתה להסיק מתחושת האוויר העולה ממראה מסוימת אם היא מורקה כראוי, ואם הוצבה בדיוק בזווית הנכונה על הגלגלות והבסיסים. טביעת אצבע בודדת תהיה בגדר חילול הקודש, ובמקום זה של זכוכית מסנוורת, לא היה לראיה שימוש רב. איזבל, בבוהק ימיה הבודדים בצריח, חשבה רק לעתים רחוקות להעיף מבט, ובעשותה כן ראתה את העולם במטושטש מבעד לכתמים אשר מילאו כעת את ראייתה. תוך חודשים ספורים, שנים לכל היותר, עבודתה היתה מעוורת אותה. אולם ביום שגרתי זה, ממש כפי שחשדה בשל ההתנגדות שחשה בזרוע השמאלית של הצלב שלה, אחת המראות ברביע המערבי לא היתה מכוונת. איזבל בחנה את המראה, חשה בחוסר ההתאמה שבאוויר. היתה זו מראה 28, והשגיאה היתה בגדר שבריר השניה של המעלה, עניין רציני על פי הסטנדרטים שלה. באופן שבו היתה מראה 28 מוצבת, היא בקושי שיקפה את האור של סאבּיל, וגרמה לפינת הצריח בו הוצבה להיראות אפלולית יחסית. וכך, בעוד איזבל תוהה אם לנסות לטפל בבעיה כעת או להותיר אותה לשוליות, שב לה קמצוץ מכושר ראייתה.
העמק הפרוש מתחתיה בהק כבר בזמנים הרחוקים ההם של בקרים חמימים ופתאומיים, והנהר הכסוף החזיר את האור מהצריח. הבתים המעטים היו אדמדמים-לבנים. עוד יום מושלם, מלבד עמימות קלה במערב עקב המראה הפגומה. התוצאה, חשבה איזבל בעודה מאמצת את עיניה הכואבות, לא היתה בלתי-נעימה. החומות החיצוניות הוורדרדות של קתדרלת המילה, אשר המבנה המרכזי בה השתרע הרחק מעבר לגבעות העמק, בהקו באור עמוק ונעים. הצללים נדמו עמוקים יותר. בתוך החומות נגלו גנים מרוצפים, עצים ומזרקות. יונים התגודדו, פרחים הנצו, חרקים זמזמו, פסלים החוו. פה ושם, ללא סיבה נראית לעין, הוצבו תיבות לבנות מחורצות. לא נראה כי איש שם למטה מבחין שהיא כשלה היום במלאכתה. איזבל חייכה ושאפה את האוויר העשיר, הניחוחי. הפגם היה מזערי, וגאוותה בעבודתה לא נפגמה. ליד החומה, במקום בו התעקלו האבנים לעבר השער, היה שטח מרוצף מוקף עמודים. אזור זה, גם הוא, היה עשוי אבן ורדרדה. איזבל עמדה לעצום את עיניה על מנת שתוכל להתרכז טוב יותר במחזה, והנה שמעה, נישא חלושות ברוח, צליל שאין לטעות בו של רגליים על אבנים חמימות. היא הציצה שוב מטה, נשענת קדימה מעל מראה 28, פניה פשוטות המראֶה נלכדות בהשתקפויות, וראתה דמות נעה הרחק למטה על פני השטח המרוצף. נערה צעירה, על פי מראה. בשערה הבהיקו סרטי זהב, וכך גם על זרועותיה וקרסוליה. היא רקדה, חגה, בדרך משונה כלשהי שלא היתה ברורה לאיזבל, אם כי מראה היה חינני משיכלה איזבל להסביר.
באותו לילה, לאחר ששרה להביא את הלילה, לא ציינה איזבל באוזני שוליותיה את הפגם במראה 28. בבוקר שלאחר מכן, בעודה נושמת שוב את האוויר החמים באותה פינה מערבית בצריח שלה, האזינה איזבל שוב בציפייה לטיפוף רגליים. זמן רב עבר לפני שפקחה את עיניה, ובעשותה כן נראה היה שראייתה חדה יותר. לנערה המרקדת במשעול הוורדרד היה שיער שחור ארוך, והיא היתה לבושה בבגדי המשי הבוהקים שאיזבל שייכה לארצות ולמקדשים חייזריים. טבעות נצצו על אצבעותיה. אבן חן בהקה על מצחה. איזבל נשמה, וצפתה, והתמלאה פליאה.
ביום הבוהק הבא, וביום שלאחריו, צפתה איזבל שוב מראש הצריח שלה לצד מראה 28 הפגומה. בבירור היה מדובר בטקס כלשהו. הנערה היא בוודאי שוליה, או אולי חניכה זוטרה. היא לומדת עיסוק כלשהו הנהוג בקתדרלת המילה. איזבל נזכרה, או ניסתה להיזכר, בעברה שלה. המון האדם הגועש. ואז הרעב, הצמא. מה היה קורה לו היתה נלקחת במקום זאת למקום זה שמעבר לחומה? האם היתה הופכת חיננית כל כך? איזבל ידעה את התשובה, אולם השאלה עדיין העסיקה אותה. בחלומותיה, היד שאחזה עם פשיטת מטוסי הקרב שינתה צבעה לזית המשומן של עור הנערה המבהיק. ולעתים, לפני שרעם צעדי השוליות שלה העיר אותה ליום חדש של עמל, כמעט חשה איזבל כאילו גם היא רוקדת.
יום אחד, היה האוויר שונה. איזבל הבינה אך מעט את האוקיינוס הצף אשר בקצה האופק, למרות שמסדר מיוחד בכנסייתה הופקד על טיפוחו בעזרת האנרגיות המשוקפות של סאבּיל. על פי רוב היה צבעו כחול. ואז היה מנצנץ ומאפיר. כמו מחשבות כעוסות היו מתנחשלים ממנו עננים וגשם. בזמנים אלה, בעודה נאבקת על הצלב שלה, היתה איזבל מדמיינת סערות טורפות-ספינות, מים סוערים. פעמים אחרות, העננים שעלו ממנו היו קלים ולבנים, אם כי גם הם חסמו את האור בדרכים עדינות ולעתים מרגיזות יותר. אולם ביום מסוים זה, התעוררה איזבל לתחושת רטיבות על עורה, לחלוחית אך לא בלתי נעימה, והרגישה שכל צליל וחריקה מוכרים כל כך של הצריח השתנו. קולות שוליותה, בעודן מתקבצות סביבה, נשמעו בעמעום, ולשיערן ולעורן היה ריח לח וקר. העולם כולו, אותו חלק ממנו שראתה בעודה מטפסת בגרם המדרגות האחרון ונקשרת לצלב שלה, הפך אפור. העץ היה חלקלק כנגד גבה. הרתמות אשר ריככה ולחלחה בזיעתה ועצבה בדמות גופה היו רפויות. היא ידעה שרוב המראות בצריח מכוסות אדים עוד לפני שהאחרונה בשוליות הבכירות מלמלה זאת, קדה וסרה מדרכה.
האוויר הלח הבליע את התווים הראשונים של שירה. בשל השינויים הדקים בפעולת הצריח כולו, נאבקה איזבל כמו שלא נאבקה מעולם על מנת להביא את היום. עמוד סאבּיל היה קלוש, ורמת ההחזר של המראות היתה נמוכה בהרבה מתמיד. אולם, לבקרים כגון זה אומנה איזבל, והיא לכדה את האור הקלוש ופיזרה אותה על פני העמק שלה, למרות שחשה כאילו היא שוחה באוקיינוסים של חימר. שירה, כאשר הצליחה לבסוף להגיע לאיזון והעננות החלה להתפזר בחום הבוקר, הפך עליז מתמיד בנצחונה, והאנשים בעמק ניערו את השינה מעיניהם וחשבו מחשבה נדירה; אה, הנה זמרת השחר, מביאה את היום! למרות האוויר הלבן הקר, סביר להניח שיצאו לעמל יומם שורקים, בוטחים בכך שדברים מסוימים יישארו תמיד בעינם.
חלפו מספר שעות נוספות לפני שהיתה איזבל בטוחה שהמנגנונים הקטנים של הצריח הגיעו לשיווי משקלם הרגיל, וניתן לבטוח בהם שיפעלו מעצמם. אולם העולם, בעודה יורדת מהצלב שלה, היה עטוף עדיין בתכריכים. ערפל – היא למדה את המילה במהלך הכשרתה, אם כי חשבה אותה לכוח מיסטי, כמו פגיעת שביט. אולם הנה הוא. היא שוטטה על המרפסות והפיגומים עטופי הערפל. האור היה רך, אך בוהק. עד מהרה, כך חשבה, הכוח ששאבה מהשמש יכלה את העולם הלבן והלח הזה. אולם במערב שכנה אפלה גדולה יותר, אשר התחזקה היום. כאן, האוויר היה קריר כמעט כמו לפני עלות השחר. איזבל נשכה את שפתיה ופכרה ידיה. היא קיללה את עצמה, על שאפשרה לכך להתרחש. מה היתה אומרת על כך המחנכת הזקנה שלה! מאוחר מדי לנסות לתקן את מצבה של מראה 28, כשהמשטחים רטובים והבוכנות נוטפות. יהיה עליה לדבר עם שוליותיה הערב, ולהעמיד פנים נוקשות ככל האפשר. זה מה שמורים עושים בדרך כלל, כך הבחינה: כאשר נכשלו במשימה כלשהי, הם פשוט האשימו את הכיתה. איזבל ניסתה לדמיין את המצב במערב הבלתי נראה שמתחתה. אותה נערה רוקדת שמעבר לחומות קתדרלת המילה בוודאי מוצאת אפלולית זאת בלתי נוחה בעליל. הדבר הפשוט, המתבקש – התמים – לעשותו הוא לרדת למטה ולהתנצל בפניה.
איזבל ירדה במדרגות הרבות של צריחהּ. בימים אלה מוזרה היתה כל יציאה אל העולם שבחוץ – האדמה היתה נמוכה כל כך! נכון הדבר במיוחד היום, כאשר בדומה להשפעות ראייתה הנחלשת, הכל פרט לצריח אשר בהק מעליה נראה אפלולי ומוכתם ומוכסף. היא הלכה בין השדות לעבר החומות הוורדרדות ושמעה מבלי לראות את החיות רועות. היא עקבה בקפידה אחרי גדרות הקוצים, מתחככת כהרגלה כעת, ללא מחשבה ובעיוורון כמעט מוחלט, כנגד הדברים שבדרכה. עד שחשה את הבוהק הלוהט של החומה לפניה, היו ידיה וזרועותיה שרוטות ורטובות. אבני החומה היו ספוגות רטיבות גם הן. האוויר כאן הקרין נוכחות לחה. איזבל, המודעת לכך שהיא נכנסת לממלכה האפלולית שיצר כשלונה שלה עצמה, גיששה את דרכה לאורך החומה עד שהגיעה לדלת. היא נראתה ישנה ונטולת שימוש; דלת מהסוג שאתה עשוי למצוא בסיפור. היא לא ידעה אם להיות מופתעת כאשר לחצה על חישוק הברזל הקר והחלקלק וחשה בו מסתובב.
כעת נמצאה איזבל בגנים החיצוניים של קתדרלת המילה, עמוק בתחום הצל של מראה 28 הפגומה. בהחלט היה כאן חשוך יותר, אולם חושיה וראייתה הסתגלו עד מהרה, ואיזבל החליטה שהתחושה אינה בלתי נעימה, בדרך מעורפלת ועגמומית כלשהי. באור עמום זה, העצים היו עננים כהים. המדרכות היו שחורות ונוצצות. חלק מהפרחים נתלו סגורים, או עוטרו בקורי עכביש כסופים. כמה דבורים זמזמו בחלפן על פניה, אולם גם הן נדמו מגושמות וישנות-למחצה באור חלקי זה. ואז, למרבה ההפתעה, ראתה הבהוב של אור כתום; בוהק שעיניה ההרוסות למחצה של איזבל סרבו לקבל. אולם, בעודה מתקדמת לעברו, הוא נפרד לכדי כמה כדורים מהבהבים, ועמם ריח עשן, וטפיחת רגליים יחפות על אבנים לחות.
לא ניתן היה לשער את גודל החצר הפתוחה שראתה איזבל מצריחה, בעודה עומדת בשוליה ביום אפלולי וערפילי זה, אם כי העמודים המקיפים אותה, אשר נמשכו ונעלמו בערפל, נדמו עצומים, מוארים בהבהובי המחתות המעשנות שמוקמו ביניהם. איזבל צעדה קדימה. הרקדנית, למשך זמן רב, היתה צליל, תזוזה בערפל. ואז, פתאומית כרוח, עמדה שם לפניה.
"אהלן וסהלן…" היא קדה בברכיים פשוקות, ידיה מוצמדות זו לזו. נדף ממנה ריח מתוק של זיעה ואלגום. שיערה היה ארוך ושחור ומפואר. "ומי את, אם יותר לי לשאול? ומה את עושה כאן?"
איזבל, נבוכה כפי שלא חשה מזה שנים, קרטעה בתשובתה. הצריח שמעבר לחומה… היא הצביעה ללא טעם בערפל. האפלולית הזו – לא, לא הערפל עצמו, אלא היעדר האור הראוי… עיניה הצבועות, השקדיות, של הרקדנית בחנו אותה במה שנדמה כשעשוע. אבן החן על מצחה נצנצה באופן דומה. אף על פי שהרקדנית עמדה במקומה, כתפיה עלו וירדו מהמאמץ. החישוקים שלאוזניה התנדנדו.
"אם כך, את מביאה אור מהמגדל ההוא?"
איזבל שאולי לא הבהירה את הדברים כראוי עדיין, הנהנה בהקלה על כך שיצור משונה זה מתחיל להבין אותה. "אני כל כך מצטערת שכל כך חשוך היום. אני – אני שמעתי אותך רוקדת מהמגדל שלי, וחשבתי… חשבתי שהשגיאה שלי תפריע לך".
"תפריע?" הנערה הטתה את ראשה בהרהור, כמו ציפור. הלהבות עדין רצדו. אורן הבהב צללים ובוהק על זרועותיה. "אני חושבת שלא. למעשה, זה די מוצא חן בעיניי. שמי גניה, דרך אגב. אני כוורנית…" היא צחקה צחוק צלול וצעדה קדימה, אחורה, כמעט נעלמת. "אם כי, תודות לך, אין היום די דבורים שדורשות טיפול".
"כוורנית – אבל חשבתי שאלו הגנים של קתדרלת המילה? חשבתי שאת –"
"– או, אני גם ספרנית. או לפחות, שוליה בכירה. אבל חלק מאיתנו צריכים ללמוד גם איך לטפל בדבורים".
איזבל הנהנה. "כמובן. בשביל הדבש…"
גניה צחקה שוב. נדמה היה שכל דבר שאיזבל תעשה יגרום לה לשעשוע. "או, לא! אף פעם לא בשביל זה! אנחנו מחלקים את הדבש לעניים בשערים הראשיים בימי חג. יש לנו דבורים מכיוון שהן מלמדות אותנו איך למצוא את הספרים. את רוצה שאראה לך?"
היא הראתה לאיזבל. ביום הראשון ההוא, הגנים הערפיליים היו כמבוך עבורה. היו שם שיחים פורחים – גניה אמרה לה שבכל אחד מתאיהם טמונות ספריות שלמות של מידע לגבי מלחמות והפסדים. היו שם מקומות תחומים, דמויי קבר, מעבר לשערי ברזל חורקים. מעבר לדלתות אחרות אשר נפתחו לתנועת ידה של גניה, נחו ספרי היסטוריה כרוכים, של דברים שמעולם לא התרחשו בעולם זה או בכל עולם אחר. הן עומדות, כך לחשה גניה, בעודה מושיטה את ידה להוריד דבר מה כסוף כרוך בפלסטיק, רק בחוף המרוחק ביותר של האוקיינוס הגדול של כל הידע האפשרי. אולם חלק מהקטקומבות הבהירות, המוארות באור מלאכותי, היו גדולות כמו חדרי הלימוד הנרחבים ביותר של כנסיית השחר.
"מה זה, בכל מקרה?"
היה זה דיסק בכל צבעי הקשת. לאחר מאבק קצר, פתחה גניה את התיבה השקופה שהכילה אותו. "אני חושבת שהוא מכיל מוסיקה". איזבל התנשפה כאשר הניחה גניה את אצבעותיה על פני הדיסק, שהיו דומים כל כך למראה. עיניה נעצמו לרגע. היא החלה לזמזם. "כן. זו באמת מוזיקה. שיר פופולרי ישן על שוטים בראש גבעה. הוא מקסים. הלוואי שהיה לי קול כמו שלך לשיר אותו".
"את יכולה לשמוע אותו מהדבר הזה?"
גניה הנהנה. "זה משהו שעושים לנו, הספרנים. לאצבעות שלנו. את רואה…" היא הרימה אותן אל מול פניה של איזבל. קרוב לקצות האצבעות, נדמה היה העור פגום, כמו צלקות טריות. "נותנים לנו עצבים אופטיים נוספים. חיישנים מגנטיים קטנים… מעבדים… דברים נוספים…" היא החזירה את הדיסק הצבעוני בנקישה אל הנרתיק. "זה מקל מאוד על החיים". היא ניסתה להדגים את אותו התעלול עם סרט חום, אשר התבדר מיד מעצמו במורד המסדרון הארוך שבו עמדו. היא זמזמה, לאחר שתפסו אותו, נעימה נוספת.
"הכל חלק מהספרנות, האצבעות המתקתקות", הכריזה גניה בעודה מחזירה את הסרט למדף. "דרך אגב…" היא פנתה שוב אל איזבל. "היה לי הרושם שאתן, זמרות השחר, עוברות סבל גדול בהרבה…" גניה התכופפה קדימה בעיני רקדנית, נועצת מבט כפי שלא עשה איש בצללים הנשכחים של עיני איזבל. "את אמורה להיות עיוורת, נכון? אבל אפילו הכסיל הטיפש ביותר יכול לראות שאת אינך…"
עם עלות השחר הבא, חזרו השמיים והתבהרו. האוקיינוס הצף חזר להיות שקט ומרוחק וכחול. מי מאנשי העמק אשר טרחו להקשיב לשירה של איזבל חשבו אולי שהוא נשמע רשלני מעט. אולם בקרים שגרתיים שכאלה לא הציבו עוד אתגר בפני איזבל. היא אפילו החלה להתרגל לתחושה השונה של הצריח הנובעת מהפגם במראה 28. תחת שמיים כחולים, שרק מומחה או חניכה היו מבחינים בהתכהות קלה ברביע המערבי שלהם, היא מיהרה על פני השדות אל עבר החומות הוורדרדות של קתדרלת המילה.
למרות ההצלחה שהיתה לתובעים בהעלאת הטיעון המנוגד, בימים העתיקים ההם של קיץ נצחי בג'זירה לא תפסו איזבל וגניה את מעשיהן כבגידה. הן ידעו שכנסיותיהן שומרות על סודותיהן בחרדה הפרנואידית האופיינית לרבי-העוצמה, עם מעט להרוויח והרבה להפסיד. הן ידעו גם על הזוועות האחרונות של מלחמת החבצלות. אולם חייהן היו מוגבלים. לו היתה איזבל טורחת להמשיך ולעקוב אחרי החומה הוורדרדה מעבר לעמק שלה, בסופו של דבר היתה מוצאת שלבניה הישנות, הנאות, מחוררות מכדורים; מעט הלאה, האבנים עצמן נמסו לכדי גושי לבה מעוותים כבחלום, והגנים היו זרועים עדיין מלכודות. אולם במהלך מלחמת החבצלות, נאשיר סבל הרבה פחות מרבים מאיי ג'זירה האחרים. ברשת היישובים הנרחבת שסביב סאבּיל ניכרו עדיין קרעים עצומים ומשעולים צפים של חורבות. שבע עשרה שנה הן זמן קצר להתאושש ממלחמה, אולם השלום והנעורים והקיץ האינסופי הם משקאות משכרים, ולקחים אשר נקצבו בחדרי הלימוד של הכנסייה לקול נקישת מקל המורה נותרים לעתים עטופים לעד באבק-גיר ובשעמום. יום מזהיר אחר יום מזהיר בשולי השוליים, נדדו איזבל וגניה עמוק יותר אל סודות המנזרים והגנים של קתדרלת המילה. יום אחר יום, חשפה כל אחת את סודות כנסייתה.
הקתדרלה וסביבותיה רחבי ידיים. החוות, הכפרים, העיירות והערים המועטות של נאשיר, אשר מקיפים את הקתדרלה, מתקיימים בעיקר, באופן זה או אחר, על מנת לשרת אותה. מעבר לקצה העמק של איזבל, על גבול גנים תלולים אשר התמשכו מטה ומטה, רחוק כל כך עד שהאור הפך כחול וערפילי, הן ראו מתחם מרוחק של אבן וזכוכית נישא בקצה האופק.
"האם זאת הקתדרלה?"
לא בפעם הראשונה באותו יום, גניה צחקה. "הו לא! זה רק משרד ההשאלה המקומי…" הן הלכו הלאה ולמטה; מפלים נצצו לצדן בבוהק המרוחק של צריח גדול בהרבה מזה של איזבל. יום אחר, בעודן עולות לפני השטח ממנהרות קטקומבה שנדמתה ללא מוצא, ראתה איזבל בניין אדיר, נאה, נוסף. שוב, היא חזרה על השאלה. שוב, גניה צחקה. אולם שטחים אלו, על מבניהם הלבנים ופסליהם ומקדשיהם לדיואי, בליס ורנגנתן, כללו פיצויים רבים.
בעוד מסעותיהן היומיים הולכים ומתרחבים, התעורר הצורך לנוע בדרכים מהירות יותר כדי שאיזבל תוכל לחזור לצריח שלה לשיר את הלילה. קטקומבות הספרים היו נרחבות מכדי שספרן בודד יוכל לקטלג בהן אפילו את הנושא הצר ביותר, ללא גישה לתחבורה מהירה. וכך, על מושבי המשי של כרכרות אשר שעטו על גבי כריות של אנרגיה עצורה, הן חלפו ביעף לאורך מסדרונות. מדפי הספרים הבזיקו על פניהן, הכותרים מתחלפים מהר מכדי לקוראם, עד שלא ניתן היה להבחין עוד בין כריכה לכריכה והמנורות הבודדות התמזגו לכדי פס לבן אחיד מעליהן. איזבל וגניה צחקו וקראו בקול בעודן מאיצות ברכב המתכתי שלהן לביצועים מרשימים אף יותר של מהירות ותמרון. החוכמה המאובקת של עידנים שאבדו ציננה את פניהן.
רק לעתים רחוקות הן ראו מישהו, וגם אז רק דמויות מרוחקות העסוקות בערימה מרוחקת כלשהי של ספרים, או שובלי כלי טיס על פני הגג הכחול של שמי ג'זירה. הכשרתה של גניה, הריקודים והקִטלוּג – ולדוגמה, קטלוּג-משנה של הצורות החריגות של הפועל למצמץ ב-68 שפות אבודות – הגיעו אליה בהודעות מרוחקות אפילו יותר מתקתוקי המודם של איזבל. לעתים, הפסלים דברו אליה. לעתים, הפרחים הדיפו ריחות מיוחדים, או שהעלים השעירים של שיח מסרו לה משהו במגעם. אולם רוב הזמן, גניה למדה מהדבורים שלה.
יום אחד, איזבל נכנעה לבקשותיה החוזרות של גניה והובילה אותה לפסגת הצריח שלה. גניה צחקה בעודה מציצה מטה מגרם המדרגות הלולייני בעודן מטפסות. הגובה, הכריזה, בעודה נשענת הרחק מעבר למעקה הפליז השחוק, מסחרר. איזבל נשענה גם היא מעבר למעקה; היא מעולם לא חשבה להביט בצריח שלה באופן שכזה. מבפנים נראה המקום כמו מנהרה אנכית עצומה, מנומרת באור שמש ובאבק ובתקתוק האיטי של מכונות עצומות, הולכת ומצטמקת לכדי מה שנדמה כאין סוף.
"למה, בעצם, צריך לעוור אתכן, זמרות-שחר?" שאלה גניה בעודן מטפסות, קולה חנוק מעט בשלב זה.
"אני מניחה שזה מכיוון שאנחנו מתעוורות עד מהרה בכל מקרה – סוג של רחמים. זאת, ומכיוון שיש לנו גישה למקומות גבוהים כל כך. אנחנו, זמרות-השחר, יודעות כיצד לשלב עדשות…" איזבל נעצרה לרגע על אחת המדרגות בעוד מחשבה חדשה עולה בדעתה, וגניה נתקלה בה מאחור. "כך שאולי הכנסיות האחרות מודאגות לגבי מה שנוכל לראות כאשר אנו מביטות מטה…"
"אני מתפלאת שמישהו מצליח להגיע לראש המקום הזה מבלי למות מתשישות. רגלי השוליות שלך עבות בוודאי כמו עצים!" אך הן הצליחו להגיע למעלה, ואיזבל חשה בגאווה הרגילה על החום והכוח האגורים בצריח שלה, בעוד שגניה, לאחר שהתאוששה, נעה בזריזות ממרפסת כסופה אחת לשנייה, משמיעה קריאות התפעלות למראה הנוף. איזבל לא היתה רגילה לראות משהו כאן למעלה, אולם מבעד לעיניה הנחלשות ראתה השתקפויות רבות של חברתה, הממהרת ממראה למראה כשבגדי המשי היפים שלה מתעופפים מאחוריה כלהקת ציפורים צבעוניות. איזבל חייכה. היא חשה מאושרת, אושר שונה מזה שחשה בכל שחר. במרדף אחרי ההשתקפויות, היא מצאה לבסוף את גניה האמיתית עומדת על המסילה שמעל מראה 28.
"חשוך כאן יותר".
"כן. במראה הזו יש פגם".
"כאן בוודאי ראית אותי בפעם הראשונה…" צחקקה גניה. "חשבתי שהאור השתנה. הצבעים היו לפתע כהים יותר. לזמן מה, אפילו הדבורים התבלבלו. לפעמים, היתה לאור השמש תחושה כמעט קרירה כשרקדתי בו – מרגיעה יותר. אבל אני מניחה שזה היה המבט שלך…"
שתיהן הביטו מטה אל הגנים של קתדרלת המילה. הם נראו מרהיבים, אם כי רחבת העמודים שבה רקדה גניה נראתה ריקה להפליא בלעדיה. איזבל שפשפה את עיניה הדואבות כאשר כתמים גדולים מתמיד מלאו אותן. היא אמרה, "מעולם לא סיפרת לי על הריקוד".
"זה אמור להיות סוד".
"אבל כך גם דברים רבים אחרים".
הן עמדו שם זמן ממושך בלב האור המנצנץ של הצריח, הרחק מעל העמק הירוק והחומה הוורדרדה המתמשכת. היום היה שונה. אולי הן החלו להתבגר מדי למפגשים שכאלה. אולי יהיה על דברים להשתנות… הרוח החמימה נשבה על פניהן. האוקיינוס הצף נצנץ. העצים רשרשו. הנהר בהק. ואז, בזמזום גובר כמו מכונה קטנה המתעוררת לחיים, נתקלה בפניה של איזבל דבורה אשר טיפסה בעמוד של אוויר חם לגובה עצום זה. איכשהו, היא התמקמה שם. איזבל חשה את רגליה המשוננות, ואז את מגע אצבעותיה של גניה בעודה מרימה את היצור.
"אראה לך את הריקוד עכשיו, אם את רוצה".
"כאן? אבל –"
"– פשוט תסתכלי".
מבין ידיה המקוערות, הניחה גניה את החרק על קורות העץ המחורצות. הדבורה נחה לרגע בשמש, מניעה קלות את כנפיה. היא נראתה המומה. "זאת דבורה לבנת-זנב. כמובן, היא פועלת – ונקבה. הן עושות את כל העבודה, ממש כמו בג'זירה. סביר להניח שהיא נשלחה הבוקר כגששית. רבות מהן לא חוזרות, אולם אלו שכן, אם מצאו מקור חדש ומשובח של צוף, מדווחות על כך לכוורת כאשר הן חוזרות…" גניה השתתקה. היא שפשפה את כפות ידיה, החזיקה אותן קרוב לדבורה ונשפה אליה את ריחן, כשהיא משמיעה קול – זמזום עמוק. היא צעדה לאחור. "שימי לב…" הדבורה ניקתה את מחושיה, הנידה את גופה ונענעה בכנפיה. היא התפתלה קדימה, ואז לאחור, תנועותיה העדינות יוצרות את הסימן שמונה. "הן משתמשות בצריח שלך כתמרור…" מלמלה גניה בעוד הדבורה ממשיכה לרקוד. איזבל מצמצה בעיניה; באמת היה משהו בתנועות הדבורה שהזכיר לה את גניה ברחבה הוורדרדה. "בו, ובכוחות המשיכה של כל ג'זירה. קוראים לזה הריקוד המתפתל. רוב הסוגים של דבורים חברתיות מבצעים אותו, והוא קדוש לכנסייה שלנו".
איזבל צחקקה, משועשעת. "הריקוד המתפתל?!"
"טוב, יש לו שמות ארוכים ורציניים בהרבה".
"לא, לא – זה מקסים… את יכולה לדעת איפה היא היתה?"
"מעבר לחומה, כמובן. והיא לא מצליחה להבין למה יש כאן למעלה אדמה מוצקה, במקום בו אמורה להיות השמש. היא חושבת שאנחנו כנראה פרחים, אבל נטולי צוף".
"את יכולה להבין את כל זה?"
"אחרת מה היה הטעם בריקוד שלה? זה כמו אצלנו, הספרנים. הריקוד שלנו הוא טקס שמסמן היכן נמצא ספר מסוים".
איזבל חייכה אל חברתה. הרעיון של מישהו הרוקד כדי להראות היכן נמצא ספר במבוך המנהרות, הבניינים והקטקומבות של קתדרלת המילה נשמע בלתי מעשי באופן נפלא, ואופייני ביותר לגניה. במקום בו עמדו כעת שתיהן, יכלה איזבל לראות בבירור את דמויותיהן משתקפות בקימור העליון חסר התועלת של מראה 28. יופיה נטול המודעות של גניה הדהים אותה כתמיד – ואז פשטותה שלה. איזבל היתה אפרורית, עד לכותנת ולמכנסי העור האפורים שלבשה, לשיערה העכברי שנגזז ביעילות עיוורת, ואז הוחזק במקומו ברצועת גומי סדוקה. כמעט יכולה היתה, למעשה, להיות הצל של גניה. היתה זו מחשבה נעימה – שתיהן משולבות באור שהביאה לעמק כל יום – אולם בו בזמן, ההשתקפות הטרידה את איזבל. ראשית, מראה 28 שפכה חשיכה במקום אור מהצריח שלה. אפילו בשם המראה היתה תחושה קרירה וקשיחה, כמו נבואה מוקדמת…
איזבל ביטאה משהו ללא קול. ביטוי: הפגם במראה 28. אמרה זו עתידה להפוך פופולרית ברחבי עשרת אלפים ואחד העולמות, במובן של משהו קטן שנותר לא עשוי ולו השלכות גדולות בהרבה, לעתים קרובות קודרות…
"מה אמרת?"
"או… שום דבר…"
הדבורה, אותה הרימה גניה לאוויר בידיה, עפה משם. שתי הנשים הצעירות ישבו ושוחחו על הגג החמים, מחליפות סודות נוספים. מכונות תבוניות, כך למדה איזבל, משוטטות במסדרונות קתדרלת המילה, מחפשות, סורקות, קוראות במשך עידנים מאובקים בחיפוש אחרי אמיתות שוליות. הן היו ידידותיות למדי כאשר נתקלת בהן, גם אם נראו כמו ארונות קבורה שהתעוררו לחיים. לעתים, אם ביקשת יפה, הן הניחו לרגע לחובותיהן והניחו לך לטפס על גבן לקחת אותך לטיול…
המודם תקתק. יום נוסף חלף. הגיעה שעתה של גניה לחזור אל בין חומותיה של קתדרלת המילה. בדרך כלל נפרדו שתי הנשים הצעירות כבדרך אגב, אולם ביום בוהק זה, חשה איזבל בהיסוס. גניה הושיטה את ידיה, משרטטת באצבעותיה המרוטשות והרגישות את תווי פניה הסתמיים של חברתה. איזבל עשתה כמוה. למרות שעורה לא היה מיוחד יותר ממנה, היא סיגלה לעצמה את דרכם של העיוורים להשתמש במגע כדרך לראות.
"מחר…?"
"כן?" שתיהן התרחקו לאחור, נבוכות מאינטימיות פתאומית זו.
"האם תרקדי עבורי – שם למטה ברחבה? כעת כשאני יודעת מה מטרת הריקוד, מאוד הייתי רוצה לראות אותך שוב רוקדת".
גניה חייכה. היא קדה את אותה קידה רשמית כמו במפגשן הראשון ואז פנתה והחלה בירידה הארוכה במדרגות הצריח. עד שהגיע לתחתית, קשרה כבר איזבל את עצמה לצלב שלה והחלה בתפילות המוקדמות לסיום היום. חשיכה נטולת כוכבים, יפה כמו השחר עצמו, שטפה את כל ג'זירה, ואיזבל לא ראתה שוב לעולם את חברתה.
מבין הסודות הרבים המיוחסים לכנסיית השחר, איזבל ידעה עדיין אך מעטים. לדוגמה, היא לא ידעה שהאור, המאופנן בדרכים החורגות הרבה מעבר למה שיכלה לחוש בחושיה האנושיים, יכול להעביר כמויות עצומות של מידע. בנוסף לשיר אותו שרה כל בוקר מהצלב שלה, היא גם העבירה מבלי דעת שטף של מידע אשר עבר כמעט מיידית על פני העמק, ולבסוף, כשהוא מבזיק מצריח לצריח, חזר למקום בו נוצר בדרך כלל, האי הבוהק ג'ריטה, שם מתחילים ומסתיימים כל הדברים הקשורים לכנסיית השחר. אפילו לפני שהבחינה בכך איזבל, חלק כלשהו מהתבונה העצומה ששלטה על פעילות כנסייתה הבחין, בדומה למנצח המהולל המבחין בזיוף במיתר בודד בתזמורת, בחולשה מסוימת בהודעות החוזרות מהאי המרוחק אך החשוב נאשיר, שם שלחה קתדרלת המילה שורשים וענפים עצומים. מבחינת התבונה, ניתן היה לשייך צרימה מסוימת זו לצריח אחד בלבד, ואז למראה מסוימת, מספר 28. לתבונה היו דאגות רבות אחרות, אולם היא החלה לפקח על פעילות אותו צריח באופן הדוק יותר, מבחינה בשינויים קלים נוספים שלא ניתן היה ליחסם במלואם לשינויים במזג האוויר או לניסיון המצטבר של חניכה חדשה. עם הזמן יודעו בדבר חברות אנושיות מסוימות בכנסיה, וננקטו האמצעים לאתר את מקור הבעיה. הפשוט שבאמצעים אלו היה ביקור באמצע היום במעונות שליד הנהר בעמק של איזבל, שם העירו שוליות וחקרו אותן בזריזות לגבי התנהגות גבירתן החדשה. לאחר מכן הן נשאלו האם יסכימו לוותר על שעות שינה ולבחון את גבירתן מנקודה נסתרת, באמצעות כלים עדינים אשר יסופקו, כמובן.
הבוקר לאחר שאיזבל צפתה במחול הדבורה הפציע בהיר ומתוק כתמיד. הציפורים פצחו בשיר. העמק כולו, לעיניה הנחלשות, היה כאש ירוקה. ועם זאת, היא היתה משוכנעת שאם תביט בזהירות, בכיוון שבו היו עיניה פגועות פחות, היא תוכל לצפות בגניה רוקדת. נשימתה האיצה בעודה מטפסת בגרם המדרגות האחרון. היא חשה שקופה, שוחה מבעד לאור. ואז, במפתיע, בהגברה של המנגנונים המחקים את פנים האוזן האנושית, נשמעה מהדלת הרחק בבסיס הצריח הנקישה המקודדת המציינת צורך דחוף של חברה אחרת בכנסייה. למעשה, שתיים המתינו על סף דלתה של איזבל. לאחת היה מראה קפדן ועגמומי, ואילו השנייה היתה חניכה חדשה, שזה עתה איבדה את מאור עיניה. עוד לפני הנגיעה בידיהן ובפניהן, ידעה איזבל שהחניכה באה להחליף אותה. על אף שעמדה על אדמת ג'זירה המוצקה, חשה איזבל כאילו היא נופלת.
בניגוד לפרטים רבים אחרים בחייה של איזבל, עובדות משפטה מתועדות היטב יחסית. מוזר הדבר, ואולי לא, שכנסיית המילה חופשית פחות בפרסום ההליכים, אם כי ניתן להסיק רבות ממקורות עקיפים. נימת הדברים בעיתונות, לדוגמה, מתאפיינת בחריפות רבה. אפילו לפני שהיתה להן הזדמנות להודות במעשיהן השגויים, סווגו איזבל וגניה כפושעות וכבוגדות. נאמר גם שהן היו נאהבות, בכל מובן אפשרי מלבד האמיתי. הן היו טיפשות, מסוכנות – פרחחיות חסרות שליטה אותן גאלו הכנסיות מחיים של קבצנות בביבים של ג'זירה, ואשר השיבו על חמלה זו בבגידה ובמרמה. האם יחס האנשים באמת היה שלילי כל כך כלפיהן? האם מישהו באמת חשב שמעשיהן היו שונים במשהו מהפעולות התמימות של צעירים במהלך ההיסטוריה כולה? העובדות אולי פשוטות, אולם שאלות שכאלה, לאחר זמן כה רב, נותרות ללא תשובה. יש לזכור, עם זאת, שג'זירה היתה עדיין בתהליך התאוששות ממלחמת החבצלות, והכנסיות, בעיקר אז, היו צריכות לחזק את נאמנות חבריהן. היה זה זמן מתאים לעשות מהן מקרה לדוגמה – ולהראות את אופיו האמיתי של השלום, רעוע ובלתי שלם ומסוכן. לתפקיד זה נבחרו איזבל וגניה.
ככלל, הכנסיות אינן הורגות את החניכות התועות שלהן. במקום זאת, הן ממשיכות להשתמש בהן. ראשית, הוחזרה לאיזבל ראייתה המלאה, ואף יותר, בעיני בדולח נטולות עפעפיים שלעולם אינן יכולות למצמץ. דבר-מה גם נעשה לעורה, בדומה לניתוח שעברו אצבעותיה של גניה. ולבסוף, אך הפעם בצריח עצום באי הבית ג'ריטה של הכנסייה, היא הוחזרה לחובותיה כזמרת-שחר. אולם השחר הפך כעת עבורה לדבר-מה נורא, והשוליות והפקידים והחניכות הזוטרות יותר אשר חיו ועבדו בכנסייתם באזורים המיוערים של ווינדפר הילס, חזרו מעבודות הלילה שלהם לצליל צרחות מיוסרות. ועדיין, איזבל השתדלה למלא את חובותיה, למרות שהאור היה כאב טהור ליהלומי עיניה חסרות העפעפיים, ובוהק השמש היה כעופרת מותכת על העור שחש כעת כל משב רוח קליל כרוח סופה מדברית.
אף נפש, גם לא זו של איזבל, אינה יכולה לסבול עינוי שכזה לנצח. עם חלוף השנים סביר להניח שהחלקים במוחה שסבלו יותר הושמדו באיטיות, גם אם החיישנים בעורה המצולק והמבהיק המשיכו לפעול. איזבל בעליבותה הפכה למראה שכיח ביערות ובחצרות האקדמיות הזוטרות בווינדפר הילס; דמות כפופה, משוטטת וממלמלת באור היום המכאיב שהביאה בעצמה, עטופה בבדים ובתחבושות למרות החמימות המתמדת של הקיץ; שיעור חי בבגידה, עיניה המבהיקות מוצלות תמיד, מוסטות בכאב. היא זכתה לנדבות. כולם הכירו את סיפורה, וחשו שסבלו עימה – או לפחות שהיא סבלה עבורם. היחס כלפיה היה בעיקר של עצבות, טוב לב, חיבה. הלילה, עם זאת, היה כברכה לאיזבל. היא שוטטה תחת השמיים השחורים כמעט בשלווה, מלטפת באצבעותיה את האבן המצטננת של פסלים, מקשיבה לאנחת העצים.
אולי היא זכרה את מראה 28, או את היום ההוא בערפל שבו פגשה לראשונה את גניה. סביר יותר להניח, בהיותה איזבל, שלא החלטה מודעת היתה אחראית לכך שאט אט, יום אחר יום ושנה אחר שנה, הלכה והביאה פחות ופחות אור על פני הגגות המפוארים והגבעות הירוקות של חלק זה בג'ריטה, מלבד הרצון להקטין מסבלה שלה. האנשים, עם זאת, הבחינו בקרירות החדשה שבאוויר, בשוני שבאור בין הגבעות, וממש כמו איזבל וגניה, מצאו בכך עגמומיות נעימה. התבונה של הכנסייה היתה כנראה מודעת גם היא למתרחש בדרכה שלה, למרות שאולי היתה זו כוונתה מלכתחילה. אנשים החלו לפקוד בתכיפות יתר את ווינדפר הילס, בשל הצללים העמוקים, לחש עלי השלכת של העצים המתים לכאורה, הנישאים ברוח על פני דשאים ובמורד סמטאות. הם הדליקו מדורות אחר הצהריים כדי להתחמם, ומצאו בגדים עבים יותר. סביר להניח שרק מעטים מתוכם הרחיקו מעבר לג'זירה, או שהיו מודעים מכל וכל לעולמות הרבים הנהנים מהתופעה ששמה עונות. רק הצמחים, למרות כל השינויים שנערכו בהם, הבינו. ובעוד איזבל, שמזה זמן רב לא נותר לה מה לאבד, מניחה לבסוף לחשכה להמשיך ולכסות את ווינדפר רגעים מופלאים רבים, בעוד שאר ג'ריטה מוארת באור השחר, נקשו העצים בענפיהם והשירו עלים רבים יותר בערפילים הקרירים, וזכרו. והמתינו.
זהו, בעיקרו של דבר, סיפורה של איזבל של הנפילה כפי שנוהגים לספר אותו בדרך כלל. הימים הלכו והתכהו על פני ווינדפר הילס. הלילות התארכו. איזבל, דמות מרוטה, חלושה ושגרונית, גילתה לבסוף, כאשר דחפה בטעות את ידה לעמוד האור של סאבּיל אשר שטף אל הצריח שלה, שהבוהק אשר גרם לה סבל רב כל כך יכול להביא גם קץ רחום לכל תחושה. בשלב זה כבר ידעה שהיא גוססת. היא ידעה שגופה החרב, המכוסה שלפוחיות – שכן היא הלכה ודמתה לערימה חיה של מקלות שרופים כשאריות משריפות הסתיו – הינו האחרונה שבאזהרות שכנסייתה המיטה עליה. צולעת ומסריחה, היא הרחיקה ותעתה על פני האי ג'ריטה של כנסיית השחר. כדמות מיתית כמעט, היא זנחה את חובותיה עד שהצריח שלה, ככל הנראה מבלי שתבחין בלב ההבהוב המתמיד של ימים קצרים וגשומים, נלקח ממנה. התשוקה לעונות-שנה התפשטה בשלב זה על פני ג'זירה. עד מהרה, בעוד חניכי הכנסייה הירוקה לומדים כיצד להפעיל מחדש את הגנים בצמחים שידעו פעם להתמודד עם תנאים שכאלה, הגיע האביב לקוּלְגֵיית, וחורף צונן לאַבּוּזֵייד. האיים הסובבים של ג'זירה השתנו לעד. ולבסוף, בעולם זה של עצבות עליזה ושמחה עגמומית, שרק עונות השנה יכולות להביא, הפכו אימות מלחמת החבצלות לזיכרון בלבד.
יום אחד, גררה איזבל של הנפילה את עצמה ואת מה שנותר מזכרונותיה על פני אזור של גנים ומזרקות. רוח קרירה נשבה. לעצים כאן היה צבע להבה, אולם בה בעת היא היתה כמעט משוכנעת שהבניין העצום המתנשא לפניה חייב להיות קתדרלת המילה. היא חיפשה מסביב את גניה וגנחה לעצמה – היא בוודאי משחקת איתה במחבואים. איזבל כשלה הלאה, הסחבות הישנות הדבוקות לעורה השרוף נגררות מאחוריה. היא נראתה, כפי שהעירו רבים, כמו עלה מקומט; עצם המהות של עונת סתיו חדשה זו. אפילו היה לה ריח של רקבובית ושריפה. אולם עדיין היתה ברשותה הראייה אשר ניתנה לה באכזריות כה רבה, והבניין שלפניה… נראה שלא היה סוף לצריחיו של הבניין שלפניה.
ממטרים לחשו על פני האגמים. אט אט, יום אחר יום, החלה איזבל להתקרב לטירה העצומה האחרונה של כנסייתה, אשר באמת נישאה אל השמיים, ומעבר להם. התבונה ששכנה שם ציפתה לה מזה זמן רב, ופתחה את שעריה ורעננה את האוויר במסדרונות ובגרמי המדרגות אשר איזבל, עם חושים של זמרת שחר, לא נזקקה לעידוד כדי לעלות בהם. אור וחושך התחלפו מבעד לחרכי החלונות בעודה מטפסת. מאכלים ויינות הופיעו מאחורי פינות ומדרגות, צוננים ועדינים בחיכה ההרוס. לעתים חלפו על פניה חפצים כסופים מלחששים, או עצרו לשאול אם הם יכולים לשאת אותה, אבל איזבל נותרה נאמנה לעקרונותיה ולגאוותה של כנסייתה, ובזה לדרך כה קלה לעלות. הטיפוס היה ארוך וקשה. לעתים היא שמעה את נשימתה הצרודה של גניה לידה, קריאותיה וצחוקה בעודה מביטה מטה מטה אל החומות העצומות שנגלו מתחתיה. לעתים היא היתה משוכנעת שהיא לבדה. לעתים, למרות שפניה המושחרים איבדו כל תחושה ועיניה היו עשויות בדולח, היתה איזבל של הנפילה משוכנעת שהיא בוכה. אולם היא המשיכה לטפס.
האנשים והחייזרים המעטים המגיעים אל הגג המכסה את איי ג'זירה, עושים זאת באמצעות כלי טיס וכרכרות דואות. אולם האדריכלים השכוחים של כנסיית השחר סברו שמן הראוי להותיר לפחות מגדל אחד ובו גרם מדרגות המתנשא מספר מילין אל ראש השמיים של ג'זירה. כשהיא בוחרת בדרך המובילה תמיד מעלה, בעוד שאר המגדלים והצריחים נותרים הרחק מתחתיה, מצאה איזבל דרך זו, צריח אחרון זה, ועלתה בו. דלתות נפתחו. התבונה הובילה אותה הלאה. כעת כבר לא חשה בודדה, ואפילו את הכאב הותירה מאחוריה. אולם לבסוף היא הגיעה לדלת שלא נפתחה. היתה זו דלת פשוטה, עגולה, ובמרכזה חישוק שסרב להסתובב. אור הבהב מעליה. ייתכן שהיתה זו אזהרה כלשהי. איזבל הרהרה בדבר. היא ישבה שם ימים רבים. מזון הופיע ונעלם. יכולה היתה לחזור מטה, אם כי ידעה שאין סיכוי שתשרוד את המסע. יכולה היתה להתקדם, אבל האור הזה… משמאלה, כך ראתה לבסוף, נחה חליפה כלשהי. כובע כסוף, מגפיים, גלימה. הם נראו מפוארים, יקרים. בוודאי שאינם מיועדים עבורה. אולם אז נזכרה במזון, בתחושת הנוכחות. היא לבשה אותם מעל לבלויי הסחבות שלגופה, או יותר נכון הם נכרכו סביבה כאשר התקרבה אליהם. כעת הסתובב החישוק בקלות, אפילו לפני שהושיטה אליו את ידה. הצד שמעבר היה מאכזב; חלל זעיר לא גדול מארון. אולם אז נשמע צליל רחש, ובדלת דומה לזו שחסמה את דרכה הסתובב החישוק, והיא נפתחה. איזבל יצאה החוצה.
הכיפה הפנימית העצומה של ג'זירה הייתה תלויה, סבה סביב עצמה. מכל עברי הכיפה הבוהקת שכנו מראות רחבות כאוקיינוסים. בכל מקום היו אור וחושך. וסאבּיל היתה תלויה במרכזו, עטורה לבן; אש חיה. איזבל התנשפה. מעולם לא ראתה דבר כה יפה – אפילו לא גניה בריקודה. היא טיפסה מעלה לאורך הפיגומים מבעד לצללים חדים. משהו בהכשרתה כזמרת-שחר אמר לה שהמראות מוטות ללילה, ושאפילו עם השינויים הבלתי צפויים של העונות החדשות, בקרוב הן יביאו את השחר על פני ג'זירה. היא הגיעה לשולי מראה עצומה אחת, ובחנה אותה. ברגע זה שלפני השחר היה זוהר המראה, גם אם בוהק, כגחלת בלבד. ואז, כשהיא מתכופפת מעל המראה כפי שעשתה פעם מעל מראה 28 עם גניה, עשתה איזבל משהו שמעולם לא עשתה לפני כן. היא נגעה בפני המראה. בידיה ההרוסות לא נותרה תחושה, אולם אפילו מבעד לכפפות חליפתה והבוהק והריק הקשיח של סאבּיל, היתה למראה תחושה חלקה, קרירה, מושלמת. המראה היתה עצומה – בגודל של כוכב-לכת קטן, והיא התקמרה בקשת אינסופית כמעט. איזבל הבינה שכדי שעצם שכזה יוכל לנוע כלל, ועוד בתנועה אחת, הוא אינו יכול להיות עשוי מזכוכית, או מכל חומר אנושי רגיל. אולם בו בזמן, מגעו ומראהו היו מוצקים. מבלי לדעת בדיוק מה היא עושה, אולם בהרגישה שהשניות שלפני השחר חולפות במהירות, טיפסה איזבל על קצה המראה. מיד, נישאת על האנרגיות החלקות שלה, היא החלה להחליק, ליפול. השניות חלפו. המראה עצרה אותה. אחזה בה. היא המתינה. היא חשבה על החרקים שניגבה ממראות רבות כל כך בלילותיה כשוליה, גופותיהם שנצלו באור היום. אולם השחר מתקרב… בפעם האחרונה, בעוד כל המראות נעות כגוף אחד לשאת את אורות סאבּיל לעבר האיים הישנים של ג'זירה שלמטה, פשטה איזבל את ידיה לברך את השמש שלה. באושר, בעוד האור מכסה אותה בחום, היא שרה בשחר.
בחלק מהגרסאות של סיפור זה, נאמר שאיזבל נפלה אל עבר סאבּיל, ומכאן בא לה שמה. באחרות, היא מכונה איזבל של הסתיו ואין מציינים את הטיפוס שלה אל מעבר לגבול השמיים. בחלקן, היא יפה באופן טרגי, או מכוערת באופן טרגי. האמת אבדה לנצח, כמו דברים רבים לגביה. אולם בכנסיית השחר עצמה איזבל של הנפילה עודה נערצת, ומבין המסתורין הרבים שלה נאמר שאחת המראות הפנימיות העצומות של ג'זירה עוד נושא את צלליתה שהתאיידה, הכתם היחיד בכל המראות שמתירה הכנסייה. ובמקום כלשהו, אם תדע היכן לחפש בקרב כל האיים שבג'זירה, בשעה ובעונה המתאימות, קיימת חומה מסוימת בגינה קטנה מסוימת ועליה דמותה של איזבל, צונחת מהצריחים הרחק למעלה; עוברת עם חלוף השעות מלבנה ללבנה כצל קטן.
באשר לגניה, לעתים קרובות שוכחים אותה בסוף הסיפור. היא נוגעת בפניה של איזבל בפעם האחרונה, מחייכת, קדה ונעלמת במורד מדרגות הצריח אל הלא נודע. אולם אין ספק שגם היא נענשה על ידי כנסייתה, ושהעונש היה אכזרי ורב משמעות בדרכו כמו זה של איזבל. לגניה נותרו כל חושיה, אצבעותיה המיוחדות, אפילו לזמן קצר כישוריה כרקדנית; מה שהכנסייה לקחה ממנה היא היכולת להבין. היא קיבלה אז את המשימה לתרגם כתבים רבים משפה מתה אחת לאחרת, להכתיב, להקליט, לקרוא ולצטט בלי סוף, בכל קלט עיניה וגופה. היו שם סיפורים אבודים על נסיכות ודרקונים, משוואות שהיו גורמות לגאונים להתייפח, אולם משמעות כולם חלפה מבלי להותיר חותם בגניה. גניה הפכה לכלי טיפש אך מועיל, והיא הזדקנה והתמחתה והשמינה בכוך מרופד במעמקי קתדרלת המילה, מקום בו החלונות צופים על הכוכבים הסובבים, וחניכים חדשים נלקחו לצפות בה – גניה המפורסמת אשר אהבה פעם את איזבל ובגדה בכנסייתה; כעת לבנה וענקית, עסוקה ונטולת בינה כמו רימה, בעודה מחטטת בערימות אינסופיות של מילים. אולם יש גורלות גרועים מזה, ולגניה לא נותרה הבּינה לסבול. והיא לא היתה נטולת נשמה – אי שם, עמוק בלב קפלי השומן והריקנות, וכל המלים המתרוצצות, היא נשארה עדיין גניה. כאשר מתה, ממלמלת את המשפט האחרון באפוס אשר אף ספרן אחר או מכונה לא ידעו לתרגם, אותו חלק ממנה חלף עם כתב היד להדהד ולהיוותר לנצח במקום כלשהו בין הררי הספרים בקתדרלת המילה. עד היום, בין דפים כגון אלו, ניתן עדיין למצוא את גניה, יפהפיה כשהיתה, רוקדת יחפה על פני המרצפות בבוקר קיצי אינסופי בזמן שתמיד היֹה היה.
[1]הערת תרגום: במקור שם הסיפור יכול להתפרש גם כ"איזבל של הסתיו", והסיפור אכן משתמש רבות בדו-משמעות זו.
כל הזכויות שמורות © 2001, איאן ר' מקלאוד. פורסם במקור במגזין Interzone, גליון יולי 2001. מפורסם באישור המחבר. אין לפרסם, להפיץ או להעתיק ללא אישור בעלי הזכויות.