מלאך

הקופאי מאחורי הדלפק מסתכל עלי במבט בוחן, ומפנה את מבטו אל המלאך. אני לא מצליח לקרוא את הבעת פניו.

המלאך מסתכל על מדף החטיפים, ידיו בכיסי הג'ינס החדש שקניתי לו. הוא נראה נחמד עם בגדים. כשראיתי אותו לראשונה היה לבוש סמרטוט מלוכלך שמצא בזבל וקשר סביב מותניו.

"אתה רוצה את זה?" אני שואל.

הוא מסתכל עלי, מבטו מעט נבוך, כאילו תפסתי אותו במעשה אסור. "זה טעים?" הוא שואל. אצבע אחת לבנה מצביעה על שקית במבה.

"כן", אני אומר. "טעים. תביא את זה לפה".

הוא שולח יד מהוססת ואוחז בשקית הבמבה. "קח את הגדולה", אני אומר לו. הוא מחליף שקיות ומתקרב אלי. אני משלם על המצרכים ושנינו יוצאים החוצה. האוטו מחכה במקום שבו החניתי אותו. המלאך אוהב את הנסיעות, מבחינתו האוטו הוא ההמצאה הטובה ביותר אי פעם.

הכל מוזר לו, חדש ולא מובן. פניו עוטות מבט מבולבל לפחות כל חמש דקות.

אנחנו נוסעים בכביש הערבה לכיוון הנגב. אני צריך קצת שקט ושלווה בשביל להגיע להחלטה לגבי המלאך. מרכז תל אביב לא מתאים לי.

את המלאך מצאתי לפני שלושה ימים, בסמטה. הוא נראה מפוחד, וכשהצעתי להזמין לו מונית או אמבולנס, הוא נעץ בי מבט מבולבל והתקפל לכדור על הקרקע המטונפת. ראיתי את שתי הצלקות הנפוחות במרכז גבו. השפלתי את מבטי. נוצות כהות היו פזורות בסמטה.

מלאך. מה לעזאזל עושים עם מלאך באמצע תל אביב?

אני מפעיל את הרדיו כדי לא לחשוב על הצעד הבא, כדי לנסות להתרכז במשהו אחר. שלמה ארצי הולך לאיבוד במרפסת, וכשהוא מסיים, איזו זמרת צעירה שרה על מבול. הרדיו לא מספק נחמה. אני מכבה אותו.

אנחנו ממשיכים לנסוע והשמש נמצאת במרכז השמים. חם לי וקשה להתרכז.

---

האישה בשמלה האפורה שמראה לנו את החדר מביטה בנו במבט מתחסד. גבר בן ארבעים מלווה בבחור צעיר ויפה, מבקש חדר ופרטיות… משהו מוסרי לא יכול לצאת לדעתה מהמצב הזה.

כלבה, אני חושב, אך מקפיד לחייך בנימוס עד שהיא מפנה אלינו את גבה ויוצאת מהחדר. אני נועל את הדלת אחריה.

אני מסתובב אל המלאך, שעומד במרכז החדר וסוקר במבטו את המקום החדש. ארבעה קירות, חלקם מתקלפים. טלוויזיה ישנה ושתי מיטות.

"מה אתה חושב?" אני שואל את המלאך.

"יש פה ריח מוזר", הוא אומר בזהירות, כחושש שמילה שאינה במקומה תכעיס אותי. אני לא מבין ממה הוא חושש. מהרגע שנפגשנו לא כעסתי עליו.

"זה פשוט הסרחון הטבעי של המקום. עוד מעט תתרגל".

הוא מהנהן ומבטו גולש אל הטלוויזיה.

"אתה יכול לצפות אם אתה רוצה", אני אומר לו. אתמול, בדירה שלי, עשיתי טעות והדלקתי את הטלוויזיה בנוכחותו. אחרי כן ביליתי שעתיים בהסברים על דברים שמבחינתי היו הטבעיים והמובנים ביותר בעולם.

"אחר כך", הוא אומר. "עכשיו אפשר…" הוא נראה מהסס. "אפשר להתקלח?"

אני מהנהן והולך אתו למקלחת. אתמול הסברתי לו איך להשתמש בברזים, אבל חששתי שהמקלחת במקום הזה תהיה קצת גדולה עליו. אחרי שאני מכוון לו את המים, אני מתקדם לכיוון הדלת. מזווית העין אני שם לב שהוא מתחיל לפשוט את בגדיו. הוא אפילו לא טורח לחכות עד שאצא.

על גופו אין אפילו שערה אחת. אני תוהה אם כך גם כל שאר המלאכים.

הוא נכנס לתוך המקלחת ולא טורח לסגור את הדלת. מים חמימים שוטפים את גופו וזורמים אל פתח הניקוז.

אני כנראה שוקע במחשבות, כי הדבר הבא שאני רואה הוא את המלאך יוצא החוצה, מחייך.

"אני נקי, יונתן", הוא אומר.

אני מחזיר לו חיוך ומנסה להסתיר את הזקפה שבמכנסי.

---

אוויר הלילה הקריר חודר דרך החלון. הקור מורגש למרות השמיכה המכסה אותי. אני רוצה לסגור את החלון, אבל המלאך מבקש ממני להשאיר אותו פתוח.

אני סוקר את פניו בריכוז. כשמצאתי אותו הוא נראה צנום וחיוור, על סף עלפון. בימים האחרונים הוא החל לעלות במשקל וגם החיוורון החולני שעל פניו החל לדהות.

השמיכה מכסה אותו עד מותניו. חצי גופו העליון זהוב מאור המנורה הקטנה הדולקת על השידה בין מיטותינו. פטמותיו ורדרדות ועגולות, ואני מתקשה להתבונן בפניו ולא בהן כשאני שואל אותו, "למה אתה פה? מה קרה?"

משהו משתנה בפניו, גל מהיר של כאב – או שמא כעס – מופיע ונעלם.

הוא לא זוכר. זה מה שאמר גם בפעמים הקודמות. הוא רק זוכר בדידות, בדידות שהיתה כה עמוקה עד שהפכה לכאב ממשי. הוא זוכר בריחה, הקלה. פחד.

"אני לא רוצה לחזור", הוא אומר בשקט, מבטו מושפל. "אני לא אחזור".

"למה שתחזור? אתה פה עכשיו, רחוק מהם". אני לא יודע מי זה 'הם', ונראה שגם המלאך לא זוכר.

"אתה צודק", הוא אומר. "אני פה עכשיו". הוא מרים את מבטו ופוגש את עיני. "אתך".

---

באמצע הלילה אני קם ורואה את המלאך עומד ליד החלון ומתבונן החוצה. אני מתרומם על מרפקי ועומד לשאול אותו מה קרה, אבל הוא אומר בלי להסתכל עלי, "הכל בסדר, יונתן. אתה יכול לחזור לישון".

"אתה בטוח?"

אני לא רואה את פניו, אבל יש משוהו מתוח ביציבתו, דרוך. "זה לא קשור אליך. תישן בבקשה".

גל של עייפות שוטף אותי. אני מצליח להנהן פעם אחת ונרדם מיד.

---

אני קורא את עיתון הבוקר והמלאך רואה טלוויזיה. הוא יושב קרוב מדי למסך, וכשאני מעיר לו בפעם המי יודע כמה, אני זוכה לתשובה הקבועה, "ככה אני רואה יותר טוב".

העמודים הראשונים בעיתון עוסקים בתרמית פוליטית שנחשפה ובאסון אקולוגי ליד חופי תאילנד. עשרות אלפי דגים נמצאו מתים על החוף, ביניהם דולפינים ולווייתנים. הגאות חלפה וכמו השאירה מאחוריה חצי מהאוקיינוס.

אני עובר למדור הספורט.

בצהריים המלאך ואני יוצאים למכולת קטנה מחוץ לאכסניה. המקום נראה נטוש, ולרגע אני מופתע למצוא את דלתות הכניסה פתוחות. המלאך רצה ללבוש אחת מהחולצות שלי, למרות שהיא גדולה עליו. הוא נראה חמוד ככה ואני אומר לו את זה. הוא מסמיק וממלמל תודה.

אנחנו נכנסים לתוך המכולת והולכים יחד במעברים. המלאך אוהב פסטה, אבל הוא נעשה כפייתי לטעמו של הבשר אחרי שגילה אותו לפני כמה ימים. מעולם לא ראיתי מישהו גומר סטייק במהירות כזו. אבל אני קצר במזומנים היום. אני מבטיח למלאך שבקרוב אוציא כסף ואקח אותו למסעדה. הוא מעקם את פיו אבל מהנהן.

אנחנו מניחים את המצרכים על הדלפק ומחכים שהקופאי יעביר אותם בסורק. לפתע המלאך שולח את ידו ומלטף את ראשי. אני מרגיש את לחיי מתחממות וממהר להזיז את ידו.

הקופאי, שראה את הכל, מניד בראשו ומעקם את אפו.

לפני שאני מספיק להגיד משהו, אני שומע את המלאך לידי. "לא מנומס להסתכל בצורה פוגעת באנשים אחרים".

אני מסתכל עליו, מופתע. הקופאי מרים את ידיו ומזייף חיוך. "הי, אחי, זו מדינה חופשית. כל אחד והסטיות שלו".

אני מתעלם ומוציא מהכיס שטר של מאה שקל. החשבון הגיע ל-98.20 שקל.

הקופאי מושיט את זרועו לקחת את השטר. ידו של המלאך מגיחה משום מקום ואוחזת בחוזקה במפרק כף ידו של הקופאי.

"דפוק! מה נסגר איתך?" הקופאי מנסה למשוך את ידו, אבל ללא הצלחה.

אני מתחיל לדבר, אבל קולט לפתע שעד היום, השם היחיד שבו השתמשתי היה "מלאך", אז אני פשוט אומר, "מה אתה עושה? עזוב אותו".

עיניו של המלאך צרות, שפתיו החיוורות הדוקות. הוא נראה גבוה יותר פתאום. אני כנראה מדמיין.

המלאך אומר באטיות, " אמרת דבר אחד, אבל המבט שלך אמר בדיוק את ההפך".

"מה – אתה מכאיב! עזוב אותי! דפוק!"

אני מנסה לנתק את אחיזתו של המלאך, אבל כשאצבעותי נוגעות בעור ידיו אני צועק ומועד לאחור. עורו רותח.

אם אני מרגיש את זה בכזו עוצמה, אני לא רוצה לדמיין מה חש הקופאי.

המדפים מתחילים לרעוד. חלונות מתנפצים. אני מכסה את ראשי וכמעט לא מצליח לשמוע את צעקותיו של הקופאי. ריח של בשר חרוך מגיע לנחירי. טעם של קיא עולה בפי.

כעבור כמה רגעים הכל נרגע.

אני קם בזהירות על רגלי ומניח את ידי על כתפו של המלאך. הוא כבר לא לוהט. מבטו מושפל ועיניו נעות בחוסר ודאות, בחשש.

כשאני מסתכל מעבר לדלפק אני רואה על הרצפה ערימת אפר, בנקודה שבה עמד הקופאי.

"חרא", אני מסנן. "חרא".

"לא התכוונתי". המלאך מתיישב על הרצפה, מחבק את עצמו ורועד. "הוא… הוא אמר דברים שפגעו בך. ראיתי שהם פגעו בך. למה הוא רצה לפגוע בך? אני…"

"ששש. זה בסדר". אני מניח את ידי על שערו ומלטף בעדינות. "זה לא משנה עכשיו". לבי פועם במהירות וכפות ידי לחות מזיעה. איכשהו אני מצליח להישמע רגוע כשאני אומר, "אנחנו צריכים לחזור מהר לחדר ולאסוף את הדברים שלנו. אחר כך ניכנס למכונית ונעוף מפה. אתה שומע אותי?"

הוא מהנהן, עדיין מחבק את עצמו, ולא מסתכל עלי. "לאן נלך?"

אני פותח וסוגר את פי. קשה לי לחשוב. קשה לי להתרכז. לאן לעזאזל הכנסתי את עצמי?

"נמצא מקום", אני מצליח לומר ועוזר למלאך לקום על רגליו. אנחנו יוצאים החוצה. אדם במקטורן שחור עומד במרחק בצד הכביש. בגדיו ארוכים מדי ליום החם הזה. אני מצפה בכל רגע לראות אותו שולף מכיס מכנסיו טלפון נייד ומתקשר למשטרה. אבל הוא לא עושה כלום, רק צופה בנו ממרחק. השמש מסנוורת אותי ואני לא מצליח לקרוא את פניו. המלאך מושך אותי ואומר, "אנחנו צריכים ללכת".

"הבחור הזה… אתה מכיר אותו?"

"את מי?"

"את – "

האיש נעלם. הכביש ריק ממכוניות ואין בניינים נוספים באזור. אבל קודם הוא עמד שם, ועכשיו כבר לא.

"בוא". המלאך מושך בידי. "בבקשה".

כעבור חמש דקות אנחנו שוב בדרכים.

---

אני קורא בידיים רועדות את כותרות העיתונים, בטוח שבאחד העמודים הראשונים יהיה אזכור למה שקרה אתמול במכולת. אבל רוב העמודים הראשונים מדברים על האסון האקולוגי בחופי תאילנד ועל הניסיונות לפענח את הגורם לתמותה האדירה של הדגים. מתברר גם שגל של רעידות אדמה זעזע אתמול בלילה את דרום אמריקה. אני עובר עמוד אחר עמוד, עיתון אחר עיתון, וכלום. אפילו לא חצי משפט על מה שקרה לנו.

אני מניח את העיתון האחרון על השולחן ופולט אוויר מריאותי.

המלאך, שיושב על המיטה ולא מסיר ממני את עיניו, שואל, "הכל בסדר?"

אני מהנהן ומצליח לחייך מעט, לראשונה מזה שעות ארוכות. "הכל בסדר. אני מקווה".

הוא מחזיר לי חיוך קטן ונשכב על המיטה. הוא לבוש גופיה לבנה ומכנסיים קצרים. אור אחר הצהריים חודר דרך התריסים ומאיר חלקים מגופו.

האכסניה שאליה הגענו במצפה רמון אמורה להיסגר בחודש הבא. הבעלים פשטו את הרגל, אבל נכון לעכשיו עדיין יש בחדר מים זורמים ומזגן שפולט אוויר צונן. גם היעדר השכנים בחדרים הסמוכים רק משפר את מצב רוחי.

דיברתי כבר עם הבוס בעבודה והסברתי לו שהווירוס שתקף אותי לא מראה סימני היחלשות, וכנראה יעברו עוד כמה ימים עד שאוכל לחזור. הוא לא נשמע מרוצה, אבל לפחות הרווחתי עוד כמה ימים של שקט.

החדרנית מגיעה ומציעה לסדר את החדר. המלאך במקלחת. אני אומר לה שאין צורך. לפני שהיא עוזבת היא מכחכחת בגרונה ואומרת, "אתה נמצא במקום הלא נכון, ידידי. במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון".

"אני לא מבין", אני אומר.

היא נדה בראשה, מבטה עצוב, ועוזבת את המקום בצעדים אטיים.

כשהמלאך יוצא מהמקלחת הוא אומר ששמע מישהו מדבר. אני מושך בכתפי ואומר שלא שמעתי כלום, מעדיף לא לספר לו על החדרנית.

חלק גדול מהחדרים כבר נוקו מרהיטים, ובזה שקיבלנו יש רק מיטה אחת, זוגית. אני הולך אל המיטה ומתיישב ליד המלאך, שעדיין שוכב ובוהה בתקרה. המבט על פניו מרוחק ומהורהר. אני מתבונן בשפתיו וחושב, נשק אותי. בבקשה.

המלאך מטה את ראשו הצדה לכיווני ומחזיר לי מבט מסוקרן. לאחר כמה שניות הוא אומר, "בסדר".

אני מכחכח בגרוני. "מה?"

"בסדר", הוא אומר שוב. "אני אנשק אותך".

"אתה… שמעת – "

"רק כשאתה רוצה שאני אשמע".

הוא מתרומם על מרפקיו ומצמיד את שפתיו לשפתי. הדקות הבאות חולפות כמו חלום, כמו הזיה. אני מנסה לחשוב אבל לא מצליח, מנסה להתרכז אבל נכשל. שפתיו של המלאך עבות ורטובות, לשונו חודרת לעומק פי ומטיילת בפנים, גורמת לי לשכוח מדברים שוליים כמו נשימה.

כשהוא מפסיק אני מנער את ראשי ולא מצליח לדבר.

המלאך מחייך ומלטף את פני ואומר, "גם לי היה נחמד".

---

אני והמלאך שוכבים. אפשר לתאר את התחושה במילים, אבל מילים הן אנושיות ומה שקרה היה הכל פרט לזה. עדיף שאשתוק.

---

"אני רוצה לספר לך", אומר המלאך כשאני קם בבוקר. הוא יושב על המיטה לידי ומביט בי.

"לספר לי מה?"

"הכל".

אני מתיישב גם ומעביר את ידי על פני. "נזכרת בכל?"

"נזכרתי במספיק".

"אני רוצה לשמוע", אני אומר. "כל מה שתוכל לספר לי".

המלאך אומר, "הם ירצו להחזיר אותי".

"למה?"

"בגלל מה שעשיתי. בגלל מה שהם חושבים שאעשה בעתיד".

"מה – מה עשית?"

הוא מניד בראשו. "אני לא רוצה לחשוב על זה. זה יותר מדי. הסבל – "

"של מי?"

"הרבה מאוד אנשים. יותר משתוכל לדמיין".

"ואתה… אתה גרמת לסבל הזה?"

"לא רציתי!"

"אני יודע. ששש. אני יודע".

"הזכרונות מכאיבים לי. הם כל הזמן חוזרים. אני רק רוצה לשכוח. למה אני לא יכול לשכוח?"

"אני… באמת לא יודע. אתה זוכר איך הגעת לכאן?"

"ברחתי. אני לא זוכר בדיוק מאיפה, אני רק זוכר שהייתי לבד. ברחתי כי לא יכולתי יותר. רציתי… פשוט להפסיק. אבל זו לא היתה אפשרות. את זה אני זוכר. זו לא היתה אפשרות". הוא נושם עמוק ומסתכל מהחלון. "אנחנו בסכנה".

"מי?"

"השמות לא חשובים. גם אני בקושי זוכר אותם".

"אז נעזוב", אני אומר לו. "נארוז את הדברים שלנו ונמצא מקום אחר".

הוא מניד בראשו ומחייך לרגע. "מה שיקרה יקרה. אני אגן עליך".

"אתה חושב שתוכל?"

הוא מסתכל עלי ולבסוף מסיט את מבטו.

---

הפסקתי לעשן לפני חמש שנים. אפילו לא סיגריה אחת מאז שהחלמתי. אבל הפיתוי תמיד היה שם, מתלווה אלי כמו צל.

אני גומר סיגריה שלישית ברצף ומכבה את הבדל על מעקה הברזל. המלאך ישן בחדר. כשיצאתי קודם החוצה הוא נראה שלו ככל שרק ניתן.

השמים בהירים וכמעט ריקים מעננים. משב רוח קריר חולף ואני עוצם את עיני ומתענג על התחושה. קול של אדם מכחכח בגרונו גורם לי לפקוח את עיני במהירות.

"מאיפה באת?" אני שואל אותו. לא שמעתי צעדים.

"מפה ומשם", הוא אומר ונשען על המעקה לידי. הוא לובש בגדים חמים מדי. פניו מכוסות קמטים, אך עיניו נראות צעירות. "חם היום", הוא אומר. יש לו מבטא, אבל אני לא מצליח לזהות של מה.

"כן", אני אומר. "גם בפעם הקודמת שראיתי אותך לא היית לבוש בהתאם".

הוא מהנהן פעם אחת וממשיך להסתכל על הנוף המדברי שלפנינו. "אז ראית אותי".

"ראיתי. מה עכשיו?"

"מבחינתך, הסיפור נגמר. אתה תיכנס למרכבה שלך ותמשיך בדרכך".

אני לא מבין על איזו מרכבה הוא מדבר, אבל זה לא משנה. אני שואל, "והמלאך?"

ידיו של הזקן לופתות בחוזקה את המעקה. "מלאך? ככה אתה קורא לו? הוא ביקש ממך?"

"הוא לא מבקש ממני כלום".

"כן, כמובן. כמובן. עזבת מאחור את חייך הישנים בשביל להיות איתו… והוא לא מבקש ממך כלום".

"רציתי לעשות את זה. ולא עזבתי כלום. אני מתכוון לחזור. בקרוב".

הוא מחייך בזווית הפה. "כמובן".

"מה אתם רוצים ממנו?"

"לא עכשיו, ידידי. אולי בזמן אחר, במקום אחר".

"אנחנו ניסע מפה. אני והוא. נתרחק ולא נפריע לאף אחד".

"חשבתי שאתה מתכוון לחזור לחייך הישנים. בקרוב".

אני לא יודע מה לומר. הזקן נאנח ואומר, "חם היום. אלה ימים חמים, ידידי".

"הוא לא רוצה לפגוע באף אחד".

"אני יודע. לצערי, הכוונות שלו לא משנות כלום. ה… מלאך שלך יודע את זה. הוא לא היה צריך לברוח".

"יונתן?" אני מסתובב לאחור. המלאך יוצא מהחדר, עיניו נפוחות משינה. הוא שואל אותי, "עם מי דיברת?"

"עם…"

משב רוח קריר מלטף את פני, בלי להסתכל, אני יודע שהזקן כבר עזב.

"דיברתי עם עצמי", אני אומר. אני יודע שעלי לספר לו מה קרה, אבל בכל זאת לא מצליח להוציא את המילים מהפה . הוא נראה יותר רגוע משראיתי אותו אי פעם, ואין לי לב להרוס את זה. "אני אוהב לעשות את זה מדי פעם".

"אה. זה מוזר".

"אני יודע".

הוא מחייך לרגע. "אני נכנס להתקלח. חם היום".

אני בולע רוק וחושב לעצמי, זו באמת הדעה הרווחת.

---

אנחנו צופים בטלוויזיה, במהדורה המרכזית. אני נשען על משענת המיטה והמלאך משעין את ראשו על ברכי. אני מעביר את אצבעותי בעדינות על אוזנו כשהקריין מתחיל לדבר.

הנושא המרכזי של המהדורה הוא גל רעידות האדמה בדרום אמריקה, שנמשך כבר יומיים ומחריב עיר אחר עיר. שני הרי געש התפרצו. מדברים על עשרות אלפי הרוגים, אולי עשרות אלפים. פי כמה וכמה נעדרים.

אני צופה בתמונות הקשות של ההרס, המוות והאובדן, ומרגיש פתאום שראשו של המלאך רועד על ברכי. אני מביט בו. פניו חיוורות לגמרי, כמו שהיו כשמצאתי אותו בסמטה.

"מה קרה?"

הוא לא עונה. מבטו נשאר נעוץ במסך הטלוויזיה.

"בגלל החדשות? בגלל – "

"זו לא אשמתי!"

הוא קם מהמיטה והולך אל הטלוויזיה. הוא מרים את המכשיר ומשליך אותו על הקיר. המסך מתנפץ ומחלקה האחורי של הטלוויזיה פורצים ניצוצות ועשן.

אני מתקרב אל המלאך אבל לא מעז לגעת בו.

כמה רגעים אנחנו מביטים בהריסות הטלוויזיה. כשהוא מסתובב לכיווני לאטו אני מבחין באדמומיות שצובעת את עיניו. אני מכחכח בגרוני ומצליח לומר בשקט, "זו לא אשמתך".

הוא נאנח ונד בראשו. "זו תמיד אשמתי".

---

"אתה שומע משהו?"

המלאך מפסיק לאכול את הפסטה ונושא אלי את מבטו. יש לו רוטב על הסנטר. "שומע מה?"

אני נד בראשי. "לא משנה. חשבתי ששמעתי – הנה זה שוב". אני ניגש אל הדלת ופותח אותה. אין בצד השני אף אחד. אבל אני בטוח ששמעתי דפיקה.

"טוב, כנראה – " אני מסתובב ורואה את המלאך עומד בקצה החדר מול תמונה ישנה וממוסגרת ומביט בה כמהופנט.

אני נעמד לידו.

התמונה מציגה בשחור לבן נהר ומעליו גשר קמור. קשה לזהות אם היא צולמה בקיץ או בסתיו.

אני פותח את פי אך המלאך מהסה אותי ואומר, "רגע".

השניות עוברות וכלום לא קורה. אני מרגיש מגוחך לעמוד כך מול תמונה ישנה. לבסוף המלאך מחייך ואומר, "את יכולה לבוא. הוא לא מסוכן. הוא עוזר לי. בואי בבקשה".

ואז אני מפסיק לנשום.

על הדשא האפור מופיעה דמות מרוחקת. בתחילה היא נראית כנקודה באופק, אבל הולכת וגדלה במהירות. כשהיא מתבהרת אני מזהה ילדה קטנה עם שיער ארוך, לבושה שמלה.

אני מתרחק אחורנית. המלאך לא מרגיש, הוא ממשיך לבהות בתמונה, מבטו נרגש.

הדמות נראית עכשיו בבירור, ילדה עם פנים יפות ועגלגלות. משהו במבטה גורם לבטני להתכווץ.

---

המלאך אומר, "זה בסדר. אני אתפוס אותך. אל תפחדי", למרות שהילדה לא אמרה כלום.

הילדה חוצה את הגשר ומתקרבת עוד אל פני התמונה. היא מושיטה את ידיה והמלאך מרים אף הוא את ידיו. אני מקווה שהוא לא עושה טעות, מקווה שלא מדובר במלכודת.

ידיו נוגעות בזגוגית התמונה וחוצות אותה כעבור רגע. אני ממצמץ ומתרחק צעד נוסף לאחור. ידיו ממשיכות לשקוע בתמונה, עכשיו עד המרפק.

"תפסתי אותך", הוא ממלמל ומתחיל למשוך את ידיו. כשכפות ידיו חוזרות אל הזגוגית, אני רואה שהן אוחזות בכפות ידיים קטנות וחיוורות.

"עזור לי, יונתן".

אני מתקרב לפנים בצעד מהוסס. יחד אנחנו תופסים את הגוף הקטן ומושכים אותו בזהירות. עוד לפני שהילדה עומדת על הרצפה, המלאך מחבק אותה בחוזקה. היא מחזירה לו חיבוק ואומרת לתוך כתפו, "ידעתי שאמצא אותך. ידעתי".

כשהם מתרחקים אני מכחכח בגרוני ומתלבט מה לעשות עכשיו. המלאך מושך את הילדה לעברי ואומר, "תכיר, זו ידידה טובה שלי. לא ראיתי אותה כבר הרבה מאוד זמן".

"הוא שכח שאני קיימת", אומרת הילדה ומושיטה את ידה לפנים. "נעים מאוד, יונתן. אני חמלה. שלושתנו צריכים לדבר".

---

אנחנו מתיישבים סביב השולחן הקטן במטבח. הפסטה כבר הספיקה להתקרר. חמלה מסרבת כשהמלאך מציע לה את השאריות.

"מצטער שלא זיהיתי אותך בהתחלה", ממלמל המלאך.

חמלה מחייכת לרגע, חיוך ששולח אצבעות תחת עורי וגורם לי להרגיש פגיע, חשוף. אני רוצה לצאת מהחדר, להתרחק כמה שיותר מהר. אבל אני נשאר במקום, נושם באטיות ומחכה.

"עבר הרבה מאוד זמן", אומרת חמלה.

"בכל זאת, הייתי צריך לזהות. אני עדיין מנסה להבין את כל מה שקרה. בהתחלה לא זכרתי כלום. לא ידעתי מי אני, מה קרה".

"איך נמלטת?"

הוא מושך בכתפיו. "אני לא זוכר".

"הם כבר ניסו לעשות משהו?"

"עוד לא".

אני נזכר בחדרנית ובאיש הזקן, אבל לא אומר כלום.

"הם ינסו", אומרת חמלה. "אתה יודע שזו רק שאלה של זמן".

"נלחמתי בהם בעבר", אומר המלאך.

"והפסדת".

"זה היה מזמן".

חמלה מהססת לרגע ואז אומרת, "בוא אתי. הם לא ימצאו אותך אם תהיה אתי".

"הם כן. את יודעת שכן. וחוץ מזה, בדיוק ברחתי מכלא אחד, אני לא מתכוון לחיות באחר".

"המשעול שלי הוא לא כלא. הוא לא נורא אחרי שמתרגלים אליו. אלמלא הוא… כנראה הייתי משתגעת מזמן".

אני מנסה לעקוב אחר השיחה, אבל עם כל משפט שנאמר אני מבין פחות ופחות. המלאך רואה את הבלבול על פני ומסביר, "חמלה החליטה לעבור לחיות במשעול מקביל".

"הצרות של בני האדם הפכו גדולות מדי", ממשיכה חמלה. "אני מנסה לעזור, אבל יש לי גבולות". היא פונה אל המלאך, "אני אבקש מהאחרים לעזור. השומרים לא יצאו נגד כולנו. הם צריכים אותנו. אם כולנו – "

"אבל לא כולם יסכימו לעזור. את כנראה היחידה. ואל תשכחי, השומרים לא באמת צריכים את כולנו. אני טעות. בגלל זה…" הוא מסתכל עלי לרגע ומסיט את מבטו אל ידיו. "בגלל זה כלאו אותי".

"הם אלה שיצרו אותך. הם היו יכולים לטפל בזה אחרת", אומרת חמלה, אבל משהו בנחישותה מתפוגג.

"אם אסגיר את עצמי– "

"לא! הפעם הם לא ינסו לכלוא אותך, לא אחרי שברחת. הם גם לא יביאו אִתם את צדק".

"הוא חייב – "

"אל תסמוך על זה. הם יודעים שהוא היחיד שיוכל לעכב אותם. הם יעדיפו להסתבך אתו מלהשאיר אותך בחיים. צדק לא חזק כמו שהיה פעם". היא מהססת לרגע. "גם אני לא".

המלאך מהנהן ומעביר יד על פניו. "אם צדק באמת לא יהיה…" הוא נאנח ומניח את ידו על ידה הקטנה של חמלה. "מוטב שתלכי. הסתכנת מספיק כשבאת לכאן".

"אני אחזור. אני מבטיחה".

כולנו קמים מהכיסאות. חמלה מתקרבת אלי ואוחזת בידי. ידיה חמות ועורה עדין. היא מישירה את מבטה לעיני. "תודה לך", היא אומרת, " על כל העזרה שלך לתוהו".

אני בולע רוק. "תוהו?"

היא והמלאך מחליפים מבטים. "להתראות", היא אומרת אחרי שהיא מרפה מידי, ונעמדת מול התמונה. המלאך מרים אותה בעדינות והיא משתחלת בחזרה מבעד לזגוגית.

אנחנו עומדים זה לצד זה ומביטים בילדה הקטנה שמתרחקת לה בעולם חסר הצבע.

"תוהו", אני אומר באנחה.

"בבקשה אל תקרא לי ככה".

"למה לא סיפרת לי?"

הוא לא עונה.

"איך זה שמעולם לא שמעתי עליכם בעבר? על חמלה, על צדק, על… עליך".

"השומרים עשו עבודה טובה. הם דאגו להרחיק אותנו מכל האגדות והמיתוסים. במקום זאת הם פיזרו סיפורי מעשיות, אלים יוונים ומצריים ושטויות אחרות. הם יעשו הכל בשביל לשמור עלינו בסוד".

"רגע. אני זוכר משהו… המידות הטובות והרעות. יש שם את…"

"צניעות, סבלנות, אמונה, תקווה, חסד…"

"והמידות הרעות?"

"גאווה, יהירות, קנאה, חימה, עצלנות – "

"ואתה אחד מאלה?"

המלאך מהנהן. "זו הפעם היחידה שבני האדם הגיעו קרוב לאמת. אבל הם שכחו כמה מאתנו בדרך".

"אתה באמת מכיר את כולם?"

הוא מושך בכתפיו. "הכרתי אותם, בעבר. היום אני לא זוכר את רובם. צניעות ואני גדלנו ביחד. צדק ואני היינו פעם נאהבים, אבל השומרים דאגו להפריד בינינו. חמלה מופיעה גם ברשימה הזו – המידות הטובות – אבל בעבר נהגו לקרוא לה חסד. היא לא אהבה את השם".

"ואתה?"

"אני לא שם. השומרים עשו מאמצים גדולים להשאיר אותי בחוץ".

"השומרים האלה, מי הם?"

"הם מעולם לא סיפרו לנו. אנחנו יודעים שהם היו כאן לפני האדם, ורק אחרי שנבראתם הם יצרו גם אותנו".

אני נזכר באיש הזקן ובחדרנית. "הם תמיד נראים כמו בני אדם?"

"לא אמרתי שהם נראים כמו בני אדם".

אני בולע רוק וממלמל, "הנחתי כך".

הוא מהנהן. "לפעמים הם נראים כמותכם, כשזה מתאים להם. לפעמים הם חיות, לפעמים הם הרוח".

"אתה יודע לזהות אותם?"

הוא מהסס. "לפעמים".

"הם יצרו גם את האדם?"

"לא, אני חושב שלא. אבל הם היו שם כשזה קרה. אולי הם לקחו בזה חלק".

"ואתה, מה היה הטעם ליצור אותך אם אחר כך הם כלאו אותך?"

הוא מחייך, החיוך העצוב ביותר שראיתי בחיי. "זו לא אשמתם, וזו בדיוק הבעיה. אני לא כועס עליהם, למרות שאני כל כך רוצה. עשיתי דברים… לא היתה להם ברירה. אבל עכשיו זה השתנה, אני מרגיש את זה. אני יודע. אבל הם לא מוכנים להקשיב. ניסיתי – הם פשוט התעלמו".

"אתה מסוכן?" אני שואל אותו. "ענה לי בכנות".

שעה ארוכה המלאך לא עונה. לבסוף הוא אומר בשקט, "אם יתנו לי הזדמנות, אני אצליח לשלוט בזה. אני בטוח. בפעם שעברה הייתי צעיר, לא הצלחתי לשלוט ברגשותי… דברים קרו. אני מצטער עליהם. אבל עכשיו אני מבוגר יותר, מיומן יותר. אני…" הוא לא ממשיך.

אני רוצה לשאול איך כדאי לי לקרוא לו מעכשיו, האם למילה 'מלאך' יש בכלל משמעות. אני מהסס ומחליט לא לשאול. אם יש שם אחר שהוא מעדיף שאשתמש בו, הוא כבר יאמר לי בעצמו.

אנחנו חוזרים לאכול ולא מחליפים מילה נוספת כל הערב.

---

האדמה הרועדת מעירה אותי. אני מתיישב במהירות ורואה את המלאך מתיישב גם הוא במיטה לידי. תמונה נופלת מהקיר ומתנפצת. רגע לאחר מכן מגיע תורם של החלונות.

אני מתקפל, מכסה את ראשי בידי וצועק, "מה קורה?"

המלאך נעמד על רגליו ומושך אותי לעמידה. אני מועד ונוחת על ברכי. הוא עוזר לי לקום וצועק, "חייבים לברוח!"

"הדברים שלנו – "

"אין זמן!"

אני מספיק לקחת את הארנק, המפתחות וכמה בגדים זרוקים לפני שידיו של המלאך מושכות אותי החוצה. אנחנו רצים במורד המדרגות, משתדלים לא ליפול.

העולם עדיין רועד, לא מראה סימנים של רגיעה. אני חושב לעצמי שרעידות אדמה לא אמורות להמשך כל כך הרבה זמן.

התקרה מתרסקת במקום שבו עמדנו לפני כמה שניות. חלונות מתנפצים מכל עבר, דלתות משתחררות מציריהן וכמעט נופלות עלינו.

אני לא יודע לאן אנחנו הולכים. אני מכסה את ראשי בידי ומנסה להתגונן מהשברים. המלאך הולך לפני, פוסע בבטחון. אני הולך בעקבותיו עד שאנחנו יוצאים לאוויר הפתוח.

"קדימה!"

הוא מתחיל לרוץ ואני רץ בעקבותיו. כעבור כמה שניות האדמה מפסיקה לרעוד. אני נאנח בהקלה ומסתובב אחורנית, פני לכיוון האכסניה.

הבניין עדיין רועד.

"איך – "

"זה הם", אומר המלאך. "השומרים". לרגע אני מזהה בפניו הקלה. אני לא מבין למה.

הבניין קורס. קומה מוחצת קומה וענן אבק מתרומם באוויר וגדל במהירות.

אנחנו מתרחקים, קולות ההרס רודפים אחרינו.

"זה הם", אומר המלאך שוב.

"למה אתה נשמע שמח?" אני שואל אותו.

הוא מסתכל עלי ולוחץ את זרועי. "זה הם, יונתן. זה לא בגללי! הבניין לא קרס בגללי!"

---

הדיווח ברדיו מדבר על התמוטטות של מבנה ישן. עד כה לא אותרו ניצולים. רעידת האדמה לא מוזכרת, כאילו דמיינתי את הכל.

אנחנו מוצאים אכסניה קטנה יותר, ריקה בערך כמו הקודמת.

המלאך תשוש ואני מניח שגם אני לא נראה ערני במיוחד. אנחנו יוצאים מהאוטו ושוכרים חדר. הגבר הנמוך מאחורי הדלפק שואל אם שמענו על האכסניה שנהרסה לפני פחות משעה.

אני אומר, "שמענו ברדיו".

המלאך אומר, "זה לא קרה בגללי", ומחייך.

האיש מכחכח בגרונו וממלמל, "כן, טוב. אתם לא צריכים לדאוג פה בקשר לדברים האלה, חבר'ה. המקום הזה נבנה רק לפני עשרים שנה. יציב כמו הכותל".

הוא נותן לנו מפתח לחדר ואנחנו מודים לו והולכים לחדר שלנו. בפנים אני אומר, "זו היתה טעות לבוא לפה. אם הם מצאו אותנו מקודם הם – "

"זה בסדר, יונתן. הלילה אנחנו בטוחים. סמוך עלי". הביטחון בקולו מצליח להרגיע אותי, גם אם ההיגיון אומר אחרת. אנחנו הולכים לישון. אני מרגיש כאילו לא ישנתי כמה חודשים.

---

אני מתעורר מסיוט.

המלאך עדיין ישן.

על מה היה הסיוט? אני לא זוכר.

גופי מכוסה זיעה קרה. אני קם בשקט מהמיטה וניגש לשירותים. האור מעומעם, מהבהב לפרקים. אני נעצר מול הכיור ושוטף את פני במים קרים. השתקפותי במראה מחזירה לי מבט; אדם תשוש, שעבר מזמן את השיא, נמצא באכסניה נטושה עם מלאך שנפל מהשמים ועכשיו נמלט על חייו.

מה אני עושה פה?

בשביל מה אני מסתכן?

אני מרגיש את לבי פועם במהירות. קשה לי לנשום. מה לעזאזל אני עושה פה? מה?

אם אעזוב אותו עכשיו, עדיין אוכל לחזור לעבודה שלי, כאילו כלום לא קרה. הייתי חולה, זה הכל. הייתי חולה ועכשיו אני בריא. אני אחזור לאחור. אעזוב את הטירוף הזה –

"עזוב אותו!"

המראה מתכסה סדקים. אני נרתע לאחור. איני מבין מאיפה בא הקול – קולה של חמלה.

בין סדקי המראה אני מתחיל לראות פנים של ילדה, מטושטשים בהתחלה, אבל מתבהרים אט-אט. חמלה נראית עייפה, שברירית.

"אתה בסדר?" היא שואלת אותי.

אני מהנהן ובולע רוק. "מה קרה פה?"

"הם שלחו אליך את ספק. הוא לא רצה לעשות את זה, אבל השומרים יודעים להיות משכנעים כשצריך".

"את לא מפחדת מהם?"

"הם פגעו בי בעבר, לפני עידנים רבים. היום הם יודעים שהם זקוקים לי יותר משאני זקוקה להם. הבעיה היא שחלקנו לא מבינים את זה. ספק לא מבין את זה. הוא רגיש מדי להתמודד אתם, מפחד מהצל של עצמו. אני מצטערת שנאלצת להתמודד אתו, יונתן".

אני מהנהן ומנגב זיעה ממצחי. "זה בסדר. זו לא אשמתך. אני… אני אחזור למיטה, אני חושב. לילה טוב".

היא מחייכת, חיוך קטן ועצוב. ואז נעלמת.

אני מנגב את פני במגבת קטנה. השמש עדיין לא זרחה, ורוח קרה נושבת מבעד לחלון הפתוח. אני סוגר אותו מעט וחוזר אל המיטה. המלאך ישן כשפניו לכיווני. פיו פתוח מעט ועיניו נעות מדי פעם תחת עפעפיו.

אני מתבונן בו ישן וחושב לעצמי, אתה באמת שווה את כל זה, תוהו?

הפעם אני יודע שזה לא קולו של ספק. אלה הספקות שלי, לא של אף אחד אחר.

אני מתכסה בשמיכה ומנסה לחזור לישון. כעבור דקה קצרה המלאך נע במיטה וממלמל, "לא שוב. לא".

אני מרים את השמיכה מעל ראשי ונרדם.

---

אני שומע קולות מאחורי הדלת. יצאתי לפני חמש דקות לתדלק, והם כבר הצליחו להגיע אליו.

אני פותח את הדלת במהירות.

המלאך יושב על המיטה שלו. על המיטה שלי יושבת אישה שחורה ושמנה. שניהם נעמדים כשאני נכנס.

"יונתן", אומר המלאך, "חזרת מהר".

אני מניח על השולחן את שישיית פחיות הקולה.

האישה השחורה סוקרת אותי במבטה. "הוא זה שאמור להגן עליך?" היא שואלת את המלאך, אבל מסתכלת עלי.

"יונתן לא צריך להגן עלי", אומר המלאך.

האישה מושכת בכתפיה הגדולות. היא לובשת שמלה פרחונית. "אתה תצטרך כל עזרה שתוכל לגייס, ידידי".

"עדיין לא ענית לי", אומר המלאך. "תוכלי לעזור?"

האישה נאנחת ונדה בראשה. "הלוואי שיכולתי. אתה יודע שניסיתי בפעם הקודמת. הקרקע לא מוכנה למלחמה, תוהו. אנחנו לא חזקים מספיק.

"חלק מהם ילחמו אתנו", אומר המלאך.

היא נועצת את אצבעה בחזהו. "זה מה שאתה רוצה? להילחם לצד תאוות בצע וקנאה? ככה אתה רוצה לנצח? אני יודעת שפעם היית אחד מהם – "

"לא הייתי אחד מהם! את יודעת את זה".

האישה נושפת אוויר. "בסדר. אני חוזרת בי. בכל מקרה, אני בטוחה שבצד השני מרוצים מאוד מהמצב הנוכחי בעולם. כדי שיילחמו לצדך…" היא מנידה בראשה.

המלאך מתיישב שוב על המיטה.

האישה מניחה יד על פניו ואומרת בשקט, "אני צריכה ללכת, יקירי. צריכים אותי במקומות אחרים".

המלאך אומר, "אשמח למעט אומץ לב, אם לא אכפת לך לחלוק אתי".

האישה צוחקת ומתרחקת מהמלאך. "אוי, ידידי הצעיר. אתה לא צריך אומץ לב ממני. יש לך מספיק משלך. יותר ממספיק".

היא חולפת על פני, לוקחת בדרכה פחית, ויוצאת החוצה מהחדר.

אני אומר למלאך, "יש לך חברים נחמדים", כי אין לי מושג מה עוד אפשר להגיד.

הוא מושך בכתפיו. "כן, עד שזה מגיע למעשים. בדיבורים כולם טובים". הוא מעביר יד על פניו. "אני חושב שאומץ טעתה, יונתן. אין לי מספיק אומץ. אני מפחד".

"ואני חושב שהיא ידעה בדיוק על מה היא מדברת".

המלאך מביט בי, וכעבור כמה רגעים הוא מצליח לחייך.

---

אני מתקשר אל הרופא שלי. תוצאות הבדיקות היו אמורות להגיע לפני יומיים, אבל איכשהו הצלחתי לשכוח מזה.

המזכירה שלו עונה ומעבירה אותי מיד.

"יונתן?"

"היי, דוקטור שוורץ. מה שלומך?"

"אני בסדר. בסדר גמור. ציפיתי לשיחה ממך לפני יומיים".

כיביתי את הנייד לפני כמה ימים. עכשיו הוא נמצא אי שם בהריסות האכסניה.

"כן, אני… הייתי קצת עסוק. מצטער".

"זה בסדר". הוא שותק כמה שניות, עד שמופיעה האנחה שכל כך לא רציתי לשמוע .

"זה חזר", אני אומר. "נכון שזה חזר?"

"כן", אומר הקול בצד השני. "זה חזר".

"כמה זמן?"

"נוכל להתחיל מיד ב – "

"כמה זמן?"

אנחה נוספת. "נתחיל בהקרנות באופן מידי, כמובן. אבל אתה יודע, אם הן לא יעבדו, יש חולים שמעדיפים לנצל את הזמן הזה כדי להיות עם היקרים להם. יונתן, אני באמת – "

אני מנתק את השיחה. רגע ממושך אני ממשיך לשבת על המיטה, בוהה ברצפה. מערכת האוורור בקושי עובדת כאן, ואני מרגיש את האוויר כמו דבק חם בגרוני. כשאני נעמד ומסתובב לאחור אני רואה את המלאך עומד בכניסה לחדר. הוא מסתכל עלי במבט שגורם לי להרגיש עוד יותר ריק מבפנים.

"ידעת?" אני שואל.

הוא מהנהן. "אני מצטער, יונתן".

"למה לא אמרת כלום?"

"חשבתי שאתה כבר יודע. חשבתי… חשבתי שרק בגלל זה הסכמת לוותר על הכל ולבוא אתי".

אלמלא הוא היה כל כך צודק כנראה הייתי יוצא מהחדר הזה ונוסע, כמה שיותר רחוק ממנו.

המלאך מתקרב ומניח את ידיו על כתפי. אני חושב שהוא מתכוון לומר משהו, עוד מילות נחמה שכבר שמעתי בפעם הקודמת וכנראה אשמע עוד בחודשים הקרובים. אבל הוא רק שותק. הוא מסתכל עלי ואז מחבק אותי.

מעולם לא חשבתי שאפשר להרגיש כל כך רע וכל כך טוב באותו הזמן.

---

הגשם מגיע בהפתעה. אתמול קראתי את התחזית, אבל לא היה שום אזכור לסופת גשמים שאמורה להגיע לאזור. אפילו לא דובר על התקררות. עכשיו יולי, למען השם.

המלאך רעב. הבטן שלו מקרקרת וזה מצחיק אותו.

אני מסכים לצאת לחפש לו משהו לאכול, בתנאי שהוא יערוך את השולחן. אין לי מושג איפה אפשר למצוא אוכל במקום הזה, אבל אני מתכוון לגלות.

מכונות. זה הדבר היחיד שאני מצליח למצוא בכניסה לאכסניה. מכונה של צ'יפס, כריכים שלא נראים טריים וכמה חטיפים. אני קונה קצת מכל דבר וחוזר אל החדר בידיים מלאות.

הגשם הספיק להתחזק. העצים כמעט ונעקרים ממקומם בגלל הרוח החזקה.

כשאני מגיע לחדר, הדלת פתוחה לרווחה. אני נכנס ומניח את הדברים על השולחן. אני קורא, "תוהו!" אין תשובה.

אני מספיק לחשוב, הוא עזב אותי, כשנשמע הפיצוץ הראשון.

---

החלונות לא מתנפצים, אף על פי שכל המבנה רועד. אני רץ החוצה ויורד במדרגות שבקצה המסדרון. פיצוץ נוסף מפיל אותי ארצה. אני מצפה לריח של עשן, אבל מריח רק אוויר רווי גשם.

האכסניה ממוקמת ביציאה מהעיר. השכונה הקרובה ביותר נמצאת לפחות שישה קילומטרים מאתנו. אני מפקפק אם מישהו מחוץ לאכסניה יכול לשמוע את הפיצוצים.

חוץ מהמכונית שלי ועוד שתיים, מגרש החניה ריק – פרט לקבוצת אנשים שעומדת במעגל באמצע המגרש, סביב המלאך.

אני מתחבא מאחורי אחת המכוניות ומסתכל דרך החלונות. שישה אנשים חוץ מהמלאך, בגילאים שונים, לא מאיימים במבט ראשון. החדרנית והזקן עם הבגדים הארוכים נמצאים שם גם הם.

המרחק והגשם לא מאפשרים לי לשמוע מה נאמר שם. המלאך עומד זקוף, ראשו מורם, כאילו הקור העז אינו אלא משב רוח קריר בשבילו. שתי הצלקות שעל גבו בולטות על רקע עורו החיוור והרטוב.

בדיוק כשאני עומד להתקרב, אחד האנשים מרים את ידו והמלאך מושלך לאוויר ומתרסק בחבטה על הקרקע.

אני צועק, אבל לא נראה שמישהו שומע אותי.

כמה שניות המלאך לא זז; אני לא מצפה שיזוז עוד לעולם, לא אחרי נפילה כזו. אבל איכשהו הוא מצליח לנער את ראשו ומנסה לקום באטיות על רגליים כושלות.

הוא נופל על ברכיו ואני בטוח שעכשיו הם עומדים להרוג אותו.

ידי קפוצות וגופי רועד מזעם. אני לא יכול לעזור לו.

החדרנית צועדת לפנים במהירות ואני מצליח לשמוע שברי דברים. "… על בגידה. היית אמור לצפות לתגובה, בבקשה אל תגלה התנגדות מיותרת. אתה – "

"זה לא יקרה שוב!" המלאך צועק. "אתם לא יודעים שזה יקרה שוב!"

החדרנית ממשיכה להתקרב, מבטה חתום.

"איפה צדק?" צועק המלאך. "הוא חייב להיות פה!"

"נתמודד עם צדק בבוא הזמן", אומרת החדרנית וממשיכה להתקדם. "אני חוששת שנגמרו ה – "

זרועו של המלאך מתרוממת וחודרת לגופה של החדרנית. חמשת האחרים נסוגים צעד אחד לאחור.

המלאך מוציא לאטו את ידו מתוך הגוף הרועד שלפניו. החדרנית קורסת ארצה.

בדקות הבאות העולם יוצא מדעתו. אני שוכב מתחת למכונית ושומע צעקות ופיצוצים. בשלב מסוים המכונית שמעלי מתרוממת ועפה על קיר האכסניה. עצים נעקרים ממקומם ומושלכים כמו מקלות. הקרקע מתמלאת סדקים, שמתרחבים והולכים.

אני קם לחפש מחסה, אך מבחין בילדה קטנה רצה לכיוון אחד מאלו שהמלאך השליך לפני כמה רגעים, מישהו שנראה כאדם בעל שיער לבן וארוך, אבל הוא לא נראה זקן. הוא מנסה לקום, מנער את ראשו וממצמץ הרבה. חמלה מגיעה אליו לפני שהוא מספיק להתאושש. אני לא מצליח לראות בדיוק מה היא עושה. רגע אחד הוא חי, וברגע הבא הוא שוכב על הקרקע, לא זז ובוהה בשמים.

"לכי מפה!" אני שומע את המלאך צועק. "לכי!"

חמלה רצה ונעלמת.

פיצוצים נוספים. צרחות. מי צורח?

קבוצה של אנשים עומדת כמאתיים מטר ממגרש החניה. הם עומדים ומסתכלים על הקרב. אני לא מבין למה הם לא עושים כלום ומדוע הם אינם נראים מפוחדים. כשאני רואה ביניהם את אומץ אני מבין מי הם.

"עזרו לו!" אני צועק. "הוא אחד מכם, עזרו לו!"

הם מסתכלים עלי ומסובבים לכיווני את גבם, כולם. כעבור כמה שניות הם נעלמים.

אני קם על רגלי ומתחיל לרוץ למחסה.

"חכה!"

המלאך.

אני נעצר ומסתובב.

המלאך מכוסה חתכים מדממים ומתקשה לעמוד על רגליו. זוג כנפיים עצומות, אפורות, בולטות מגבו.

שש גופות שרועות במגרש החניה, חלקן שלמות, אחרות לא.

אני מתקרב אל המלאך בצעדים מהוססים ותופס אותו כשהוא מתחיל ליפול. הוא כל כך קר. אני נוגע בפניו ושואל, "זה נגמר?"

"בינתיים".

"ניצחת?"

הוא מניד בראשו. "אי אפשר לנצח אותם, לא במובן שאתה מכיר. זה לא עובד ככה. אבל – יונתן – ניצחתי את עצמי."

"מה?"

"הכול שלם. הכול סביבנו שלם. תראה".

אני מביט סביב ורואה רק הרס בכל מקום. כנראה הכל יחסי מבחינתו.

"הם ינסו שוב?" אני שואל.

הוא משתעל. "כן. הם ינסו".

"החברים שלך, הם היו פה. חמלה הייתה היחידה שעזרה."

"הם באו, יונתן. הם באו ולא עשו כלום, אף על פי שהשומרים ציפו שיעזרו להם. לא יכולתי לבקש יותר".

הגשם נפסק בשלב מסוים בלי שהרגשתי. "אתה מתכוון לעזוב אותי?" הוא שואל. מעולם הוא לא נשמע כל כך פגיע.

כנפיו מתחילות להתכווץ. תוך פחות מדקה הן נעלמות, שוקעות בצלקות שעל גבו. נוצות מתפזרות סביבנו, חלקן עפות ברוח. אני מבין שהכנפיים היו שם תמיד, שלא עקרו לו אותן כפי שחשבתי.

"לאן נלך?" אני שואל. אני משתדל לא לתת לספק להתבטא בקולי.

המלאך מתיישב ואוחז בידי. "אתה לא חייב, יונתן. זו לא המלחמה שלך".

"לאן נלך?" אני שואל שוב.

"לאן שנרצה", הוא אומר. "אני כבר אמצא מקום. אנחנו נסתדר".

אני מעביר יד מיוזעת על פני. "בקרוב מאוד אתחיל להרגיש לא טוב", אני אומר לו. "בקרוב מאוד דברים יתחילו… להידרדר. אני לא יודע אם…"

"אנחנו נסתדר, יונתן. אני אדאג לך עכשיו".

אנחנו יושבים כמה דקות במגרש החניה. השמש תופסת את מקומם של העננים ורוח חמימה חוזרת לנשוב ומייבשת את גופינו. צליל סירנות מתחיל להישמע במרחק.

לבסוף אנחנו קמים על רגלנו וחוזרים פנימה לארוז. תוך חמש דקות אנחנו שוב בדרכים.