שרות לקוחות
ענת הביטה בדכאון בקהל הגדול המחכה לה. היא נאנחה, היום הזה לא ייגמר בוודאי לעולם, והביטה במספר שלפניה.
"מספר 58!" היא קראה "מי זה מספר 58?"
בזריזות התיישבו מולה בחור צעיר, היא לא בדיוק ידעה להעריך בן כמה, ואישה זקנה בבגדי תכלת.
"כן", חייכה ענת את החיוך הכי מבין, מתוק ותומך בלקוחות שיכלה לגייס. "מה הבעיה?"
"יש לי בעיות רציניות עם סבתא שלי", אמר הבחור הצעיר.
"מה בדיוק הבעיות?"
הנער הניד בכתפיו "כל מיני. קודם כל, היא לא קולטת כמעט באזור המרכז".
ענת נאנחה. היו לאחרונה הרבה תלונות על קליטה. האנטנות לא עומדות בעומס.
"סבתא!" צרח הבחור אל תוך אוזנה של הזקנה.
"מה? דבר חזק יותר, אני לא שומעת!" צרחה הסבתא.
הוא פנה אל ענת. "את רואה?"
"מספר מנוי בבקשה?" שאלה בנימוס.
"657832", הוא ענה.
היא הקלידה את המספר והנידה בראשה. "יש לך סבתא מדגם K800i", אמרה. "זה דגם די מיושן".
"אני יודע", מלמל הבחור. "חברים שלי כבר אומרים לי שנתיים להחליף אותה, אבל לא היה לי כוח וזמן. עכשיו זה כבר בלתי נסבל".
"מה עם אוכל?" שאלה ענת.
"היא מבשלת רק מרק עוף", ענה הנער בטון ממורמר.
"אפילו לא גפילטע פיש?"
"אפילו לא פעם אחת. ואתם אמרתם בפרסומת שהיא תיתן לי דמי כיס כל חודש".
"ו…?"
"חודש שעבר היא שכחה".
"טוב". ענת תקתקה במחשב שלה. "יש לנו עכשיו מבצע. אתה מביא לנו את הסבתא הישנה שלך, מוסיף מאתיים שקל ואנחנו נותנים לך סבתא מדגם "סבתא בישלה דייסה", קומפקטית יותר, נוחה יותר עם דמי כיס גבוהים יותר ומתנה מיוחדת בימי הולדת!"
"מה הדמי מנוי?"
"אתה משלם לנו 20 שקל לחודש, עוד 15 ביטוח בסיסי, וביטוח אופציונלי נגד גניבות בעשרה שקלים".
הצעיר נראה מהוסס מעט. "אני לא יודע אם אני צריך ביטוח נגד גניבה", אמר.
ענת ניסתה כיוון התקפה חדש. "יש לי שאלה, אתה חייל?"
"תיכף מתגייס".
"יופי". היא חייכה חיוך מזויף. "לאן?"
"גיוס כללי. כנראה לתותחנים".
"באמת, איזה קטע! אח שלי בתותחנים." אמרה ענת, בת יחידה להורים גרושים. "הוא נהנה שם מאוד".
הנער הקשיב, מהנהן לכל מילה.
"אני אגיד לך מה", הוסיפה, "יש לנו עכשיו מבצע לחיילים. אתה מחזיר את הסבתא בלי תשלום נוסף, ומקבל סבתא סחבק מיוחדת לחיילים, שבנוסף לאפליקציות החדשות גם שולחת חבילות כל סוף שבוע!"
הנער הרהר. "נשמע טוב…"
" – בנוסף, אתה מקבל סיר בישולי סבתא חינם! מתנה מ'סבתא בע"מ'".
"אוקי… נראה לי שאני אלך על זה".
"אתה צריך להתחייב לשלוש שנים".
"טוב".
"רק תחתום כאן, כאן וכאן".
"בבקשה". הוא נראה די מבסוט.
ענת פתחה ארגז מאחוריה ושלפה אישה זקנה וקומפקטית.
"בבקשה". היא הניפה סיר מלא בצ'ולנט על הדלפק "והסיר שלך. אנחנו כבר נדאג לסבתא הישנה שלך".
"תודה רבה". הוא חייך.
"להתראות סבתא!" צעק באוזנה של הסבתא הישנה, ויצא עם סבתו החדשה.
"מה?" צרחה הסבתא "אני לא שומעת".
ענת נשענה לאחור, עצמה את עיניה, וקיללה בפעם האלף את הרגע בו החליטה לעבוד בתמיכת לקוחות .
מסכנול
לאורך כל החודש רן הרגיש קצת מסכן. הוא לא לגמרי היה בטוח למה. החיים שלו היו מסודרים לא רע בכלל: חברה יפה ואוהבת, עבודה טובה בחברת הייטק מבטיחה, קידום שכבר נראה באופק, וגם הטיול בנורווגיה היה נחמד.
ובכל זאת, ללא כל ספק, הוא היה קצת מסכן.
הרופא לא היה בטוח מה הבעיה.
"תראה", הסביר, "אין לך חום ואתה ישן טוב בלילה. התיאבון שלך לא נפגע. לא נחשפת לחומרים מסוכנים לאחרונה, ואתה ניזון בצורה מסודרת וטובה. אני חושב שאתה פשוט קצת מסכן. אני רושם לך מרשם ל"מסכנול". קח שלוש פעמים ביום ותחזור אלי בעוד שבוע".
רן הלך משם ישר לבית המרקחת וקנה שפופרת של משחת "מסכנול". על השפופרת היה כתוב "מסכנול – לטיפול במסכנות. יש למרוח שלוש פעמים ביום באופן אחיד על האזור הנגוע. לשמור בקירור. במקרה של מגע בעיניים יש לשטוף היטב במים קרים ולפנות לרופא הקרוב לטיפול. עלול לגרום שמחת יתר ופריחה".
הוא חזר הביתה והלך להתקלח. לאחר מכן הוציא את המשחה מהמקרר, עמד במטבח ובהה בהסברים.
הוא לא כל כך היה בטוח איפה בדיוק האזור הנגוע אצלו. אולי הלב, חשב, או המוח. אבל אי אפשר למרוח אותם. לבסוף החליט למרוח את המצח והחזה. לאחר מחשבה נוספת מרח גם את ברך ימין, כי גם שם הוא הרגיש קצת מסכן.
הטיפול עבד במהירות מדהימה. כבר למחרת הוא הרגיש הרבה פחות מסכן, ולאחר יומיים כבר התעורר עם חיוך על השפתיים. כל היום הלך ושרק, אפילו כשדרך בחרא של כלב. הוא סתם צחק, ניגב את הרגל על הדשא והמשיך בדרכו.
בערב בישרה לו סיגי, החברה שלו שאבא שלה מת. מתוך כבוד הוא השתדל להסתיר את חיוכו, אבל אחרי המקלחת הוא נמרח שוב במשחה, כי לא רצה לחזור להיות מסכן.
למחרת בהלוויה הוא נאלץ לצאת באמצע, כי לא הצליח להפסיק לצחוק. כשסיגי הגיעה לדירה היא הסתגרה בשירותים ובכתה במשך שעתיים. לאחר מכן, הפכה את הטלוויזיה שלהם, לקחה את החפצים שלה, ועזבה את הבית.
למחרת, באמצע ישיבה חשובה מאוד, הוא קם מהכיסא, פרץ בריקוד קצר על שולחן הישיבה וצבט באפו של המנכ"ל. אפילו פיצויים לא שילמו לו. הוא שר כל הדרך הביתה.
רן הגיע לבית והדליק את הטלוויזיה, בדיוק בזמן למבזק. היה פיגוע בשטחים, שישה הרוגים. רן ישב, האזין לחדשות בחיוך רחב, וניסה להרגיש קצת עצוב.
הדודה והדוד
הם אמרו שהם באים רק לחצי שעה. "אנחנו נוסעים לים. נעצור לחצי שעה לקפה ונמשיך בדרכנו". כן, בטח. בסרט הזה כבר היינו, ולא פעם אחת. הפעם, החלטנו, נהיה מוכנים.
דודה פנינה פוחדת מכלבים. הלכנו לצער בעלי חיים ולקחנו בולדוג עצום בעל עין אחת שאף אחד אחר לא רצה. קראנו לו 'טורף הדודות' וקשרנו אותו לשער.
דוד משה שותה רק קפה נמס של עלית. כל קפה אחר גורם לו פריחה, שלשולים וצמיחה של שפם מהפופיק. זרקנו את כל הקפה עלית שיש לנו וקנינו קילוגרם של קפה טורקי אמיתי.
התקנו מנעולי פלדלת על כל הדלתות. אבא למד להשתמש ברובה צלפים, ולימד גם אותי, למקרה שיהרג במילוי תפקידו. אמא קנתה סכין קצבים ושייפה אותה בכל רגע פנוי. אחותי יעל התאמנה על הקרטה שלה.
בשבת התעוררנו כבר בשש בבוקר. דודה פנינה ודוד משה כבר הפתיעו אותנו פעם בשש וחצי.
אבא התמקם בחלון בעליית הגג. אמא המתינה עם הסכין מאחורי דלת הכניסה. אני ויעל התחבאנו בארון המעילים, מוכנים להפתיע את האויב בהישמע הפקודה.
שבע שלושים וחמש. החיפושית של דוד משה עוצרת מול הבית. דוד משה ודודה פנינה יוצאים מהמכונית, שקיות בידיהם. אלא מה.
דודה פנינה פותחת את השער, וידה כמעט נקטעת בנגיסה של טורף הדודות, אבל בגלל תפיסת מרחב גרועה הוא מחטיא אותה בסנטימטרים בודדים. דודה פנינה צורחת וקופצת לאחור.
"משה!" היא צווחת "יש כאן כלב! תביא את הרובה!"
אני שומע את אמא מקללת ומתופפת על השולחן בעצבנות. רגע אחרי כן נשמעים פיצוץ ויבבה אחרונה. טורף הדודות לא יטרוף יותר.
רגע אחרי כן נפרצת הדלת הנעולה בבעיטה. דוד משה גדל בקיבוץ, ורכש שם את הכשרון המבוקש הזה. אמא מזנקת עליו וצועקת לנו לתקוף. אני ויעל מזנקים מהארון, אני חמוש במקל בייסבול ויעל בקרטה. דודה פנינה מופתעת לרגע, אבל שניה לפני שהמקל שלי פוגע בראשה היא מתכופפת, תופסת את הרגל של יעל ומניפה אותה באוויר. בינתיים דוד משה מצליח לגרום לאמא לשמוט מידה את הסכין ומעיף אותה לאחור. אבא יורד למטה ומנסה לירות, אבל אמא חוסמת את קו האש.
"באנו רק לשתות קפה. ישר אחר כך נלך לים!" שואג דוד משה.
אמא, יעל ואני צורחים בפאניקה ובורחים למעלה. אנחנו תופסים את אבא וגוררים אותו איתנו, וגורמים לו להחטיא את דודה פנינה ולנתץ את הווזה הגדולה במטבח.
אנחנו נכנסים לשירותים ונועלים את הדלת. אנחנו יודעים שזה רק עניין של זמן.
"מה יגרום להם לוותר?" צורחת אמא בהיסטריה.
"אולי אם נקריב להם בתולה…" אני מציע.
"רעיון מצוין", מסכים אבא. הוא פותח את הדלת, דוחף את יעל במהירות החוצה ונועל שוב.
משתרר שקט. יעל תספר לנו אחר כך שהיא ניסתה לבצע חרקירי, אבל המטאטא לא ציית לה. דוד משה ודודה פנינה תופסים אותה ומאלצים אותה לגלות להם איפה המפתחות. הם פותחים את דלת השירותים ומאלצים אותנו לצעוד למטה. כשאבא אומר ביאוש שאין קפה עלית, דוד משה מחייך בחביבות. הם הביאו מהבית.
שלוש שעות לאחר מכן הם עדיין שם ואנחנו כולנו יושבים ואוכלים פשטידה שאמא הכינה.
"כל כך נחמד שאתם באים לבקר", מחייכת אמא חיוך מאולץ. "לא רואים אתכם מספיק".
הם מחייכים בהנאה ולוקחים עוד מנה.
"הפשטידה נהדרת", אומרת דודה פנינה. "איזה בשר שמת בה?"
"טורף הדודות", עונה אמא ביובש.
דודה פנינה מהנהנת ולוקחת עוד ביס קטן. "חסר קצת מלח", היא אומרת.
פשוט מצויין. צחקתי בטירוף!
הראשון משעשע מאד. השני פחות טוב, בעיני – האנלוגיה ברורה מדי, והוא לא מספיק מפותח בשביל לעמוד בסטנדרטים. השלישי תמציתי ומצחיק מאד.
יאי!
מאד אהבתי את האחרון. הוא הטוב בעיני מבין השלושה.
חבל רק שסיפורים מאד קצרים.
חשבתי שלא מפרסמים סיפורי פואנטה. סיפורים קצרים כאלו הם בהכרח סיפורי פואנטה.
נ.ב לגבי הסיפור האחרון – זה שום דבר לעומת המשפחה שלי.
מפרסמים כל סיפור שהעורך (כלומר אני) אוהב. רף הקבלה לסיפורי פואנטה גבוה יותר, וכך גם הרף לכל סיפור אחר שאינו עונה לקריטריונים המצוינים בדף "הגשת מאמרים".
האחרון הכי משעשע, אין ספק, למרות שלא ברור מה הקשר לאתר, חוץ מהשפם מהפופיק.
הראשון קצת צרם לי משני הכיוונים. גם בקשר להחלפת הסבתא וגם בקשר לאנשי שירות לקוחות. אבל אשקר אומר שלא אהבתי אותו.
השלישי גם היה מעולה. צחקתי לאורך כל הדרך.
השני לעומת זאת היה קודר ומדכא. פחות טוב מהאחרים.
חמוד מאוד. בייחוד חיבבתי את האחרון. כל כך גורם הזדהות.
אני רואה שלושה סיפורי שטות שאולי יכולים להיכנס למדף הספקולטיבי תחת סוריאליסטי או מוזר אבל לא היו כל כך מעניינים.
הראשון פשטני ולא מפרט ולכן לא ממש מספק. ואם הסבתות הם לא המטרה וזה רק סיפור על שירות לקוחות, הוא לא צריך להיות מד"ב וכבר שמעתי טובים יותר.
השני היה צפוי מההתחלה ולא ממש הולך לשום מקום.
השלישי היה גם צפוי אם כי פחות, מוגזם לחלוטין, לא מצחיק ובעיקר גם תקוע במקומו.
מצחיק וכיפי. במיוחד אהבתי את האחרון. ובלי קשר, אהבתי גם את התיאור האישי של המחבר. 🙂
אוי נפלא
מסכנול
אהבתי את כל הסיפורים
אני מכירה הרבה אנשים שהייתי רוצהלתת את מסכנול במתנה
"דוד משה שותה רק קפה נמס של עלית. כל קפה אחר גורם לו פריחה, שלשולים וצמיחה של שפם מהפופיק"
אני מצטטת את זה לאנשים יום שלם XD
בדיוק עכשיו סיימתי לקרוא לבנותי את הגאוגרפיה של סוף העולם.
והן נהנו וצחקו בדיוק כמוני.
נהנתי מאוד מהסיפורים הקצרים.
תמשיך לפרסם.