מן הכריכה האחורית:
לקונרד נומיקוס יש סיפורי חיים רבים שאין הוא מרחיב את הדיבור עליהם, ומשימה שהיה מוותר עליה בשמחה. הוא מלווה חייזר היוצא לטיול בין חורבותיו של כדור הארץ המנוח, טיול שתהיה לו השפעה מכרעת על עתיד האנושות.
במהלך "שלושת הימים" נחרב כדור הארץ. בני האדם עזבו כבר מזמן את הערבות הרדיואקטיביות השוממות והפכו לנוודים, בני בלי בית, המתגוררים ביקום לא להם. רק מתי מעט, אידיאליסטים, מוזחים, שארית הפליטה, עושים את דרכם בין הצללים בחיפוש אחר אתמול שלעולם לא יחזור.
"בן אלמוות" הוא קינה עצובה, רסיסי אגדה ומיתוס הנשזרים יחדיו לסיפור מעשה מתוחכם, מורכב ומפתיע, שיר געגועים עתיק לעבר שלא ישוב עוד. זהו ספרו הראשון, זוכה פרס ההוגו, של רוג'ר זילאזני (1937-1995), מהמבריקים והמקוריים בדור הנפילים של המדע הבדיוני האמריקני. ב"בן אלמוות" מעצב זילאזני את סגנונו השנון, התזזיתי והמטורף ומביא אותו לכדי שלמות, תוך שהוא מגשים חזון פוסט-אפוקליפטי קודר שהפך עם השנים לאחת הדיסוטופיות הקלסיות של הסיפורת הבדיונית.
"…היכן שלא תהיה, המוות לקח גם אותך", אמרתי לו. "הלכת לצפות בפרחים הנפתחים על נהר אכרון, בין צללי השאול המרקדים. לו היית מת בנעוריך, היו מבכים את מותך כגוויעתו של כישרון גדול בטרם פריחתו. אבל אתה חיית וכעת אי אפשר לומר זאת. יש כאלה הבוחרים בחיים קצרים ועילאיים מול חומותיה של טרויה, ואחרים בחיים ארוכים יותר וקשים פחות. ומי יקבע מה טוב יותר? האלים מילאו את הבטחתם לתהילה בת אלמוות לאכילס בכך שהעניקו השראה למשורר שחיבר לו שיר בן אלמוות. אך האם הוא מאושר בשל כך, כעת, כאשר הוא מת כמוך? אינני יכול לשפוט, ידידי הוותיק. זכורות לי המילים שכתבת על היוונים האדירים ועל אלה שנספו בתהילה: 'אכזבה מרה זועמת במקום התכנסות זה: אימת האנחות בסכנת הזמן… אך אין האפר חוזר להיות עץ. המנגינה הבלתי נראית של הלהבה הופכת אוויר לחוֹם, אך היום כבר איננו.' היה שלום, פיליפ גרייבר. מי יתן והאדונים פובוס ודיוניסוס, האוהבים את המשוררים והורגים אותם, יצוו אותך לאח האפל האדס. ומי יתן ותישא חן בעיני פרספונה, מלכת הלילה שלו, והיא תעניק לך מקום גבוה באליסיום. היה שלום".
בן אלמוות
"אתה קליקנזרוס", הכריזה פתאום.
התהפכתי על צד שמאל וחייכתי בחשכה.
"השארתי את הפרסות והקרניים במשרד".
"אתה מכיר את הסיפור!"
"שמי הוא נומיקוס".
שלחתי אליה יד ונגעתי בה.
"הפעם אתה עומד להחריב את העולם?"
צחקתי ומשכתי אותה אלי.
"אני אחשוב על זה. אם כך הארץ מתפוררת –"
"אתה יודע שילדים הנולדים כאן בחג המולד הם מדם הקליקנזרוי", היא אמרה, "ופעם סיפרת לי שיום הולדתך –"
"בסדר!"
פתאום הבנתי שהיא לא בדיוק מתלוצצת. מי שמכיר כמה מהדברים שמסתובבים מדי פעם במקומות העתיקים, במקומות החמים, יכול בקלות להשתכנע בנכונותם של המיתוסים העתיקים – כמו הסיפור על הרוחות דמויות האל פאן שנאספות כל אביב למשך עשרה ימים כדי לנסר את גזע עץ העולם, ומגורשות ברגע האחרון על-ידי צלצול פעמוני חג הפסחא (פעמונים מצלצלים, שיניים חורקות, פרסות נוקשות וכן הלאה). קסנדרה ואני לא נהגנו לדון במיטה בענייני דת, פליטיקה או פולקלור אגאי, אבל מכיוון שנולדתי באזור הזה, הזיכרונות עדיין חיים בתוכי, במובן מסוים.
"זה מכאיב לי", אמרתי, ספק מתבדח וספק לא.
"אתה מכאיב גם לי…"
"מצטער".
הרפיתי.
כעבור זמן-מה הסברתי, "כשהייתי פרחח צעיר, הפרחחים האחרים נהגו להציק לי ולקרוא לי 'קונסטנטין קליקנזרוס'. כשנהייתי גדול ומכוער יותר הם הפסיקו לעשות את זה. לפחות לא בפני –"
"קונסטנטין? זה היה שמך? תהיתי…"
"עכשיו שמי הוא קונראד. תשכחי מהשם ההוא".
"אבל הוא מוצא חן בעיני. אני מעדיפה לקרוא לך קונסטנטין ולא קונראד".
"אם זה עושה אותך מאושרת…"
פניו החרבות של הירח צצו מעל אדן החלון כדי ללעוג לי. לא יכולתי להגיע לירח, ואפילו לא אל החלון, לכן הפניתי את מבטי. הלילה היה קר, לח וערפילי כמו תמיד במקום הזה.
"לא מתקבל על הדעת שהמפקח על האמנויות, המצבות והארכיונים בכוכב הלכת ארץ יכרות את גזע עץ העולם", אמרתי בכעס.
"קליקנזרוס היקר", היא אמרה במהירות רבה מדי, "לא אמרתי זאת. אבל ישנם פחות ופחות פעמונים מדי שנה, ולא תמיד הרצון הוא הקובע. יש לי הרגשה שאתה באמת תשנה את המצב, בדרך כלשהי. אולי –"
"את טועה, קסנדרה".
"ואני פוחדת, וקר לי –"
והיא הייתה מקסימה בחשכה, לכן חיבקתי אותה כדי להגן עליה מפני הלחות הערפילית.
במבט לאחור על אירועי אותם שישה חודשים, אני מבין עכשיו שבשעה שבנינו חומות של תשוקה סביב אוקטובר שלנו וסביב האי קוס, הארץ כבר נפלה לידי הכוחות המשמידים את האוקטוברים כולם. נשלטה מבפנים ומבחוץ על-ידי כוחות ההרס הסופי שכבר רקדו בין החורבות – חסרי פנים, בלתי מנוצחים, ידיהם מונפות אל על. קורט מיישטיגו כבר נחת בפורט-או-פרינס ב"סול-באס תשע" העתיקה שהביאה אותו מטיטאן עם מטען של חולצות ונעליים, בגדים תחתונים, גרביים, יינות מסוגים שונים, ציוד רפואי וההקלטות העדכניות ביותר מהציווילזציה. הוא היה עיתונאי גלקטי עשיר ורב השפעה. במשך שבועות לא ידענו עד כמה עשיר היה; את מידת השפעתו גיליתי רק לפני חמישה ימים.
בשעה שטיילנו בין מטעי הזיתים שגדלו פרא, שוטטנו בחורבות טירה פרנקית או הותרנו את טביעות רגלינו בין הטביעות דמויות ההירוגליפים של השחפים על החופים הרטובים של קוס, רק בזבזנו את זמננו בהמתנה לתשלום כופר שלא היה יכול להגיע, ושלמען האמת לא היינו צריכים לצפות לו כלל.
שערה של קסנדרה מבהיק וצבעו כצבע זיתי קטאמרה. ידיה רכות ואצבעותיה קצרות, משולבות זו בזו בעדינות. עיניה כהות מאוד. היא נמוכה ממני רק בכעשרה סנטימטרים, והדבר הופך את החן שלה להישג מסוים, שכן גובהי הוא יותר ממטר שמונים. מובן מאליו שכל אישה תיראה חיננית, מחושבת ונאה כאשר היא צועדת לידי, כי אני לא כזה כלל וכלל: לחיי השמאלית נראתה אז כמו מפה של אפריקה בגוונים שונים של סגול, בגלל פטרייה מוזחת שנדבקתי בה מציור מתפורר בשעה שסקרתי את מוזיאון גוגנהיים לקראת סיור בניו-יורק; קו השיער שלי נגמר ממש מעל הגבות; עיני אינן תואמות זו לזו (כאשר אני רוצה להפחיד מישהו אני מביט בו בעין הכחולה הקרה שבצד ימין, העין החומה בצד שמאל מיועדת למבטים כנים וידידותיים). אני נועל מגף אחד בעל מדרס מגביה כי רגלי הימנית קצרה יותר מהשמאלית.
אבל קסנדרה אינה זקוקה להפך הגמור כמוני לצדה. היא יפהפייה.
נפגשתי איתה במקרה, חיזרתי אחריה נואשות, נשאתי אותה לאישה כנגד רצוני (זה היה הרעיון שלה). לא חשבתי על זה בעצמי, אפילו ביום שבו השטתי את הסירה שלי לנמל וראיתי אותה שם, זוהרת כמו בת ים ליד העץ של היפוקרטס, והחלטתי שאני רוצה בה. הקליקנזרוי מעולם לא היו טיפוסים משפחתיים. פשוט פישלתי, שוב.
זה היה בוקר בהיר. תחילתו של החודש השלישי שלנו. זה היה יומי האחרון בקוס – בגלל שיחה שקיבלתי בערב הקודם. הכול עוד היה לח מגשמי הלילה וישבנו בפאטיו, שתינו קפה טורקי ואכלנו תפוזים. היום החל לגשש את דרכו אל העולם. משבי הרוח היו קרירים והעבירו בנו צמרמורת תחת שכבות הלבוש והאדים שעלו מכוסות הקפה.
"רודוס דקטילוס אורורה…" היא אמרה והצביעה.
"כן", אמרתי. "אדומה ויפה".
"בוא נהנה ממנה".
"כן. אני מצטער".
גמרנו את הקפה והמשכנו לעשן.
"אני מדוכא".
"אני יודעת", היא אמרה. "אל תרגיש ככה".
"אני לא יכול לא להרגיש ככה. אני חייב לנסוע ולעזוב אותך. זה מדכא".
"יכול להיות שזה ייקח רק כמה שבועות. אמרת את זה בעצמך. אחר כך תחזור".
"אני מקווה", אמרתי. "אם זה ייקח יותר זמן, אני אזמין אותך להצטרף אלי. אני עדיין לא יודע איפה אהיה".
"מיהו קורט מיישטיגו?"
"שחקן וגאני, עיתונאי. טיפוס חשוב. רוצה לכתוב על מה שנשאר מהארץ. אז אני צריך ללוות אותו. אני. באופן אישי. לעזאזל!"
"מי שלוקח חופשה של עשרה חודשים כדי לצאת לשיט לא יכול להתלונן על עומס בעבודה".
"אני יכול להתלונן – וכך אעשה. העבודה שלי אמורה להיות מצומצמת".
"למה?"
"כי ככה הגדרתי אותה. עבדתי קשה במשך עשרים שנה כדי להפוך את משרד האמנויות, המצבות והארכיונים למה שהוא, ולפני עשר שנים הוא הגיע למצב שהצוות שלי יכול לטפל כמעט בהכול. אז יצאתי לי למרעה באחו, מדי פעם חזרתי לחתום על מסמכים ובשאר הזמן עשיתי מה שמתחשק לי. ועכשיו זה – משימת ליקוק מגפיים של מישהו! – לשלוח מפקח כדי להדריך חרטטן וגאני בטיול שכל מדריך מן השורה היה יכול לארגן! הווגאנים הם לא אלים!"
"רגע אחד, בבקשה", היא אמרה. "עשרים שנה? עשר שנים?"
לבי צנח בקרבי.
"אתה עוד לא בן שלושים".
הוא צנח עמוק יותר. חיכיתי. התאוששתי.
"אה – יש משהו שלא הספקתי לציין… בת כמה את, קסנדרה?"
"עשרים".
"אה-הא. ובכן… אני מבוגר ממך בערך פי ארבעה".
"אני לא מבינה".
"גם אני לא. וגם לא הרופאים. פשוט נעצרתי בשלב כלשהו בין גיל עשרים לשלושים, ונשארתי ככה. זה כנראה סוג של – אה, חלק מהמוזחות הייחודית שלי. זה משנה משהו?"
"אני לא יודעת… כן".
"לא אכפת לך שאני צולע או שעיר, ואפילו לא מהפנים שלי. למה הגיל שלי מטריד אותך? מכל בחינה שיש לה משמעות, אני צעיר".
"זה פשוט לא אותו הדבר", היא אמרה בקול החלטי. "מה אם אף פעם לא תזדקן?"
נשכתי את שפתי. "זה חייב לקרות במוקדם או במאוחר".
"ומה אם זה יקרה מאוחר? אני אוהבת אותך. אני לא רוצה להזדקן לפניך".
"את תחיי עד גיל מאה וחמישים. יש טיפולי הארכת חיים, ואת תעברי אותם".
"אבל הם לא ישאירו אותי צעירה כמוך".
"אני לא באמת צעיר. נולדתי מבוגר".
גם זה לא עבד. היא החלה לבכות.
"זה יקרה בעוד שנים", אמרתי לה. "מי יודע מה יקרה בינתיים?"
זה רק הגביר את הבכי שלה.
מאז ומתמיד פעלתי לפי הרגש. השכל שלי פועל לא רע, אבל אני תמיד משתמש בו רק אחרי שפתחתי את הפה – ובנקודה הזאת בדרך כלל כבר חיסלתי את כל הבסיס לדיון.
וזו אחת הסיבות שבגללן אני מחזיק צוות מיומן, מכשיר קשר טוב, ונמצא בחופשה רוב הזמן.
ישנם דברים שפשוט אי אפשר לפתור באמצעות דיון.
לכן אמרתי, "תראי, גם בך יש איזו השפעה מהאזורים החמים. נדרשו לי ארבעים שנה להבין שאני לא בן ארבעים. אולי גם את כזאת. אני לא סתם ילד מהשכונה…"
"אתה מכיר עוד מקרים כאלה?"
"טוב…"
"אתה לא מכיר".
"אני לא מכיר".
אני זוכר שחשבתי אז שהלוואי שהייתי עכשיו על הספינה שלי. לא ספינת המירוץ הגדולה. רק הגרוטאה הישנה, "ואניטיי הזהובה", אי-שם בנמל. אני זוכר שרציתי לעגון שוב בנמל, לראות אותה שם שוב בפעם הראשונה כדי שאוכל להתחיל הכול מחדש ולספר לה הכול כבר אז, או פשוט לחזור אחורה ולא להזכיר בכלל את גילי.
זה היה חלום נחמד, אבל לעזאזל, ירח הדבש נגמר.
חיכיתי עד שהיא הפסיקה לבכות ועיניה נחו עלי שוב. חיכיתי עוד קצת.
"נו?" שאלתי לבסוף.
"אני די בסדר, תודה ששאלת".
אחזתי בידה הרפויה והרמתי אותה אל שפתי. "רודוס דקטילוס", מלמלתי והיא אמרה, "אולי זה רעיון טוב – שתיסע – לפחות לזמן-מה…" והרוח הלחה שנישאה מעל הגאות נשבה שוב, העבירה בנו צמרמורת והעבירה רעד בידי או בידה – אני לא בטוח איזו מהן. היא הרעידה גם את העלים, והם נפלו על ראשינו.
"הגזמת בנוגע לגילך?" היא שאלה. "אפילו קצת?"
נימת קולה העידה שהדבר הנבון ביותר יהיה לענות בחיוב.
ולכן עניתי "כן", וזו הייתה האמת.
היא חייכה, בטוחה קצת יותר באנושיות שלי.
הא!
אז ישבנו שם, החזקנו ידיים וצפינו בבוקר העולה. כעבור זמן-מה היא החלה לשיר. זה היה שיר עצוב, בן מאות שנים. בלדה. היא סיפרה על מתאבק זקן בשם טמוקלס, מתאבק שמעולם לא הובס בקרב. הוא האמין שהוא גדול המתאבקים עלי אדמות. לבסוף הוא השמיע קריאת תיגר מעל ראש הר, ומכיוון שהמקום היה קרוב מדי לביתם, האלים הגיבו במהירות: למחרת הגיע אל העיר ילד נכה רכוב על גבו של כלב פרא ענקי. הם נאבקו במשך שלושה ימים ושלושה לילות. ובלילה הרביעי שבר הילד את גבו והותיר אותו שרוע בשדה. ובכל מקום שבו נספג דמו בקרקע צמח הסטריג'פלאור, כפי שאמט קורא לו, הפרח שותה הדם הזוחל ללא שורשים כל הלילה בחיפוש אחר רוחו האבודה של האלוף שהתבוסס בדם קורבנותיו. אך רוחו של טמוקלס נעלמה מעל פני האדמה, לכן הפרחים חייבים להמשיך לחפש לנצח. סיפור פשוט יותר מסיפוריו של אייסכילוס, אבל אנחנו אנשים פשוטים יותר משהיינו פעם, במיוחד תושבי היבשה. חוץ מזה, זה לא הסיפור האמיתי.
"למה אתה בוכה?" היא שאלה פתאום.
"אני חושב על הציור שעל המגן של אכילס", אמרתי, "וכמה נורא זה להיות חיית פרא מלומדת – ואני לא בוכה. טיפות טל מטפטפות עלי מהעלים".
"אני אכין עוד קפה".
רחצתי את הספלים בזמן שהיא עשתה זאת, וביקשתי ממנה לדאוג לוואניטיי כשלא אהיה בסביבה ולהעביר אותה למבדוק-יבש אם תבוא להצטרף אלי. היא אמרה שתעשה זאת.
השמש נדדה גבוה יותר בשמים ולאחר זמן-מה הגיע קול מהלומות מהחצר של אלדונס הזקן, יצרן ארונות הקבורה. הרקפות זקפו ראשן והרוח נשאה אלינו את האבקנים שלהן מן השדות. גבוה מעלינו, כמו אות מבשר רע, גלש עטלף-עכביש בשמי היבשת. השתוקקתי לכרוך את אצבעותי סביב קת נשק, להקים רעש ולצפות בו נופל. אך כלי הנשק היחידים שברשותי היו על הוואניטיי, לכן נאלצתי להביט בו עד שנעלם מהעין.
"אומרים שהם לא ילידי המקום", היא אמרה לי והסתכלה עליו עד שנעלם, "שהם הובאו לכאן מטיטאן, לגני חיות ודברים כאלה".
"זה נכון".
"…ושהם השתחררו במהלך שלושת הימים והפכו לפראיים, ושהם גדולים כאן יותר מאשר בעולם שלהם".
"פעם ראיתי אחד כזה שהגיע לאורך עשרה מטרים בכנפיים פרושות".
"הדוד-רבא שלי סיפר לי סיפור שהוא שמע באתונה", היא אמרה, "על אדם שהרג אחד מהם בלי נשק. הוא תפס אותו על המזח שהוא נחת עליו – בפיראוס – ושבר את צווארו בשתי ידיים. הם נפלו מגובה מאה מטרים לתוך המפרץ. האיש נשאר בחיים".
"זה היה לפני הרבה זמן", נזכרתי, "לפני שהרשות החלה במבצע להכחדתם. באותה תקופה הם היו רבים יותר ונועזים יותר. כיום הם מתרחקים מהערים".
"לאיש קראו קונסטנטין, אם אני זוכרת נכון. יכול להיות שזה היית אתה?"
"שם המשפחה שלו היה קראגיוסיס".
"ואתה קראגיוסיס?"
"אם תרצי שאהיה. מדוע?"
"כי לאחר מכן הוא סייע לייסד את תנועת השיבה באתונה, והידיים שלך חזקות מאוד".
"את שייכת לתנועת השיבה?"
"כן. ואתה?"
"אני עובד ברָשות. אין לי דעות פוליטיות".
"קראגיוסיס פוצץ אתרי נופש".
"נכון".
"אתה מצטער שהוא פוצץ אותם?"
"לא".
"אני לא יודעת עליך הרבה דברים, נכון?"
"את יודעת עלי הכול. רק תשאלי. אני אדם פשוט למדי. המונית המעופפת שלי מגיעה".
"אני לא שומעת כלום".
"עוד מעט תשמעי".
לאחר רגע היא הגיעה בגלישה בשמים לכיוון קוס ואיתרה את האות שהפעלתי בקצה הפאטיו. קמתי והקמתי אותה על רגליה לקול הזמזום השקט שהשמיעה המונית – רחפת רדסון: ספינה קלה שקופה באורך שישה מטרים, עם תחתית שטוחה וחזית בולטת.
"אתה רוצה לקחת איתך משהו?" היא שאלה.
"את יודעת שכן, אבל אני לא יכול".
הרחפת נחתה וצדה נפתח. הטייס מרכיב המשקפיים הפנה אלינו את ראשו.
"יש לי הרגשה שאתה דוהר אל הסכנה", היא אמרה.
"אני לא חושב ככה, קסנדרה".
שום לחץ או טיפול רפואי לא יוכלו להחזיר את הצלע האבודה של אדם למקומה, תודה לאל.
"היי שלום, קסנדרה".
"היה שלום, קליקנזרוס שלי".
וכך נכנסתי אל הרחפת וזינקתי לשמים, ממלמל תפילה לאפרודיטה. מתחתי נופפה קסנדרה לשלום. מאחורי הידקה השמש את רשת האורות שלה. דהרנו מערבה, וזה המקום הנכון לשינוי נושא אלגנטי, אבל אין כזה. בין קוס לפורט-או-פרינס היו ארבע שעות, מים אפורים, כוכבים חיוורים והעצבים שלי. להתבונן באורות הצבעוניים…
ההיכל היה מלא באנשים דוחים, ירח טרופי גדול זרח מעל ונראה כאילו הוא עומד להתפוצץ, והסיבה שיכולתי לראות את שני המראות גם יחד הייתה שהצלחתי לפתות את אלן אמט לצאת למרפסת והדלתות היו פתוחות מעט.
"ברוך שובך לעולם החיים", היא בירכה אותי בחיוך קלוש. "נעדרת כמעט שנה, ולא קיבלתי אפילו כרטיס ברכה עם איחולי החלמה מציילון".
"היית חולה?"
"יכולתי לחלות".
היא הייתה קטנת קומה, וכמו כל שונאי אור היום הייתה חיוורת תחת האיפור. היא הזכירה לי בובה מכנית עם מנגנון מקולקל – חיננית וקרירה, נכונה לבעוט לאנשים בביצים ברגע שהם הכי פחות מצפים לכך; והיו לה הרבה מאוד שערות בגוון חום-כתום, שנקלעו בסרט קשור בקשר גורדי שתסכל אותי כאשר ניסיתי להתיר אותו בדמיוני; עיניה היו בכל צבע שהתחשק לאל שאותו העדיפה באותו יום – אני כבר לא זוכר בדיוק, אבל הן תמיד כחולות, עמוק בפנים. היא לבשה משהו חום-ירוק, גדול מספיק כדי להקיף את גופה כמה פעמים עד שנראתה כמו גבעול חסר צורה, וזאת הייתה הונאה חזותית גסה, אלא אם כן היא הייתה שוב בהיריון, והטלתי בזה ספק.
"אם כן, החלמה מהירה", אמרתי, "אם את חולה. לא הגעתי לציילון. רוב הזמן הייתי בים התיכון".
תשואות נשמעו מבפנים. שמחתי שאני בחוץ. השחקנים סיימו זה עתה להעלות את "נשף המסכות של דמטר" מאת גרבר, שכתב אותו לכבוד האורח הווגאני; העסק היה באורך שעתיים, וגרוע. פיל היה מלומד ודליל שיער ובהחלט נראה מתאים לתפקיד, אבל היה לנו מחסור די רציני במועמדים לתפקיד משורר החצר ביום שבחרנו בו. הוא היה נתון להתקפי רבינדראנאת' טאגור וכריס אישרווד – כתיבת אפוסים מטאפיזיים ארוכים ותרגילי נשימה יומיים על החוף. חוץ מזה, הוא היה די בסדר.
התשואות גוועו ושמעתי את רעד הזכוכית של מנגינת הדלינסטרה ואת קולן של השיחות המתחדשות.
אלן נשענה על המעקה.
"שמעתי שאתה די נשוי בימינו".
"זה נכון", אמרתי, "וגם די מוטרד. למה קראתם לי?"
"שאל את הבוס שלך".
"שאלתי. הוא אמר שאני עומד להדריך. מה שאני רוצה לדעת זה למה? ואני מתכוון לסיבה האמיתית. חשבתי על זה, וזה נהיה מוזר עוד יותר".
"מאיפה אני אמורה לדעת?"
"את יודעת הכול".
"אתה מעריך אותי יותר מדי, יקירי. איך היא?"
משכתי בכתפי.
"כמו בת ים, אני חושב. למה?"
היא משכה בכתפיה.
"סתם סקרנות. כשאתה מתאר אותי לאנשים, למי אתה אומר שאני דומה?"
"אני לא מספר לאנשים שאת דומה למשהו".
"נעלבתי. אני חייבת להיות דומה למשהו, אחרת אני ייחודית".
"זה העניין, את ייחודית".
"אז למה לא לקחת אותי איתך בשנה שעברה?"
"כי את טיפוס חברתי, ואת צריכה עיר הומה מסביבך. את יכולה להיות מאושרת רק כאן, בפורט".
"אבל אני לא מאושרת כאן בפורט".
"את פחות אומללה כאן בפורט לעומת כל מקום אחר בעולם הזה".
"יכולנו לנסות", היא אמרה והפנתה אלי את גבה כדי להתבונן במדרון שירד לכיוון האורות באזור הנמל.
"אתה יודע", היא אמרה כעבור כמה דקות, "אתה מכוער כל-כך שזה מושך. זה חייב להיות העניין".
ידי נעצרה באמצע הדרך, סנטימטרים ספורים מהכתף שלה.
"אתה יודע", היא המשיכה בקול שטוח, חסר רגשות, "אתה סיוט בדמות אדם".
הורדתי את ידי וגיחכתי באי-נוחות.
"אני יודע", אמרתי. "חלומות נעימים".
התחלתי להתרחק והיא אחזה בשרוול שלי.
"חכה!"
הפניתי את מבטי אל ידה, ואז לעיניה, ואז שוב אל ידה. היא הניחה לי.
"אתה יודע שאני לעולם לא אומרת את האמת", היא אמרה. אחר כך צחקה את הצחוק השברירי שלה.
"…ואני חושבת שיש משהו שאתה צריך לדעת על הטיול הזה. דונלד דוס-סנטוס נמצא כאן, ואני חושבת שהוא עומד להצטרף".
"דוס-סנטוס? זה מגוחך".
"הוא נמצא עכשיו בספרייה, עם ג'ורג' ואיזה ערבי גדול".
הפניתי את מבטי ממנה אל הנמל והבטתי בצללים האפלים, האטיים, שנעו ברחובות החשוכים כמו מחשבותי.
"ערבי גדול?" שאלתי לבסוף. "ידיים מצולקות? עיניים צהובות? קוראים לו חסן?"
"כן, זה הוא. פגשת אותו?"
"הוא ביצע עבורי כמה עבודות בעבר", אישרתי.
חייכתי למרות שדמי קפא, כי אני לא אוהב להניח לאנשים לדעת מה אני חושב.
"אתה מחייך", היא אמרה. "על מה אתה חושב?"
ככה היא.
"אני חושב שאת לוקחת דברים ברצינות רבה יותר מכפי שחשבתי".
"שטויות. אמרתי לך לעתים קרובות שאני שקרנית ופחדנית. בדיוק לפני שנייה, למעשה – וזאת הייתה בסך הכול התייחסות לתקרית קטנה במלחמה גדולה. צדקת כשאמרת שאני אומללה פחות כאן מאשר בכל מקום אחר בעולם הזה. אז אולי תוכל לדבר עם ג'ורג' – לשכנע אותו לקבל עבודה על טיילר או בקאב? מה דעתך?"
"כן", אמרתי. "בטח. אין בעיה. פשוט ככה. אחרי שאת ניסית במשך עשר שנים. מה שלום אוסף הג'וקים שלו?"
היא פחות או יותר חייכה.
"הוא גדל", היא השיבה, "בצעדי ענק ובצעדים קטנים. יש גם דבורים וזחלים – וחלק מאותם זחלים הם רדיואקטיביים. אני אומרת לו, 'ג'ורג', למה שלא תתעסק עם אישה אחרת במקום לבלות את כל הזמן שלך עם הג'וקים האלה?' אבל הוא רק מניד את הראש ועושה פרצוף נחוש. ואז אני אומרת, 'ג'ורג', מתישהו אחד מהמגעילים האלה ינשוך אותך עד שתהיה אימפוטנט. מה תעשה אז?' ואז הוא מסביר לי שזה לא יכול לקרות, ומרצה לי על רעלים של חרקים. אולי הוא בעצמו חרק ענקי במסווה. אני חושבת שהוא שואב עונג מיני מהצפייה בהם מתקבצים ביחד במכלים האלה. אני לא יודעת מה עוד –"
התרחקתי ממנה והתבוננתי לתוך ההיכל, כי הפנים שלה כבר לא היו הפנים שלה. רגע לאחר מכן היא צחקה. פניתי לאחור והנחתי יד על כתפה.
"בסדר, אני יודע יותר ממה שידעתי קודם. תודה. אראה אותך בקרוב".
"לחכות?"
"לא. לילה טוב".
"לילה טוב, קונראד".
הלכתי משם.