אזהרה: הביקורת כוללת ניתוח של דמויות וארועים מהספר. הפרטים שמוזכרים בה עלולים לקלקל לחלק מהקוראים את חוויית הגילוי הראשוני.
בתווך בין המדע הבדיוני לספרות ההיסטורית ניצבים סיפורי המסע בזמן. השילוב בין הז'אנרים טבעי ופשוט בדרך כלל: אדם מההווה או מהעתיד נוסע אל העבר ועובר בו הרפתקאות. ברקע נחשפת בפני הקורא המציאות החברתית או הפוליטית של התקופה ההיסטורית העומדת בלב עלילת הספר. כך עשה מרק טווין כבר ב"ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור", וכך עשו רבים וטובים אחרים, עד לקוני ויליס ב"ספר יום הדין".
קיוורין אנג'ל, גיבורת הספר, היא דוקטורנטית להיסטוריה מאוניברסיטת אוקספורד בסביבות אמצע המאה הנוכחית. חלומה הוא לצאת למשימת מחקר במאה ה-14. לדאבונה היא יודעת שהסיכויים שהמסע יאושר לה אפסיים עד לא-קיימים. ימי הביניים, ובמיוחד המאה הזו, נחשבים מסוכנים מדי למשימות, ובוודאי לנשים.
הפתח להגשמת חלומה מגיע בדמות היעדרו של מר בייסינגיים, איש המנהלה הבכיר שבסמכותו לאשר משימות. ממלא המקום שלו, אדם בשם גילכרייסט, הוא טיפוס שאפתן והרבה פחות שקול מהבוס הנעדר, והוא משתוקק שההישג הנדיר, משימת חקר ראשונה באנגליה של ימי הביניים, יהיה רשום על שמו. תחת חסותו קיוורין יוצאת אל העבר, במסווה של בת אצולה כפרית. מרגע זה והלאה העניינים יתחילו להסתבך.
המאה ה-14 היא המאה של מגפת הדבר שקטלה כמחצית מאוכלוסיית אירופה. על פי התוכנית קיוורין אמנם אמורה להגיע לאנגליה שנית רבות אחרי התפרצות המגפה, אבל תוכניותיה משתבשות. בדרי, הטכנאי שמשגר אותה אל העבר, מתמוטט מיד אחרי השיגור ומתברר שהוא החולה הראשון במגפת שפעת קטלנית שפורצת באוקספורד של העתיד. בגלל המחלה, מתברר באיחור רב שהשיגור של קיוורין השתבש והיא הגיעה אל השנה הלא נכונה. עד מהרה המאמץ להחזיר את קיוורין בשלום יתנגש עם ההשלכות החמורות של המגפות המשתוללות בעבר ובעתיד.
זמן קצר אחרי השיגור קיוורין מתמוטטת אף היא מאותה מחלה שפגעה בבדרי. כשהיא מתעוררת היא מוצאת את עצמה בביתה של משפחת אצולה כפרי. היא חולה מאוד, מתקן התרגום שלה לא מצליח לפענח את ההיגוי האמיתי של האנגלית התיכונה, והיא אינה נמצאת במקום או בשנה שאליהם ציפתה להגיע. אם לא די בכך, אם המשפחה שקיבלה אותה לביתה חושדת בה שזהותה אינה כפי שאמרה לה, וקיוורין תקועה ללא מוצא. היא אפילו לא יודעת איפה נמצאת קרחת היער שממנה היא אמורה להשתגר בתום המשימה. כשהמוות השחור מגיע אל הכפר, קיוורין נאלצת למצוא בתוכה את הכוחות לנסות להציל את חייהם ואת כבודם של החולים בעבר שאינו ניתן לשינוי.
הכתיבה של קוני ויליס מרשימה, דבר שמתבטא בראש ובראשונה בעיצוב הדמויות. קיוורין היא דמות עגולה ומעוררת הזדהות, שעוברת תהליך מרתק של התבגרות במהלך הספר, והופכת מנערה שאפתנית לאישה שמקבלת החלטות קשות ומשלימה עם מקומה בעולם. גם שאר הדמויות הן אנשים שלמים, מורכבים ואמינים. הספר גדוש אנשים טובים, שאפתנים, נודניקים, קנאים, אוהבים, שונאים, וכל מה שאנושי – הן בעבר והן בעתיד.
עבר ועתיד, משום שהמסע בזמן מאפשר לוויליס לעשות דבר שאותו לא יכלה לעשות אילו הייתה כותבת ספרות היסטורית. היא מעמתת בספר בכשרון רב בין חשכת ימי הביניים לבין עתיד של קידמה ונאורות, ומגלה שביסודו של דבר, האנשים תמיד נשארים אנשים. אותם חסרונות, אותם אתגרים ואותם רגעי גדולה ושפל מתגלים הן בעבר והן בעתיד.
בעתיד, אנשים טובים ואנשים קטנוניים ורעים מתמודדים, איש איש בדרכו, עם הפחד ועם בלבול המערכות שיצר מצב החירום. אנשים אוהבים, אנשים נותנים מעצמם ברגעים הקשים, אנשים מנסים לתחמן את המערכת, ובכלל, מתנהגים בדיוק כפי שהיינו מצפים מהם, לטוב ולרע, עם כל המורכבות האנושית.
בעבר – אותו דבר. בעוד המגפה מתפשטת, מתגלים בכפר רגעי חסד רבים, לעתים במקומות לא צפויים. בה בעת, אחרים, שהם לא פעם דווקא אלה שהיו צריכים לסייע יותר מכול, בורחים, נעלמים, או מביאים את האסונות בעצמם.
קיוורין, התקועה בתקופה לא לה ובמקום לא לה, זקוקה לעזרה, אך אין מי שיעזור. במידה רבה מצוקתה אופיינית לכל הדמויות בספר. כולן מחפשות ללא הועיל את האב שיושיע אותן ממצוקתן. ראשית נעלם בייסינגיים, שהלך לדוג ואי אפשר לאתר אותו. אחריו חולה דנוורת'י, ששימש כמדריך הרוחני של קיוורין, ולכן גם הוא אינו יכול לשלוח לה עזרה. גם בעבר המצב דומה – אבי המשפחה יצא לאוקספורד ולא חזר. אשתו ובתו מנסות בינתיים להסתדר כמיטב יכולתן. כשאנשי כמורה בכירים מגיעים אל הכפר הם מתגלים כחבורה עלובה ומושחתת שאינה כשירה לשמש כמדריכים רוחניים של ממש.
ככל שהמגפה מתפשטת, מתברר יותר ויותר שגם אלוהים, האב הגדול באמת, נטש את אנגליה. אין מי שיגן על החולים. או כמעט שאין. העזרה היחידה באה מהאנשים הפשוטים, ובמיוחד מכומר הכפר, חסר ההשכלה, האב רוש. חרף עליבותו, רוש מתגלה כאציל אמיתי, והופך לידידה היחיד של קיוורין במציאות העוינת שאליה נקלעה. יחד הם מנסים להציל את החולים, ויחד הם מצליחים במשימה אחרת – לשמור על צלם האנוש של החולים. בכוח אישיותם, הם מונעים מהכפר להידרדר לכאוס שכבר מקומות רבים אחרים באנגליה: החולים בכפר טופלו והמתים נקברו, בשעה שבמקומות אחרים, כמו שהומחש בצורה חיה מאוד לקראת סוף הספר, הניחו לחולים להתגולל ברחובות, וגרוע מכך.
רוש (או רשוֹ, וכמה צורות כתיב נוספות) הוא גם שמו של הקדוש הנוצרי המגן על חולי הדבר, והאב רוש בספר אכן נאמן לשמו. למרות חספוסו, ולמרות הזלזול שהוא מקבל זוכה מאם משפחת האצילים השולטת בכפר, רוש הוא קדוש אמיתי, במובן החילוני ביותר של המילה – אדם עני ועניו, מסור לתפקידו ולקהילתו, מתעמת בין אמונה טהורה וספק, ומסכן את חייו ללא כל התלבטות או חרטה כדי לעזור לצאן מרעיתו.
כקדוש, רוש תופס מקום מרכזי בעיסוקה הרב של ויליס בדת ובנצרות. בעצם אישיותו, ובניגוד לכמרים המשכילים שהביאו את הדבר אל הכפר, הוא משמש עבור ויליס ככתב אישום נגד הדת הממוסדת ובעד האמונה הטהורה. אמונתו באל, ואמונתה של קיוורין בבואו של דנוורת'י, הם הדבר שמאפשר לשניהם לתפקד גם כשכלו כל הקצים. שניהם גם כמעט יאבדו את אמונתם בשיא המגפה, אך ימצאו את אמונתם מחדש. לא בכדי שורת הסיום של הספר היא "ידעתי שתבוא" – אלוהים, או דנוורת'י, בושש לבוא בזמן המגיפה, אך הוא לא נעלם לגמרי.
הקבלות נוצריות נוספות לא חסרות. בייסינגיים הוא בלי ספק אלוהים שהלך לדוג. אולי הוא פשוט ה-Fisher King. בהיעדרו, לא ניתן היה לתקן את המצב, במאה ה-14 ובמאה ה-21 גם יחד. דנוורת'י, שמשמש עבור קיוורין כדמות אב לכל אורך הספר, יכול אולי לגלם בדמותו את דמות "האב" מתוך השילוש הקדוש, ואכן גם הוא נעדר רוב הספר, או לפחות חולה מאוד. גם פעמונים משחקים תפקיד חשוב בספר, כביטוי לאמונה ולהעלאת נשמות המתים.
המסר הדתי של ויליס, בסופו של דבר, הוא כתב אישום נגד היעדרותו או בריחתו של האל בשעות הקשות. יותר מכך, האישום בספר מופנה נגד הממסד הדתי בפרט, ונגד מקיימי המסורת והכללים בפרט, בעבר ובעתיד. הן הכמרים והן גילכרייסט מחזיקים בספר כוח עליון ללא אחריות אמיתית, ומועלים בסמכות שניתנה להם. מנגד, "האנשים הקטנים" מוצאים כוח באמונה הטהורה, ומפגינים את היוזמה, האומץ, החמלה והמחשבה החסרים לבעלי הכוח המוסדי. האומץ, החמלה והתבונה של קיוורין אפשרו לה להכניס אנושיות למצב לא-אנושי. האומץ והיוזמה של ילד קטן הביאו להצלתה. החמלה והאמונה של רוש הפכו אותו לקדוש אמיתי.
[ותודה מקרב לב לאילן אשכולי, לדידי חנוך ולפורום IOL המנוח על הדיונים המרתקים ששימשו השראה לביקורת זו].
מבלי להכנס לכלל הנושאים המועלים בספר המשובח הזה, אותי שבה במיוחד התחקיר העמוק. ההתמודדות עם המגיפה בעתיד קרובה מאד לצורה בה אנשים אמיתיים יתמודדו עם מגיפות כיום, והתיאור של המגיפה במאה ה 14 גם כן נאמן למציאות (כפי ששרדה בכתבים מהתקופה ההיא).
הספר מושקע וכלל תחקיר רב, אבל הביקורת הייתה מהנה יותר לקריאה.
ספר נפלא-משלב שני דברים שאני אוהב-מד"ב והיסטוריה.התאור של חיי היום-יום במאה ה- 14 ריאלי מאד ונפלא וקרוב לודאי מבוסס על מחקרים.
מומלץ
ספר טוב, ארוך- אבל טוב
את 200 העמודים הראשונים בלעתי רק כדי להבין לאיפה בדיוק היא הגיעה.
אהבתי את המעבר בין המאה ה-14 למאה ה- אין לי מושג איזה מאה זה, אבל משהו כמו 200 שנה מהיום…. לפעמים היה קשה להחליט איזה קו עלילתי יותר מעניין.
ספוילר:
////
////
למרות זאת הרומנטיקנית שבי התאכזבה שרוש מת, די קיוויתי שהם ימצאו דרך להגיע יחד לתקופתה של קיורין והיא תוכל ללמד אותו על פלאי הטכנולוגיה והמודרניזציה. זה היה המוות הכי לא צפוי בספר.
כמו כן רציתי לציין משהו מעניין:
בזמן המגפה המשרתת של המשפחה ברחה, השאירה את כולם מאחור להאבק בפחדים ובמחלות ונעלמה, קיורין מציינת ש(ואני לא אומרת את זה מדויק בכלל, אבל הרעיון נשאר) אם כל האנשים הטובים של התקופה מתו ורק הפחדים שברחו נשארו לאייש את הטירות העזובות שאחרי המגפה , אין פלא שימי הביניים היו חשוכים אם אלו האנשים שלקחו תפקידים בחירים בעדרם (מותם) של המנהיגים האמיתיים.