במהלך שיחה עם חברים על רעיון לסיפור פנטסיה עלה בדעתי שאין כמעט גיבורות בספרי הפנטסיה, ושהגיבורות המעטות שקיימות ממלאות בדרך כלל תפקיד שולי לצד הגיבור. המגמה הזאת ברורה מאד בספרים הגנריים של הפנטסיה הקלאסית – מ"שר הטבעות" (שם התפקיד שייחד טולקין לנשים הבודדות שיצר יכול לשמש כנושא למאמר נפרד) דרך הסדרות האינסופיות של וויס והיקמן ועד סדרת "המגדל האפל" של סטיבן קינג. בכל הספרים הללו התפקיד של הנשים מוגדר מאד והעלילה הראשית לעולם אינה נעה סביבן. בשנים האחרונות, לעומת זאת, ניכרת מגמה של שינוי בחלק מהספרים החדשים. בקורליין של ניל גיימן, למשל, הגיבורה הראשית היא ילדה והעלילה סובבת כולה סביבה.
מאמר זה נולד במקור כאשר קיבלתי על עצמי לכתוב ביקורת על הספר "אבארט" של קלייב בארקר. קצת אחרי קריאת "אבארט" קראתי את "המצפן הזהוב", הספר הראשון בטרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן ומצאתי עצמי משווה בין שתי הדמויות הראשיות בספרים הללו. אחרי הכל, גיבורות שני הספרים הן נערות צעירות (בערך בגיל 12) שבאות ממשפחות לא "נורמליות" ושתיהן מגלות עולם השונה לחלוטין מעולמן שלהם. חרף קווי הדמיון הללו, ניכרים בספרים הבדלים ברורים בהתפתחותן של הבנות ובמקומות שאליהם בחרו הסופרים להוביל אותן.
ספרות הפנטסיה הרבתה לעסוק בילדים במעבר בין ילדות לבגרות. פיטר פן והארי פוטר, דורותי של "הקוסם מארץ עוץ" והילדים של נרניה, בכולם הגיבורים הם ילדים שמגלים את עולם המבוגרים. בנקודה זו "אבראט" ו"המצפן הזהוב" אינם שונים מקודמיהם. אבל הבחירה בבנות והמסעות השונים שעוברת כל אחת מהן מבדילים את הספרים מיתר ספרי הפנטסיה – וזה מזה.
סיפורים על חבורת צעירים היוצאת להציל את העולם נפוצים מאוד בספרות הפנטסיה. ב"כישור הזמן" של רוברט ג'ורדן, למשל, הצעירים נאלצים לשאת בנטל הצלת העולם ומותירים ללוחמים המנוסים תפקיד משני, ואילו בסדרת ספרי טרן של לויד אלכסנדר מסופר על נער החווה צמא להרפתקאות שיצא לחפש חזירה ומצא מלוכה. למעשה, התבנית קדומה אף יותר – עוד בספר שמואל א' ניתן למצוא את סיפורו של הנער דוד שאחיו הגדולים יצאו למלחמה והוא נשאר בבית לבצע את המטלות היומיומיות המשמימות עד שנאלץ בכורח הנסיבות לצאת ולנצח במלחמה. לנו, הקוראים השקועים בחיי היומיום, קל יותר להזדהות עם הגיבורים הפשוטים, נערים צעירים בתחילת דרכם, לא מנוסים, הלומדים על עצמם ומגלים את כוחם האמיתי תוך כדי שורה ארוכה של הרפתקאות.
אם כך, מה מחדשים פולמן ובארקר? בראש ובראשונה החידוש טמון בבחירתם בבנות לגיבורות ספריהם, נשים מובילות ולא מובלות, שנטל העולם מונח על כתפיהן. החידוש עצום.
הסיפור הבסיסי משותף. נערה, ספק ילדה ספק אישה, מוצאת את עצמה נלחמת על חייה ועל גורל עולמה, בסביבה זרה עם אויבים שזהותם אינה ידועה. קנדי קווקנבוש נכנסת לעולם הנקרא "אבראט" – עולם השונה לגמרי מעולמה המוכר, מביתה בעיירה אמריקאית בשם תל-עוף במינסוטה. ליירה בלאקווה לעומתה, נשארת בעולמה אבל נוסעת עד לקוטב הצפוני, שם היא פוגשת דובים מדברים, שבטי נוודים, מכשפות ויצורים אחרים.
מה משותף לשתי הצעירות? ומה מבדיל ביניהן?
קנדי היא תלמידת בית ספר שחיי העיירה השלווים משעממים אותה עד יאוש. אביה הוא שיכור מובטל שמכה אותה לעתים מזומנות, אחיה צעירים ואינם רלוונטיים לסיפור ואילו אמה טרודה בבעיות הבית: פרנסה, נקיון ובניסיונות להרגיע את הבעל השיכור. קנדי מרגישה שחייב להיות עוד משהו בחייה, ואת ההרפתקה שלה היא מוצאת באבראט – עולם המתגלה לה דרך מגדלור נטוש בקצה העיירה. היא נכנסת לאבראט, עוברת שלל הרפתקאות ומגלה בהדרגה כי שורשיה נטועים בעולם זר ומוזר זה. אולי היתה שם בגלגול קודם?
ליירה בלאקווה, מנגד, היא יתומה צעירה שגדלה בחסות המרצים הנכבדים של קולג' ג'ורדן באוקספורד. היא מעבירה את זמנה בליכוד ילדי הקולג' למלחמה נגד ילדי העיר או נגד אויב המשותף לשניהם – ילדי הסוענים (מעין צוענים השטים בתעלות אנגליה). היא גדלה ללא מסגרת של לימודים או משפחה, פרט לביקוריו החטופים של דודה עזריאל. הסביבה הבטוחה בה גדלה ליירה מתערערת כאשר ילדים מתחילים להיחטף. החוטפים מכונים "אכלנים" ואיש אינו יודע מה הם עושים עם הילדים ולאן הם לוקחים אותם. ליירה יוצאת להציל את הילדים ומגיעה בעקבות האכלנים עד הקוטב הצפוני. כמו קנדי החשה שמקומה הוא באבראט, גם ליירה מרגישה משיכה מוזרה אל הקוטב ואל זוהר הצפון.
שתי הגיבורות הן בנות צעירות, בגיל בו ילדה הופכת לנערה, שתיהן באות מסביבה משפחתית שאינה מתפקדת, שתיהן חשות כמיהה למשהו מעניין יותר שיתן טעם לחייהן, ושתיהן מרגישות "בבית" בעולם החדש אליו הגיעו.
קשה לומר שספריהם של בארקר ופולמן, השונים מאד זה מזה הביאו לחידוש מהותי בספרות הפנטסיה שגיבוריה הם ילדים. למעשה, כמעט ואין חידוש בספרים: שניהם מאמצים את התבנית הקלאסית של הגיבור היוצא לגלות את העולם ומגלה את האמת של עצמו, והחידוש המהותי היחיד הוא שבמקום ילד או גבר צעיר הוצבה בתפקיד הגיבור ילדה. העובדה שהן מצליחות לגבור על המכשולים בדרכן אינה קשורה מהותית לנשיותן.
על השייכות של קנדי לאבראט לומד הקורא כבר מהפרק הראשון. לקראת סופו, האמת (או חלקה לפחות) נחשפת גם בפני קנדי עצמה. השייכות של קנדי לא נעלמת גם מעיני הרודפים אחריה, שמתפלאים על הקלות בה הסתגלה הילדה לחיים הדמיוניים של אבראט. האמת על מוצאה של ליירה (ואולי הסבר על משיכתה לקוטב הצפוני) מתגלה באמצע הספר, כאשר ליירה לומדת מפי מנהיג הסוענים מיהם הוריה האמיתיים. מרגע שהצעירות עוזבות את ביתן, המשפחה נותרת מאחור. לליירה, שגדלה ללא הורים, קל יותר להמשיך כי אין לה למי להתגעגע ואילו קנדי, שסבלה מאביה, חושבת לפעמים על הבית שהותירה מאחור, מודעת לכך שאולי לא תחזור אליו לעולם, ומשלימה עם כך בהדרגה, אך בלי קושי מיוחד.
קנדי נכנסת לאבראט בעקבות ג'ון שדון, יצור מוזר שנושא על קרניו את אחיו. במהלך המסע היא פוגשת יצורים שעוזרים לה ומלמדים אותה על העולם אליו הגיעה: סמואל קלפ מלמד אותה על האיים ממנו מורכבת אבראט (כל אי מייצג שעה ביום) ואילו ג'ימוטי, חתול הזפת, מסביר לה את המצב באבראט, ועל התחושה כי דברים משתנים לרעה ושאין מי שיציל את האיים.
אך תפקידה של הגיבורה הוא להציל את האיים וזוהי התכלית העיקרית שלמענה הובאה לשם. אחרי הכל, על הילדה להתבגר ולגלות את מקומה – המרכזי – בעולם. לשם כך עליה להתמודד, ולגבור (כן ניתן לקוות) על כוחות הרשע האורבים לה בדרכה.
את כוחות הרשע של אבראט מייצגות בעיקר שתי דמויות: כריסטופר צלמון, שר חצות הלילה, ורוג'ו פיקסלר, איש העסקים שמנסה לגזול את כל הקסם של העולם. צלמון עצמו הוא דמות מעניינת במיוחד, מכיוון ששר חצות הלילה מוגדר בעצם מהותו כרוע המשלים את הטוב, ולטוב אין קיום בלעדיו. ג'ימוטי מסביר זאת כך, "החשכה מילאה תפקיד מאז ומתמיד. בלעדיה, איך היינו יודעים מתי אנחנו צועדים באור?"
רוג'ו פיקסלר לעומתו, הוא דמות מפוקפקת שאם מזימתו תצליח הרי המאזן הטבעי שבין טוב ובין רע יופר לחלוטין, כל הקסם יעלם ואנשי אבראט יהיו נתונים לשליטתו ולשליטת הסמים שהוא מפיץ. פיקסלר מייצג את הגלובליזציה המערבית. מילים גדולות בשביל ספר ילדים, אבל בארקר מיטיב להציג את פיקסלר ואת מעשיו בצורה ברורה: הם תרבות הג'אנק האמריקאית – מסעדות מזון מהיר, שתייה קלה, קסם זול, ייצור המוני והכל מאחורי פנים מחייכות של ילד תמים, סמלה המסחרי של החברה של פיקסלר.
גם עולמה של ליירה ב"מצפן הזהוב" עומד בפני שינוי, אבל הקורא הוא זה שלומד על השינוי משיחות שנערכות בין ראשי הקולג' ומבוגרים אחרים, ואילו ליירה נותרת בבורות יחסית על מקומה בעולם. תחבולות השלטון אינן מתרחשות ברמתה של ליירה. מבחינתה, היא רק יוצאת להרפתקה בנסיון להציל את חבריה החטופים. אף על פי שהיא משחקת תפקיד חשוב במזימות הנרקמות על ידי ארגונים שונים, אלו אינן נחשפות בפניה.
בעולמה של ליירה הדברים אינם כה מופשטים. לא תמיד ברור מי הם הרעים ומי הם הטובים. אנשים שמעשיהם נראים רעים בעיני ליירה, מתברר כי מניעיהם היו לטובתה, ואילו חלק מהאנשים בהם בטחה בוגדים בה. ראש הקולג' מנסה להתנקש בחיי דודה של ליירה, האם הוא האיש הרע של הסיפור? ומה עם גברת קולטר שחוטפת ילדים אבל מטפלת בליירה ושומרת עליה?
כל דמות שמייצגת את הממשל – אנשי אקדמיה, החברה הגבוהה של לונדון, אנשי החברה הארקטית הם אנשים דואליים שלא ידוע לבטח אם הם פועלים לטובתה של ליירה או לרעתה. היחידים בהם היא יכולה לבטוח בלב שלם הם הסוענים – קהילת נוודים החיה על גבי סירות נהר. כמו הצוענים של עולמנו, הסוענים נחשבים מוקצים מהחברה ונרדפים על ידי המשטרה.
כאמור, רבים מספרי הפנטסיה המוכרים מספרים על חבורות היוצאות למסע משותף. כאן, לעומת זאת, אין לבנות חבורה קבועה אליה הן יכולות להצטרף. כל אחת מהן תמצא את עצמה מתלווה מפעם לפעם לחברים אלה ואחרים, אך ביסודו של דבר מדובר במסע פרטי שלהן ובהתמודדות פרטית שלהן. לעתים הן נאלצות להתקדם הלאה לבד בלי לדעת מה עלה בגורל חבריהן. שתיהן מגלות שבכוחן לעשות דברים שמעולם לא למדו לעשות, כמו לקרוא מכשירים מוזרים ולהשתמש בכוחות כישוף.
בפני הגיבורות עמדה הבחירה – להישאר בבטחה של הבית והסביבה המוכרים או לצאת למסע אל הלא נודע. לא סופה מסתורין בקנזס סחפה אותן למסע ושום גורם זר לא חטף אותן או אילץ אותן לצאת. הבחירה היתה שלהן, ושלהם בלבד, והן בחרו את בחירתם מתוך הכרה שאולי לא יחזרו לעולם. קנדי עומדת על חוף ים איזבלה, מביטה לעבר תל עוף, העיירה שלה, ומבינה שאין לה מה לחפש שם. ג'ון שדון הזהיר אותה מפני הסכנות המצפות לה באבראט אבל היא מעדיפה להצטרף אליו ובלבד שלא תחזור לחיי השגרה המשעממים ואל המשפחה הלא מתפקדת. ליירה, לעומתה, מבקשת מהסוענים להצטרף אליהם למסע אל הקוטב כדי להציל את חבריה החטופים. בקשתה נענית כאשר היא מוכיחה את יכולתה להשתמש במכשיר מדעי קסום לניבוי עתידות.
למרות הבחירה, שנראית לגיבורות כבחירה אישית שלהן, היה זה גורם אחר – גורל, או שמא כוח עליון – שדחף אותן לצאת למסע. לשתי הגיבורות יש תפקיד חשוב בהצלת העולם שלהן ותפקיד זה נחשף בצורה חלקית בפניהן או בפני דמויות אחרות. קנדי שומעת על תפקידה מפיו של חתול הזפת שתוהה אם היא האחת שתציל את אבראט מידיו של פיקסלר. היא פוגשת גם שלוש קוסמות המגלות לה כי היא שייכת לאבראט יותר משחשבה ואפילו שר חצות הלילה מרגיש שהוא מכיר את הילדה. המכשפות מהצפון רואות בליירה דמות חשובה שיכולה להציל את העולם, אבל הן מזהירות מפני התערבות בגורל הילדה – אין להסביר לה את גורלה, אלא עליה לגלות אותו בכוחות עצמה, וכל בחירה שתעשה תצטרך לבוא ממנה ולא מתוך רצון לממש יעוד זה או אחר.
עם כל קווי הדמיון בין שתי הגיבורות, העלילות של שני הספרים מאד שונות. נדמה כי סדר היום של כל אחד מהסופרים שונה מאוד מזה של חברו.
פיליפ פולמן מציג ב"מצפן הזהוב" עולם הדומה מאד לעולמנו בשלהי המאה התשע-עשרה. הקולג' מתואר שם בצורה מפורטת וכך גם חיי הסוענים וחיי החברה הגבוהה בלונדון. במקביל, הבדלים דקים, השזורים היטב בעלילת הספר, מראים שאין זה עולמנו: אין בו, למשל, שימוש בחשמל אלא בעמבר ובנפטא ואילו הכס הקדוש יושב בז'נבה ולא בותיקן.
פולמן טווה את העלילה באטיות, שוזר בתוכה דמויות משנה רבות, שתפקידן לא תמיד ברור – האם הן לצידה של ליירה או שהם מחפשים את רעתה? ואולי גורלה כלל אינו מעניין אותם והיא רק כלי בדרך להשלמת המשימה. ומהי אותה משימה? מה מנסה קבוצת האכלנים להשיג? לשם מה הם זקוקים לילדים קטנים? כיצד המכשפות קשורות לכל הסיפור? ומה באמת מנסה לעשות לורד עזריאל, דודה של ליירה? פולמן מפזר רמזים לאורך כל הספר והקורא נשאר תמיד מתנדנד – מי הם הטובים בספר ומי הם הרעים? התשובות הניתנות במהלך הקריאה רק פותחות פתח לשאלות נוספות והעלילה הולכת ומסתבכת עם כל פרק. החלוקה הלא ברורה בין רעים וטובים מעלה את רמת הסיפור מסיפור פשוט של מלחמת בני אור בבני חושך לסיפור על אנשים שעושים כמיטב יכולתם למען מטרה שהם מאמינים בה.
מה שדן בראון עשה לכנסיה ב"צופן דה-וינצ'י" ויתר ספריו הוא כאין וכאפס לעומת הטענות שמעלה מולה פולמן. יחד עם זאת, ניתן לראות בכנסיה של פולמן דוגמה לכל מוסד גדול אחר המנסה לכבול את אנשיו לדרך מחשבה אחידה ודואג רק להישרדות המוסד עצמו ולהשגת עוד כח ושליטה.
שלא כמו פולמן, קלייב בארקר מציג ב"אבראט" עולם מאד שונה מעולמנו, העולם שממנו באה לכאורה קנדי. ההבדלים בין העולמות בולטים: הדמויות באבראט אינן אנושיות ומזכירות ניסוי מצער בזיווג בעלי חיים ימיים ויבשתיים, תמיד ברור מי הטוב ומי הרע – המטרה של הרעים מתבררת לקראת אמצע הספר ואילו יעדם של הטובים הוא לעצור אותם, כמובן. הספר מלווה בציורים של מקומות ודמויות מאבראט, שמוסיפים לו חן רב.
נראה כי בארקר בחר למשול משל על עולמנו שלנו. לשם כך הוא שילב את המאבק הנצחי בין בני אור ובין בני חושך עם גורם נוסף הלקוח מהמציאות החברתית המוכרת לנו בעולם "האמיתי" – הקפיטליזם והתיעוש, המתבטאים במעשיו של איש העסקים המנסה להשתלט על כל הקסם באבראט ולגרום לכולם להתמכר למוצריו. לצורך המשל יצר הסופר עולם השונה לחלוטי מהסביבה המוכרת לנו. כמו אורוול שבחר לתאר את החברה האנושית במשל על חיות משק ב"חוות החיות", גם בארקר משתמש בפנטסיה ליצירת עולם דמיוני שיאפשר לו להשליך ממנו על עולמנו שלנו.
ומה באשר לגיבורותינו?
בניגוד לספרי הפנטסיה הגנרית, שבהם הגיבור הופך למנהיג של חבורה, ההתמודדות של גיבורות ספרים אלה היא הרבה יותר אישית. בשניהן מוצאות הגיבורות את עצמן לבד או עם שותף אחד שהן צריכות לדאוג לו.
בעולמה של ליירה, בני האדם מלווים בישות המכונה "דמון" ולובשת צורה של בעל חיים. הדמון של ליירה מלווה אותה לכל אורך המסע, הוא חולק אִתה רגשות ומתקשר עם דמונים של אנשים אחרים. לדמונים יש תפקיד חשוב מאד בשל הקשר הרגשי שלהם לבני האדם אליהם הם שייכים. הדמון משמש יותר מבן לוויה, הוא מהווה חלק מהאישיות של האדם ולפי צורתו ניתן ללמוד רבות על האדם, לדוגמה למשרתים יש דמון של כלב, המתאים לאופי הכנוע שלהם.
קנדי, לעומת זאת, מוצאת עצמה לבד או עם בני לוויה שהיא צריכה לדאוג להם, מהר מאד היא נפרדת מג'ון שדון שהכניס אותה לאבראט ומוצאת את עצמה משוטטת רעבה וחסרת כל בעיר המכונה "דמדומי יבה". מאוחר יותר היא עוזרת לעבד כנוע להימלט מבעליו ונאלצת לעזור לו מפני שהוא אינו רגיל לחיות כיצור חופשי.
למרות שלכאורה לשתי הגיבורות יש תפקיד מרכזי בהצלת העולם אליהן הגיעו, שתי הבנות שונות מאד אחת מהשניה. ליירה היא שובבה, חייה חסרי דאגות, היא מנהיגת החבורה, מתכננת תמיד את התעלול הבא – טיול בקברים התת קרקעיים של הקולג' או גניבת סירה של סוענים והטבעתה. קנדי לעומתה היא טיפוס מתבודד, מושא לעג למלכת הכיתה. היא חולמת על עולם מעניין יותר, בטוחה שיש משהו מעבר לגבולות העיירה המרדימה. וכמו בספרי ילדים רבים אחרים הדמויות עוברות שלב של התבגרות, התפכחות משעשועי הילדות. ליירה מתבגרת לאורך הטרילוגיה ומבינה שהיא לא יכולה לשקר כדי להיחלץ מצרות. ספר ההמשך של אבארט עדיין לא תורגם (למעשה, בשעת כתיבת המאמר טרם הסתיימה כתיבתו) כך שדמותה של קנדי רק מתחילה בשינוי אבל הוא לא הושלם.
דמויותיהן של ליירה בלאקווה וקנדי קבנקבוש אינן שונות מהותית מדמויות של ילדים-גיבורים בספרי פנטסיה אחרים. ייחודן של הדמויות הוא בכך שהן שייכות למין הנשי וממוקמות במרכז העלילה ואינן משמשות בתור פרס או דמות עזר לגיבור. יחד עם זאת, אין בהן משהו שמאפיין אותן בתור דמויות נשיות ובקלות ניתן לדמיין נער ממלא את מקומן. אם מטרת הסופרים היתה להציג גיבורה נשית, נראה שהם נכשלו. יחד עם זאת שני הספרים מומלצים מאד לקריאה – המאבק הפמיניסטי יכול לחכות לסופר הבא.
התעלמת לחלוטין מספריה של אן מק'אפרי. אי אפשר לומר שזו סופרת חדשה או לא מוכרת. בהחלט ניתן לסווג לפחות חלק מספריה כפנטזיה – דוגמת מעוף הדרקון. רוב הגיבורים המניעים את עלילותיה הנן נשים/ילדות/נערות.
האם טרי פראצ'ט נחשב בעינייך פנטזיה? יש לו הרבה גיבורות.
על אליזבט מון שמעת? (The deed of Paksenarion) זוהי פנטזיה במיטבה אשר הדמות העיקרית, המרכזית והמתפתחת ביותר היא אישה. ואצלה לא ניתן לדמיין גבר ממלא את מקום הגיבורה.
יש עוד דוגמאות.
ההתיחסות לנשים גם בפנטזיה וגם במדע הבדיוני משתפרת בעיקר בשל שיפור איכות הכתיבה של הסופרים בז'אנר. המעבר מתבניות סטריאוטיפיות, כמו של דוק סמית, לדמויות בעלות עומק, כמו של בוז'ולד, מאפשר גם לנשים ונכים להיות גיבורים ונשואי הערצה.
באיחור של שנים, ובכל זאת-
המאמר הזה הוא דוגמה קלאסית לסיבה בגללה עדיף לקרוא את כל הסדרה לפני שמבקרים אותה. לומר שקל להחליף את ליירה בנער זה פשוט אבסורד. מיניות נשית היא אחד הנושאים המרכזיים של הסדרה, והמאבק של הכנסייה בלורד עזריאל ושל מטטרון במלאכים המורדים הוא מיסודו המאבק של אלה בעלי השקפה בריאה על מיניות באלה שתופסים אותה כחטא. ההתבגרות המינית של ליירה עצמה היא אולי הנושא המרכזי של הספר האחרון.