דמדומים

סבסטיאן מנקה את זגוגית החלון בשרוול חולצתו ומביט מבעד לחלון אל תוך הדירה. אלכס מתיישב על הספה השחורה ומניח את רגליו הארוכות על השולחן שלפניו. ראשו מוטה לאחור, פניו החיוורות נראות זהובות באור שממלא את החלל. עיניו בוהות בתקרה ושיערו הלא מסורק פזור ברפיון על משענת הספה. ציוריו מפוזרים ברחבי הדירה, חלקם תלויים על הקירות וחלקם מונחים על הרצפה. מכחולים זרוקים פה ושם, רובם יבשים ובלויים לאחר חודשים, ואולי אפילו שנים, של חוסר שימוש.

סבסטיאן, עדיין לא מורגש, עוצם את עיניו לרגע ונושם עמוקות. הוא יורד מאדן החלון, צעדיו חסרי קול על רצפת העץ. ברגע שצלו מכסה את הקיר שבקצה הסלון, אלכס מזנק על רגליו ומסתובב אחורנית. עיניו מצומצמות, שפתיו הדוקות. הוא סוקר את סבסטיאן במבטו ופניו נאטמות

סבסטיאן רוצה לחייך. לאחר כמה ניסיונות הוא נזכר איך ומצליח להעלות חיוך רפה על שפתיו. אלכס קפוא, או לא קפוא, אבל לא מחייך בחזרה. סבסטיאן עושה צעד לפנים, מהסס. הספה ניצבת כעת בין שניהם, מכשול שסבסטיאן שוקל להעיף בתנועה מהירה של כף ידו. דרמטי מדי, הוא חושב לעצמו. אל תהרוס את זה כבר עכשיו.

אלכס מכחכח בגרונו. "מה אתה עושה פה?"

סבסטיאן אומר, "דירה נחמדה".

"מה אתה עושה פה?"

"אני רואה שאתה עדיין מצייר".

"סבסטיאן".

"אתה יודע למה באתי".

"ואתה יודע למה אתה צריך ללכת".

הוא מכחכח בגרונו. "עברו שנים".

"שנים? שנים? עברה דקה, סבסטיאן. דקה!" נשימה עמוקה. עיניים נעצמות לרגע ונפקחות שוב. "לך מפה. בבקשה".

"אכלת הערב?" סבסטיאן שואל. הוא מעז להסתכן, אין לו מה להפסיד.

אלכס מהסס לרגע ואז אומר, "זה לא משנה".

"לא אמרתי שזה משנה. בסך הכל קפצתי לבקר חבר ותיק ושאלתי אותו אם הוא כבר אכל ארוחת ערב".

"לא".

"יש לנו עוד שעתיים עד האור. אני מכיר מקום טוב".

"כמה זמן אתה כבר בעיר?" אלכס שואל.

"כמה חודשים".

"אז למה דווקא הלילה?"

"תשובה כמו, 'הגעגועים היו כואבים מדי' תרתיע אותך, או שאני צריך לומר 'הייתי עסוק'?"

"לא משנה".

"אני מסכים. אתה בא?"

אלכס מתלבט, מסתכל על סבסטיאן, מסתכל על הרצפה, מסתכל על סבסטיאן. "לא יותר מדי זמן".

"בלי תנאים, אלכס, פשוט סמוך עלי". הוא מושיט את ידו לפנים, מתקשה לנשום. למה הוא מתקשה לנשום?

אלכס מתקרב, מסתכל על היד המושטת, מתעלם והולך לאדן החלון. נעמד ומחכה. סבסטיאן מתקרב ונעמד על ידו. הם יוצאים לדרך. העיר הופכת למריחות של צבע שחולפות במהירות בזווית עיניהם. ריחות מופיעים ונעלמים באותה המהירות, כמו הבזקים של אור.

סבסטיאן נעצר בכניסה לסמטה חשוכה, במקום כלשהו בקצה העיר.

"היית פה פעם?" הוא שואל את אלכס.

אלכס מניד בראשו. כמה קווצות של שיער שחור וחלק נעות עם התנועה, מכסות חלקים ממצח לבן ורחב.

"עד כמה אתה רעב?" סבסטיאן שואל אותו.

"מספיק רעב".

"אנחנו צריכים לדבר".

"סבסטיאן – "

"אנחנו צריכים לדבר".

"אחר כך. בוא פשוט… בוא פשוט נסיים עם זה ואז נמצא מקום לשבת בו".

"מבטיח?"

"כן. בסדר. מבטיח. אתה מוכן לזוז כבר?"

סבסטיאן נכנס לתוך הסמטה, מחייך לעצמו. הדלת כמעט בלתי נראית בחשכה. סבסטיאן דופק על הדלת. מחכה. חריץ קטן נפתח. עיניים כחולות גדולות נועצות בו מבט. הוא פותח את פיו וחושף שני ניבים חדים. החריץ נסגר. הדלת נפתחת. הם בפנים.

המוזיקה חלשה, בעיקר כינורות. אולי נבל.

הבחורה עם העיניים הכחולות לבושה בשמלה נפוחה בצבע סגול.

"מנה לאחד", סבסטיאן אומר לה.

"מה אתך?" אלכס שואל.

"לא רעב".

"אז למה באנו לכאן?"

"בשבילך".

"לא ביקשתי – "

"מנה לאחד", סבסטיאן אומר שוב.

"אתה מעוניין לבחון את המבחר?" הבחורה שואלת את אלכס.

"איזבל", אומר סבסטיאן, לפני שאלכס מספיק להשיב.

עיניה של הבחורה מתרחבות לרגע. "איזבל היא – "

"לכסף אין משמעות הלילה", אומר סבסטיאן. "ברור?"

הבחורה מהנהנת קלות. "כרצונך".

"תודה לך".

הבחורה מתרחקת בצעדים מהירים.

אלכס פוסע צעד אחד לכיוון סבסטיאן. "היית פה כבר". הם עומדים כעת קרוב יותר משעמדו מזה עשורים. סבסטיאן מתקשה לשמור על קולו יציב כשהוא אומר, "כן, פעם או פעמיים".

"אתה לא אוהב מקומות כאלה".

"נכון".

"אז למה?"

"בשבילך".

אלכס נאנח בשקט, בוחר לוותר על המריבה.

כחולת העיניים חוזרת ואומרת לשניהם לבוא אחריה. הם הולכים. האולם הראשי הומה גברים ונשים בכל הגילאים, רובם באו לאכול. בחור צעיר ויפה רוקד על אחד השולחנות, ערום. שתי נשים מבוגרות יושבות מולו ובוחנות אותו, מתלבטות ביניהן אם לסעוד את הבחור או לבדוק מנה אחרת. לפני שהן מחליטות, סבסטיאן ואלכס כבר יוצאים מהאולם ומוצאים את עצמם במסדרון שקט שרצפתו מכוסה שטיח לבן.

הבחורה נעצרת בקצה המסדרון, מול דלת עץ, ואומרת, "היא בפנים. תשלום מראש".

סבסטיאן מכניס את ידיו לכיס מכנסיו ומוציא משם חבילה של שטרות. הוא מוסר לבחורה את הכסף ורואה את עיניו של אלכס מתרחבות לרגע. כן, סבסטיאן חושב, זו לא תהיה ארוחה זולה.

הבחורה פונה אל אלכס. "אני מניחה שאתה הסועד".

אלכס מנקה את גרונו. "אני מניח שכן".

"אם היא תמות – "

"היא לא", אומר סבסטיאן. "תודה".

הנהון קל והיא הולכת.

"אתה מוכן?" סבסטיאן שואל.

אלכס מהנהן. "אתה נכנס אתי?"

סבסטיאן בולע רוק, לא מבין איך הוא לא חשב על האפשרות הזו, על האפשרות שאלכס ירצה להיות לבד בחדר. הוא מצליח לגרום לקולו להישמע אדיש, "ההחלטה שלך".

לאחר שניה של היסוס אלכס אומר, "בסדר. הרי אתה שילמת".

הם נכנסים.

האח דולקת וכך גם כמה נרות. יותר מדי אור, חושב סבסטיאן ומניף את ידו בתנועה מהירה. האש נכבית.

איזבל יושבת על כיסא מעץ בקצה החדר, לבושה בשמלה שחורה וארוכה. שיערה אדום ומתולתל. היא נעמדת כשהם נכנסים. עיניה נעות במהירות, עוברות מאלכס לסבסטיאן ונחות שוב על אלכס. היא מעבירה יד בשערה.

סבסטיאן שומע את אלכס נאנק מאחוריו, ויודע שזכרונו לא בגד בו. איזבל נראית בדיוק כמוה. בדיוק.

"איך – ?"

"במקרה", אומר סבסטיאן. "בהתחלה חשבתי שאני מדמיין, אבל עכשיו… "

"הן זהות", לוחש אלכס ועושה צעד לפנים. הוא נעצר מול איזבל, בוהה בה. סבסטיאן נע הצדה בדממה, לא רוצה להפריע. עיניו של אלכס רחבות, פיו מעט פתוח. ידו מורמת באטיות ותופסת קווצת שיער אדמדם. פתאום הוא עוזב את שיערה של איזבל וצועד צעד אחד אחורנית. "אני… אני לא יכול".

"למה?" איזבל מתקדמת לעברו, אוחזת בידיו ולא מרפה. "אני רוצה", היא אומרת ומטה את ראשה לאחור, חושפת את צווארה. "בבקשה". היא מניחה את כפות ידיו על שדיה, מצמידה אותן לעורה.

"את דומה לה מדי", אומר אלכס, למרות שכבר הפסיק לנסות להתרחק.

"דומה למי?" שואלת איזבל.

"לא משנה", מצליח אלכס לומר, ידיו בידיה של איזבל.

"אולי אני מכירה אותה".

אלכס מניד בראשו. "את לא".

"היא היתה חשובה לך, הבחורה שדומה לי? היא פגעה בך?"

הוא נועץ את עיניו ברצפה. "פגעה בי? לגמרי לא. היא היתה…" אלכס משתתק, וכעבור רגע מזדקף מעט ואומר, "לא משנה. זה היה מזמן"".

"נכון", אומר סבסטיאן. אלכס ואיזבל מפנים אליו את מבטם. הוא מכחכח בגרונו ומסתכל ישירות בעיניו של אלכס.

אלכס נד בראשו. משהו משתנה בעיניו, מתקשח. "אין לך זכות לדבר, סבסטיאן. פשוט תשתוק".

"עבר כל-כך – "

"לא מספיק!"

דממה.

איזבל נראית מפוחדת, אבל לא מספיק בשביל לעזוב את ידיו של אלכס. בשקט היא לוחשת, "אפשר?"

אלכס מסתכל עליה, מבולבל. היא מתקרבת אליו ומתחילה לפרום את כפתורי חולצתו.

סבסטיאן מרגיש את עורו מתלהט מכעס. הוא הביא לפה את אלכס בשביל שיסעד מגופה של איזבל, שדומה כל-כך ל… הוא לא מעז אפילו לחשוב על שמה, לא מוכן להניח לזכרונות לשטוף אחרי כל הזמן שעבר. אבל הוא לא הביא לפה את אלכס בשביל שיחלוק עם איזבל יותר מסיפוק רגעי של דם.

כלבה.

חולצתו של אלכס צונחת על הרצפה. גופו לבן וחלק, שרירי בדיוק כמו שסבסטיאן זכר.

רגע אחד איזבל מניעה את כתפיה וכעבור רגע השמלה הצמודה מחליקה מגופה ונוחתת בשקט על הרצפה. גוף שזוף וערום מתגלה, מכוסה באור נרות זהוב.

זיכרונות מציפים את סבסטיאן, מטביעים אותו בעבר, בזמנים שניסה כל כך לשכוח.

קשה היה לו לזכור את השנים שקדמו לחיים המשותפים שלו עם אלכס. הוא זכר בקושי לילות פרועים, חוסר שליטה, מוות בכל מקום, טירוף…

אבל אז אלכס הופיע, נקודה של שפיות בתוך חיים של חוסר שפיות. אלכס, שהיה צעיר בהרבה מסבסטיאן, שנזרק לעולם לא מוכר ותיעב אותו.

סבסטיאן זכר בבהירות את שנותיהם הראשונות יחד. את הרעב שלא נעלם, את התשוקה השורפת בוורידים כמו להבות. עשרות שנים חלפו כמו היו ימים בודדים… ואז היא הופיעה, ופתאום אלכס כבר לא היה מעוניין. הוא ניסה להעמיד פנים, אבל ללא הצלחה. עם הזמן הוא התרחק יותר ויותר, כמעט והפך לזר. סבסטיאן רצה לדבר אִתה, עם הבחורה של אלכס, אבל בסוף הטירוף תפס אותו בציפורניים חדות ולא הרפה. הוא הרג אותה. כל מה שנשאר במוחו כעת זו תחושת דמה החם על כפות ידיו, ועיניה הכחולות שלא הפסיקו לרגע להתבונן בו. מיד לאחר מכן אלכס עזב אותו. עברו מאז חמישים שנה. דקה, אמר לו אלכס. עברה דקה.

הם שוכבים על המיטה, גופו הערום של אלכס מכסה את גופה של איזבל. גם הגוף שלהן זהה? גם הפטמות שלהן באותו הגוון? שיער הערווה שלהן מסודר באותה הצורה? סבסטיאן מתאפק שלא לשאול בקול רם. התסכול משאיר על לשונו טעם מר.

איזבל נאנחת, ציפורניה שורטות את גבו של אלכס. השריטות מדממות לרגע ונעלמות כלא היו.

סבסטיאן פוסע לפנים, ואז צעד נוסף, עד שרגליו מביאות אותו לצד המיטה. עורו של אלכס מיוזע, שיערה של איזבל פרוע ומכסה את הכר.

סבסטיאן רוכן על ברכיו, ידיו קפוצות. איזבל לא מבחינה בו, עיניה עצומות בחזקה ורגליה כרוכות סביב מותניו של אלכס.

כלבה.

אלכס פוקח פתאום את עיניו ומגלה את סבסטיאן צופה בו. הוא אינו אומר דבר, גופו ממשיך בתנועותיו הקצובות שדוחפות אותו עמוק יותר ויותר לתוך הגוף שמתחתיו. אבל אז משהו משתנה בעיניו, רכות משתלטת על הקור. שפתיו החיוורות נמתחות לחיוך קטן, ובשקט הוא אומר, "תודה".

נטיפי קרח נוצרים בבטנו של סבסטיאן.

זה לא היה אמור להיות ככה.

לא ככה.

הוא נושם עמוק, מרגיע את עצביו, את גופו. בפעם הקודמת נתן לדחף ההרסני שבתוכו להשתלט עליו. אבל לא שוב.

הוא רוכן לפנים ומנשק את אלכס על כתפו. ריח הזיעה חודר לנחיריו, מסחרר אותו.

"אני אחכה לך", הוא לוחש בשקט באוזנו של אלכס, שמפסיק בתגובה לנוע בתוך איזבל, "אתה כבר תמצא אותי. בבקשה תבוא".

צעדיו כבדים כשהוא יוצא מהחדר והולך לכיוון היציאה. הבחורה עם העיניים הכחולות עומדת בקצה המסדרון, מסתכלת עליו מתקרב.

"הכל בסדר עם איזבל?" היא שואלת.

סבסטיאן נעצר. "הכל… נפלא".

היא מעבירה עליו את מבטה ונאנחת. "אני מניחה שהחבר שלך עדיין אִתה".

"נכון".

"אתה מודע לכך ששילמת על הדם שלה, לא על מה שיש לה בין הרגליים…"

"גם האזור הזה שייך לך?"

"היו לך ספקות?"

הוא שולף כמה שטרות מכיס מכנסיו ונותן לה אותם.

"במקום החבר שלך הייתי נזהרת", אומרת הבחורה רגע לפני שסבסטיאן מתכוון להמשיך ללכת.

"כלומר?"

"איזבל היא אישה חזקה. אישה שיודעת מה היא רוצה. היו עשרות כמוכם – מאות – שבאו לפה במיוחד בשבילה, רצו לקחת אותה אִתם".

"היא סירבה?"

"בכל פעם".

"למה?"

הבחורה מושכת קלות בכתפיה. "מי יודע?"

סבסטיאן עוזב.

ומחכה.

---

מהגג שעליו הוא יושב ניתן לראות את העיר כולה, אורות זהובים שנוצצים בחשכה הנעלמת.

קרני השמש הראשונות של הבוקר מאירות במרחק, רחוקות מלהוות איום, אבל בכל זאת משמשות כמעין שעון ענקי שמתקתק במהירות.

כשאלכס מופיע, עיניו של סבסטיאן עצומות. הוא הולך בשקט ומתיישב על המעקה, קרוב אליו.

הריח שלו מזכיר אותה, חושב סבסטיאן ופוקח את עיניו. הבושם שלה, הזיעה שלה… הוא מכוסה בזה.

"תודה", אומר פתאום אלכס.

"כן", אומר סבסטיאן, "כבר אמרת את זה".

"אני מתכוון לזה".

"זה לא היה אמור לקרות ככה".

אלכס נאנח. "אז מה כן היה אמור לקרות?"

"אתה באמת רוצה לדעת?"

רגע של היסוס. "כן".

סבסטיאן מפנה את פניו כך שעיניו פוגשות את עיניו של אלכס. "היית אמור להבין שהזמן באמת מרפא, זה הכל. ואז…"

"ואז?"

הוא רוכן לפנים ומצמיד את שפתיו לאלה של אלכס. המגע רך, העולם נעצר. באטיות הוא מפשק את השפתיים הקרות ומחדיר דרכן את לשונו. התחושה כל כך מוכרת, כאילו רק אתמול התנשקו בפעם האחרונה. אלכס לא מתנגד, לא הודף את סבסטיאן ממנו. אבל הוא קר, כמעט לא שם.

סבסטיאן מתרחק, לא יודע מה לומר. הוא מסתכל על ידיו, מוצא את עצמו מתחרט על הנשיקה.

ידו של אלכס מונחת על גבו, מלטפת. "לא אכלתי", אומר אלכס.

סבסטיאן מסתכל עליו במהירות. "למה?"

"אני הולך לראות אותה מחר – כלומר היום – בלילה. היא תודיע בעבודה שהיא חולה ואנחנו ניפגש".

"נפגשתם רק פעם אחת. היא רק נראית כמוה".

"אני יודע. יכול מאוד להיות שאני משלה את עצמי, נותן לזכרונות להשתלט על ההיגיון… אז מה?"

סבסטיאן מהנהן. במרחק קרני השמש נעשות יותר ויותר מורגשות. תקתוק השעון מתגבר.

"היא תמות לפני שתשים לב", אומר סבסטיאן, לא מצליח לחסום את הרעל.

"אני יודע גם את זה". ישנה שלווה בקולו של אלכס, השלמה. "אבל לפני שעזבתי היא אמרה משהו… היא אמרה שכבר שנים היא מחכה לאדם הנכון – "

"אתה לא אדם".

"בדיוק. היא רוצה להפוך להיות כמונו, סבסטיאן. בגלל זה היא עושה את זה, עובדת במקום הזה. היא פשוט חיכתה לרגע הנכון, להזדמנות הנכונה, בשביל… אתה יודע".

"ואחרי לילה אחד, אחרי זיון אחד, זהו, ההזדמנות הגיעה, אתה האדם הנכון?"

אלכס מושך קלות בכתפיו. "לא אמרת לי פעם שבלילה הראשון שראית אותי ידעת שזהו, מצאת את מה שחיפשת. גורל, קראת לזה אז. זוכר?"

"לא".

אלכס נאנח. "אתה זוכר, סבסטיאן. אתה זוכר הכל. תמיד זכרת הכל".

"ואתה תמיד סירבת לשכוח".

אם זה היה עד כדי כך פשוט, הייתי שוכח. אבל זה לא". אלכס נעמד על רגליו. סבסטיאן נושא אליו את מבטו. "בכל השנים האלה, סבסטיאן, כמה שקיללתי אותך ורציתי לראות אותך סובל… לא הפסקתי לצייר אותך". הוא נושם עמוק ובשקט מוסיף, "אני… אני אשמח לראות אותך שוב. אבל לא עכשיו, לא בימים הקרובים. תן לי – תן לנו – זמן. בסדר?"

סבסטיאן מהנהן ומפנה את מבטו לפנים. "בסדר". הוא עוצם את עיניו ונותן לגופו ליפול מגג הבניין. הרוח קרירה על פניו.

---

גבה נראה חלק וגמיש דרך שמשת החלון. היא מתבוננת במראה, בוחנת את קימוריה, מצמידה שמלות לגופה.

היא נפגשה עם אלכס בכל לילה בשבוע האחרון. במשך שעות הם היו מטיילים, יושבים בבתי קפה, מזדיינים בדירה שלו ושלה, לפעמים בשתיהן באותו לילה. סבסטיאן ראה הכל, היה אִתם בכל רגע ובכל שניה, בצללים.

סבסטיאן מעביר את ידו בשיערו, שואף את לוקח נשימה של אוויר הלילה הקריר. הוא פותח בשקט את החלון ונכנס פנימה. הדירה שלה חמה, כמעט לוהטת. היא עדיין לבושה בבגדיה התחתונים, בוחנת את עצמה במראה, מתלבטת מה ללבוש.

"הלילה הגדול הגיע?"

היא מסתובבת במהירות, מפילה את השמלה שאחזה. "איך נכנסת?"

סבסטיאן מושך בכתפיו.

היא מזדקפת, מנסה לשמור על חזות אמיצה. סבסטיאן קולט את עצביה רוטטים, אפילו מתחת לעורה, הוא קולט אותם כאילו היו עצביו.

"אלכס אמור להגיע בכל רגע", היא אומרת, משלבת את ידיה.

"אני יודע".

היא נוחרת. "כן… בטח שאתה יודע".

"כלומר?"

"אתה חושב שלא ראינו אותך עוקב אחרינו? אנחנו יודעים שאתה שם בכל לילה, מסתכל עלינו כמו איזה כלב חרמן".

הוא מניח את ידיו על לבו, מזייף מבט פגוע.

"מה אתה רוצה?"

הוא מתחיל ללכת לאורך החדר.

"מה אתה רוצה?" היא שואלת שוב, כמעט צועקת.

הוא נעצר ופונה אליה. "אותו".

היא נדה בראשה. "אתה לא יכול לקבל אותו. אתה יודע את זה".

"את רוצה להיות אחת מאתנו", אומר סבסטיאן, "בגלל זה את אתו. אז הנה, אני פה, חזק יותר ומנוסה יותר במאות שנים מאלכס".

היא בוהה בו, ממצמצת. "אם כל זה היה בגלל… הרצון שלי להיות אחת מכם, הייתי עושה את זה כבר לפני שנים. לא הייתי מבזבזת כל לילה את הזמן בסמטה המסריחה הזו. אותו, אותו אני רוצה. לו חיכיתי".

"איך את יודעת?"

היא מושכת בכתפיה. "איך אתה ידעת?"

הוא מהנהן. נקודה לטובתה.

היא מתחילה ללכת לפנים, צעדיה אטיים ומבטה נחוש. סבסטיאן לא נרתע כשהיא נעצרת לפניו, מרימה אליו את מבטה. "אתה והוא… זה רק היסטוריה, סבסטיאן". ידה נוגעת במפשעה שלו, ממששת, לוחצת.

"יש לי הצעה, וזו ההצעה הטובה ביותר שתוכל לקבל, חבר". היא פותחת את החזיה שלה, מניחה את כפות ידיו על גופה, מתקרבת עוד יותר. "לילה אחד", היא אומרת לו, "לילה אחד אתי ואתה תשכח שאלכס בכלל היה חלק מהחיים שלך. אני מבטיחה".

"ואלכס?"

"לילה אחד, סבסטיאן. הוא לא צריך לדעת. מעולם לא הבטחתי להיות נאמנה לו".

סבסטיאן מחייך, חיוך אמיתי, תחושה שלא היתה בו כבר שנים, עידנים. "מגיע לו יותר", הוא אומר לה. "יותר ממך".

עורה חם ולח כשהוא סוגר עליו את אצבעותיו. היא מנסה להתרחק, אבל גבה נצמד אל הקיר. בשרה רטוב ושמנוני כשציפורניו עוברות דרכו. עצמותיה נשברות כמו ענפים בזמן שידו חודרת פנימה. אצבעותיו נסגרות מסביב ללב פועם ועוקרות אותו החוצה. הוא מסתכל על הלב, מסתכל על איזבל ומנשק אותה על שפתיה. היא בוהה בו, בוהה בכלום, נופלת.

הוא זורק את הלב על הקיר, מביט בו נמרח ומתיז סביבו דם. יש במראה משהו מרגיע.

הוא מתקרב אל אדן החלון ומשקיף החוצה. אלכס מתקדם מקצה הרחוב, ידיו בכיסיו.

סבסטיאן פותח את החלון ורוכן מעט החוצה, משחרר נשימה הכלואה בחזה. חמישים שנים כואבות חלפו מאז הפעם הקודמת. אבל זמן הוא עניין שולי, הוא אומר לעצמו. ולו יש סבלנות.

הרוח טופחת על פניו והרחובות הופכים למריחות של צבע בזווית עיניו. אין בו חרטה.