בשנות החמישים של המאה הקודמת, בעיקר בהשפעת המלחמה הקרה, ז'אנר הספרות האפוקליפטית הגיע לשיאו. הז'אנר שיקף את הפחדים והחרדות מפני מלחמה אטומית ועשה זאת בדרכים מגוונות. לעתים נעשה הדבר ישירות, בספרים שתיארו את המציאות במהלך המלחמה ואחריה. במקרים אחרים סופרי הז'אנר נקטו בדרכי עקיפין, והדוגמה הבולטת ביותר לכך היא שלל הספרים והסרטים שהתפרסמו בשנות החמישים והציגו פלישות של חייזרים לכדור הארץ. עבור בני התקופה בארה"ב ובבריטניה, הייתה בכך מעין המחשה של החרדה מפני הפלישה הרוסית, אשר רוככה בשל השימוש באויבים בדיוניים שלא מן העולם הזה.
הסופר הבריטי ג'ון וינדהאם היה מהבולטים בסופרי האפוקליפסה של שנות החמישים. ספרו "יומו של השלשרגל", שנחשב לאחד מהספרים החשובים בז'אנר זה, המחיז את המלחמה הקרה בשתי הדרכים גם יחד. הספר נפתח מיד לאחר שנשק חללי רוסי יצא משליטה ועיוור את עיני כל בני האדם למעט מתי מספר שלא נחשפו אליו, והמשיך בפלישה של צמחים מהלכים אוכלי אדם. "התהומונים", ספרו השני שתורגם לעברית", הציג פלישה חייזרית לאוקיאנוסים של כדור הארץ. כעת נוסף עבור קוראי העברית גם ספרו "ילדי הגולם", אשר התפרסם במקור בשנת 1956.
"ילדי הגולם" אינו הספר החשוב או המשפיע ביותר של וינדהאם, אך יש הטוענים שהוא ספרו הטוב ביותר. עלילתו מתרחשת בחבל לברדור שבקנדה, כמה דורות אחרי המלחמה האטומית הגדולה. החברה המתוארת בו היא חברה דתית די פרימיטיבית, שמנסה להילחם בסטיות הגנטיות שגרמה הקרינה, תוך שימוש באמצעי אכיפה קיצוניים. אמצעים אלה כוללים בין השאר הרג תינוקות "לא תקינים", השמדת גידולים חקלאיים סוטים ועוד.
גיבור הספר, דיוויד סטרורם, הוא נער צעיר, בנו של איש דת נוקשה הנאבק בנוקשות קיצונית נגד סטיות מכל סוג שהוא. אך לדיוויד ולכמה מחבריו יש סוד אפל – הם ניחנים ביכולת מוטנטית סמויה המאפשרת להם לקרוא ולשדר מחשבות לאנשים אחרים הניחנים באותה יכולת. יכולתם זו מחייבת אותם להסתיר את יכולותיהם המיוחדות בכל מחיר, בידיעה שחשיפה של אחד מהם תמיט בהכרח אסון על כולם. אם ייחשפו, יהיה עליהם לבחור בין עינויים ועיקור לבין בריחה אל השוליים: אזור הפרא הבלתי תרבותי בשולי האזור הנגוע בקרינה. סכנת החשיפה רבה, ובסופו של דבר הם אכן ייאלצו להתמודד עם ההשלכות של כישוריהם המיוחדים.
שתי תימות מלוות את הספר לכל אורכו: המתח בין קידמה למחיר שיש לשלם עליה, וסכנותיה של הגזענות. הראשונה מובעת היטב בציטוט הבא:
"היה זה כוח האלים בידיהם של ילדים, זאת אנחנו יודעים; אבל האם הם היו ילדים מטורפים, כולם מטורפים לחלוטין? … ההרים נראים כמו גחלים , והמישורים כזכוכית שחורה – עדיין, אחרי מאות שנים! … זה כל כך עצוב… עצוב… טירוף מפלצתי… מפחיד לחשוב שמין שלם יכול לאבד את שפיותו". (עמ' 185-186).
הכוח הוא כמובן הכוח האטומי, אך באותה מידה הוא יכול להיות כל טכנולוגיה מתקדמת. בעידן הפוסט-אטומי, קיפאון ופחד משינוי החליפו את הרדיפה אחרי הקדמה שאפיינה את העידן המודרני. שתי הדרכים גם יחד מובילות לזוועת מחרידות. מורשת הקִדמה היא אדמה חרוכה, מוטציות מחרידות ומלחמה. הקפאון נושא עמו מחיר אחר – דיכוי, אכזריות, פרימיטיביות וכפיה דתית חמורה.
ומכאן נובעת התימה השניה של הספר. "ילדי הגולם" הוא בראש ובראשונה ספר על גזענות. החברה הנוקשה המתוארת בו היא חברה האוסרת מלחמת חרמה נגד כל סטיה מהנורמה המקובלת כ"אנושית". מגיל צעיר, החברים בה עוברים אינדוקטרינציה הקובעת מה אנושי ומה לא, וכיצד לנהוג כלפי כל "סוטה" המתחזה לבן אדם אמיתי ותקין. לא פעם במהלך הקריאה עלו במוחי מחשבות על ההקבלה הרבה בין השמדת הסוטים בספר לבין השמדת היהודים, הצוענים, הנכים, ההומוסקסואלים ושאר סוגי הסטיות בגרמניה הנאצית.
הרטוריקה של המשטר הדתי השמרני ב"ילדי הגולם" מזכירה מאוד את הרטוריקה הגזענית של הנאצים. המשטר מכריז בראש חוצות שהסוטים מזהמים את טוהר הגזע האנושי ומאיימים להחדיר לו את תכונותיהם וכך להביא לאובדן האנושות. קשה שלא להיזכר בהקשר זה בדימויי העכברושים המזוהמים שייצגו את היהודים בסרטי התעמולה הנאציים. כביכול, אם לא יטפלו בסטיות, הן יתרבו וישטפו את האנושות כולה.
למרות הזמן הרב שחלף מאז כתיבתו של "ילדי הגולם", קריאתו העניקה לי הנאה מרובה. גם העובדה שהז'אנר כולו התיישן לא פגמה במיוחד בספר, שכן התמקדותו בראש ובראשונה בחרדות וברעיונות אוניברסליים מאפשרת לו להישמר גם כיום. קראתי את הספר במשך שני לילות רצופים מבלי שיכולתי להוריד אותו מהידיים. הכתיבה זורמת ומושכת, התרגום מצוין, וגם המחסור בעריכה לשונית כמעט שאינו מפריע.
כל זה נכון כמעט עד סופו של הספר. בסוף משהו מתפספס ומעיב על הספר כולו. בעוד שכמעט לכל אורכו של הספר מלווה את הקריאה ביקורת נוקבת כלפי גזענות והשלכותיה, לא כך הדבר בעימות הסוגר אותט. אמנם גם שם נמשכת הביקורת נגד רעיון טוהר הגזע, אבל נדמה כאילו לפתע פתאום נגוזה מהספר כל הסובלנות והוא חוזר ללא כל התרעה אל האידיאולוגיה המסתגרת שליוותה, למשל, את "התהומונים". במאבק בין גזעים מתחרים, אומר וינדהאם, לא ייתכן דו-קיום – אחד הצדדים חייב לנצח. באימוץ האידיאולוגיה הזו נדמה כאילו וינדהאם השליך מאחורי גבו את רעיון הסובלנות ושב אל חיק הקונצנזוס השמרני של המלחמה הקרה. אף שגישה זו אינה בלתי לגיטימית, הסתירה בינה לבין יתר הספר מטרידה. נדמה כאילו וינדהאם נבהל ממה שעשה בספרו זה ולא היה מוכן לעמוד מאחורי דבריו.
למרות בעיה זו, "ילדי הגולם" הוא ספר קצבי, מרתק ומומלץ בכל לב. הוא מתאים לכל מי שאוהבים מדע בדיוני טוב עם דמויות מעניינות ורעיונות חברתיים ופוליטיים. יתר על כן, בשונה מספריו האחרים של וינדהאם שתורגמו לעברית, "ילדי הגולם" לא התיישן כמעט, ונותר רענן למדי גם כיום.
קצת קשה לי עם הטענה המושמעת בביקורת לפיה כל הז‘אנר הפוסט-אפוקליפטי התיישן. נהפוך הוא: אירועי ה-11 בספטמבר וההקצנה הדתית שחווה העולם (גם המערבי וגם השלישי), מוכיחות עד כמה הז‘אנר הזה רלבנטי.
הודעה משוחזרת. פורסמה במקור בתאריך 9 במאי 2008.
אולי לא העברתי טוב מספיק את הטענה.
הז‘אנר זכה לפריחה בשנות החמישים, כהשפעה ישירה של המלחמה הקרה, מרוץ החימוש האטומי, וכמובן המקארתיזם. ספרים כמו ”התהומונים“, או שלל סרטי הפלישה מהחלל של התקופה ההיא, גילמו בצורה מושלמת את האווירה הזאת. הם הציגו סיפורים על גורם חיצוני בלתי מובן ובלתי מנוצח המאיים להפר את השלווה הבורגנית ולכבוש את העולם (הווה אומר את הבית האמריקני או הבריטי השלו והבטוח).
המקור של הספרות והקולנוע האפוקליפטיים כיום הוא אחר. ישנה הספרות האפוקליפטית הנוצרית, שהמקור שלה דתי שמרני ומבוסס על כתבי הקודש, וכמובן ז‘אנר סרטי האסונות בקולנוע, שמלבלב כל פעם מחדש בהשראת אסונות גדולים או מלחמות (כיום, בהשראת המלחמה בעירק והטרור האסלאמי). לכולם יש איזשהו בסיס אוניברסלי משותף שמבוסס על חרדות אנושיות מוכרות, אבל אי אפשר להתעלם מהרקע ההיסטורי והתרבותי של כל אחד מהם. הרקע ההיסטורי של שנות החמישים אינו קיים יותר, וככל שההישענות עליו הייתה גדולה יותר, כך הספר או הסרט שבהם מדובר התיישנו יותר. הטענה שלי היא ש“ילדי הגולם“ שרד כיון שהוא הצליח לחרוג מהרקע התרבותי שבו הוא נכתב.
הודעה משוחזרת. פורסמה במקור בתאריך 9 במאי 2008.
התגובה שלי אמנם סוטה קצת מנושא איכות הסיפור המקורי – אבל אני פשוט מוכרח לציין שהתרגום איום ונורא!
אני לא מכיר את תרגומיו האחרים של יונתן בר (המתרגם), אבל אדם שבחר לעצמו תפקיד שדורש ידע מוחלט ושוטף בשפה העברית, כמו גם יכולת ספרותית מסויימת (על מנת להעביר את המסרים / משחקי המילים / הרמיזות הליריות של הכותב), לא יכול להרשות לעצמו שגיאות כתיב בוטות ("עם" במקום "אם", כדוגמא חוזרת קבועה) או אוצר מילים דלוח. תחושה קבועה שליוותה אותי במהלך הקריאה היתה שתרגם את הספר אדם צעיר ומאוד לא מנוסה, שעיקר עבודתו היתה תרגום מילולי של פסקאות מילה-למילה עם מעט מאוד התערבות פעילה מצידו, והתוצאה היא תרגום דל ומשובש שקלקל לי ספר מוצלח, יחסית.
בהקשר לסיפור עצמו, חלק מהדמויות היו לא-אמינות בעליל; לדוגמא, הבת הקטנה (אולי בת 8 או 9 שנים) שנגררת בעל-כורחה החוצה מהבית, מההורים ומהסביבה המוכרת, ואפילו לא טורחת לשאול או לברר מה מתרחש (שלא להזכיר בכי או פאניקה). חלקן גם היו חסרות ייחוד (מרבית הדמויות מהקבוצה הטלפאתית), או שהושקע בהן מאמץ בבניית אופי שלא נוצל עד תום (הילדה שנתפסה והושלכה לאזור השוליים, שמופיעה לפרק זמן קצר לקראת סוף הסיפור).
לא יודע. לא מסכים אתך.
יונתן בר תרגם את שלושת הספרים של קדמת עדן שיצא לי לקרוא השנה. שלושתם תורגמו בסדר גמור, עד כמה שאני יכול לשפוט בלי להשוות עם המקור. השפה עשירה מספיק וקולחת, יש מעט מאוד אינגלוזים, והוא הצליח להישמע טבעי אפילו בתרגום של פראצ'ט, על שלל משחקי הלשון שלו.
הבעיה בשלושתם אינה התרגום, אלא עריכת תרגום לא מספקת. גם לא מצאתי קרדיט לעורך, מה שעשוי לומר שלא היתה עריכת תרגום מקצועית. למרות זה, אם לי זה כמעט לא הפריע, אני מניח שכך אמור להיות גם מבחינת רוב הקוראים האחרים (לא שזה לא חסר, אבל זה נסבל).