חותכי ורידים: סיפור אהבה

לא רק סרטים הוליבודיים יוצאים בארה"ב. אלה שלא, עשויים לעתים להיות מטרידים ועוכרי שלווה. "חותכי ורידים: סיפור אהבה" הוא סרט כזה.

תחילתו של הסרט שלווה ויומיומית, אך לא לזמן רב – בחור צעיר מסדר את חדרו המבולגן, הולך למקלחת, הפוגה קצרה ובסופה… מתגלה מה שאורב מאחורי הסצנה היומיומית הזו. כשהמצלמה עוברת אל המקלחת, רואים את הבחור מתמוטט בורידים חתוכים ליד כיור מלא במים אדומים.

בסצנה הבאה, בחורנו הצעיר, זיה שמו (פטריק פוג'יט), כבר עובד בפיצה "קמיקזה" בלימבו המיוחד שאליו מגיעים כל המתאבדים: מי שקצו בחייהם, שחתכו את ורידיהם עקב אהבה נכזבת, שמתו בחנק מתנור הגז, שחוו שלל סוגים של יאוש קיומי. אפילו מחבלים מתאבדים נוהגים שם במוניות.

זיה לא ישאר בעבודתו זמן רב. עד מהרה הוא יגלה שדזירה, נערתו מהעולם הקודם, התאבדה אף היא, ומסעו יתחיל הוא יצא לחפש אותה בחברת חברו הרוסי יוג'ין (שי וויגהם): זמר רוק שהתאבד בהתחשמלות באמצע הופעה כושלת. כאן הסרט מתחיל באמת, והופך לסרט מסע הזוי. את המסע משלימה טרמפיסטית בעלת מראה גותי בשם מיקל (שנין סוסמון), אשר יוצאת לחפש את "האחראים" ולהוכיח להם שהיא הגיעה למקום בטעות, שבעצם לא התאבדה כלל.

כמשתמע משמו, "חותכי ורידים: סיפור אהבה" הוא סיפור אהבה. שלא בידיעתם, מסעם של הגיבורים הוא בראש ובראשונה מסע לחיפוש אחרי אהבה. אצל זיה זה ברור – האהבה היא העילה המוצהרת ליציאה שלו למסע, אבל אותו דבר נכון גם ליתר הדמויות. יוג'ין קשור קשר עמוק לאמו (שהתאבדה אף היא) וזקוק לאהבה אמיתית כדי להתנתק מכבליו למשפחתו; מיקל קרועה בין רצונה לחזור לחיים לבין אהבתה המתפתחת בהדרגה לזיה; החיפוש של דזירה אחרי אהבה מוביל אותה מלכתחילה אל הלימבו, ודוחף אותה לפתח יחסי תלות עם מנהיג כת כריזמטי המטיף להתאבדות טקסית.

במידה לא מעטה, החיפוש אחרי האהבה, או לפחות המאבק נגד הבדידות, עומדים ביסוד קיומו של הלימבו של המתאבדים. הבדידות והניכור שהביאו את הדמויות אל המבוי הסתום הזה, מניעים כמעט את כולם להתקבץ בקשרים רעועים של קרבה במחוזותיו הנידחים של הלימבו. כביכול, אומר הסרט, התאבדות היא סוג של מעשה אהבה, או לפחות של חיפוש נואש אחרי אהבה.

העולם המתואר בסרט הוא עולם מוכר ולא מוכר. רבים ממאפייני עולמנו מופיעים גם שם, אבל בצורה מוזרה יותר, חריגה וחסרת משמעות. לכך יש ביטוי ממשי, כשמסעה של החבורה מביא אותה למקום שבו מתרחשים קסמים פעוטים, אבל רק כשאין להם שום חשיבות ולמי שביצע אותם לא אכפת מהם. כך, למשל, פנסי מכונית שלא עבדו מעולם מתחילים פתאום לדלוק, דברים מתעופפים אל השמיים במקום ליפול ארצה, וכדומה: קסם אמיתי, מרהיב, אבל חסר כל תועלת או משמעות.

אותה מוזרות שורה גם על התנהגות הדמויות. לא, לא מדובר בסרט דיוויד לינצ'י עם דמויות קיצוניות ואקסצנטריות. הדמויות פשוט חריגות מעצם טבען – אחרי הכל אין סיבה שאנשים שנדחו על ידי החברה בעולם האמיתי ועברו טראומה קשה, יהפכו לפתע פתאום נורמלים ונורמטיבים. כל דחויי החברה, ה"פריקים" והחסרת ההתאמה מתגלגלים אל לימבו המתאבדים, ונשארים בו כפי שהיו בחייהם.

אך המאפיין הבולט, והבעייתי ביותר, של הדמויות אינו אותה מוזרות, אלא העובדה שאיש אינו מחייך כל הסרט. לאנשים יש רגשות, אהבות, תקוות, והכל, אבל אין להם חיוכים. בהיעדר החיוכים, שורה על הסרט נימה מלנכולית קלה, או שמא קהת חושים, אשר מתנגשת שוב ושוב עם ההומור הקל המשובץ לכל אורכו. בדרך פלא, הסרט מצליח להצחיק לא פעם גם ללא חיוכים, בהרבה הומור שחור ומעט קודר.

"חותכי ורידים: סיפור אהבה" הוא סרט מטריד. לא רק בגלל עצם העיסוק שלו במוות, אלא בראש ובראשונה בשל הטענה שלו שזה לא חשוב. שכמעט כלום לא חשוב. היאוש הנורא שדוחף אדם להתאבד מאבד את משמעותו אם אחרי המוות מצפים לו חיים שדומים כמעט בכל לחיים האמיתיים, פרט לזה שאין בהם חיוכים. הקסם שבעולם הזה הוא חסר משמעות, אם הוא פועל רק כשאין לו שום חשיבות. האקט הסימבולי של ההתאבדות חסר משמעות אם בסופו הכל אותו דבר.

בה בעת, "חותכי ורידים" הוא גם סרט על אהבה, שמתחיל באהבה נכזבת ומסתיים בשני סיפורי אהבה אמיתיים ויפים. כשמגיעים לאהבה, אין יותר תוקף לתחושת חוסר המשמעות. האהבה היא החיים, פשוטו כמשמעו, אומר הסרט. לא אהבה רומנטית, לא תופים וזיקוקים, אהבה פשוטה בין שני בני אדם.

קשה לומר שנהניתי מהסרט – "חותכי ורידים: סיפור אהבה" לא מנסה לבדר. אבל במבחן החשוב ביותר הסרט מנצח – הוא הצליח לגעת בי, לגרום לי להזדהות עם הדמויות, ולחשוב. למעשה, עבורי הוא עשה את זה טוב יותר אף מ"הקיטנה של קנלר": הסיפור המקורי של אתגר קרת שעליו הוא מבוסס.