חיי כותב

הקדמה

אי אפשר ללמוד איך להיות סופר. או שיש לכם את זה, או שאין. אם אין לכם את זה, שום דבר לא יעזור. אם יש לכם, ואתם עושים את צעדיכם הראשונים בתחום, מאמר זה מיועד לכם. כמעט לא נדון כאן בספרות, בשגיאות נפוצות בתחום הכתיבה וכדומה. מאמר זה ידון, להבדיל, באופן בו מתמודד הכותב עם העולם האמיתי – עם קוראים ועורכים, עם ביקורות ומכתבי דחיה, עם פרסום יצירתו ברשת ומחוצה לה, ובעיקר עם עצמו. קריאת מאמר זה לא תהפוך אתכם לסופרים. אבל אם הכתיבה היא בדמכם, כמה מהעצות שלנו יקלו על חייכם – וגם על חיי העורכים והמבקרים שיקראו את פרי עטכם.

---

א. על הכתיבה

1. התלמיד המכובד סדנאות כתיבה, חוגי כתיבה, פורומי כתיבה, ספרי הדרכה – כל אלה מתיימרים להפוך אנשים מן היישוב לסופרים מן השורה, בדרך כלל במחי תשלום זה או אחר או תוך הסתמכות על נסיונם של חסרי נסיון – או שניהם גם יחד. אין הדבר אומר שאי אפשר להפיק תועלת מהשיטות הללו. ספר הדרכה שנכתב על ידי סופר מנוסה, או סדנת כתיבה בהנחיית סופר שכזה, יכולים לספק לכותב המתחיל תובנות רבות ערך. פורום כתיבה באינטרנט יכול להועיל לכותבים מתחילים. אבל לאמצעים הללו מגבלות רבות, ומוטב להכיר אותן. נפרט בחטף כמה מן המגבלות הללו:

1. סדנאות וחוגי כתיבה: כדאי לבדוק שמנחה הסדנה הוא אכן סופר או עורך מנוסה ולא שרלטן, ואף חשוב מכך, שהוא יודע להנחות וללמד. כדאי גם להביא בחשבון את תחום העיסוק הספרותי שלו ואת הז'אנרים בהם הוא מתמצא. יתכן מאוד שסופר המתמחה ברומן רומנטי, למשל, יתקשה להבין סיפור מדע בדיוני. יחד עם זאת, אין בכך כדי לומר שחייבים ללמוד אצל מנחה העוסק בדיוק בז'אנר בו אתם מתעתדים לכתוב – ממילא הרבה תובנות הנוגעות לכתיבה הן כלליות מאוד. יהיה המורה אשר יהיה, סופר נערץ, גאון הדור, חתן פרס נובל או סתם אחלה בנאדם, חשוב לזכור שהוא רק בן אדם, והוא עלול לטעות. אחת התכונות החשובות ביותר לכותב היא היכולת לסנן את המוץ מן התבן בכל הנוגע למה שנאמר לו (וראו גם חלק ב' של מאמר זה, העוסק בביקורת).

2. ספרי הדרכה: כדאי להזהר מספרים המחלקים את מלאכת הכתיבה לחלקים, כאילו מדובר בהרכבת לגו על פי הוראות כתובות מראש. ספרים כאלה, ללא יוצא מן הכלל, הם הבל ורעות רוח, ועל מי שינסה לכתוב על פי ההוראות הללו אפשר רק לרחם. ספרים אחרים, לעומת זאת, חולקים מנסיונם של כותביהם באופן כללי יותר (דוגמה טובה היא ספרו של סטיבן קינג, "על הכתיבה"). בספרים שכאלה אפשר למצוא תובנות רבות, אך גם כאן אסור להגיע למצב של "כזה ראה וקדש" – יש לחשוב על כל עצה ולראות האם היא מתאימה למקרה הספציפי שלכם.

3. פורומי כתיבה באינטרנט: פורומים יכולים להיות דבר נהדר. הם יכולים לספק לכם ביקורת ראשונית על סיפוריכם הראשוניים, וכן קהילתיות ברוכה. אך בכל הנוגע לביקורת מקצועית, הפורומים הללו לוקים בחסר: ברוב המקרים משתתפיהם, בדיוק כמוכם, יהיו כותבים מתחילים. ראוי לפיכך להתייחס בחשדנות מה לביקורת הניתנת בהם, ולהתעלם בתוקף ממחמאות. אם אתם כותבים מתחילים ומישהו הגיב לסיפורכם בפורום בצרור מחמאות ללא כל ביקורת שהיא, ככל הנראה הוא לא מסוגל לראות את הפגמים, ועל כן אין להתייחס לביקורתו ברצינות. כן, ודאי שיש פגמים בסיפור שלכם. תמיד יש, גם אצל סופרים מנוסים (ושוב – ראו חלק ב' של מאמר זה).

---

2. דיוקן העורך כאיש רע כבכל תחום אחר, גם על טעויותיהם של כותבים מתחילים אפשר לכתוב ספרים עבי כרס. מאגר בסיסי של טעויות נפוצות הקשורות לצד הטכני של הכתיבה אפשר למצוא בלקסיקון טרקי סיטי, חוברת הדרכה לכותבים מתחילים. כאן, לעומת זאת, נדון בקצרה בטעויות מסוג אחר, כלליות יותר – הנחות יסוד שגויות הנפוצות אצל כותבים מתחילים רבים. לנוחות הקוראים, נביא את הללו בצורת דיאלוג דמיוני בין כותב מתחיל דמיוני לעורך ותיק מציאותי ומריר למדי.

 

חיים קשים כותב: זה סיפור הראשון שלי, עברית היא לא שפה שלי ואני לא כזה יודע אותה, כתבתי הסיפור בשעה שלוש בבוקר עם כוס קפה והחלב היה מקולקל, בבקשה להתחשב ולקבל הסיפור בכל זאת. עורך: לא. כותב: אבל… עורך. לא. כותב: אני גם יתום. עורך: לא. כותב: יש לי אסטמה. עורך: לא. כותב: חברה שלי עזבה אותי! עורך: לא. כותב: אבל למה? מה זה חוסר ההתחשבות הזה? עורך: אני רוצה סיפור טוב. לא מעניינים אותי תרוצים, וגם לא החיים הפרטיים שלך, אומללים ככל שיהיו. מי שלא יודע את השפה על בוריה, על כל רבדיה, שלא יגיש לי סיפורים. מי שלא יודע תחביר, דקדוק, פיסוק ואיות ברמה הדרושה לכתיבה טובה, שלא יגיש לי סיפורים. מי שאינו שולט באמנות הניסוח, שלא יגיש לי סיפורים. כותב: אבל זה לא פייר! עורך: נכון מאוד.

 

העוסק בזוטות כותב: יש לי רעיון אדיר! רעיון כל כך מדהים, שאין שום סיבה להתחיל להתעסק באיפה בדיוק הפסיקים ואיך לאיית ודקדוק וכל מיני כאלה. בשביל זה יש עורך, לא? עורך: לא. כותב (נדהם): אבל למה? עורך: כי יש לי עיסוקים מעניינים ופוריים יותר מתיקון שגיאות בסיסיות של מי שלא טרח או שלא יודע לתקן אותן בעצמו. אם לא השקעת בסיפור שלך, אין סיבה שאני אשקיע בו. כותב: אבל הרעיון… עורך: רעיונות יש שניים בשקל. כותב: אבל זה רעיון גדול! מיוחד! מדהים! עורך: אז כתוב אותו באופן מושקע ומדהים. כותב: אבל אני לא יודע איך לעשות את זה! עורך: רואים.

 

קפיצת הדרך כותב: בכתיבת הסיפור הזה השתמשתי בטכניקת כתיבה חדשה שהמצאתי, שתשנה את פניה של הספרות הישראלית והעולמית פעם אחת ולתמיד. אני מוסר לידיך, עורך יקר, את הזכות להיות הראשון שיפרסם את היצירה החדשנית ופורצת הגבולות הזו. חשוב על הפרסום שתזכה לו כשאזכה בפרס נובל לספרות! אגב, זה הסיפור הראשון שלי. עורך: לא. כותב: מה "לא"? עורך: זו לא טכניקת כתיבה חדשנית, זה בלגן. בלגן שנוצר כתוצאה מכך שקפצת מעל הפופיק. לפני שאתה מנסה לפתח טכניקות כתיבה חדשות, אתה צריך ללמוד היטב את טכניקות הכתיבה הישנות. כשתהיה מסוגל לכתוב סיפור טוב בטכניקה "רגילה", אולי – סביר להניח שלא, אבל אולי – תוכל להתחיל לחשוב על טכניקות חדשות. כותב: אבל פרס נובל… עורך: אכן. אתה עדיין בחיים, ולכן מגיע לי פרס נובל לשלום.

 

המכיר ויודע כותב: הסיפור הזה מתרחש בסין ומבוסס על המסורת הסינית העתיקה. אני לא כל כך מבין בדברים האלה, אבל זה נראה לי מגניב. איזה יופי, אה? עורך: לא. כותב: אבל זה סיפור דמיוני, אני המצאתי אותו! למי אכפת אם זה מדויק או לא? עורך: לקורא. אם אתה כותב על סין, או על פיסיקה אטומית, או על כל דבר שאכן קיים במציאות, ערוך מחקר מקדים וראה במה מדובר. אחרת אתה יוצא טמבל. כותב: ואם אני ממציא ארץ משלי או טכנולוגיה משלי? משהו דמיוני לגמרי? עורך: גם אז אתה חייב לדעת על מה אתה מדבר, ולא להמציא שטויות סתם כך. "דמיוני" אין פירושו "מופרך". כותב: אבל זה קשה נורא! עורך: לא כמו לקרוא את מה שכתבת.

 

מבוסס על סיפור אמיתי כותב: הסיפור הזה מבוסס על משהו שבאמת קרה. עורך: ולכן ההתחלה שלו שרירותית, הסוף שלו סתמי והאמצע שלו משעמם? כותב: אבל ככה זה קרה באמת! עורך: כאן אנחנו עוסקים בספרות. אם תחום העיסוק שלך הוא כתיבה משעממת על דברים שהיו באמת, מקצוע העיתונאות ישמח לקבל אותך אל שורותיו. כותב: אני לא מבין – קודם דרשת שאני אדע על מה מדבר, ועכשיו, כשכתבתי סיפור אמיתי, אתה לא מרוצה? עורך: סיפור, בין אם הוא מבוסס על מקרה אמיתי ובין אם לא, צריך להיות כתוב היטב, מעניין, עם התחלה, אמצע וסוף מוגדרים. אם טכניקת הכתיבה בעייתית, או התיאור משעמם, לא חשוב כמה אמיתי מה שקרה באמת. כותב: אתה ממש בלתי אפשרי! עורך: אתה מתחיל להבין.

 

היפים והאמיצים כותב: שלום לעורך היקר. אני מעריץ גדול שלך. רכשתי במיטב כספי את כל כתבי העת שערכת, וגם את הספר שהוצאת, וגם את הספר שהחברה שלך הוציאה, למרות שהוא ספר בישול. יש פוסטר גדול שלך מעל המיטה שלי, ואני מתפלל אליו כל בוקר וערב. אתה גם נורא יפה וסקסי. בבקשה קבל את הסיפור שלי! עורך: לא. כותב: ותגיד, אם אשלם לך, ככה, סכום מסוים, נניח אשלח לך בדואר צ'ק… מה אתה אומר? עורך: אין לי בעיה עם זה. כותב: ואז תפרסם את הסיפור שלי? עורך: לא.

 

כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה? כותב: הסיפור הבא כתוב באנגלית והדמויות אמריקאיות, כי ככה זה הכי אותנטי. עורך: אתה אמריקאי במקרה? כותב: לא, אני מפתח תקווה. עורך: אתה מכיר הרבה אמריקאים? כותב: טוב, אני רואה הרבה טלוויזיה, וגם קורא באנגלית… עורך: זה לא מספיק. לא חיית באמריקה, אתה לא יודע באמת איך אמריקאים חושבים ומתנהגים, ואני מתערב שגם האנגלית שלך לא טובה כמו שנדמה לך. סביר להניח שהדמויות האמריקאיות שלך מתנהגות בעצם כמו ישראליות, או כמו הדימוי האמריקאי השטחי שנוצר כתוצאה מצפיה בטלוויזיה. או, אללי, שניהם. כותב: אבל זה הרבה יותר אותנטי מעברית! עורך: למה? כותב: כי מדע בדיוני ופנטסיה עובדים הרבה יותר טוב באנגלית! עורך: Shows What You Know. כותב: אבל… עורך: אולי שמת לב לכך שאני עורך כתב עת עברי למדע בדיוני ולפנטסיה. אם תחשוב על כך מעט, תבין שפירוש הדבר הוא שאני מאמין שאין שום בעיה בכתיבת מדע בדיוני ופנטסיה בעברית. כותב: לא צריך! אני אשלח את הסיפור המדהים שלי למגזין אמריקאי, ואז תראה מה זה! עורך: לך על זה. אני בטוח שמכתב הדחיה שלהם יהיה מעליב פחות מזה שלי. כותב: באמת? עורך: כן, אבל רק כי באנגלית אתה לא יודע לקרוא בין השורות.

 

הסיפור כחמין כותב: הסיפור הזה ירשים אותך מאוד. כללתי בו התייחסויות לשלושה ספרים של היינליין, לגיבור הראשי קוראים פרודו בגינס, ויש גם אזכורים של אסימוב, קלארק והמינגווי וציטוטים מתוך "גן העדן האבוד" של מילטון. עורך: וזה, לדעתך, הופך אותו לסיפור טוב? כותב: מה, לא? עורך: תן לי סיבה אחת למה כן. כותב: כי… אה… כי אני מפגין בקיאות בז'אנר? ובספרות בכלל? עורך: מה זה פה, חידון התנ"ך? כותב: אז אסור לי לכלול בסיפור שלי ציטוטים והתייחסויות לסיפורים אחרים? עורך: ודאי שמותר – אבל זה לא יכול להיות העיקר. אם הסיפור לא מובן בלי להכיר את ההתייחסויות – כראה הוא לא טוב כפי שהיה יכול להיות. אם תחת עול הציטוטים הוא כורע– הקורא לא יהיה לך לרע. ואם אין בסיפור דבר פרט לאלה – קטילת העורך אינה משום פלא. כותב: ולכתוב בחרוזים מותר, הוד מלכותו העורך המוכתר? עורך: שיעור אחרון למחבר הטרי – אל תהיה חכמולוג וכשרונך יניב פרי.

---

3. היתה זו שנאה ממבט ראשון הצהרנו למעלה שלא נעסוק בטעויות הנוגעות לצד הטכני של הכתיבה. שיקרנו. הנה, בחופזה ובקיצור נמרץ, רשימת טעויות טכניות פשוטות שיגדילו את הסיכוי שהעורך יתייג את סיפורכם כחובבני או לא ראוי עוד בטרם גמר לקרוא אותו – ולעתים עוד בטרם התחיל: שימוש מוגזם בסימני קריאה ושאלה (ובייחוד שימוש ביותר מסימן אחד כזה בכל פעם), שימוש מוגזם בסוגריים, שימוש מוגזם בשלוש נקודות, שימוש בפונטים שונים, שימוש בגדלי אות שונים, שימוש בצבעים, המצאת שפה דמיונית (לטולקין מותר – לכם לא), שימוש במילים אנגליות – בין אם בתעתיק עברי ובין אם בלועזי – במקום במילים העבריות המקבילות, שימוש במילים שאין לכם מושג מה משמעותן, שימוש במילים שונות ומשונות במקום המילה "אמר" (צעק, קרקר, חרחר, מלמל, לחש, נשף, פרפר, התחרדן…), הוספת תארי-פועל מוגזמים לאחר המילה "אמר" או מקבילותיה (אמר בהפגנתיות, חרחר במתיקות, התפחלץ בהיפר-אקטיביות מטמטמת), כותב המשתמש במשלבים לשוניים שאינו שולט בהם על בוריים (שפה גבוהה מדי, תנ"כית, סלנג של עבריינים וכו'), הרצאות ארוכות ומשעממות כדי להסביר לקוראים מה קורה, דמויות האומרות זו לזו דברים שהן כבר אמורות לדעת כדי להסביר לקוראים מה קורה, כתיבה קלישאתית (היה זה לילה קודר וסוער, היא היתה יפה כפרח, הדמעות ירדו כגשם, הגשם ירד כדמעות), רעיונות קלישאיים (הנה רשימה), סיפורי פואנטה קלישאתיים, סיפורים שלא היו נכתבים לו הכותב היה קורא מספיק ספרי וסיפורי ז'אנר, דיאלוגים מטופשים, דמויות המתנהגות באופן מטופש רק כדי להניע את העלילה באופן הנוח למחבר, בדיחות שרק אתם ועוד מישהו מבינים, סיפורים המשתמשים במדע הבדיוני או בפנטסיה כתפאורה בלבד, ואשר ניתן היה להעתיק אותם בדיוק מושלם למערב הפרוע או לכל מקום או תקופה אחרים, סיפורים שבהם הגיבור הוא חובב מדע בדיוני, סיפורים שבהם חברו הטוב של הגיבור הוא חובב מדע בדיוני, סיפורים שבהם הכלב של הגיבור הוא חובב מדע בדיוני, ואנחנו בטוחים שיש עוד, אבל הבנתם את הרעיון.

---

ב. ביקורת דרקונים

האח, ביקורות. מי לא אוהב לקבל ביקורת? התשובה, כמובן, היא "כולם". אותה תשובה יפה גם לשאלה הבלתי נמנעת הבאה: "מי צריך לקבל ביקורת?" כל כותב שאין מאחוריו שנים ארוכות של נסיון בביקורת עצמית ובליטוש זקוק תמיד לאנשים נוספים שיגלו לו את מה שהוא עצמו אינו רואה. לפני שנתחיל לדון בביקורות למיניהן, ראוי להבחין בין שני סוגים עיקריים: ביקורות הניתנות למחבר לבקשתו, במטרה לשפר את הסיפור או הספר, וביקורות הניתנות לאחר פרסום הסיפור או הספר במטרה לדווח עליו לקהל הקוראים – לא למחבר. חשוב מאוד להבחין בהבדל, כי מדובר בסוגים כה שונים עד שלעתים מוזר הדבר ששניהם מתוארים באמצעות אותה מילה. על כל פנים, אנו דנים כאן בביקורות מהסוג הראשון, ככלי לשיפור היצירה. ביקורות מהסוג השני יכולות להיות מעליבות או מחמיאות מאוד, אבל הן תמיד עניין שלאחר מעשה, ולכן אין להן כל רלוונטיות לתהליך היצירה, אלא לכל היותר להפקת לקחים בדיעבד.

 

1. למה זה טוב? מספרים על עולם מושלם שבו טקסט שאדם מוציא תחת ידיו יהיה תמיד מושלם כבר בנסיון הראשון. מספרים שבעולם ההוא, אנשים עוברים בעצמם על סיפורים שכתבו ומסוגלים לעלות באופן מושלם על פגמי ניסוח, חורים עלילתיים, כשלים בעיצוב הדמויות ושלל הליטושים ההכרחיים כדי להפוך סיפור סביר למשהו ראוי לשמו. אז מספרים. בעולם האמיתי, אין טקסטים מושלמים. כל סופר מצליח, בהנחה שהשתן לא עלה לו לראש, יודה בפה מלא שגם הספרים והסיפורים שפרסם רחוקים משלמות. תמיד יש מה לתקן ולשפר. כשמדובר בגרסאות ראשונות זה נכון שבעתיים. וזה נכון על אחת כמה וכמה כשמדובר בגרסאות ראשונות של כותבים מתחילים. סיימתם לכתוב סיפור. הגעתם לגרסה הטובה ביותר שהצלחתם להפיק. כעת הגיע הזמן לאפשר לעיניים זרות לעבור על הסיפור ולחשוף את כל אותם כשלים שבהם לא הבחנתם בכוחות עצמכם; עיניים חדות וביקורתיות שיפרקו את הסיפור לגזרים ויוכיחו לכם שמה שנראה לכם עד כה מושלם היה רק טיוטה פגומה. לא, קוראים אלה לא יעשו את זה כדי לקרוע את לבכם – למטרה הזו המציאו את מכתבי הדחיה (עוד על כך, בחלק ג'). הביקורת המוקדמת באה לעזור לכם לשפר וללטש את סיפוריכם, על מנת שכשתבוא העת לשלוח אותם לפרסום, יגדל הסיכוי למצוא להם במה ראויה. פשוט וקל. חלק מהמבקרים ידברו שטויות, חלקם ידברו דברי טעם שלא יתאימו למה שהתכוונתם לומר בסיפורכם, ואחרים יציעו הצעות ענייניות ומועילות. כמעט כולם, גם אם ידברו שטויות, יספקו מידע רב תועלת, גם אם לא תמיד כפי שהתכוננו המבקרים מלכתחילה. כדי להפיק תועלת ממידע זה, יהיה עליכם לשים את האגו בצד ולהסתכל על הערותיהם כעל כר פורה לנקודות מבט מגוונות על היצירה. הערות טובות, הערות גרועות, אי הבנות של הטקסט, אפילו דברי הבל מוחלטים, כל אלה יכולים לספק מידע יקר ערך לאיתור הקטעים בסיפור שפועלים היטב ואלה שלא.

---

2. הנבחרת השתכנעתם שנחוצה לכם ביקורת? כעת עליכם להחליט למי בדיוק לפנות. לבני משפחה? לחברים? לעורכים? לפורומים באינטרנט? לכל מי שמוכן? התשובה האחרונה – כל מי שמוכן – נכונה על פניה, אבל התשובה האמיתית מורכבת יותר. לא כל הביקורות שקולות. לא לכל המבקרים צריך להינתן משקל שווה. יתכן שאפילו לא לכולם רצוי לפנות. הבה נביט בעניין מנקודת מבטו של הכותב המצוי, מר מושך-בקולמוס:

 

מושך-בקולמוס: הידד! גמרתי לכתוב סיפור. עכשיו אראה אותו לאמא שלי. היא אוהבת אותי! נכון, אמא, ובני משפחה בכלל, הם קהל בטוח (לא כולל אמהות פולניות). ברוב המקרים הם יקראו את הסיפור באהדה וירעיפו שבחים מכאן ועד להודעה חדשה. לאגו זה טוב מאוד, וכך גם לבטחון העצמי. בכל הנוגע לסיפור עצמו, לעומת זאת, קשה לצפות מבני המשפחה למידת הריחוק והניתוק הרגשי הדרושה למתן ביקורת מועילה באמת. הרבה יותר סביר להניח שהם יסתפקו בשבחים בלבד, וכשכבר יבקרו, יעשו את זה בצורה מגוננת ומרוסנת. תגובותיהם יועילו מאוד לצורך סדנת עידוד קבוצתית, אך ככלי ביקורתי של ממש לא תהיה בהם תועלת. כמובן, כל זה אינו נכון אם יש לך אמא סופרת ואב עורך, או להיפך.

 

מושך-בקולמוס: הבנתי, משפחה זה לא מספיק. מה עם חברים? חברים זה מצוין… לפעמים. תלוי מי. ככלל, חברים נוטים לסבול מבעיה דומה לזו שיש לבני משפחה – רבים מהם ישמחו לשבח כל סיפור, וירככו את הביקורת שלהם, אם בכלל יטרחו לבקר. יחד עם זאת, יש להם יתרון שאין לאחרים – אם יש להם סבלנות, ניתן לתחקר אותם בפירוט על תגובותיהם לסיפור ולקטעים מסוימים בתוכו, ולקבל משוב עשיר ומפורט. כשידידנו מושך-בקולמוס שוקל למי מחבריו לתת את סיפורו לביקורת, מוטב שישקול כמה דברים: החבר קורא ספרים? החבר שולט היטב בשפה וידע לזהות ניסוח קלוקל כשזה נקלע בדרכו? אפשר לסמוך על החבר שיתן ביקורת כנה, לחיוב ולשלילה? אם התשובה לכל אחת מהשאלות הללו שלילית, חבל על הטרחה. אם חיובית, תפדל. קרא, התרשם ותגיד לי מה חשבת.

 

מושך-בקולמוס: אין לי מספיק חברים שאני בוטח בהם, אבל שמעתי שיש מין פורומים כאלה באינטרנט… אכן יש. יש פורומי כתיבה יוצרת, יש פורומי כותבים, ויש אפילו שני פורומים עבריים שמתמקדים בסיפורי מדע בדיוני ופנטסיה: בתפוז ובאתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה. פורומים יכולים להיות מקור פורה לביקורות. בטובים שבהם משתתפים כותבים שמתנסים עם בעיות דומות לאלה שעמן מתמודד ידידנו מושך-בקולמוס, והם יכולים לעלות על בעיות בקלות רבה מזו של המבקר ההדיוט, ולהציע להן פתרונות. מאידך, הביקורת בפורומים סובלת משורה ארוכה של בעיות. הראשונה היא למצוא פורום מתאים: רבים מפורומי הכתיבה היוצרת מושכים אליהם גרפומנים שמעסיקים את עצמם בטפיחות הדדיות על השכם ובטיפוח האגו המשותף. כולם נפלאים, כולם נהדרים, אבל משוב אמיתי אין בהם. מפורומים כאלה מוטב להתרחק כמו מאש. לפני שכותב מחליט האם לפרסם סיפור בפורום פלוני, מוטב שיסתכל על סיפורים קודמים שפורסמו בו ויראה איזה תגובות התקבלו עליהם, ואם נראה לו שהתגובות הללו הועילו לכותבים. מועיל גם לבדוק את סוג היצירות המתפרסמות בפורום, את מספר המגיבים הקבועים, לחפש המלצות על פורומים מידידים העוסקים אף הם בכתיבה, וכך גם כל מידע אחר שיכול להועיל בבחירת הפורום הנכון. לסיום, רצוי ואף מומלץ לבדוק את מדיניות זכויות היוצרים במערכת הפורומים שבה מדובר. חלק מהפורטלים הגדולים מנהיגים בתקנוניהם כללים דרקוניים המעניקים להם לכאורה זכות על כל חומר שמפורסם במערכת הפורומים שלהם. על כל כותב לחשוב בעצמו עד כמה הוא בוטח בהגינותם של בעלי פורטל שמכריז בעלות על התכנים המתפרסמים אצלו. משבחר ידידנו פורום כתיבה, עומדת בפניו בעיה נוספת שאין להמעיט בחשיבותה – בהעדר קשר ישיר עם המבקרים, קשה לדעת את טעמם, את כישוריהם ואת הבנתם של בעלי הכינויים האינטרנטיים האנונימיים הכותבים בכל פורום ופורום. טוב יעשה אם ישהה זמן מה בפורום, יתוודע לנפשות הפועלות, יגיב בעצמו לסיפורים, ילמד להעריך את טיב התגובות של המשתתפים הקבועים, ורק אז יפנה ויפרסם את יצירת המופת שלו.

 

מושך-בקולמוס: אני מכיר עוד כמה כותבים. אפשר להציק להם? אם הם מוכנים, כן, בוודאי. וכך גם לכל אדם אחר שמתמצא בטקסטים או בתהליך הכתיבה ויכול לתרום מנסיונו.

 

מושך-בקולמוס: ועורכים? חס וחלילה. לעורכים שולחים רק יצירות גמורות שעברו את כל שלבי השכתוב האפשריים.

 

מושך-בקולמוס: ומה לגבי סדנאות כתיבה? על קורסים מקצועיים דיברנו כבר בחלק א'. כמו כן, בסצנת המדע הבדיוני בארץ נערכות מפעם לפעם סדנאות שבהן כותבים מתחילים נפגשים, מקריאים זה לזה את סיפוריהם ומבקרים את יצירות חבריהם. בדרך כלל זה כלי מועיל מאוד ומומלץ. אם אתה לא מוצא, אתה מוזמן לאסוף כמה כותבים ולארגן סדנה כזאת בעצמך. על המבנה הרגיל של סדנאות מן הסוג הזה אפשר ללמוד בהקדמה שכתב ברוס סטרלינג ללקסיקון טרקי-סיטי, וביתר פירוט בקישור הבא.

---

3. המוץ מהתבן השתכנעתם בחשיבותה של ביקורת, מצאתם את המבקרים הנכונים. כעת, מה לעשות עם זה? נקודת המוצא חייבת להיות זו: המבקר תמיד צודק. לא, איננו באים לומר שיש להסכים אוטומטית עם כל ביקורת. הדבר החשוב הוא להבין שהמבקר אכן הבין את הסיפור כפי שהבין, גם אם ההבנה שלו נראית לכותב שגויה לחלוטין. אם "שגה" בפרשנותו, מוטל על הכותב לפענח מדוע שגה ומה לא התפענח כפי שהכותב התכוון. אחרי הכל, מרגע שהסיפור יתפרסם ויצא מידי המחבר, שוב לא יוכל המחבר לשלוט באופן בו יפענחו אותו הקוראים. המבקרים משמשים בשלב זה כקוראים פוטנציאליים, והמעבר שלהם על הסיפור נועד להפחית את הסיכוי שיתקבל בצורה שתהיה רחוקה מדי מ"כוונת המשורר". הביקורות שסיפור מקבל יכולות להיות מגוונות להפליא, הן בתוכנן והן בסגנונן, והן יבדלו אלה מאלה גם בסוג המידע שניתן להוציא מהן. הנה כמה סוגים אופייניים:

 

"נהדר! יצירת מופת!" בין אם זה נכון ובין אם לא, שבחים לא מנומקים תורמים לכל היותר לאגו של הכותב – ובכך סביר להניח שיגרמו יותר נזק מתועלת, שכן בתהליך השכתוב אין מקום לאגו: טובת הסיפור קודמת לזו של הכותב.

 

"חרא! נורא! מי נתן לך מקלדת!" ראו את הסעיף הקודם. בהעדר נימוק, אין מה להפיק מהביקורת. כל מה שאפשר הוא לשאול בנימוס את המבקר אם הוא מוכן להסביר מה בסיפור גרם לו לרגשות כה עזים.

 

"אני במקומך הייתי מוריד את הפסיק באמצע השורה השלישית" תיקוני הגהה ולשון הם חלק בלתי נפרד מתהליך השכתוב, אך אינם הלב שלו. יש להתייחס אליהם ברצינות רבה, ובה בעת לזכור שלא הם המטרה העיקרית של הביקורת. אמנם הלשון היא אבן יסוד חיונית לכל כתיבה ובלעדיה אין לסיפור זכות קיום, אך תיקוני לשון אינם מספיקים. הם רק יאפשרו לסיפור לעמוד עם שתי רגליים יציבות על הקרקע.

 

"רגע, אבל התכוונת ש…" ביקורות הן הכלי הטוב ביותר לגלות איך הסיפור מתקבל אצל הקורא. במצב אידיאלי, מומלץ לשבת עם המבקר, לגלות איך הבין את הסיפור, כיצד פענח את רגעי המפתח בעלילה וכיצד הוא מבין את הדמויות. אם דברים לא התקבלו נכון, יש להבין מדוע. כשזה בלתי אפשרי, למשל כשמדובר במבקר זר, עסוק, או בפורום כתיבה, מה שהמחבר עשוי לפרש כטעויות הבנה מצד המבקר יעיד במקרים רבים דוקא על טעויות בכתיבה – דברים שהמחבר לא הסביר כראוי. לא הבינו אותך? מצוין! כעת רק נותר לך לפענח מדוע זה קרה, ולתקן.

 

"אני לא אוהב את זה ואת זה ואת זה" כואב, אבל חיוני. ביקורת טובה יכולה להצביע על בעיות סגנוניות, בעיות בפיתוח דמויות, כשלים בעלילה, חורים עלילתיים, חורים בהגיון הפנימי ועוד כהנה וכהנה. בדרך כלל ביקורות מהסוג הזה נוהגות להצביע על כשלים ולהציע להם פתרונות. ההצבעה על הכשלים נכונה כמעט תמיד, מעצם העובדה שמשהו צרם לקורא. הפתרונות המוצעים – לא. על הכותב לקרוא בעיון את הביקורת ולנסות לפענח מה גרם למבקר לחשוב שהדבר הזה והזה לא עובד. אם יש מזל, הפתרון שהציע המבקר עשוי אפילו לעבוד. כשאין מזל, לא רק שהרעיון לא מועיל, אלא גם הביקורת עצמה לא תהיה מדויקת מספיק, אבל עם די מחשבה אפשר להסיק ממנה את מה שבאמת הציק למבקר – ולשכתב בהתאם.

 

"היית צריך לכתוב את זה אחרת" עוד יותר כואב, אבל לפעמים נכון. לא פעם קורה שמשהו יסודי בסיפור לא בנוי נכון. נקודת המבט לא מעניינת מספיק, הסיפור צריך להיפתח בנקודה אחרת, הסוף הוא רק התחלה של משהו מעניין יותר (בעיה שאופיינית מאוד לסיפורי פואנטה). קורה שמבקר עולה על בעיה יסודית כזו ומעיר עליה. התגובה הראשונה של רוב הכותבים תתבטא, קרוב לוודאי, בתאוות רצח בלתי מרוסנת. רסנו אותה. אם משהו יסודי בסיפור אכן לא עובד כמו שצריך, מוטב לכתוב אותו מחדש עכשיו, ולא לחכות למכתב הדחיה הבלתי נמנע.

 

ביקורת, כאמור, היא בראש ובראשונה כלי. כיון שכך, מוטל על הכותב להתמסר לה בכל נפשו. רק "כן, ו"כן" ו"עוד עוד עוד". בלי רגשי טינה או עלבון, ועל אחת כמה וכמה בלי אגו. לאלה אין מקום בקבלת ביקורות. משניתנה לך ביקורת, יש לקבל אותה באהבה (או בחירוק שיניים) ולנסות להוציא ממנה את העיקר ולגלות מה באמת הציק למבקר ואיך ניתן לתקן את זה. שאלות הבהרה יהיו בהחלט במקום. הערה ביקורתית פגעה בציפור נפשך? מוטב לעזוב אותה ולחזור אליה מאוחר יותר. סביר מאוד להניח שאם תחזור אליה בעוד שבועיים, לא תבין יותר ממה נעלבת, ותראה שהיא היתה עניינית ביסודה, ואולי גם מועילה. כעת נותר לך להפוך לצבוֹע. לנשר. לאוכל פגרים. לפשוט על כל ביקורת, לנקות אותה מהמלל המיותר ומבעיות ההבנה ולבזוז את התוכן האמיתי והטעים – לגלות מה עבד על הקוראים ומה לא; איזה אפקטים הצלחת להשיג; איזה לא הצלחת; וכמובן, איזה עצות אפשר לנצל ואיך בדיוק. יש לברור את המוץ מהתבן – לא על בסיס מה שנוח ומתאים לתפיסות המקוריות שלך ככותב, אלא מה שהכי מועיל ומפרה. ולזכור תמיד – המבקר צודק. גם אם הוא מטומטם גמור ולא מבין מהחיים שלו, הוא צודק.

---

ג. שלח לחמך

1. שגר אותי, סקוטי – הגשת סיפור לכתב עת הכתיבה הסתיימה, השכתובים מיצו את עצמם והשתכנעתם שהגעתם לתוצאה הטובה ביותר האפשרית בתנאים הקיימים. כעת עליכם לקחת בחשבון שורה של גורמים בטרם תשלחו את הסיפור לפרסום. עליכם לחשוב על כולם לעומק ולשקול היטב את הברירות העומדות בפניכם.

 

בדיקת איכות ראשית, האם הסיפור טוב מספיק? אם אתם רואים את הפגמים בסיפור, גם העורך יראה אותם – והעורך אינו סלחן. אם אינכם מרוצים מהסיפור, אל תשלחו אותו. אחרי הכל, גם אם יקרה הנס והוא יתפרסם, אתם תדעו שהוא היה יכול להיות הרבה יותר טוב, או שהסיפור יראה לכם מאכזב כשתחזרו אליו עוד כמה חודשים או שנים, ולא תרצו יותר שיזכירו את שמכם בהקשר של יצירה שפשוט אינה טובה בעיניכם. בקיצור, אל תשלחו סיפור כל עוד אינכם חושבים שהוא מושלם. כשתקבלו את מכתב התשובה מהעורך, סביר להניח שבכל מקרה תפסיקו לחשוב שהיצירה מושלמת, אך זה כבר עניין אחר.

 

זכויות יוצרים משלוח הסיפור לכתב העת הוא פעולה עסקית, והוא מוציא את היצירה מחזקתו של היוצר ומעביר אותו לידי גורם זר, שלא בהכרח רוצה בטובתו. תקצר היריעה מלסקור את כל פיתולי חוקי זכויות היוצרים הרלוונטיים בארץ ובעולם, אך ניתן לנקוט בשורה של פעולות שיקטינו את הסיכוי לפגיעה בזכויותיך. הדבר הראשון שיש לבדוק הוא את תנאי הפרסום של כתב העת ואת הדרישות שלו, בנוגע לזכויות יוצרים ובכלל. ברוב כתבי העת הראויים לשמם, המידע הנ"ל יופיע באתר האינטרנט של כתב העת. אם לא, ניתן לשלוח מכתב לעורך כתב העת ולשאול אותו. מה לבדוק? ראשית, האם כתב העת דורש בלעדיות על הסיפור? רק זכות ראשונים? רוב כתבי העת מוכנים לפרסם רק סיפורים שהתפרסמו לראשונה אצלם. חלקם דורשים גם את הזכויות על הסיפור למשך תקופה מסוימת, וחשוב לדעת מה אורכה ובאיזה תנאים תוכלו למסור את הסיפור לפרסום במקום אחר. חשוב גם לשים לב מה עוד כוללות הזכויות שאתם מעניקים לכתב העת. בחו"ל ישנם כתבי עת שרוכשים יחד עם הסיפור גם את הזכות למכור אותו להדפסות חוזרות בשפות זרות, וזאת ללא צורך באישור מהסופר וללא גמול נוסף. ככלל אין הבדל של ממש בין כתבי עת משלמים לכאלה שאינם משלמים – מרגע שמסרתם סיפור לפרסום בכתב עת, הסכמתם למדיניות זכויות היוצרים המוצהרת שלו. אם מעבר לכללים הללו כתב העת גם מחתים אתכם על חוזה, קראו אותו היטב ובדקו מה בדיוק מסרתם למו"ל. היו חשדנים – אם יש בחוזה תנאים מקפחים, תתקשו להיחלץ מהם. אם ברצונכם למנוע את האפשרות שסיפורכם ייפול לידיים זרות ויפורסם תחת שם אחר, עומדות לרשותכם שתי אפשרויות להבטיח את זכותכם עליו. הדרך הבטוחה ביותר היא להפקיד את הסיפור במשרד עורכי דין שמתמחה בזכויות יוצרים, ולוודא שירשם שם התאריך בו מסרתם אותו לידיהם. דרך בטוחה נוספת היא לשלוח לעצמכם את הסיפור בדואר רשום במעטפה חתומה, ולא לפתוח אותה. כך החותמת על המעטפה תשתמש כאסמכתה לכך שהסיפור היה ברשותכם בתאריך המדובר.

 

איפה לפרסם ראשית, שימו לב ששום כתב עת ראוי לשמו אינו מוכן לפרסם סיפורים שנשלחו במקביל לכתבי עת אחרים. לעולם אל תשלחו סיפורים לכמה כתבי עת במקביל – אם העורכים יגלו את זה, סביר להניח שהסיפור ידחה אוטומטית מכולם, ללא כל קשר לאיכותו. השיקול הראשון במעלה עבורכם בבחירת כתב העת שאליו תשלחו את סיפורכם צריך להיות רמתו של כתב העת. וכמעט באותה דרגת חשיבות תעמוד גם זהותו של העורך. כתב עת איכותי, עם מדיניות סינון קשוחה ועם עורך מנוסה וטוב תמיד יהיה עדיף על האלטרנטיבה. אם תצליחו להכניס את סיפורכם לבמה מן הסוג הזה, תדעו בהכרח שסיפורכם יעבור עריכה איכותית, יפורסם במקום שיכבד אותו וסביר גם להניח שיגיע לקהל שידע להעריך אותו. שאר הדברים שאותם עליכם לשקול תלויים כבר בהעדפותיכם האישיות. למשל, האם כתב העת משלם או לא משלם. לרוע המזל, אין כיום הצע רב של כתבי עת משלמים בארץ. שיקול אחר שחשוב לחלק מהכותבים הוא אם לפרסם את סיפוריהם בכתב עת מודפס או אינטרנטי. היתרונות נעים לכאן ולכאן. יש החושבים שכתב עת מודפס הוא במה יוקרתית יותר, או סתם רוצים לראות את סיפוריהם מודפסים על גבי נייר משובח. לכתבי עת אינטרנטיים, מאידך, יש יתרונות משלהם, ובכלל זה העובדה שהסיפור יהיה זמין לכל, וישאר זמין כל עוד כתב העת פועל, בעוד שגליונות של כתבי עת אוזלים בשלב כלשהו מהחנויות. הבדל נוסף בין השניים הוא שכתבי עת מודפסים נוהגים לפעול תחת מועדי פרסום (דדליינים) קשיחים, עקב הצורך להביא את הסיפור בזמן לדפוס, בעוד שברוב כתבי העת האינטרנטיים, מועד הפרסום תלוי אך ורק בקצב העבודה. דבר זה עשוי, כמובן, להשפיע גם על מידת ההשקעה בעריכת הסיפור ובכמות השכתובים שיעבור.

 

סוג הסיפור בעולם הרחב מקובלת החלוקה של הסיפורת הקצרה לנובלות, נובלטות או סיפורים קצרים. בינינו, החלוקה הזו חסרת כל משמעות – הקטגוריות עצמן שרירותיות, ומה שמעניין את העורכים הוא מספר המילים בפועל, ואם אורכו של הסיפור עומד בתנאי הקבלה ומצדיק את כמות העבודה שתדרוש עריכתו. על כל פנים, החלוקה המקובלת של אגודת סופרי המדע הבדיוני של אמריקה היא זו: עד 7,499 מילים – סיפור קצר 7,500 עד 17,499 מילים – נובלטה 17,500 עד 39,999 מילים – נובלה מעל 40,000 מילים – רומן בעברית ממעטים להשתמש בסיווגים מן הסוג הזה, בין השאר כיוון שממעטים לפרסם בארץ סיפורת קצרה או לחלק לה פרסים. בגלל ההבדל בין השפות, מוטב להוריד 20% מהסיווג המקורי. זאת למעט תחום הרומאן: בתחום זה ספרים המתקבלים לפרסום מכילים בדרך כלל לפחות 60,000 מילים.

 

על השליחה לאחר שבחנתם היטב את השוק ובחרתם כתב עת לטעמכם, כל שנותר הוא לשלוח את הסיפור. לשם כך חשוב "לקרוא את ההוראות לפני השימוש". כל כתב עת ראוי לשמו טורח לציין, לרוב באתר האינטרנט שלו, כיצד יש לשלוח לו סיפורים, ומהן מגבלות האורך, הז'אנר, הסגנון וכו' שלו. אם לא סיכמתם אחרת עם העורך, מלאו את ההוראות הללו כלשונן. ראשית בדקו אם סיפורכם בכלל מתאים לפרסום בכתב העת המדובר ועונה למגבלות האורך, הסגנון וכל דרישה אחרת המופיעה בהוראות ההגשה. אם לא, אל תטרחו לנסות את מזלכם ו"לרמות את המערכת", אלא חפשו במה אחרת, או כתבו לעורך ושאלו אותו אם יהיה מוכן להרשות לכם לשלוח לו יצירה החורגת מדרישותיו הרגילות. אל תתאכזבו אם התשובה תהיה שלילית – היתה סיבה לכך שנקבעו דוקא דרישות אלה ולא אחרות. אם סיפורכם עונה לדרישות הבסיסיות של כתב העת, כל שנותר לכם הוא לעמד אותו בהתאם לדרישות המופיעות בכתב העת ולשלוח אותו על פי הדרישות. דרישות נפוצות בסיסיות הן: שליחת הסיפורים בדואר אלקטרוני בלבד, בקובץ וורד או טקסט עשיר (RTF) בלבד, וציון שם המחבר ושם הסיפור בגוף הסיפור. דרישות נפוצות אחרות יכולות להיות: ציון מספר המילים בסיפור בגוף המסמך, שימוש בגופן (פונט) מסוים, בגודל אות מסוים ובריווח שורות מסוים, כותרת עלית או תחתית עם שם הסיפור ומספרי העמודים, וכולי. הנה קישורים ישירים לרשימת הדרישות של כמה כתבי עת ישראליים: בלי פאניקה, אתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, חלומות באספמיה. בהיעדר דרישה ספציפית, תוכלו להיעזר בפורמט השליחה הנוח המצורף כאן. למשלוח הסיפור יש לצרף מכתב מנומס קצר המסביר מי אתם ומה אתם רוצים. למשל,

"שלום רב, שמי מוישה זוכמיר. אני בן 23, סטודנט לתואר ראשון במדעי הטטריס. ברצוני להציע לכם לפרסום את סיפורי "למה הארי פוטר לא מגיע לקרסוליים שלי". בכבוד רב, מוישה זוכמיר

 

אלמנטרי, אבל כותבים רבים נכשלים בחובת הנימוס הבסיסית הזאת, בין אם בגלל התרגשות יתר ובין אם כי שכחו שבצד השני לא עומד "עיתון" אלא עורך בשר ודם שמצפה שיתייחסו אליו בהתאם. כותב שאינו טורח להתייחס אל העורך המקבל את הסיפור שלו, מוטב שלא יתפלא אם גם העורך לא יטרח להתייחס אליו. גם אנונימיות אינה מתקבלת יפה מחוץ לעולמם של פורומי הכתיבה. לסיום, התאזרו בסבלנות. אף אחד לא אוהב שמנדנדים לו. גם לא עורכים. נסו לברר בזהירות ובנימוס אם משהו מתעכב רק אם התשובה מבוששת לבוא זמן בלתי סביר בעליל, ובכל מקרה לא בחודש הראשון לאחר משלוח הסיפור.

---

2. מזל טוב – סיפורך נדחה! רוב הסיפורים שנשלחים לכתבי עת בעולם נדחים. ככל שכתב העת איכותי יותר, כך הסינון שבו יהיה קשוח יותר והסיכוי לקבל ממנו מכתב דחיה יגבר. מכתב דחיה הוא המורה הטוב ביותר. לא פעם סופרים מנוסים אף מדווחים בראיונות שהם מסגרו ותלו על הקיר את מכתב הדחיה הראשון שקיבלו. לא הסיפור הראשון, בדרך כלל אפילו לא הצ'ק הראשון – דוקא הדחיה. ומדוע? משום שמכתב הדחיה הוא שער הכניסה האמיתי לעולם הכתיבה. הוא מוכיח שסיפורכם נבחן באופן ענייני על ידי עורך מקצועי – שלא אהב אותו מספיק. גם אם העורך לא טרח לנמק את הדחיה, היא עדיין הציון האולטימטיבי: "עובר" או "נכשל". דחיה היא עניין כואב, אבל יכולה להיות גם תמריץ שאין כדוגמתו. רף האיכות שקובע העורך יכול וצריך להפוך עבור הכותב לרף איכות שאליו הוא צריך לשאוף. לא סתם "הטוב ביותר שאני יכול", אלא "טוב מספיק כדי להתקבל לפרסום". במילים אחרות, אם "הטוב ביותר שאני יכול" אינו טוב מספיק, עליכם לשפר את היכולת שלכם כדי שבפעם הבאה, או בזו שאחריה, או בזו שאחרי זו שאחריה, אכן תגיעו לרמה מספקת. נקודת המוצא כשמקבלים מכתב דחיה צריכה להיות דומה לזו שהזכרנו בפרק שעסק בביקורות: התמסרות מוחלטת וקבלה. מכתב הדחיה אינו עלבון אישי, אלא שיקול מקצועי של עורך, ולכן, כלי לימודי. אם בפרק הביקורות ציינו שהמבקר תמיד צודק, כשמדובר בעורך, הדבר נכון על אחת כמה וכמה. ביקורת היא מקצועו של העורך. כמעט תמיד הוא יודע על מה הוא מדבר. אם צירף בטובו הסברים למכתב הדחיה, קראו אותם בעיון ולמדו מהם כל שתוכלו. אם הסתפק במכתב דחיה סטנדרטי, ניחא. גם מעצם הדחיה ניתן ללמוד.

 

כדי ללמוד ממכתבי הדחיה, מוטב להכיר כמה סוגים טיפוסיים שלהם, ולדעת לקרוא בין השורות.

 

דחיות מוחלטות א. מכתבי תשובה סטנדרטיים: שלום רב. קראנו בעיון רב את סיפורך "שרלילת החלל". לצערנו הסיפור אינו מתאים לדרישות כתב העת [אנחנו רוצים סיפורים טובים! שלך אינו כזה]. עמך הסליחה. גרסאות של הנוסח הזה מופיעות ברוב מכתבי הדחיה שנשלחים בעולם. מעטים העורכים שיטרחו לנמק את הדחיה שלהם ביתר פירוט, אלא אם כן הם מעוניינים שהכותב ימשיך לעבוד על הסיפור שנדחה, או רוצים לטפח כותב עם פוטנציאל על מנת שישלח אליהם את סיפורו הבא, הטוב יותר.

 

ב. עולה כיתה, אך לא בבית ספרנו: שלום רב, קראנו את סיפורך בהנאה, אך לצערנו הוא אינו מתאים לנו. אתה מוזמן לנסות את מזלך בכתבי עת מתאימים יותר. (והמהדרין אף יזכירו שמות). אל תתנו לזה לבלבל אתכם. בדרך כלל מכתב בנוסח כזה אינו שונה במאום מקודמו. אפשר גם לקרוא אותו כך: "תראה, תשמע, מה דעתך להציע את הסיפור למתחרה שאנחנו הכי שונאים בעולם? שגם הוא יסבול!"

 

ג. קישטה, לך מכאן: שלום רב, אנו מודים לך על משלוח סיפורך "האקזמה של רב המכשפים". לצערנו, הדיאלוגים שלך לא אמינים, העלילה מופרכת ומלאה חורים, השליטה שלך בשפה מתחת לכל ביקורת ולמען האמת אנחנו לא בטוחים אפילו שהבנו מה ניסית להגיד בדבר המוזר הזה שאתה קורא לו סיפור. איי! כואב! אבל גם מלמד המון. רוב העורכים, כאמור, לא יטרחו לשלוח הסבר מפורט למכתב דחיה, ועל אחת כמה וכמה אם הסיפור שבו מדובר אכן עומד מתחת לכל ביקורת. אם עשו זאת בכל זאת, מוטב שתתעלמו מתחושת העלבון ומדחפי ההתאבדות או הרצח, ופשוט קראו והשכילו. למרות מה שאומר הדחף הראשוני, ההערות האלה אינן אישיות, אלא באות להסביר מה לא תקין בכתיבה שלכם.

 

ד. קישטה, לך מכאן (2): …ואתה גם מכוער. טוב. עכשיו זה כבר כן אישי.

 

ה. תראה, תשמע: שלום רב, קראנו בעיון את סיפורך הבדיוני "מצפונו של עורך הדין". לצערנו לא נוכל לפרסם אותו אצלנו, אבל יש לנו הערות… נפלא! כלומר, חבל שהסיפור לא היה טוב מספיק כדי להתפרסם, אבל לפחות העורך ראה בו משהו שגרם לו להשקיע בכל זאת מזמנו וממרצו ולהסביר את עצמו. כעת כל שנותר הוא לקרוא את ההערות בעיון ולהסיק מסקנות לסיפור הבא.

 

דחיה חלקית לעתים העורך אינו יכול לקבל סיפור כפי שהוא אבל רואה בו פוטנציאל שיכול לבוא לידי מימוש אם הסיפור יהיה שונה. במקרה כזה, המכתב שישלח עדיין יהיה מכתב דחיה, אך עשויות להיות בו הצעות אשר, אם תקבלו אותן, ישנו את הסיפור מהיסוד, אולי אף עד כדי כך שיהפוך לסיפור אחר לגמרי. אך יתכן שהסיפור החדש יהיה טוב יותר. השינויים שידרוש העורך במקרה כזה עשויים לכלול הצעות להרחבת הסיפור למשהו שלם ומפותח יותר, הערות מהותיות על בעיות עמוקות בעיצוב הדמויות או אף בעצם בחירתן, הצעות לשינוי נקודת המבט, וכל הערה אחרת על מרכיב מיותר או עודף בסיפור שתיקונו דורש שכתוב מקיף. יש לציין שמכתבים מהסוג הזה הם נדירים. בדרך כלל הצעה לשכתוב מן הסוג הזה תבוא רק משילוב של שני תנאים מצטברים:

1. העורך איתר משהו טוב בסיפור, אבל הגיע למסקנה שבמבנה הנוכחי של הסיפור המשהו הזה אינו מספיק. הוא מקווה שאם הסיפור יכתב מחדש בצורה אחרת, יוכל להתקבל מזה סיפור טוב באמת.

2. העורך מאוד מאוד נחמד, ומוכן להשקיע מזמנו וממרצו בסיפור שרוב הסיכויים שגם אחרי השכתוב לא יהיה ראוי לפרסום.

היום שאחרי הדחיה קיבלתם מכתב דחיה. מה הלאה? הצעד הראשון, כמובן, הוא לקרוא את המכתב בעיון ולנסות להביא מדוע הסיפור נדחה. אם המכתב מנומק, מצוין. הרווחתם. אם לא, נסו להבין בעצמכם מדוע הסיפור לא התקבל. כמו בביקורות, גם כאן אין להתייחס לדברי העורך כאל תורה מסיני, אך חשוב לזכור שסביר להניח שהוא מנוסה יותר ממכם, ושהסבירות שהביקורת שלו נכונה גבוהה יותר מאשר אצל מבקרים שאינם אנשי מקצוע. לאחר שהבנתם את סיבת הדחיה, עליכם לחשוב על הצעד הבא. אפשרות אחת, הפשוטה יותר לקבלה, היא לשכתב את הסיפור מחדש בהתאם להערות העורך והמסקנות האישיות שלכם, ואז לשלוח אותו לכתב עת אחר, בתקווה שהפעם הוא יתקבל לפרסום. האפשרות השניה, לדאבונכם, היא להגיע למסקנה שהסיפור פשוט אינו טוב מספיק, ואין טעם לשכתב אותו. ההחלטה הזו קשה, אבל לעתים אין מנוס ממנה. שום שכתוב לא יוכל להציל סיפור שאינו טוב בבסיסו. מוטב במקרה כזה למחוק או לגנוז אותו, לאסוף את הלקחים ולהיעזר בהם בסיפורים הבאים שתכתבו. ולסיום, אזהרה קטנה – אין להתווכח עם מכתבי דחיה. מכתב הדחיה הוא סוף פסוק מבחינת העורך, אלא אם כן רמז במפורש שישמח לראות גרסאות נוספות של הסיפור. המקסימום שניתן לעשות הוא להגיב למכתב הדחיה במכתב תודה קצר ותמציתי בסגנון "תודה על תשובתך. אני מקווה להצליח יותר בפעם הבאה", ולקחת בחשבון שישנם עורכים שאינם אוהבים גם תשובות כאלה. יתר על כן, אם כבר עניתם למכתב הדחיה, הימנעו לחלוטין מדרישות, ולעולם אל תבואו לעורך בדרישת "חובתך להסביר לי איפה טעיתי". העורך אינו מבקר ואינו חייב לכם דבר למעט יחס הוגן ליצירה. חובתו היחידה היא לקרוא את הסיפור ששלחתם, להחליט אם הוא מעוניין בו, ואם כן, לערוך אותו ולהביא אותו למצב הטוב ביותר האפשרי. הערות מנומקות הן בונוס, לא חובה, והן דורשות מהעורך עבודה מרובה שאינה מעניקה לו שום גמול.

---

3. סיפורך התקבל. תנחומינו. עד כאן הבהלנו אתכם מספיק. עכשיו הגענו אל החלק הנחמד – מה קורה כשהסיפור מתקבל. למעשה, הרבה פחות נחמד ממה שנדמה. המכתב שאומר "שלום חבוב, כתבת אחלה סיפור ואנחנו נורא נורא רוצים אותו" יהיה רק ההתחלה של תהליך שכתוב שעשוי להיות ארוך ומתיש. בדרך כלל עם מכתב הקבלה, או זמן מה אחריו, תקבלו גרסה ערוכה של סיפורכם. הגרסה הזו תהיה שונה מהסיפור ששלחתם במקור. לפעמים אף שונה מאוד. לאחר מכן יעברו העורך והסופר על הסיפור כמה פעמים, ילטשו בכל פעם את מה שצריך, יתווכחו במקרה הצורך על נושאים שעליהם לא יסכימו זה עם זה, עד שיגיעו לתוצאה סופית שתהיה מקובלת על שניהם. בשלב זה יועיל לשני הצדדים אם לא יתייחסו לדיאלוג ביניהם כאל מלחמה, אלא כאל עבודה משותפת על ליטושו של הסיפור, מתוך מטרה להביא אותו לרמה מספקת.

 

השינויים שיעבור הסיפור במהלך העריכה יהיו מכמה סוגים, וכל אחד מהם ידרוש התייחסות שונה. הרי הם לפניכם:

1. עריכה לשונית ועימוד – חלק ניכר משינויי הניסוח בעריכה נובעים מתיקונים לשוניים בסיסיים – תיקון שגיאות כתיב, הגהה ופיסוק, ניסוחים בלתי תקינים או בלתי קולחים, תיקוני זמנים, תיקוני משלב וכך הלאה. כמו כן יהיו שם תיקוני כתיב שנובעים מנורמות ההאחדה הלשונית של כתב העת, במקומות שבהם העברית מתירה כמה אפשרויות וכתב העת בוחר באופן עקבי באחת מהן. למשל, האם יש לאיית מילה פלונית בכתיב מלא או חסר, האם לשים סימני פיסוק בתוך המרכאות או מחוץ להן בדיאלוגים, וכך הלאה.

   על תיקוני לשון, ככלל, אין טעם להתווכח. זה פשוט לא יעזור – לכתב העת יש נורמות לשוניות מסוימות, והוא פועל לפיהן. מה שהשתנה – השתנה, וזהו זה.

2. עריכה ספרותית בסיסית – סוג השינויים השני שעובר סיפור במהלך העריכה הוא תיקוני ניסוח וסגנון החורגים מהתחום הלשוני. עורך ספרותי יתקן על פי מיטב שיקול דעתו ניסוחים שלדעתו יכולים להיות טובים יותר. בדרך כלל הצדק יהיה אתו. לפעמים לא.

   תיקוני הסגנון יכולים לנגוע לתחומים רבים. רובם יהיו תיקוני ניסוח פשוטים: העורך יראה משפט שלא מצלצל לו טוב מספיק ויחליף אותו בניסוח חדש שנשמע לו טוב יותר. שינויים כאלה יכולים לנוע מהחלפת מילה בודדת במשפט, ועד ניסוחו מחדש. בנוסף לתיקוני ניסוח אלה, העורך עשוי להשמיט משפטים שלמים ואף פסקאות כדי למנוע עודפים, הכפלות או "מריחות", לשנות ניסוחים כדי לתקן בעיות הגיון בעלילה או בבניית הדמויות, ועוד כהנה וכהנה.

   שלא כמו העריכה הלשונית, העריכה הספרותית נתונה בהחלט לוויכוח, היות שחלק ממנה מבוסס על פרשנות והבנת הטקסט. חשוב שהכותב יעבור על כל השינויים שעבר הטקסט, ויבדוק שאף אחד מהם לא פגע במה שהתכוון להעביר. אם העורך בקיא בעבודתו, סביר להניח שרוב השינויים אכן ישפרו את הטקסט.

   גם עורכים טועים, ולפעמים התחליפים שמצאו לא יספקו את הכותב. במקרה כזה, חובה על הכותב לתקן את הטקסט מחדש. יחד עם זאת, רצוי מאוד לא לחזור אל הנוסח המקורי שהעורך שינה – אחרי הכל, אם שינה, סימן שמשהו בנוסח המקורי צרם לו, ולכן יצרום גם לקוראים. הפתרון המועדף, כמעט בכל המקרים, יהיה לחפש נוסח חלופי, שלישי, שיהיה שונה הן מהנוסח המקורי והן מהתחליף שהציע העורך. לעתים עשוי להתפתח במקרים כאלה פינג-פונג גרסאות בין העורך והכותב, עד שיגיעו לבסוף לנוסח מספק. לא פעם רצוי יהיה לצרף לתיקונים הסברים בצורת הערות וורד.

3. עריכת עומק – או במילים אחרות, הערות. ישנם דברים שתיקוני סגנון פשוטים לא יכולים לתקן, או תיקונים נחוצים שיהיו משמעותיים מכדי שהעורך יעשה אותם על דעת עצמו. במקרים האלה, העורך יצרף הערה ויטיל על הכותב למצוא לה את הפתרון, או להסביר מדוע עשה כך ולא אחרת.

   הערות כאלה יכולות לבוא בשתי צורות. הערות נקודתיות יופיעו לרוב כהערות מקומיות בגוף הטקסט, בהערות וורד או בגוף הטקסט בתוך סימון מיוחד על פי בחירת העורך. הן עשויות לעסוק בשלל נושאים: פגמים מקומיים בעלילה, חוסר הגיון בהתנהגות הדמויות, בעיות בהגיון הפנימי, תיקונים עובדתיים של פגמים בתחקיר הרקע לסיפור, הצעות להוספת תאורים או להורדתם ועוד כהנה וכהנה.

   הערות כלליות על נושאים רחבים יותר יבואו לרוב בנפרד. הן ישלחו אל הכותב במכתב נפרד או יצורפו לתחילתו או לסופו של מסמך הסיפור. בדרך כלל הערות מן הסוג הזה יגעו במרכיבים בסיסיים של הסיפור שתיקונם דורש שכתוב לכל אורכו של הסיפור. בין השאר נראה כאן הערות על בעיות מהותיות בהגיון הפנימי של הסיפור, הצעות להורדה או להוספה של קטעים שלמים, הערות על עיצוב הדמויות ומערכות היחסים ביניהן, וכדומה.

   תפקידן העיקרי של הערות העורך הוא להצביע על בעיות שדורשות תיקון. ברוב המקרים העורך גם יציע פתרון אפשרי. לפעמים הפתרון הזה אף יעמוד בקנה אחד עם העדפותיו של המחבר, אך לא תמיד.

   הערות העורך דורשות תמיד התייחסות. אין חובה לקבל אותן כלשונן, אך הן יצביעו בהכרח על בעיות, וחובתו של הכותב לפתור אותן כמיטב יכולתו. היות שהערות אלה עשויות לגעת בנושאים מהותיים מאוד, יקרה לא פעם שלא תהיה הסכמה לגביהן בין העורך לכותב. כבכל נושא אחר, גם כאן הם יצטרכו להגיע בסופו של דבר לגרסה שתהיה מקובלת על שניהם, אחרת הסיפור לא יתפרסם. הגיעו לגרסה כזאת? מזל טוב – סיפור חדש נולד.

---

ד. סופר סתם

1. תרגיל לסופרים מתחילים נו, אז התחלתם לכתוב ספר. ספר באורך מלא. יתכן מאוד שאתם רציניים לחלוטין, שכבר צברתם נסיון רב בכתיבת סיפורים קצרים ושהגיע הזמן לנסות את כוחכם בכתיבה ארוכה, עמוקה ומורכבת יותר. או אולי אתם גאונים מבריקים וספרכם יכה את הממסד הספרותי בהלם. במקרה כזה אתם מוזמנים לדלג על כל המשוכות שיצוינו מיד, ולמעשה לא ברור מדוע אתם מבזבזים את זמנכם בקריאת המאמר הזה. אבל אם במקרה אינכם נמנים על שתי הקבוצות המאושרות הללו, התופסות יחד כ-0.00001 אחוז מהאוכלוסיה, הרי לכם כמה מכשלות שבהן נופלים רבים משאר אלה שגמלו בלבם לכתוב ספר:

 

ש: התחלתי לכתוב ספר, תגידו לי אם זה טוב ואז אולי אמשיך. ת: זה לא טוב, אל תמשיך. באמת. אם אתם לא בטוחים שאתם מעוניינים לכתוב ספר, אל תתחילו. המתינו עד שתהיו בטוחים, ואז עד שתדעו על מה הספר, מאיזו נקודה הוא מתחיל והיכן הוא מסתיים ולמה ומי בדיוק הגיבורים וכולי. ואם הדרך היחידה בה אתם מסוגלים לברר האם מה שאתם כותבים שווה משהו היא באמצעות שאלות כגון זו למעלה, אל תטרחו. זה, אגב, נכון באותה מידה לסיפורים קצרים.

 

ש: זה רק הפרק הראשון, זה משתפר בהמשך! ת: אלה רק הקללות המנומסות שלי, הן משתפרות בהמשך! הרבה כותבים מתחילים סבורים משום מה שלפרקים הראשונים שהם כותבים מותר להיות פחות טובים מהשאר. או גרועים. או איומים ממש. זה לא נכון, כמובן, ושתי הסיבות העיקריות לכך הן: א. על כל הספר (או הסיפור) להיות כתוב היטב וברמה הטובה ביותר האפשרית. כולו, ללא יוצא מן הכלל. אין חריגות, אין פטורים; ב. הרושם הראשוני הוא הקובע. קורא שנתקל בפרק ראשון גרוע לא ירצה להמשיך הלאה. כנ"ל עורך, כנ"ל לקטור של הוצאה לאור.

 

ש: אני כותב ספר שמתרחש בעולם של הארי פוטר/שר הטבעות/מסע בין כוכבים! ת: לך מפה. מעבר לאיכות הספרותית המפוקפקת ביותר של "יצירות" שכאלה, היו סמוכים ובטוחים שאף הוצאת ספרים לא תפרסם אותן. הסיבה פשוטה: זכויות היוצרים אינן שלכם, אלא נמצאות בידי בעלי היצירה המקורית שעליה התבססתם. פשוט. חוץ מזה, אם זו כוס התה שלכם, עזבו את המאמר הזה ואותנו בשקט. תודה.

 

ש: אני כותב את הארי פוטר/שר הטבעות/מסע בין כוכבים הבא! ת: אה. אתה מעוניין להתפרסם כחקיין. המון אנשים רוצים להיות ג"ק רולינג או גר"ר טולקין הבאים. וככל שהרצון הנ"ל חזק יותר, כך קטן הסיכוי שדבר כזה אכן יתרחש. רולינג לא ניסתה להיות מישהו שאינו היא עצמה. גם טולקין לא, וכך גם כל סופר טוב באמת. סופר שכזה יהיה טוב בדרכו שלו, ולא באמצעות חיקוי של מישהו אחר. אין זאת אומרת שאי אפשר לקבל השראה מכתביו של סופר אחר, אבל חיקוי שלו הוא רעיון רע מאוד.

 

ש: כתבתי חמש מאות עמודי וורד בשבועיים! ת: וכמה מזה הוא Copy-Paste? בדיוק כמו במקרה של הסיפור הקצר, אי אפשר ללמד את מלאכת כתיבתו של ספר באורך מלא. אפשר רק לומר שזו מלאכה שלא נעשית כבדרך אגב, ושמדובר בפרויקט הדורש השקעה רבה. אם כתבתם ספר באורך מלא בשבועיים, סביר מאוד להניח שאחת משתי האפשרויות הבאות נכונה: א. אתם בעלי כשרון בלתי רגיל או נסיון עצום בכתיבה או שניהם; ב. זה ספר מחורבן. נותיר לקורא הנבון את חישוב ההסתברות של כל אחת מהאפשרויות הללו.

---

2. המוציאים בדמעה ברינה יקצורו נו, אז כתבתם ספר. הרגע סיימתם לכתוב את הפרק האחרון. ההשקעה, המאמץ, כל אלה נשאו פרי, ועכשיו יש בידיכם כתב יד. המדפסת כבר מהמהמת לה בשקט בפינה, ואתם מתחילים לעיין ברשימת הוצאות הספרים שהכנתם מראש, בציפיה לרגע הזה בדיוק. מחר, דבר ראשון על הבוקר, אתם מתכוונים לקפוץ לסניף הדואר הקרוב ולשלוח את הספר בתפוצת נאט"ו. עצרו. חכו רגע. הנה העובדה הראשונה, והכואבת ביותר, שאתם חייבים לדעת: כאשר גמרתם לכתוב את הספר, אין בידיכם ספר. גוש הטקסט הזה, המסמך הארוך הזה, תוצאת כל הדם והיזע והמאמץ, נקרא "טיוטה ראשונית". עצם ההגעה לשלב זה היא הישג, אבל זה בהחלט לא סוף התהליך. כעת, כשיש בידיכם טיוטה ראשונית, הגיע הזמן להתחיל לערוך ולשכתב אותה. דנו בנושא זה בחלק ב' של המאמר, ומה שנכון לגבי סיפורים קצרים נכון שבעתיים לגבי ארוכים. אבל ההשקעה הדרושה לשכתוב ועריכת ספר שלם היא, כדברי מונטי פייתון, "משהו אחר לגמרי". אם לא השקעתם מספיק דם יזע ודמעות בכך, אל תטרחו לשלוח את מה שכתבתם להוצאה לאור. חבל עליכם, אתם נחמדים. לאחר תהליך עריכה שכלל דם, יזע, דמעות, עמוד עשן ועמוד אש, ארבעים שנה במדבר ואת כל מה שפורט לעייפה בחלק ב' למעלה, יש לקוות שהטקסט הגיע לרמה המצדיקה את שליחתו אל הוצאות הספרים. גם בשלב זה עדיין אין בידיכם ספר. הטקסט נקרא, במקום זאת, "כתב יד".

 

לפני שנדון באופן משלוח כתב היד להוצאות הספרים, יש להבהיר באיזה סוג של הוצאות מדובר. קיימים, לענייננו, שני סוגים: הוצאות ספרים אמיתיות והוצאות ספרים בתשלום (Vanity Press). ההבדלים? הו, הם רבים:

1. בהוצאת ספרים אמיתית, כסף עובר מההוצאה לסופר. לעולם לא להיפך. בהוצאת ספרים בתשלום, הכיוון הפוך – הסופר משלם בעד התענוג.

2. בהוצאת ספרים אמיתית, הספר עובר עריכה לשונית ועריכה ספרותית. בהוצאה בתשלום, גם אם במקרה יבצעו עריכה לשונית, כמעט אין סיכוי לעריכה ספרותית.

3. בהוצאת ספרים אמיתית, הספר יגיע לכל חנויות הספרים. בהרבה מאוד הוצאות בתשלום, היחידים שיחזו בזיו פני הספר יהיו הסופר המהולל ושלושת ידידיו.

4. בהוצאת ספרים אמיתית עובדים אנשים שמקצועם הוא ספרות. ברובן המוחלט של הוצאות הספרים בתשלום אין אנשים כאלה.

5. קשה מאוד להתקבל לפרסום בהוצאת ספרים אמיתית. אין כל בעיה להתקבל לפרסום בהוצאה בתשלום, כל עוד יש לך כסף.

6. ב-99.99 אחוז מהמקרים, מי שמוציא את ספרו בהוצאה בתשלום יעשה מעצמו צחוק.

יש גם דרך שלישית – הוצאה עצמית. קחו את הטקסט, עמדו אותו, עצבו אותו, שלמו לעורך, ארגנו ציור כריכה ושלחו ישירות לבית הדפוס. התוצאה: ראו סעיף 6 למעלה. ברוב הגדול של המקרים, הוצאה עצמית היא מעין הכרזה: "אף אחד לא הסכים לקבל את הספר שלי" (או "אני יודע שאף אחד לא יסכים לקבל את הספר שלי"). לא זו הדרך להותיר רושם בקוראים ובממסד הספרותי האכזר. בקיצור – הדרך הטובה והמכובדת היחידה להוציא ספר כהלכה היא בהוצאת ספרים אמיתית. וזה קשה. קשה, אבל משתלם.

 

אז איך שולחים? מדפיסים את כתב היד על דפים רגילים באיכות טובה (רצוי מדפסת לייזר), באופן קריא ככל האפשר. אל תנסו לעצב את כתב היד כספר, להוסיף עיטורים או גרפיקה או איורים או כל דבר דומה. אם כתבתם ספר טוב הטקסט ידבר בעד עצמו, ואם לא… דוגמה לאופן קריא: גופן (פונט) Times New Roman, גודל 12, רווח-שורות של שורה וחצי או שתיים, שוליים של 1.25 אינץ', כותרת עילית (Header) לכל עמוד הכוללת את שם הספר, שם המחבר ומספר העמוד (למשל: כתוב כשד משחת / ניר יניב……42). בלי שינויי גופן, בלי צבעים, בלי שינויי גודל אות ובלי שום משחקים מיותרים. הדפסה על צד אחד של כל עמוד בלבד. העמוד הראשון הוא הכותרת, והוא כולל את שם הספר, שם המחבר ופרטיו – כתובת, כתובת דואר אלקטרוני, טלפונים – ולא שום דבר אחר. העמוד האחרון הוא עותק של העמוד הראשון. לאחר שהדפסתם כמה עותקים של כתב היד, כרכו כל אחד מהם בספירלה. שלחו אחד מהם לעצמכם בדואר רשום. כך תהיה לכם הוכחה שכתב היד הוא אכן שלכם, למקרה (הלא סביר במיוחד) שמישהו יחליט שהעתקתם ממנו. את שאר כתבי היד שלחו לכל הוצאות הספרים (האמיתיות) שאפשר למצוא בדפי זהב, בצירוף מכתב הגשה קצר. הנה דוגמה של מכתב שכזה:

לכבוד: ששון ומופת הוצאה לאור בע"מ מאת: רשף זך הברבורים 3, פתח תקווה, 54321 טל': 03-6001000 Reshef @ zach.com הנדון: הגשת כתב יד א.ג.נ, מצורף בזאת כתב היד של ספרי הראשון, "זרזירי הזמן". אשמח אם תבחרו להוציאו לאור אצלכם. בכבוד רב, רשף זך

 

לפני המשלוח כדאי להתקשר בטלפון להוצאה לאור ולשאול למי בדיוק לייעד את החבילה ומה הכתובת המדויקת. חלק מהוצאות הספרים האמיתיות דורשות תשלום בעד הטרחה הכרוכה בקריאת כתב היד שלכם. בירור טלפוני יכול לעזור גם כאן. כשבועיים לאחר משלוח כתב יד להוצאה מסוימת, אפשר להתקשר כדי לברר האם הוא הגיע ולקבל הערכה כללית של זמן הטיפול בו. לאחר הבירור הנ"ל אין להתקשר להוצאה ולנג'ס לעובדיה. טלפונים חוזרים להוצאה רק יעוררו באנשיה את הרושם, המוצדק, שאתם נודניקים. מתי אפשר להתקשר בכל זאת? רק כאשר אמרו לכם שיחזירו לכם תשובה תוך זמן מסוים וחלף זמן רב הרבה יותר. למשל, אם הבטיחו לכם תשובה תוך שלושה חודשים וחלפה כבר חצי שנה. אסור באיסור חמור:

1. לצרף לכתב היד מכתב מתחנף, או כזה המציג את המחבר באופן שאינו תואם למציאות. למשל, להציג את עצמכם ככוכבי ערוץ הילדים אם אינכם כאלה. גם מכתב המפרט את הישגיכם הוא לא רעיון טוב במיוחד, אלא אם כן יש הישגים שיש להם נגיעה ישירה למסחריות הספר. למשל, אם אתם כוכבי ערוץ הילדים. לעומת זאת, העובדה שהצטיינתם בבגרות בלשון לא מעניינת אף אחד. גם לא השירות הצבאי, התחביבים, הסטיות וההתחכמויות שלכם.

2. לנסות לספר לאנשי ההוצאה על מעלותיו של הספר, בין אם בטלפון ובין אם בעמוד הכותרת או במכתב ההגשה. אם הספר גרוע, כותרת המשנה "רומן מתח עוצר נשימה" לא תועיל, ואם הספר טוב – היא תזיק.

3. לנסות למשוך את תשומת לבם של אנשי ההוצאה בעזרת גרפיקה, הפקה מהודרת של כתב היד או כל התחכמות אחרת.

4. לנג'ס.

5. להשיב על מכתב דחיה.

אל חשש – יהיו הרבה מכתבי דחיה. תמיד. והתהליך לא יהיה מהיר – הוא יכול לקחת שנים. הגשת ספרים להוצאות אינה מלאכה המיועדת לחסרי הסבלנות. ככה זה.

---

3. ניסים ונפלאות הלא-יאמן קרה: ספרכם התקבל לפרסום בהוצאת ספרים אמיתית. מזל טוב! אבל, כמובן, עדיין לא הגעתם אל המנוחה והנחלה. בהוצאת הספרים הטקסט שלכם יעבור שני תהליכים חשובים: עריכה לשונית ועריכה ספרותית, בדומה לתהליך אותו פירטנו בפרק ג' לגבי עריכת סיפורים קצרים. מטרת העריכה הלשונית היא לנכש שגיאות מתוך הטקסט. כמובן, לעתים השגיאות מכוונות, בייחוד כשמדובר בדיאלוגים. הרי סביר להניח שלא כל הדמויות בספרכם דוברות עברית צחה ומושלמת. כל גרסה ערוכה של הספר תוגש לכם לעיון, ועליכם לבדוק כל שינוי. העריכה הספרותית היא החלק הכואב יותר. מטרתה היא לשפר את הספר שלכם מבחינה ספרותית. האם יש בו חלקים מיותרים? האם חסר בו משהו? האם הדמויות מתנהגות באופן בו הן אמורות להתנהג? אולי שינוי קל יהפוך את ההתרחשויות לדרמטיות הרבה יותר? אלה ועוד רבות אחרות הן השאלות שיועלו על ידי העורך הספרותי. יתכן שתתבקשו לקצץ חלקים יקרים מהטקסט, ויתכן שתתבקשו לשכתב או להוסיף חלקים חדשים. עליכם להיות מוכנים נפשית לבקשות שכאלה, ולעבודה מול איש ספרות שזה מקצועו. עקשנות בנוסח "ככה אני רוצה וככה זה יהיה" לא תתרום לכם מאומה, ותוצאתה: ספר לא טוב במקרה הטוב, אי-פרסום הספר במקרה הנפוץ. חוזים וכסף: כאשר אתם חותמים על חוזה עם הוצאת ספרים, יש לשים לב שאכן מדובר בהוצאת אמיתית. כלומר: אינכם נדרשים לשלם כל סכום שהוא באף צורה שהיא בכל שלב שהוא. התשלום היחיד שיתבצע הוא שכר סופרים, בדרך כלל אחוז מסוים מתקבולי ההוצאה כתוצאה ממכירות הספר. מחברים שזה ספרם הראשון כמעט לעולם לא יקבלו מקדמה, ואין סיבה שיקבלו. בכלל, אם אתם כותבים ספר כדי לעשות כסף, אולי כדאי לכם לשקול שוד בנק במקום. זה מהיר הרבה יותר ומתסכל הרבה פחות. והנה, הספר יצא לאור. מזל טוב! ברכות ואיחולים! פרחים ופרפרים! הציפורים מצייצות על העצים! הנה כמה איסורים:

1. הודעות באינטרנט בנוסח "שלום, רציתי להמליץ לכם על ספרו החדש של רמך עזיזי 'חרחורי חרמני החרובים', שהוא ספר מרתק ומדהים! כדאי לכם!" הן הטריק הכי עתיק בספר. שוכני הפורומים באינטרנט כבר מכירים את השטיק הזה מזמן, ואתם לא עובדים על אף אחד.

2. אם יש לכם הרבה חברים ששמחים לעשות לכם טובה, דאגו לבקש מהם מראש להמנע מכתיבת הודעות פורומים העוסקות בהיות הספר מרתק ומדהים, בנוסח זו שהוצגה למעלה. אם הם יפרסמו הודעות כאלה, שוכני הפורומים יהיו בטוחים שמדובר בכם במסווה. לא נעים.

3. אל תציקו. פרסמתם את הספר בפורום מסוים? אל תכתבו עוד הודעות בנדון בפורום הנ"ל, פן תואשמו בהצפה.

4. קטלו את הספר שלכם בפורום? או באתר מסוים? אל תגיבו. סופר שמגיב בפומבי לביקורת תמיד נראה פתטי, לא משנה עד כמה הוא "צודק". חרקו שיניים ועברו הלאה.

 

איך תפרסמו את ספרכם באינטרנט?

1. הקימו אתר אינטרנט פשוט לספרכם, ובו מעט מידע עליכם ועל הספר, פרק או שניים לדוגמה, אמצעי קשר אתכם וכמה קישורים לאתרים רלוונטיים.

2. בפורומים העוסקים בספרות, ובכאלה העוסקים בנושאים קרובים לאלה הנדונים בספרכם, כתבו הודעות פשוטות המציגות את הספר ללא סופרלטיבים ואתכם, בשמכם האמיתי, כמחברים, וכללו בהן את כתובת האתר שיצרתם. למשל: "שלום, שמי ענוג כהן. לאחרונה יצא לאור ספרי 'רומניטי', העוסק בהיסטוריה חלופית של רומניה במלחמת העולם השניה. רציתי להזמין אתכם לקרוא פרק מתוכו ולהתרשם, באתר הבא: www.romani.com. אשמח לקבל תגובות." זו הודעה ברורה, אינפורמטיבית, ללא התרברבות מיותרת, וחשוב מכל: נטולת רמאות.

3. שלחו פרקים לדוגמה לאתרים המפרסמים פרקים שכאלה.

---

סיום

כפי שהבטחנו, לא לימדנו איש כיצד להפוך לסופר. אבל כעת, לאחר שקראתם את כל האמור למעלה, אתם מוזמנים לנסות. אנטיתזה מסוימת למאמר זה אפשר למצוא כאן.

---

לקסיקון טרקי סיטי רשימת הקלישאות הגדולה צעירים מכדי להתפרסם פורום כותבי מד"ב של תפוז פורום הסיפורים של האגודה לקט מאמרים מועילים להפליא לכותבים מתחילים (אנגלית) על סדנאות הכתיבה כללי הגשה: בלי פאניקה כללי הגשה: חלומות באספמיה כללי הגשה: אתר האגודה דוגמה של פורמט לשליחת סיפור ניר הזועם בדרכים – מורה נבוכים