התחדשות / קרול ברג

פרק 1

חייתי בארץ השדים כשהתחלתי לראשונה להאמין כי סיפורי האלים של האזרים נכונים. כאזרי בעצמי, שמעתי סיפורים על וורדון ובנה ואלדיס משחר ילדותי, ואמונתי בנכונותם חוותה גאות ושפל ככל שהתקדמתי במסע חיי. אבל לאחר ששרדתי שש-עשרה שנות עבדות וזכיתי להשיב לעצמי את השליטה בחיי, היו בידי גם הוכחות שאין להכחישן לקיום האלים. ראיתי את הפיאדנך – אור הגורל – מפאר את נשמתו של נסיך דרזי יהיר, וכך נודע לי שהיורש לאכזרית מבין כל האימפריות הוא האדם שנועד לשנות את העולם. לצדו של פלא שכזה, כיצד יכולתי לפקפק בחשד שהלך ועלה בי, לפיו אני עתיד למלא תפקיד בסיפורו של האל חסר השם?

"אתה מבין בשתילה," אמרה האישה מאחורי כתפי. "ידיך מיומנות בטיפול בשתילים."

מחיתי את הזיעה מעל מצחי בגב יד מלוכלכת, והזזתי את עצמי ואת סל שתילי הריסטה לאורך התלם שזה עתה נחרש. אוויר תחילת האביב אמנם היה עדיין קריר, אבל שמש הבוקר קפחה בעוז על גבי. "אבי עיבד את שדות אזריה," אמרתי. "הוא לקח אותי איתו מדי יום עד שהתחילו לימודי. הידע חוזר."

קטפתי את עליו התחתונים של הצמח, ואז כריתי בור קטן, הכנסתי את השתיל העדין ודחסתי מחדש את האדמה השחורה הקרירה סביב השורשים דמויי הנוצה והגבעול, וטוויתי סביבם את הכישופים הפשוטים של צמיחה ללא הפרעות ועמידות בפני מחלות. שתילי הריסטה עדינים, אבל בעזרת מעט טיפוח ודחיפה קלה של כשף, הם יספקו יבול שופע ואמין בהרבה מאשר חיטה.

הייתי אורח של האישה ושל בעלה, וגמלתי על שנת לילה בעמק הירוק השקט שלהם בסיוע לשתילת האביב. במשך רוב חיי הייתי לכוד במוות ובאלימות הכרוכים במלחמה שאינה יכולה לבוא אל קיצה. עכשיו, לאחר שעשיתי כל שיכולתי כדי לשנות את נתיב הסכסוך ההוא, בוקר שקט וקצת אדמה מתחת לציפורניים היו בעיני דבר הקרוב מאוד לאושר.

האישה ניגשה אל צדו השני של התלם הכפול, הניחה את סלה והתחילה לעבוד. צמתה השחורה הבוהקת נתלתה בחן מעבר לכתפה, ואצבעותיה הארוכות שתלו את הצמחים בזריזות. אלינור ניחנה בתבונה מלאת חיים ובידע נרחב על העולם, למרות בידודו של ביתה הנוכחי. אבל היא ידעה מעט מאוד על אזרים. "אם כן, אביך לא היה לוחם כמוך, לא… איך קוראים לזה?"

"נוטר? לא. לא הייתה לו מֶלידה, כך שלא הייתה לו ברירה בבחירת המקצוע. אזרים שנולדו ללא הכוח האמיתי חייבים לעשות כל עבודה הנדרשת מהם." אלה מאיתנו שמתגלה בהם כוח הכישוף זוכים לטיפוח ולאימון ומורשים לבחור את הדרך שבה יילחמו במלחמת השדים. עד שהם לומדים אמיתות חדשות ובוגדים בכול.

היא נשאה אלי מבט בלי לעצור את אצבעותיה המהירות. "אני מצטערת. לא התכוונתי להעלות עניינים כואבים."

הזדקפתי כדי להקל על כאב בצדי הימני – יותר מדי דקירות סכין בשרירים האלה, הפציעה האחרונה הייתה עמוקה והטיפול בה לא מיומן. שמונה חודשים אחרי שנפצעתי, חששתי שהמתח הכואב נגרם בשל צלקות פנימיות ועלול ללוות אותי לעד. מצב לא רצוי אצל לוחם – אפילו כזה שאין לו שום כוונה להרים שוב חרב לעולם. "אין כאב בזכר אבי, הגבירה אלינור. הוא היה הטוב שבאנשים שחיו מעולם. החקלאות אמנם לא הייתה החיים שהיה בוחר, אבל הוא היה שבע רצון בחייו. למדתי ממנו על ערך אמיתי יותר משלמדתי מכל אחד מן המדריכים המשכילים יותר."

האישה הגבוהה נשענה לאחור על עקביה ואמדה אותי במבט בוטה כשל מלכה. ידיים אדומות וטוניקה גסה ומהוהה לא הצליחו להסתיר את יופיה הבשל. עיניים כהות, נטויות מעט בזווית, בצירוף עור אדום-זהוב זוהר, העידו על המורשת האזרית שלה עצמה, אם כי גדלה הרחק מן היערות והגבעות שטופי הגשם שלנו. "פשוט, אתה מדבר מעט כל-כך על אזריה, סייאון, ואני יודעת עד מה רבה האהבה שרוחשים האזרים למולדתם. חשבתי שאולי אינך חש בנוח כאשר מזכירים את הארץ שבה מגנים אותך עתה." אלינור הייתה ישירה מאוד. בדרך כלל אהבתי זאת אצל חברי.

כמובן, היה חצוף מצדי לכנות את אלינור חברתי. בילינו כמה שעות זה בחברתו של זה, דיברנו על מזג האוויר ועל חבורת פורעי החוק לשעבר של אחיה בלייז. אבל למען האמת לא ידענו דבר זה על זה פרט לכמה עובדות שטחיות. היא הייתה פעם פורעת חוק בעצמה, מורדת באימפריה הדרזית, אבל עכשיו התגוררה בעמק המקסים הזה, שבו שימשו היא ובעלה הורים אומנים לילד בן שנתיים. אני הייתי מכשף, לוחם בדימוס בן שלושים ושמונה, ושד חי בנשמתי.

"אילו הייתי נמנע מכל דבר שאינו נוח בנוגע למצבי, לא היה הרבה שיכולתי לדבר עליו," אמרתי. התקדמתי שוב לאורך התלם ושתלתי עוד צמח. למרות שנהניתי מאוד מחברתה של אלינור, ברגע זה כל שרציתי היה לאבד את עצמי בזיעה ועפר ועמל שאין בו מחשבה. חובות חיכו לי, אמיתות שבפניהן היה עלי להתייצב, חלקן נוראות ומסוכנות, חלקן מכאיבות יותר באופן אישי; אבל כל יום שיכולתי לדחות אותן ולספוג שלווה כמו בעמק הירוק הזה יוכל לספק לי זמן עד שאהיה מוכן.

"אחי אומר שיוציאו אותך להורג אם תחזור לאזריה."

"זה לא משנה. כבר אין שם שום דבר בשבילי." רציתי מאוד שתניח לנושא.

"אבל –"

חייכתי אליה, בניסיון להתנצל על האי-נעימות שבחברתי. "אדם לא יכול להפוך להיות משהו שבני עמו תיעבו ופחדו מפניו במשך אלף שנה ולצפות מהם שיסכימו מיד לקבל זאת הודות לקסמו ולנימוסיו הטובים." בעיקר כאשר הוא מתקשה עד מאוד לקבל את הדבר בעצמו. גררתי את הסל קרוב יותר אלי והפרדתי בזהירות גוש סבוך של שורשים ואדמה לחה. תועבה, בני עמי קראו לי.

"ניסיתי לחשוב איך להודות לך. מילים נראות עלובות כל-כך. הצלת את שפיותו של אחי… ושל הילד שלנו ושל החברים שלנו… אבל במחיר כה כבד לעצמך…"

עורי התחיל לעקצץ. הרגשתי את עיניה מנסות לראות את השד שחי עכשיו בתוכי, לא גורם מוּלד בטבעי כפי שהיו היבטי השדים באחיה בלייז ובילד ששימשה לו אם אומנת, אלא יצור מודע ונפרד, בעל קול ורגשות ורעיונות משלו.

"אין לי חרטות," אמרתי. רק דאגות. ופחדים. רק אי-ודאות מחרידה לגבי העתיד ומקומי בו.

אלינור לא יכלה לדעת כמה יפה גמלה לי על מעשי בשנה הקודמת. זזתי במורד התלם ומיקדתי את תשומת לבי בעבודה, קיוויתי לחמוק מבחינתה המדוקדקת, ובעודי עושה זאת שמעתי את המוזיקה הקלושה של מקור נחמתי מן הקצה המרוחק של העמק – צחוק של ילד, מרצד, מבעבע, יוצר קסם בצהרי היום הזהובים. בטרם עבר זמן רב התקרבו צעדים שועטים על פני האחו – כפות רגליים יחפות זעירות על רגליים קצרות וחסונות, ואחריהן פיזוז המגפיים של מישהו גבוה בהרבה, מישהו שמקפיד לשמור על מרחק מספיק כדי להמשיך במרדף העליז.

"אבא!" צווח הקטנטן כשחלף כחץ מקשת בין השדות לעבר הבקתה בעלת גג העשב השוכנת בקצה היער. בפתח הבקתה עמד גבר מגודל, רבוע כתפיים – מנגנארי דמוי דב בעל שיער חום מתולתל ורגל אחת בלבד. הוא הניח חבית כבדה והשעין את הקב שלו על מסגרת הדלת ברגע האחרון, והספיק לתפוס את הילד ולהציל אותו מן הגבר הגבוה וכהה השיער שרדף אחריו.

"הערמת על הדוד בלייז, אוון-דיארג?" אמר קטוע הרגל ופרע את שערו הכהה הקצר של הילד. "הוא היה כלב ציד ואתה השועל החכם?"

"אכן כן," אמר הרודף, גבר כחוש ומגודל עצמות כבן שלושים. הוא טפח על גבו של הילד. "אף פעם לא ראיתי פצפון שיכול לרוץ כל-כך מהר. בעיקר אחרי שעבדנו קשה כל הבוקר כדי לדוג כמה טרוטות עלובות." הוא הוריד מעל גבו תיק בד. "אבל אני עדיין צריך לנקות אותן. הילד נרדם על הגדה, אז חשבתי שעדיף להחזיר אותו הביתה."

"אני בטוח שהוא מוכן לאכול משהו ולנוח," אמר האיש הגדול והושיט יד אל הקב.

"אז אני אטפל בארוחת הערב ואחזור עוד מעט." האיש כהה השיער העיף מבט מהיר לעבר בת לווייתי ולעברי והנהן קלות, ואז חזר על פני האחו זרוע הפרחים ולעבר הפלג שהתפתל בתוך העמק.

מצילו החביב דחק מרפק אל הילד, וזה נצמד לצווארו. "תעשה שלום לאימא, ילד." הילד שחרר את אחיזתו לרגע ונופף יד קטנה לעבר אלינור. עיניו הכהות של הילד, האש הכחולה שבהן חבויה רק בשל המרחק, נצצו באושר מעל כתפו של האיש. האיש כרך יד אחת סביב הילד הנצמד אליו ובשנייה תימרן במיומנות את הקב, ונשא אותו אל תוך הבית. לא יכול להיות מפלט בטוח יותר לילד מאשר זרועו של גורדיין.

פניתי בחזרה אל עבודתי, בלעתי את הגוש המכאיב של אושר וצער, הכרת טובה ובדידות שנתקע בגרוני בכל פעם שהבטתי באלינור ובגורדין ובילד שהגורל הפקיד בידיהם.

"בת הלילה." האישה נעצה בי מבט, ידיה צנחו רפויות ונטולות חיים על ברכיה והדם אזל מפניה החזקים והיפים. "איך יכולתי להיות כה עיוורת? כל החודשים שבלייז הביא אותך לבקר כאן… כדי לעזור לך להחלים, הוא אמר לי. ראיתי אותך מביט באוון… טורף אותו במבטים. אבל מעולם לא הבחנתי בדמיון עד עכשיו. הוא הבן שלך, נכון?" עיניה ניתרו אל הבקתה הדלה. "למה אתה כאן?"

נדתי בראשי, ניסיתי לחשוב מה לומר. "אלינור – "

"מדוע הסתרת את האמת? אתה ומנהגיך האזרים המתועבים, המרושעים, הארורים… השארתם אותו למות בחוץ, הייתם מוכנים לרצוח ילד מכיוון שנולד שונה מכם. מכיוון שפחדתם ממנו." היא כרכה את זרועותיה סביב גופה וקמה לאט, עיניה עולות באש. "ועכשיו גילית שטעית כשעשית זאת. האם אתה כאן כדי לפייס את מצפונך? אתה חושב לפצות אותו על כך שהיית מוכן להניח לזאבים לקרוע אותו לגזרים? או שתכננת לקחת אותו בהיחבא? מעולם אפילו לא נגעת בו. איך אתה מעז להניח כף רגל במרחק פרסה ממנו?"

"הגבירה אלינור, בבקשה –" איך יכולתי להסביר את כל הסיבות לכך שלא העזתי לגעת בו, שזה היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי מעודי, ושרק טוב הלב שלה ושל בעלה אפשר אותו כלל? "אין לי שום כוונה – את וגורדיין –" חוסר יכולתי המגומגם להגיב במהירות כילה את נכונותה להקשיב.

"לעולם לא תקבל אותו. לך מכאן." היא חגה על עקבה והתקדמה בצעדים גדולים לעבר הבקתה, מועכת את השתילים הרכים מתחת לרגליה.

זינקתי כדי לצאת אחריה וקיללתי את הכאב במותני שעצר את נשימתי לרגע, כאילו סכינה של ייסאן עדיין היה קבור בבשרי. בוהק השמש סינוור את עיני, העלה פעימות כאב בראשי כשצלעתי בשדה הריסטה. זיעה נטפה מתחת לחולצת הפשתן הגסה שלבשתי, ועננים התחילו להתאסף באופקי תודעתי. עלטה מזדחלת… בחשש גובר, עצרתי ליד פינת הגדר של דיר העזים הסמוך לבית, ולא העזתי להתקרב יותר. גורדיין עמד בפתח הבקתה, פניו עזים, נחושים. מעורר חמלה… כאילו אדם בן תמותה יכול לעמוד בדרכי אם אבחר לזמן את הכוח. חשקתי שיניים, גירשתי מעלי את רגשות השנאה האלה שלא היו שלי, גם אם רחשו בתוך ראשי כזפת רותחת. אילצתי את לשוני לציית לרצוני שלי, גימגמתי בחיפוש אחר המילים הנכונות. "סלחו לי על שמירת הסוד. מעולם לא התכוונתי – לא הייתי –"

אבל לפני שהספקתי לומר את מילות ההסבר, התפוצצה סערת הזעם במוחי, חימה רועמת שאיימה לבקע את גולגולתי. ידי נמתחו, תבעו ללפות את צווארו העבה של גורדיין ולסובב אותו, לשמוע אותו צורח ונחנק עד שהשרירים יקרעו והעצמות יסדקו. רגלי היו מוכנות לבעוט ברגלו של הנכה עד שייפול, ידי לחטוף את הגרזן מקיר ביתו, ועיני לצפות בפניו מחווירים כשאגדע את הרגל הנותרת.

ידי רעדו כשלפתו את עמוד הגדר, ברכי פקו. "בבקשה, הביאו את בלייז. מהר. אני כל-כך מצטער… כל-כך מצטער…" היסוס של רגע בלבד, וכתם ירוק וחום שחלף על פני במהירות. צעקות נמוגו אל תוך מהומת החימה והמוות הסוער.

רגליים רצות. קולות חרדים. "היכנסי הביתה, ליני. נעלי את הדלת! אסביר אחר כך."

רועם… נוהם… מתפרץ בשאגת טירוף… עמוד הגדר נמוג באש, וענן של עלטה האפיל את עיני. הייתי אבוד…

"הקשב לי, חברי. היאחז בקולי. לא אעזוב אותך. אנחנו נחזיר אותך, סייאון, וניקח אותך מכאן בבטחה. אני יודע שאתה לא רוצה לפגוע באיש. זכור מי אתה: חבר טוב ומורה, מגן לנסיך, לוחם ואיש כבוד, אב אוהב. החולי הזה איננו אתה."

ידיים נחושות לפתו את כתפי, ורציתי לקרוע אותן מן הזרועות החלשלושות. נשכתי את שפתי וטעמתי דם, והוא העניק לי כוח. אהרוג אותו על שהוא מחזיק אותי בשבי. רק קולו – שעבוד מתועב של מילים רוגעות והיגיון – ריסן אותי. ברגע שיפסיק לדבר, אחנוק אותו. אשבור את מפרקתו. אנקר את עיניו. אוכל את לבו.

"ראית אותו רץ? הוא רץ כמוך, נינוח וקל ומהיר מאוד. כל הבוקר הוא חפר בחול ליד הפלג וחפן מים בכף ידו כדי למלא את החורים שעשה. כל-כך סבלני – לא, הקשב לי, סייאון, חברי. אתה לא תפגע בי ולא באף אחד אחר. בכל פעם שהילד גרף מים בידו, הוא שפך את רובם לפני שהגיע לבורות הקטנים שלו. אבל הוא השתופף ליד הבור ומזג את טיפות המים המעטות שהביא והביט בהן כשנעלמו אל תוך החול. ואז היה נאנח וחוזר אל הפלג כדי לנסות שוב. אתה מבין? הוא סבלני כמוך. כמה פעמים ניסית ללמד אותי להטיל מחסום בפני מזיקים? האין אני האזרי הטיפש ביותר שנולד אי-פעם? ובלא כל גערה, אתה מנסה שוב ושוב ללמד אותי את הכישורים הפשוטים ביותר. אתה, שיכול לראות את התבניות בעולם, שיכול לפרום תעלומות שאיש פרט לך אינו מסוגל כלל להבין. מעולם לא הכרתי אף אחד שרואה כה בבירור…"

האיש היה טיפש. לא יכולתי לראות. בכל אשר פניתי הייתה עלטה. אימה ליחכה את להבות צימאון הדם שלי ובמהרה נוצר שיטפון. בעוד רגע אתקדם אותו צעד מחריד ולא יהיה עוד מדרך לכף רגלי, ואני אצלול אל התהום. אהפוך להיות זה שממנו אני חרד… היצור ששלט בחלומותי ובחזיונותי.

אבל הידיים החזקות לא הניחו לי, והקול הרוגע לא השתתק. במהרה שככה גאות הפחד, ואני איפשרתי לידיים החזקות ולקול הרוגע להנחות אותי בחזרה אל האור. "…מתנצל. חשבתי שאתה מוכן לביקור ארוך יותר. מצבך נראה טוב בהרבה."

העולם התחיל לחזור שוב למיקוד… יער מנומר, ירוק טרי בזוק על הענפים החשופים. ריח האדמה הלחה והצמיחה החדשה. זווית חדה לאור השמש. פלג מפכפך לצד המשעול, חבוי למחצה מאחורי סבך ערבות.

"זהו. בוא נעצור ונשתה משהו. משקה יעזור לשנינו, אני חושב. אתה מוכן?"

מאובן, אחוז אלם, צנחתי על ברכי במקום שעליו הורה. המים מעלי האדוות היו קרים על ידי המצולקת והגרמית, שעדיין הייתה מלוכלכת באדמת גנם של אלינור וגורדיין. גרפתי מן המים הקרים והנקיים ושיפשפתי את כפות ידי, הנחתי לשיירים הבוציים להישפך אל העשב הטרי. התזתי מים מלוא היד על פני, ועוד על צווארי, ניקיתי את זיעת השמש והטירוף. הבטתי במים בידי החפונה ודמיינתי אגרוף ארד זעיר נושא מים בהקפדה כה רבה מעל החול אל מפעל ילדותי. אוון-דיארג – בן האש. חייכתי, שתיתי את האוצר שבידי ועוד שלושה כמוהו, ואז הזדקפתי לישיבה, והשענתי את ראשי בלאות על עץ.

"אתה כבר מיומן מאוד," אמרתי לגבר כהה השיער שישב שלוב רגליים לצדי, אחרי ששתה גם הוא לרוויה מן המים המתוקים. "מתי כבר ימאס לך למנוע מנוטרים מטורפים להשמיד את העולם?"

בלייז חייך את חיוכו העקום. "אעשה כל מה שיידרש. כך לימד אותי המדריך שלי."

"אני לא יכול לחזור לשם עוד."

"אתה תחזור. הוא לא יגדל בלי להכיר אותך. כבר הבטחתי לך את זה. פשוט נצטרך לעבוד קצת יותר לפני שתחזור. מה היה הגורם הפעם? היו לך עוד חלומות?"

העברתי אצבעותי בשערי הלח והירהרתי בשאלה. "אותם חלומות באים מדי לילה. שום דבר חדש." חלומות על מבצר מכושף ותעלומה שהחרידה אותי. "אלינור ואני דיברנו על חקלאות. על אבא שלי. על אזריה. ואז אתה ואוון באתם…"

"רצנו. דאגת לו? זה מה שהיה?"

"לא. בדיוק להפך. הייתי אסיר תודה כל-כך לאחותך ולגורדיין. לא יכולתי לאחל לו בית טוב יותר. לא. ודאי הייתה סיבה אחרת…" שנאתי את העובדה שאף פעם לא הייתי מסוגל לזכור מה בדיוק גרם להתקפות האלה – סערות האלימות ששיסעו את נשמתי עשר פעמים בשמונה החודשים האחרונים מאז הראשונה בוויאפול, כאשר שלושה קבצנים ניסו לשדוד את פארול, אחיו המאומץ של בלייז. כמעט הרגתי את כולם, חברים ושודדים כאחד, כאילו היו ראויים לכך פשוט בשל עצם העובדה שנשמו.

השד שלי היה הסיבה, כך האמנתי. כועס. מלא טינה. כלוא מאחורי המחסומים שהקמתי באמונת שווא שאוכל לשלוט בנשמתי שלי די זמן כדי להבין את חלומותי ולהתייצב מול השלכותיהם. הייתי בטוח שהטירוף הזה בהקיץ היה חמת הזעם של השד שלי.

אבל כשחיטטתי בזיכרוני כדי למצוא את המפתח, נתקלתי בדבר-מה שהיה מחריד יותר במיידיותו. "הו, בן וורדון! אלינור ניחשה שאני אביו של אוון. היא חושבת שאני מתכנן לקחת אותו. בלייז, אתה חייב לחזור. ניסיתי להרגיע אותם, ואז נתקפתי טירוף לפני דלתם. הם ודאי אחוזי אימה."

"אזרי עקשן – אני חושב שדווקא יעצתי לך לספר להם הכול." בלייז קם בקפיצה והציע לי את ידו. "ברגע שתישן בבטחה, אני אחזור." התחלנו ללכת במהירות במורד השביל, ובלייז הטיל את הלחשים שנשאו אותנו רחוק יותר משהיה ניתן לצפות על-פי מספר צעדינו והגיאוגרפיה האמיתית, הכישוף שהסתיר מפני את המקום שבו התגורר בני. למרות כל תשוקתי להיות אב לאוון-דיארג, לא יכולתי לבטוח בעצמי בנוגע לדבר היקר ביותר עלי אדמות. ואפילו אילו הייתי אכזר מספיק לעקור אותו מן הבית היחיד שהכיר מעולם, לא היה לי מקום שאליו אוכל לקחת אותו.

חיי כנוטר באזריה, חיי כמכשף-לוחם בקרב בן אלף השנים שלחמו בני עמי במטרה להציל את עולם בני האדם מפני החורבן שמבקשים להמיט עליו השדים, הסתיימו כמעט לפני שהתחילו, כששועבדתי בידי הדרזים. אבל אחרי שש-עשרה שנות עבדות, נסיך הדרזים השיב לי את חירותי ואת מולדתי ואני חזרתי שוב לייעודי כנוטר, ואז גיליתי כי המלחמה החשאית שאנו האזרים לחמנו במסירות כה רבה במשך עשר מאות הייתה מלחמה נגד עצמנו. הראי-קירא – השדים – לא היו יצורי רשע הנחושים בדעתם להשמיד את התבונה האנושית, אלא שברים מנשמותינו-אנו, שנקרעו בידי כישוף עתיק והוגלו אל ארץ קפואה ומרה בשם קיר'ואגונות. לידת בני ופגישתי עם בלייז שיכנעו אותי: היו אשר היו הסיבות לקרע הקדום הזה, יש לבטלו.

ילדי נולד מחובר לראי-קירא. רדוף שד. מכיוון שהיה בלתי אפשרי להסיר שד מתינוק, תבע החוק האזרי את הריגתם של ילדים אלה. אבל לפני שידעתי בכלל על לידתו, אשתי שילחה את בננו מעלינו עד שיגיע לגיל שבו נוכל לרפא אותו. חיפושי אחר הילד הובילו אותי אל בלייז, אזרי שנולד גם הוא מחובר לשד, פושע צעיר בעל לב נדיב ושלווה פנימית – שלמות, מלאות שגרמו לי להבין את טבענו ואת הקרע הנורא שהתרחש לפני מאות כה רבות של שנים. בלייז לימד אותי מה היו עמנו והשדים אמורים להיות, ולכן יצאתי לשחרר את הראי-קירא מגלותם על-ידי פריצת הדרך אל מולדתנו הקדומה, הקרויה קיר'נאבארין. כדי להשלים משימה זאת, נאלצתי להעמיד את אמונותי החדשות במבחן ולהתמזג בעצמי עם שד רב-עוצמה בשם דנאס.

אבל בני עמי לא היו מסוגלים לקבל את מה שניסיתי לספר להם. נוטר רדוף שד הוא תועבה, השחיתות החמורה ביותר וסכנה שלא תעלה על הדעת. ברגע שהבינו שהשינוי שהתרחש בי איננו הפיך, מלכת אזריה, רעייתי, ייסאן, נעצה בי סכין והשאירה אותי למות.

כששכבתי ודיממתי, עוניתי בחזיונות של מצודה אפלה השוכנת עמוק בקיר’נאבארין. זיכרון השדים ויצירת אמנות מתפוררת לימדו אותי שמישהו רב-עוצמה ומסוכן כלוא שם. הפחד מן האסיר הזה הוא שגרם לאבות אבותי לבתר את נשמותיהם, להשמיד את כל הראיות להיסטוריה שלהם ולנעול את עצמם מחוץ לקיר’נאבארין. חזיונות המוות שלי, שבהירותם העידה על אמיתותם, הראו לי את פניו ודמותו של האסיר – וראיתי בו את עצמי. תעלומה בל-תשוער, ואולם אני האמנתי… פחדתי… שחלומי היה אמת.

אם האסיר במצודה מסכן את נשמות האדם, הרי ששבועת הנוטר שנשבעתי, הכשרתי וההיסטוריה שלי תבעו ממני להתייצב בעצמי מול הסכנה הזאת. אבל במשך שמונה חודשים החלומות שיתקו אותי, ועכשיו, היה נדמה שאני מאבד את שפיותי.

(הוצאת גרף, 2007. תרגום: ענבל שגיב-נקדימון. 495 עמודים).