מן הכריכה האחורית: באקפנהיים. אויבים מבחוץ ומבפנים מתכננים להשתלט על הקמצרות העתיקה בת שלושת אלפים השנים. וולדרוק, מכשף אדיר ומרושע עומד בראש בית באקפנהיים, אלא שכעת הוא מתכנן לפרוש והקמצרות עומדת בפני תקופה של מבוכה ותוהו. מיהו הראוי להנהיג ולעמוד מול הסכנות ומול אי היציבות, רוי הקוסם רב העוצמה החולמני והרגיש או דרול הלוחם האלים המתוחכם ומטיל השררה? התשובה לשאלה נתונה להחלטתו של כישוף עתיק שאיש עדין לא פענח את סודו.
הספר הראשון בטרילוגיה, מספר על יורשי באקפנהיים, על חייהם השזורים בגידות ורציחות על אויביהם וחבריהם ועל הנשים החולקות עימם ימים של אהבה סכנה וטרוף.
הקדמה
"לבשל! לבשל!" חזרה והדהדה הקריאה הצרודה בחדר. הגבר הקרח בעל הזקן הקלוש והאפור השליך את הארנב חסר הפרווה אל היורה השחורה והרותחת. הוא פשפש בשק היוטה החום והמהוה שנראה כמו אחותה הקטנה של הגלימה שלבש ושלף ממנו צנון שחור, גדול ועתיק למראה.
"לבשל! לבשל!" שאגו הנוכחים בחדווה.
הגבר משך בכתפיו והשליך את הצנון בעקבות הארנב.
"אין לי יותר", הוא התנצל", אתם חושבים שזה יספיק?"
"חזור למקומך, ראש תולעת!" נהמה אישה שמנמנה בגיל שבעים לפחות ששיערותיה הקצרות היו צבועות לשחור קיצוני. היא קמה ממקומה ושלפה מבין תחתוניותיה האפורות ירך עגל משומרת במשקל חמישה קילו.
"לבשל! לבשל!" צווחו כל היתר בהתלהבות. גם האיש הנמוך הנהן בשמחה.
האישה זרקה את הבשר אל הקדרה וחזרה לשבת.
"עכשיו מספיק", היא מלמלה וקיפלה את רגליה מתחת לישבנה העצום,, "ייקח לזה קצת זמן עד שזה יהיה מוכן".
כך החלה ישיבת הממשלה היחסית של באקפנהיים באותו שבוע כאשר חברי הממשלה מביטים זה בזה ותוהים מי יתחיל לדבר. הם היו שלושה גברים וארבע נשים, והם שימשו בתפקידם מזה שנים רבות.
הממשלה היחסית הייתה מנגנון שפיתחו חרשי הכשף אחרי שהיה ברור שכישוף הקרפדים הצליח וקמצרות כישופית קמה בכוכב באקפנהיים. לחרשי הכשף היה ברור שהקמצר היה השליט היחיד והאבסולוטי של הקמצרות ושל עשרות העולמות שהיו תחת חסותה. מצד שני היה להם רצון לשמר את המנגנון של מועצת המכשפים ששלטה בבאקפנהיים עד לאותה תקופה. הם החליטו שהמועצה תוסיף להתקיים בשתי הסתייגויות: ראשית, המועצה תפעל רק בתחומי עולם הקמצרות ולא תהיה לה נגישות להחלטות הנוגעות לעולמות השכנים. מעבר לזה, כוח המועצה וסמכויותיה יהיו ביחס הפוך למידת השליטה שיפגין הקמצר במתרחש. במקרה שימונה קמצר אפאתי וחדל אישים, כפי שקרה לעתים כל כך קרובות, הרי המועצה תשלוט בכל מה שנוגע לעולם הקמצרות; אבל במקרה של קמצר מבהיק ואקטיבי, סמכויות המועצה יקוצצו.
לכן קראו לגוף שנוצר הממשלה היחסית, כיוון שכוחה היה תלוי לחלוטין במצבו הנפשי של השליט המכשף הריבוני, הקמצר.
כיום, אחרי חמישים ושבע שנים בהם שלט וולדרוק מבאקפנהיים בקמצרות באגרוף ברזל ובעין פקוחה, הגיע מעמד הממשלה היחסית לשפל שלא היה לו תקדים. האנשים שהיו חברים בה בחרו את עצמם בדרך כלל לתפקיד ובמרבית המקרים הם היו חלק מהשכבה הבטלנית, הקולנית והבלתי מוכשרת של מכשפי באקפנהיים.
הטענה הרווחת הייתה שרק מי שאין לו ממש מה לעשות— מוצא עניין בגוף חסר סמכויות שכזה.
הממשלה היחסית באותה תקופה עסקה בעיקר ברכילות מרושעת ובשימור מסורת מפוקפקת של הכנת נזיד מכשפות במהלך הישיבות הממשלתיות.
למרות כל מה שנאמר ונכתב על אפסותה של הממשלה היחסית, עדיין היו בסמכותה תחומים רחבים ביותר. היא הייתה הגוף המחוקק היחיד בבאקפנהיים וכל האחריות על השירותים האזרחיים, החוקים הפליליים והסדר הציבורי היו נתונים למרותה, והקמצר אפילו הסכים לגָבות אותה בכוחותיו הלוחמים.
לרוע המזל אותם תחומי חקיקה ושלטון החוק שנחשבו למהותיים בהרבה מקומות, לא עניינו אף אחד בבאקפנהיים.
איש לא הרים גבה כשבשנת קמצרותו השלושים של וולדורק אסרה הממשלה על הנישואין בכל תחומי באקפנהיים, ומיותר לציין שיותר מעשרים שנה לאחר מכן איש לא התייחס לעובדה שהנישואין הותרו מחדש.
הממשלה הייתה גוף נשכח למחצה, והיחידים שהתעניינו בה היו שבעת חבריה.
הדוברת הראשונה הייתה טליה קאסטיפאן, בת אספסוף באקפנהיימית טיפוסית, דקת גוף, ארוכת ואיברים ובעלת שיער אדום כעגבנייה.
האגדות סיפרו שבאקפנהיים היא מעין עיר חלומות, רוויה ביפהפיות אדמוניות וחטובות. האגדות האלו לא היו רחוקות מהאמת, כיוון שהשבטים הקדומים שהתיישבו באזור גרו בפסגות ההרים עטורות הערפילים ובקושי ראו אור שמש פעם בחודש.
הפיגמנטים שרווחו אצלם נעו בדרך כלל בין האדום הכהה לזהובהבהיר, עם נטיה רצינית לכיוון הראשון.
לא פחות מכך, הייתה לתרבות הבאקפנהיימית הקדומה, נטיהרשמית לקניבליות יומיומית ובחברה כזו נחשבו נשים שמנות לטרף קל ועסיסי. הנערות ששרדו בסופו של התהליך האבולוציוני הזה נטו לאכול הכול— בלי להשמין בכלל. טליה קאסטיפאן הייתה צאצא אופייני לגזע הזה.
מה שהאגדות הרומנטיות לא נטו לספר הייתה העובדה שנערות באקפנהיימיות לא נהגו להתרחץ, להסתפר או להסתרק ושלבשו בדרך כלל יריעות על גבי יריעות של בד שקים שחור.
כך הייתה גם טליה, צנומה ומטונפת, בעלת סבך שיער שמנוני ופרוע — והיסטוריה ארוכה של מחלות מין אותן רכשה כשעבדה בזנות מגיל שמונה עד גיל עשרים ושלוש. רק שיניה הצחורות והחדות סנוורו את העיניים בבוהקן ובבריאותן. כטורפת בת לגזע טורפים שמרה טליה על ניביה מכל משמר.
"דרול חזר", היא הנידה את ראשה על צווארה הארוך ושלחה מבט מרושע בכל הנוכחים, "הוא הקדים את שובו והוא מביא אתו ערימות של שלל, עבדים ושפחות".
"נו?" תהה פקסיוס, אותו איש קטן ומזוקן שבהתחלה האביס את הקדירה,, "מה לנו ולזה?"
"הגברים יזיינו כמו משוגעים כמה ימים", ענתה לו טליה", ואחר כך יהיה לחיות בג‘ונגל מה לאכול".
"את חושבת שהוא עושה את זה כדי לצבור פופולאריות?" שאלה סנדרה, בחורה בלונדינית חמודה ומתולתלת שהצטיינה בניקיונה ובמיזגה הטוב. ברור היה שאבותיה הגיעו מקצה אחר של היקום מזה ממנו באו אבותיה של טליה.
"שום דבר לא יעזור לו", פסקה טליה בנוקשות", הכיסאות עם רוי והאספסוף עם רוי ואנחנו עם רוי, הנה", היא שלחה זרוע ארוכה ולבנה כסיד והחוותה לכיוון הקיר.
על משטח הבטון האפור רוססה הכתובת", ושמו הוא רוי!!!" בצבע אדום כהה. ליד הכתובת צויר מעין אנקול הפוך שתאם את דמותו המגובננת והדקיקה של האח הצעיר לבית באקפנהיים.
"את שוכחת, טליה", האישה המבוגרת והשמנה דיברה", שיש גם קמצר בבאקפנהיים, את זוכרת? ברנש גבוה, קרח ולבוש באפור? קוראים אותו וולדורק".
טליה חייכה חיוך קצר ורווי שנאה לכיוון האישה. זו הייתה פאולה גריינדוק, שנחשבה לדמות החזקה ביותר בממשלה היחסית.
כמו סנדרה גם היא לא הייתה באקפנהיימית במוצאה. למעשה, היא הייתה אצילה מכובדת מאחד מהעולמות השכנים שגידלה ילדים ונכדים למופת ולתפארת והשתתפה בקבלות פנים ובטקסים מכובדים אין ספור. היה זה הלם מזעזע למשפחתה ולכל ידידיה כשהתגלה שהיא עסקה בסתר בכישוף, הקריבה תינוקות לכוחות האופל וגרמה למגפה שחיסלה אלפי אנשים וחיות בית. לפני שבני הממלכה הספיקו להתיז את ראשה היא הצליחה להימלט לבאקפנהיים ולבקש מקלט מדיני.
בני באקפנהיים לא היו מכניסי אורחים אבל וולדרוק עצמו אישר לה להישאר בתנאי שהיא תצטרף לממשלה היחסית ותוסיף לה נופך של רשעות.
סנדרה הייתה סיפור אחר לגמרי.
סביב מצודת המכשפים השתרע ג‘ונגל מכושף, פראי וקטלני, שכונה במידה רבה של מקאבריות’ פארק באקפנהיים‘. באופן כמעט בלתי מוסבר, הצליחו להתקיים ביער הקטלני ההוא כמה שבטים אנושיים שנקראו שבטי הסנוקים. הסנוקים לא ממש היו שבטים, אלא תערובת מקרית של תושבים שגורשו מהעיר ושפחות ועבדים שכבר נמאסו על האספסוף הבאקפנהיימי ונזרקו אל היער כאוכל למפלצות.
חוקי הדם של באקפנהיים הבהירו לסנוקים כי במידה שהם יעזו להתקרב לעיר באקפנהיים עצמה, הם צפויים לגורל איום מכדי לתארו במלים. למרות זאת, בנסיבות מסויימות, העיזו הסנוקים להתקרב לעיר המכשפים. זה התרחש בעיקר כשלא הייתה להם ברירה, לדוגמא כאשר הקמצר הכריז על" חורף באקפנהיימי" וגרם לפארק באקפנהיים לקפוא, ולכל הסנוקים לגווע מרעב.
כך קרה שבגיל שלוש– עשרה מצאה את עצמה סנוקית צעירה ומורעבת בשם סנדרה, משוטטת בשולי המזבלה של באקפנהיים ומחפשת משהו אכיל. האגדות שרווחו בין השבטים הסנוקים סיפרו שבבאקפנהיים אולי אין תמיד אוכל— אבל אף פעם לא חסר זבל.
פרש הרס חולף מצא את סנדרה כשחזר עצבני מהעיר, כיוון שכל הזונות שמצא היו כבר מתות מזה שעות. ברגע נדיר של בהירות מחשבתית החליט הפרש לא לזיין אותה בין הגרוטאות הקפואות, אלא לקחת אותה לחדרו. כך הונפה סנדרה על עטלף הקרב ונישאה
בשאגה אל המוצב התחתון במצודת המכשפים, ושם נאנסה מספר פעמים על ידי פרש ההרס וכמה מחבריו.
אחרי שהגיעו לסיפוקם הותירו הפרשים את סנדרה פצועה וקבורה למחצה בשלג והלכו לשתות משהו מהיר לפני השינה. סנדרה, שכמעט ולא לבשה דבר ושתתה דם מכמה וכמה פצעים, הצליחה לדשדש כמה עשרות מטרים עד שמעדה על משהו וחזרה השתטח על הקרקע הקפואה. רצה הגורל, והיא בחרה למעוד על מגפו של מפקד משמר הלילה של פרשי ההרס, שבדיוק יצא לנשום אוויר צח.
דרול באקפנהיים בחר את המפקדים שלו לפי היכולת שלהם להחליט את מי כדאי להרוג קודם. המפקד הזה לא היה שונה. הוא ניחש בקלות מי הייתה סנדרה ואיך הגיעה למוצב התחתון. אילו הייתה לאותו קצין טיפת כבוד לנהלים או למסורת, הוא היה בועט בסנדרה אל מעבר לחומה ומניח לה ליפול מגובה חצי קילומטר בחזרה אל הג‘ ונגל בו נולדה. למפקד הזה היו נטיות אחרות. הוא נזכר במריבה קודמת שהייתה לו באותו היום עם אחד מהמכשפיםמהאקדמיה והחליט לנקום.
הוא הרים את סנדרה למצב כריעה וקרב את פניו השחורים והנוצצים אל פרצופה השרוט.
"את יכולה לקבל אוכל ואולי גם שמיכה אם תלכי לשם", הוא החווה בידו על פתח האוויר של מצודת המכשפים, "את רק צריכה להגיד להם שאת רוצה לעמוד בבחינות הכניסה של בית הספר לכישוף".
"כ… כישוף?" לחשה הילדה בשפתיים מבוקעות מקור.
"כן", נהם בן האופל", תגידי להם שאת רוצה להיות מכשפה".
"להיות מכשפה", הנהנה סנדרה באדישות.
"בדיוק!" הקצין השחור החליט שהוא סיים את חלקו במלודרמה הזאת". עכשיו עופי מכאן או שאני אתן אותך לעטלף שלי",
הוא הסב אליה את גבו והלך לחפש את החייל ביש המזל שהכניס סנוקית לתוך בסיס פרשי ההרס.
איש אינו יודע, איך טיפסה סנדרה לגובה מאה חמישים מטר במדרון חלקלק בשיפוע של קרוב לשמונים אחוז. גם גברים חזקים ונמרצים החליקו יחד עם ציוד הטיפוס שלהם כשניסו לקרוא תגר על החלק ההוא של מצוק הרוע. דבר אחד ברור, בשחר שלמחרת הזדחלה סנדרה אל מתחת לקשת הארגמן הזוהרת והמכושפת. היאגררה את ברכיה הקרועות מתחת לאותיות הבוערות של הכתובת", טירוף, אלימות ושנאה", וקרסה פשוטת גפיים על הרצפה הסגולה והמהבהבת.
דולקויט, מורה מכשפים בכיר ורם יחס, שהיה קשור בקשרי נישואים מסובכים עם השושלת הבאקפנהיימית ועם תריסר שושלות מכשפים אחרות, ניתקל בה והפך אותה בבעיטה.
"אני", היא לחשה", רוצה להיות מכשפה".
"כאן זאת לא עיר הזונות שלמטה!" גער בה דולקויט", קודם תעמדי בבחינות ורק אחר כך יהיה מותר לך להתפשט".
סנדרה איבדה את הכרתה.
הרפאים המכושפים שעשו את עבודות האחזקה במצודה עטפו אותה בשמיכה ישנה, הדביקו לה עירוי דם והניחו אותה באחד מאולמות הכישוף הפנויים.
שני מכשפים מסגל המורים הוזעקו בכדי לטפל באירוע הבלתי צפוי. אמנם כללי האקדמיה היו שכל מתמודד רשאי לגשת לבחינות, אבל זו הייתה סנוקית ולפיכך, היא נחשבה, במקרה הטוב, למזון.
המכשפים סקרו אותה בעיניים קפואות ורעות והחליטו להעניק לה הזדמנות.
כשהתעוררה סנדרה מעלפונה, חיכו לה נזיד חם וכוס תה סרפדים ממותקת בדבש. כמו כן השיגו לה גלימת התעמלות ישנה של אחד מתלמידי הכישוף שחיסל את עצמו בטעות באותו שבוע.
אילו לורנדי באקפנהיים הייתה עדיין מסתובבת במצודה, כנראה שסנדרה הייתה מוצאת את עצמה מועפת מאחד מהמגדלים, אבל מכשפת הקרחון נטחנה לאבק עשר שנים קודם לכן והזמנים השתנו במקצת.
אחרי שאכלה, הובלה סנדרה אל חדרי הבחינה.
שלושה מכשפים בכירים למדי הטילו עליה לחשי סריקה
במשך כמה שעות והגיעו יחד למסקנה שאף שאין לסנדרה נתונים אידיאליים להיות מכשפת צמרת, יש לה אישיות כל כך חריגה עד ששווה להשאיר אותה באקדמיה ולו רק בתור נושא למחקר.
כך זכתה סנדרה בגלימת מתלמד כחולה ובתא שהשקיף על מכלאות העטלפים הצעירים. מאז ועד היום לא חדל אצלה רגש ההערצה והכרת הטובה לבאקפנהיים ולמכשפיה. לא הייתה כמעט הזדמנות בה שכחה להזכיר את החסד הגדול שעשו איתה הכוחות המזוינים של הקמצרות, ועל שגאלו אותה ממוות בטוח בקור וברעב וסיפקו לה מזון, מחסה והשכלה. היא אפילו שכבה מדי פעם עם פרשי ההרס, כשהם ביקשו יפה.
"זה שיש קמצר בבאקפנהיים", סיננה טליה מבין שיניה", לא סותר
את העובדה שיש בבאקפנהיים שיטת ממשל. אין זה בסמכותו של וולדרוק לקבוע מי יהיה הקמצר הבא. גם אם וולדרוק ישתוקק בכל לבו שדרול יקבל את התפקיד, רוי יהיה הקמצר".
"האנשים מאמינים ברוי", הנהן ארש, מכשף שיכור וזקן שפרש מהצבא עשרים שנה קודם ונחשב לבטלן הכי גדול בכל הקמצרות", אבל דרול מביא להם בחורות ושלל. מה יביא להם רוי?"
"הבעיה עם אנשים כמוך, היא ששום דבר לא מספיק להם!" טליה צווחה", כל פעם שמגיע משלוח של שפחות אתה נדחף לראש התור בטענה שיש לך זכות– קדימה בגלל שאתה בממשלה. רוי הוא מכשף והוא ידאג שהאקדמיה תתפקד בצורה אופטימלית. מעבר
לזה הממשלה תנהל את העולם הזה".
"ותני לי לנחש", חייך אליה ארש בחושפו שיניים ירוקות ומרקיבות", את בטח חושבת שאת תהיי בממשלה הזאת".
"לא רק זה, אשמאי זקן", היא פתחה את גלימתה והציגה לראווה את פלג גופה העליון. על שדיה הקטנים והחיוורים התנוססה כתובת הקעקע’ ושמו הוא רוי‘ בתוספת האנקול ההפוך.
"רוי יהיה שלי", היא הוסיפה אחרי שסגרה את גלימתה", אנחנו נתחתן בהיכל המכשפים".
כל שאר חברי הממשלה פרצו בצחוק פרוע, למעט סנדרה שהייתה מנומסת מדי.
"ורוי יודע שמחתנים אותו עם אסופית אספסופית?" התעניינה פאולה, "או שמא את ווולדרוק תכננתם לו את זה בתור הפתעה לקראת המינוי?"
דמעות של חרון עמדו בעיני הנערה האדמונית", זה כבר קרה שהמכשפים התחתנו עם בחורות מה… מהעיר".
"שטויות!" נהמה פאולה", מי סיפר לך את זה?"
"אוה, זה דווקא נכון", ציין פקסיוס", לורניט באקפנהיים, אחותו של סבא של דרול התחתנה עם מכשף מהעיר לפני בערך מאתיים חמישים שנה, ואילו דורקאל ארמיבוק שהיה בן דוד של מכשפת הקרחון בעצמה התחתן בפעם השניה עם בת דודה שלישית שלי שהייתה בת אספסוף לכל דבר".
"נניח", נחרה פאולה, "אבל רוי הוא הדוגמא המושלמת לדם באקפנהיימי טהור לחלוטין. הכיסאות בחרו בו כשהיה בן אחת-עשרה. לא יעלה על הדעת שמישהו יתן לענף המשפחתי הזה להתערבב עם נחותי הדרגה".
ארש הספיק לעצור את טליה לפני שתסתער על פאולה בציפורניים שלופות.
"תקשיבי פאולה", הוא אמר למבוגרת", את נמצאת כאן כבר כמה שנים אבל את עדיין לא הבנת שבבאקפנהיים הבדלי המעמדות בין האצילים להמון כבר לא קיימים. אין כבר כמעט אצילים מהדור הישן ואילו המכשפים עושים מה שבא להם. אם רוי יהיה קמצר ואם הוא ירצה את טליה, הוא יתחתן איתה".
"הוא אפילו לא מכיר אותה", הפטירה המכשפה השמנה.
"הוא יכיר אותי טוב", נשפה לבסוף טליה", הוא מוצא חן בעיניי".
"ואילו אני מאוד מחבבת את דרול", גילתה סנדרה את הידוע לכול וצחקקה בחן", אולי באמת נתחתן".
"את עוד לא ראית את הכוסית המצוחצחת שהביאו לו מהעולמות החיצוניים", טליה העיפה בה מבט חצוף", נראה לך שהוא יוותר עליה בשביל סנוקית ששוכבת עם החיילים שלו?"
לפני שנים, כשסנדרה התחילה ללמוד באקדמיה, כל הילדות–הזונות מבאקפנהיים שלמדו איתה שנאו אותה שנאת מוות. קודם כל בגלל שהיא הייתה סנוקית— ויותר מזה בגלל שהיא הייתה כל כך נחמדה ותמימה עד שהפכה לחביבת המורים. רק מעטות מהנערות הבאקפנהיימיות עברו את הבחינות והתקבלו לאקדמיה לכשפים, אבל גם אלו היו מופקרות ומושחתות כמו כל היתר ואת זמנן הפנוי הן בילו בהשמעת תלונות ומענות נגד סגל האקדמיה ונגד המכשפים הבכירים בכלל.
בהתחלה הייתה טליה בראש הכנופיה שניסתה לעשות את המוות לסנדרה, בלי הצלחה. סנדרה הייתה סנוקית והיא גדלה בתוך פארק באקפנהיים, היכן שציפורי טרף ועכבישי ענק ניסו לטרוף אותה כל יום וכל שעה. היא לא הוטרדה מחבורה של נערות מעצבנות ונבזיות.
אחרי שעברו כמה שנים, הסכינו הבאקפנהיימיות עם נוכחותה של סנדרה והיא וטליה הפכו מיודדות למדי, אלא שעדיין אי אפשר היה למנוע מהשנאה הישנה להתפרץ, במיוחד כשסנדרה העזהלחשוק בבכיר בבני באקפנהיים.
"תראי", סנדרה שוב הפגינה את חיוכה הורדרד והמבהיק", אני מכירה את דרול, יש לו יכולת אבחנה מדהימה. אני משוכנעת שהוא יוכל למצוא בי כל מיני תכונות שאחרים מעדיפים להתעלם מהן. אם את מתכוונת לבחורה שהביאו לו מצ‘ אזוויפ, אז לי לא נראה שנישואים פוליטיים מהסוג הזה יחזיקו מעמד זמן רב אפילו אם הם באמת יתקיימו".
"נראה", רטנה טליה והצטנפה לה במושבה.
"אם אנחנו כבר מדברים על אצילים", אסטיקה, החברה הותיקה ביותר בממשלה שברה את שתיקתה", שמעתם שהבארון מבאנדרקוט חזר?"
שאר חברי בממשלה נעצו באסטיקה מבטי השתוממות על שחרגה משתיקתה המסורתית.
חוץ מעיר המכשפים, היו בעולם הקמצרות עוד שני אזורים שהתאימו בדוחק למגורי אדם. הראשונה הייתה רמת ויינהוד האפרורית והערפילית והשני כלל את אזור לוע הר הגעש אוקונויט ואת האגם הכחול שבתוכו. באזורים הללו היו מפוזרים כחמישים כפרים שיושביהם טענו בתוקף שהם עוסקים בחקלאות.
למען האמת, באותה אדמה קפואה ולבנה לא צמח שום דבר חוץ מצנון, גזר ולפת— וגם אלו גדלו שם רק בעונות היותר נסבלות של השנה. באקפנהיים שדדה את העולמות הסמוכים לה וסיפקה מזון בשפע לכפריים בפרובינציות שלה, ובלבד שיישארו במקומם.
הכפריים היו בני אותו גזע כמו הבאקפנהיימים העירוניים, בעלי עור חיוור ותווים חדים. חוץ מזה היה דמיון מועט מאוד בין שתי האוכלוסיות. הכפריים חיו בבתי עץ קטנים או בחוות. נהגו לנמנם ליד האח הבוערת ולהעריץ בגדים סרוגים מצמר. הגברים גידלו זקנים רחבים כמניפות ואילו הנשים חבשו מצנפות וסרגו גרביים. הם התחתנו בעיקר בינם לבין עצמם ולימדו את ילדיהם שבבאקפנהיים שולטים אדונים מלומדים ואצילי נפש שרצוי לדעת עליהם כמה שפחות.
חרשי הכשף של באקפנהיים החליטו בין היתר שבממשלה היחסית יהיו שני נציגים מתוך בעלי האחוזות או האצילים שבפרובינציה. הכפריים נהגו לשלוח למצודת המכשפים בעיקר את הזקנים היותר מעצבנים מתוכם.
אסטיקה, לדוגמא, הייתה דודה מזדקנת בת כמעט שבעים, אם לחמש בנות וסבתא לעשרים נכדים. שיערה הארוך, ששמר במידת מה על גווניו הזהובים, גולגל לכדור ענק על קדקודה מתחת למצנפת מפלצתית. אחרי שהצליחה למרר את חיי כל בנותיה, להרעיל את נפש נכדיה הרכים ולהציף את כפרה ברכילות מרושעת, ביקשה אסטיקה לחלק את ניסיונה עם שאר העולם ולהצטרף לממשלה.
הקמצר אישר את מועמדותה בלי היסוס ואפילו נתן לה חמישה פגיונות מורעלים כדי שתיתן אותם לנכדיה כשיגיעו לגיל המתאים.
היא שמרה אותם אצלה בינתיים.
הנציג השני מהפרובינציות היה רופ אסטורק מהאגם הכחול.הוא היה מורה לא יוצלח לחשבון באחד מבתי הספר הכפריים ,שהחליט בתבונה שאם הוא יצטרף לממשלה— לא יפטרו אותו ואולי אפילו ימנו אותו למשרת סגן המנהל.
שני הפרובינציאלים הללו התאימו להפליא לממשלה היחסית בהרכבה הנוכחי. הם הביאו לידיעת הממשלה עניינים חסרי משמעות לחלוטין בנוגע למתרחש בין היישובים הנבערים ברחביהישימון הקפוא ובכך הפיחו רוח רעננה במפגשי הממשלה, שעסקו בעיקר ברכילות על הזונות החביבות על הקמצר, ועל הקטטות בהן דרול השתתף וניצח.
החדשה האחרונה, לגבי הבארון מבאנדרקוט לא הייתה ידועה כלל ליושבי אחוזת המכשפים ובין הכפריים שמעו עליה רק אלו שהתגוררו בכפר באנדרקוט ובסביבתו.
"מי?" תהתה טליה אחרי שהתגברה על התדהמה הראשונית", יש בארונים בויינהוד?"
"ויינהוד היא דוכסות", הזכיר לה פקסיוס", היא מחולקת לשש בארונויות שהקטנה בהן היא באנדרקוט".
"נניח", היסטוריה אף פעם לא הייתה הצד החזק של טליה", אבל עד כמה שאני זוכרת כל הטירות בצד ההוא של מגדל רשע הרוסות וריקות חוץ מאזור המתבנים, שם הנכדות של אסטיקה מוצצות לחזירי בית או לסוסי פוני או למה שלא יהיה שם בכפרים המכוערים".
"טליה", אסטיקה הניפה את גבותיה המחודדות", אל תשכחי שאני סורגת לך עכשיו חזיה מצמר לבן עם דוגמאות כסופות".
"כן, סבתא אסטיקה", החניקה טליה גיחוך", תשכחי שאמרתי מוצצות".
"הבאנדרקוטים האחרונים עזבו את באקפנהיים לפני מאה חמישים שנה בערך", הסביר רופ כשהוא מלטף את שפמו השחור", אחד מהם חזר עכשיו מקיסרות העננים. הוא שיפץ את הטירה והביא המון רהיטים".
"ככה", נשפה פאולה דרך אפה", בן כמה הוא הבארון?"
"צעיר למדי", השיבה אסטיקה", בן שלושים לכל היותר".
"נו, אולי עד שדרול יתפנה תוכל סנדרה להתעסק אתו?" הציע ארש ביבושת.
"באנדרקוט עם סנוקית?" נצטווחה אסטיקה בבעתה, "לא יקום ולא יהיה".
"את לא צרחת כשרציתי את דרול", התרעמה עליה סנדרה ונפנפה בתלתליה הזהובים.
"ילדתי היקרה", הרימה אסטיקה את עיניה ממסרגות העץ שלה", הבאקפנהיימים לוקחים כל מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים.אם היית מוצאת חן בעיני הקמצר הוא היה מביא אותך אל מיטתו באותו היום וגם מכריח אותך להתחתן אתו. אבל הבאנדרקוטים הם אצילים מהדור הישן – הדבר היחיד שיש להם זה הדם הטהור שלהם".
"חברי ממשלה נכבדים", הפסיקה פאולה את הויכוח, "אני מציעה שנבדוק את הדופק אצל האציל הזה ונראה מה הוא שווה. לצורך העניין הבה נכבד אותו בכך שאת ישיבת הממשלה הבאה נערוך באולם הנשפים של אחוזת באנדרקוט המחודשת".
"איך נגיע לויינהוד?" שאל פקסיוס. "לשכור רחפת עד לשם יעלה הרבה כסף".
"אנחנו הממשלה בבאקפנהיים", הפטירה טליה", כל הרחפות שלנו, חוץ מאלו של הצבא".
"בדיוק", הסכימה פאולה", אני אפנה לאקדמיה ואגיד להם שאם הם לא ישאילו לנו רחפת ונהג בשבוע הבא אנחנו נטיל עליהם מס רחפות".
"ואם נאגורק ודולקויט וכל שאר המרצים הבכירים באקדמיה, יחליטו להפוך אותך לאבק רק בשביל החוצפה?" התעניין ארש.
"אז תתכנסו בלעדי ותטילו את המס", גיחכה פאולה וטפחה על לוח לבה", אנחנו מחליטים מי משלם, אבל הגובים הם פרשי ההרס. נראה את דולקויט עומד מול דרול באקפנהיים!"
"יופי", נשף פקסיוס", אז שבוע הבא אנחנו נפגשים בויינהוד ואפילו לא נצטרך להביא אוכל מהבית".
"למען האמת היינו צריכים לדון היום בחוק עיזבון האב", הזכירה סנדרה בנימוס אופייני, "וזה לא שאני לא אוהבת לרכל, אבל אנחנו גם הממשלה פה".
"נדחה את זה לשבוע הבא", הצהירה פאולה", טירוף, אלימות ושנאה והנה האוכל כבר מוכן".
"טירוף, אלימות ושנאה!" הדהדו קולותיהם של יתר חברי הממשלה כשחזרו על שלושת המלים שהיוו את המוטו של הקמצרות הבאקפנהיימית.
ואז הם ניגשו לאכול.
לצערי, קראתי. יותר נכון קניתי, והתחלתי לקרוא. למרות שאני בד"כ לא עוזב ספר לפני עמוד 100, לא הצלחתי לצלוח את החצי מזה.
רעים שרעים כי הם רעים, ויש להם תמיד שמות או תארים עם הרבה ק', צ' ו-ר', והם תמיד מכוערים מאוד, ורק חסר היה שיטילו את ראשם אחורה ויצחקו צחוק מהדהד של רוע (אולי הם עושים את זה מאוחר יותר, לא חיכיתי לברר).
בקיצור – לא נהניתי, מאוד מאוד בוסר.
חבל.
מתחכם מדי ולא זורם.
לפחות לפי הפרק הראשון, לא בשבילי.
ברכות לסופר המתחיל על יצירה משובחת. אני רואה שהסופר הושפע מאוד מסיפורי הנודע "החוקים שהופרו" (פורסם בגירסתו המוערת בחלומות באספמיה גליון 2 תחת הכותרת "הכללים שנשברו"), וזה מאוד מחמיא לי. אני שמחה על הכיוון המקורי ביותר אליו לקח הסופר את הסגנון אותו הפגנתי בסיפורי זה שזכה לשבחים רבים מטעם הממסד האקדמי הבכיר במדינת ישראל.
כה לחי!
מאוד נהניתי.
הפרק לדוגמא הוא בכלל לא ההקדמה אלא ההקדמה השניה ואילו אסף היה קורא את ההקדמה האמיתית , הוא היה יודע שהרעים צוחקים ברוע כבר בעמ' 16.
ספר מצויין
ספציפית הפרק הזה קצת משעמם לדעתי ביחס ל(רובו של) שאר הספר.
(אני ממליץ לקרוא גם את שאר הפרקים לדוגמא שיצאו 🙂 )
נ.ב. – תגובות 🙂
תגובה לאסף:
אתה יכול לפרט בבקשה יותר למה אתה מתכוון שהספר בוסר, לא ממש הבנתי 🙂
תגובה לשחר:
לדעתי האישית לאחר קריאת הספר (פעמיים) הוא דווקא מאוד זורם, והמקומות שבהם הוא "מתחכם" די מועטות (הפרק הזה די יוצא מן הכלל כי הוא מאוד אקספוזיציוני )
תגובה לטלילה:
ייעל, מה מציק לך? אולי את צריכה לראות פסיכולוג?
די להציק לאנשים תמימים!
בתגובה לשאלת מנהיר: כשאני אומר "בוסר" אני מתכוון שרואים שהסופר חדש מדי. הוא עוד לא יודע לבנות אווירה, לא מסוגל לרמוז, אלא חייב לזרוק הכל בבוטות לפנים: הרעים יאופיינו בכיעור, אין להם מניעים למעט הרוע, הצורך הכפייתי להוסיף מילת תואר לכל משפט שדמות אומרת, השימוש בשמות "מופלצים", אין יד מכוונת ועורכת… זה לא ספר שאני הייתי קונה לו ידעתי את מה שאני יודע כיום (שמחתי לקבל עליו זיכוי של 10 ש"ח בחנות משומשים ונראה לי שעשיתי עסק טוב), לא רק בגלל שבלוניות העלילה אלא בעיקר בגלל שאין לסופר טכניקה.
ספר ברמה כזאת לא צריך לעבור לא את משוכת הסופר עצמו (טיפה ביקורת עצמית, בנאדם) ולא את משוכת העורך. הכשל הוא של שניהם. איפה וינוגרד כשצריך אותו???
גם אני מצטרף להמלצה של מנהיר לקרוא את יתר הפרקים לדוגמא , או טוב , לקרוא את הספר.
כשכתבתי אותו לא חשבתי שהוא יעשה כל כך הרבה רעש , אבל ראבאק , זה מסוג הדברים שכיף לשמוע.
אני יכול להבטיח , שב"אופק באקפנהיים" החלק השני בטרילוגיה , יימצא מענה להרבה שאלות שנותרו מרחפות בחלל המצווח מעל מצודת המכשפים ואני מודה לכל אלו שקראו ושמחתי לשמוע שנהניתם.
המממ… כשהסופר עצמו מצטרף להמצלה לקרוא את הספר, אין לי כל ברירה אלא לקבל את המלצתו.
מאידך, אני בספק אם השאלות העיקריות שריחפו ("איפה העורך", למשל) ייענו, וכן אני מתחיל להבין מדוע צווח החלל המדובר.
מקווה שתמצא קהל נאמן לספר/ים, לצערי אני לא הצלחתי להתחבר.
כל הכבוד, ברבו, לול לול לו לו – מה עוד יש לומר על העולם המדהים הזה שבנה שי בצלאל אבנון.
אני תמיד לוקח כל ספר פנטזיה או מדע בדיוני שנכתב על ידי ישראלי לרוב מדובר על ספרים שהם בסדר+.
עוצמת ההכרות עם משפחת באקפנהיים, ההכרות עם עולם כל כך דוחה, זנותי ומגעיל – היי, עשית לי את הארבע ימים האחרונים, תודה, באמת תודה – אני מקנה בך על היכולת שלך לכתוב ולהמציא.
זו באמת טרילוגיה? – מתי יוצאים הספרים הבאים או שהם כבר יצאו?
כדברי המחבר – טירוף, אלימות ושינאה