על הזמן, ועל גולי פויל

הקדמה ל"פני מועדות לכוכבים"

אפשר לדעת מתי הופק סרט היסטורי הוליוודי לפי איפור העיניים של הכוכבות, ואפשר לדעת מתי נכתב ספר מדע בדיוני ישן לפי כל מילה ומילה בכל עמוד ועמוד. שום דבר אינו מתיישן בעוצמה גדולה יותר, במהירות רבה יותר ובדרכים מוזרות יותר, מאשר העתיד.

לא תמיד היה זה כך, אבל מתישהו בשלושים השנים האחרונות (כלומר מתישהו בין 1957, תחילת מותו של "המדע הבדיוני הראשון" – כפי שכינו אותו ג'ון קלוּט ופיטר ניקוֹלס, מחברי האנציקלופדיה של מדע בדיוני – שאז הוריד ספוטניק את החלל לכדור הארץ, לבין 1984, השנה שבה נגמר ג'ורג' אורוול והתחיל ויליאם גיבסון), הושלכנו אל העתידים שבהם אנו מנסים להשתכן עכשיו, וכל עתידי המד"ב הישנים מצאו את עצמם מיותרים, זנוחים על המדרכה, משולחים לגמלאות ונטושים. ואולי לא?

המד"ב הוא ספרות קשה, בת-חלוף, גם בימים כתיקונם – ספרות בעייתית מעיקרה. הוא מתיימר לעסוק בעתיד, בכל מיני מה-אם ואם-זה-ימשך-הלאה; אבל כל מה-אם וכל אם-זה-יימשך-הלאה מעוגן תמיד, בחוזקה, בכאן ובעכשיו… מה שלא יהיו הכאן והעכשיו האלה.

אפשר לומר זאת גם כך: דבר אינו מתיישן מהר יותר מספרות היסטורית וממדע בדיוני. אצל סר ארתור קונן דויל, אפשר למתוח גזירה שווה בין הספרות ההיסטורית והמדע הבדיוני שחיבר – שניהם התיישנו כדרך שלא התיישן שרלוק הולמס, המרותק לזמנו ולרחובותיה המוארים בפנסי גז של לונדון הוויקטוריאנית.

התיישנו? מוטב לומר, הם טבועים בחותם זמנם.

כי תמיד יש יוצאים מן הכלל. ייתכן, לדוגמה, שאין בספרו של אלפרד בסטר טיגריס! טיגריס! (בריטניה 1956; נדפס מחדש בארה"ב בשם פני מועדות לכוכבים, הכותרת המקורית שבה ראה אור בכתב-העת גלקסי ב-1957) שום דבר החורג במידה קיצונית מכל הרעיונות הספקולטיביים שהיו משותפים אז לסופרי המד"ב, על דמותה האפשרית של מערכת השמש העתידית. אבל גולי פויל, הגיבור רדוף-הדיבוק שחולש על כל עמוד ועמוד של הסיפור, לא התיישן אף ברגע אחד. באורח שמזכיר לנו לאין מנוס את הדמויות הגרוטסקיות הגדולות של מסורות ספרותיות אחרות, דמויותיהם האפלות של פּוֹ וגוגול ודיקנס, גולי פויל חולש על העולם הסובב אותו, ולכן אי-נעימויותיו של העתיד של 1956 לאו דווקא מתפוגגות אל תוך הרקע, אלא מצייתות למחול הכפייתי שלו. אלמלא היה כה חסר-פשרות, כה הרסני ואלים, כה מצוץ מן האצבע, גולי פויל היה יכול להפוך לאיקון דוגמת שרלוק הולמס. אבל הוא קיים כפי שהוא; וגם אם בסטר ביסס אותו על ציטוט – עיבד לפי דרכו את הרב-מג הביירוני אדמונד דַנטֶס, שנקמתו במדכאיו ממלאת את אלף עמודי הרוזן ממונטה כריסטו של אלכסנדר דימא (1844) – הוא אינו ניתן לציטוט בעצמו.

כשקראתי את הספר הזה – כלומר, ספר דומה מאוד לזה; הרי אי-אפשר לקרוא את אותו הספר פעמיים, כשם שאי-אפשר לטבול בנהר אחד פעמיים – בתחילת שנות השבעים, כנער צעיר, קראתי אותו תחת הכותרת טיגריס! טיגריס! אני מעדיף את הכותרת הזאת על פני מועדות לכוכבים, האופטימית יותר. זוהי כותרת של אזהרה, של התפעלות. אלוהים, מזכיר לנו בלייק בשירו, ברא גם את הטיגריס. האל אשר ברא את הטלה ברא גם את הטורפים הניזונים ממנו. וגולי פויל, גיבורנו, הוא טורף. אנו מתוודעים אליו ושומעים שהוא כל-אדם, אפס ואין; ואז מצית בסטר את הזיקוק, ואנו נרתעים לאחור וצופים בו כשהוא מתלקח ובוער ומאיר: בור גמור כמעט, טיפש, עיקש, נטול מוסר (לא א-מורלי במובן הפוסט-מודרני, כמי שהמוסר נחות בעיניו מכדי שייתן עליו את הדעת, אלא פשוט אנוכי לחלוטין, עיוור באנוכיותו), רוצח – אולי רוצח המונים – אנס, מפלצת. טיגריס.

(ומכיוון שבסטר התחיל לעבוד על הספר באנגליה, ונטל את שמות דמויותיו ממדריך טלפונים אנגלי, פויל חולק את שמו עם חנות הספרים הכי גדולה והכי מעצבנת בלונדון – ועם למואל גוליבר, הנוסע שביקר בארצות מוזרות. דגנהם, יוביל ושפילד הם שמות ערים באנגליה).

אנחנו נכנסים כיום לעולם השלב השני בהקדמות למד"ב. לא עבר זמן רב מאז הכירו הכול את הכול. אבל אני, בכל אופן, מעולם לא פגשתי את אלפרד בסטר: בצעירותי לא ביקרתי כלל באמריקה, וכשהוא היה אמור לבוא לאנגליה, לכנס העולמי של 1987 בברייטון, בריאותו לא התירה לו לנסוע; הוא מת זמן קצר אחרי הכנס.

איני יכול לדבר בשבחו של בסטר האדם – מחברם של סיפורים קצרים רבים ומשובחים ושני רומנים מרשימים של מד"ב בסיבוב הראשון של הקריירה שלו (האדם המושמד והספר שאתם מחזיקים עכשיו בידיכם); ומחברם של שלושה ספרי מד"ב קצת פחות מרשימים בהמשך חייו. (הוא כתב גם מותחן מרתק בשם מירוץ העכברושים, על עולם הטלוויזיה הניו יורקי בשנות החמישים).

הוא החל את דרכו בפרסום סיפורים בירחוני המד"ב הזולים, עבר משם לקומיקס וכתב עלילות לסופרמן, לפנס הירוק (Green Lantern – בסטר הוא שיצר את "שבועת הפנס הירוק") ולדמויות רבות אחרות; משם עבר לרדיו, וכתב פרקים בסדרות צ'רלי צ'אן והצל. "ימי ספרי הקומיקס חלפו-עברו, אבל ההכשרה המעולה שקיבלתי בהמחשה, בהתקפה, בדיאלוג ובחסכנות נותרה עמי לעד", סיפר פעם.

הוא היה אחד המעטים – ואולי היחיד – מבין סופרי המד"ב הנערצים גם על הוותיקים ("המד"ב הראשון"), גם על "הגל החדש" הרדיקלי של שנות השישים ותחילת שנות השבעים, וגם על ה"סייברפּאנק" של שנות השמונים. כאשר הסתלק מן העולם ב-1987, שלוש שנים אחרי תחילת פריחתו של הסייברפאנק, היה גלוי לכול כי סוגה זו של שנות השמונים חבה חוב ענק לבסטר – ולספר הזה במיוחד.

הרי פני מועדות לכוכבים הוא, בסופו של דבר, רומן הסייברפּאנק המושלם: הוא מאגד בעליצות שפע של רכיבי סייברפאנק, כמו תככיהם של תאגידים רב-לאומיים; אחיזת-עיניים מסוכנת, מסתורית ואולטרה-מדעית (פירא); גיבור נטול מוסר; גנבת שאין כמוה לקוּליוּת…

אבל הסיבה שבגללה פני מודעות לכוכבים מעניין יותר – ומקץ עשר שנים, מיושן פחות – מרוב סיפורי הסייברפאנק, היא הצפייה בתהליך היהפכותו של גולי פויל ליצור מוסרי, תוך-כדי הגלגולים המשנים את צורתו ואת דמותו (אם תתנו לכל גיבור להמשיך הלאה מספיק זמן, הוא יהפוך לאל). קעקוע הטיגריס מאלץ אותו ללמוד ריסון. מצבו הרגשי אינו כתוב עוד על פניו – הוא מאלץ אותו להרחיק אל מעבר לטורפנות, מעבר לזעם, בחזרה אל הרחם, כביכול. (ואיזו סדרה של רְחמים נותן לנו הספר: הארון, אינמנוס, גופר מארטל, סיינט פט, ולבסוף שוב אינמנוס.) אבל הוא נותן לנו יותר מזה. הוא נותן לנו:

לידה.
סימטריה.
שנאה.

עצה ואזהרה בצדה: בגלל גילו של הספר, הוא דורש מהקוראים להתאמץ יותר מכפי שהם מורגלים להתאמץ כיום. אילו נכתב ספר זה היום, המחבר היה מראה לנו את האונס, לא רומז עליו, כשם שהיה מניח לנו לצפות בהתעלסות על העשב בלילה שאחרי גופר מארטל, לפני שעלתה השמש והיא ראתה את פניו…

אז עליכם להניח שהשנה היא שוב 1956. אתם עומדים להתוודע לגולי פויל, וללמוד כיצד גונטים. אתם בדרככם לעתיד.

אלה היו, או אלה יהיו, כפי שהיה אומר בסטר אלמלא הקדימו דיקנס, הטובים שבזמנים. אלה יהיו הגרועים שבזמנים…