אדמונד המילטון נחשב לאחד מאבות ז'אנר אופרת החלל, לצד א"א דוק סמית. כרבים מן הסופרים שפעלו בתקופה ההיא, גם הוא התחיל את הקריירה שלו בכתיבה לכתבי העת הזולים, שם התפרסם גם גיבורו הידוע ביותר, קפטן פיוצ'ר. בהתחשב ברקורד זה, ניגשתי לקריאת ספרו "סטארוולף" עם ציפיות גבוהות, והאכזבה היתה עמוקה.
"סטארוולף" הוא למעשה טרילוגיה של שלושה ספרים שנכתבו בשנות השישים ואוחדו בהמשך לכרך אחד. בטרילוגיה זו המילטון מתאר את הרפתקאותיו של מורגן צ'יין, בן להורים מיסיונרים ילידי כדור הארץ שהולידו אותו מהלך נדודיהם בכוכב הלכת וארנה. כעבור זמן לא רב התנאים הקשים על וארנה הביאו למותם ומורגן נאלץ לגדול ללא הורים. עם התבגרותו הצטרף לחבורת שודדי חלל המכונה "זאבי החלל" והשתתף עמם בפשיטות שוד על ערים בעולמות אחרים, שמהן נמלטו עם שלל תוך הפגנת יכולת לחימה ותמרון יחידה במינה. מורגן עצמו, יש לציין, פיתח בעקבות התנאים הייחודיים בוארנה יכולות פיזיות יוצאות דופן, שכוללות זריזות, רפלקסים וכוח על אנושיים.
כך נמשכים הדברים עד שלאחר אחת מהפשיטות פורצת מריבה בין מורגן לבין מנהיג זאבי החלל, ובסופה מורגן רוצח את יריבו ונאלץ לנוס על נפשו מאימת יתר הזאבים המבקשים את נפשו. כעת הוא נרדף הן על ידי הזאבים והן על-ידי הכוחות שנלחמים נגד שודדי החלל. בעודו נמלט על נפשו הוא פוגש באדם בשם ג'ון דילולו, שמציג את עצמו כמנהיגה של גילדת סוחרים חללית, וזה לוקח אותו תחת חסותו ומביא אותו אל החללית שלו. מניעיו האינטרסנטיים יתגלו למורגן רק באיחור, ולא תהיה לו ברירה אלא להסכים לבקשותיו.
וכך יוצא מורגן להרפתקאות ברחבי הגלקסיה בחברת דילולו וצוותו, למסע רווי חשדנות ואי אמון.
כצפוי מאופרת חלל, הגלקסיה ב"סטרוולף" מיושבת על ידי שלל גזעים: חייזרים, בני אדם ובני-אדם לשעבר שעברו שינויים אבולוציוניים אחרי שנים רבות של התיישבות בכוכבי לכת זרים. הדמיון שהפגין המילטון בתאור הגזעים האלה היה מרשים: הספר שזור בגזעים חייזריים מעניינים, תבוניים, תבוניים למחצה ונטולי תבונה, בערי חלל אקזוטיות ומרבה בשימוש במונחים אסטרופיסיקליים כגון נבולות, ענקים אדומים וכיוצא בזה.
לאור נתוני הפתיחה המעודדים הללו, הספר היה אמור להיות בידור מד"בי משעשע וטוב, אך לא כך הוא. בראש ובראשונה הוא התיישן. יש קלאסיקות שנותרו רלוונטיות גם כיום, אבל ספר זה אינו ביניהן. האקשן, מה לעשות, פשוט לא סוחף, המתח לא מותח וקשה מאוד להזדהות עם הדמויות. למעשה, עיקר ההתמודדות העוברת על הדמויות בספר היא עם סכנות פיזיות מידיות, והמתח מסתכם ב"אוי ואבוי אם יתפסו אותי". אולי פעם זה היה מספיק, אבל היום דרישות הקוראים השתנו ונדרש מהסופר יותר תחכום.
התחכום הזה אינו קיים. האינטריגות והקונספירציות שקופות ולא מעניינות, ואת רוב התתרחשויות ניתן לצפות זמן רב מראש. פה ושם צצים אמנם רעיונות מעניינים וגם דמיונו הפורה של הסופר תורם את תרומתו, אך כל מי שצפו בסרטים דוגמת "מלחמת הכוכבים" או קראו אופרות חלל חדשות יותר, לא יגלו כאן שום מעניין.
בעיה נוספת מאפיינת את כל כתיבתו של המילטון – המדע המתואר בספר רחוק מלהיות מדויק, או אף סביר. ליכולות המיוחדות שמפתח מורגן בעקבות שהותו על כוכב הלכת וארנה, למשל, אין כל הסבר מתקבל על הדעת. באותו אופן, כל הנתונים הפיזיקליים על מהירויות טיסה בחלל (במהירות האור), המרחק בין הכוכבים ותיאורי מערכת השמש, מופרכים ולא מדויקים.
יחד עם זאת, הספר אינו נטול יתרונות. בראש ובראשונה יש לציין את דמיונו המפותח של המילטון. פרט לכך, הספר כתוב בשפה קולחת ונעימה לקריאה ומספק בשל כך בידור נעים ובלתי מזיק – כל עוד לא לוקחים אותו ברצינות מוגזמת. כמו כן יאמר לזכותו שהוא הרבה פחות סטריאוטיפי או קלישאתי בהשוואה לרבות מאופרות החלל האחרות שנכתבו בתקופתו. מורגן עצמו אינו גיבור אופייני לאופרות החלל, משום שאינו "טוב" באופן מוחלט, אלא השתתף מרצונו בפעולות השוד וההרג האכזריות של זאבי החלל.
לרוע המזל, יתרונות אלה אינם מספיקים. הספר מתאים במיוחד לקוראים המתעניינים בקלסיקות של הז'אנר או בכאלה שאהבו את ספריו האחרים של המילטון. כל היתר, מוטב שיחפשו להם חומר קריאה מוצלח יותר.