ראשית, הערה: "ארמדין: אל ממלכת החושך" הוא ספר שני בסדרה והמשכו הישיר של קודמו. מטבע הדברים לא ניתן לדון בו בלי התייחסות ל"ארמדין: חרב אלף הראמות", הספר הקודם באותה סדרה.
כאשר התפרסם לראשונה "ארמדין: חרב אלף הראמות", הביקורות שפורסמו על הספר ברשת דנו אותו ברותחין. הביקורת, יש לציין, היתה מוצדקת לחלוטין – הספר היה איום ונורא ואין צורך או טעם לעדן את זה. קריאתו היתה עבורי סבל צרוף. ספר ההמשך, "אל ממלכת החושך", טוב בהרבה מקודמו.
המחמאה, לצערי, מפוקפקת. "חרב אלף הראמות" סבל מבעיות חריפות בכתיבה, בבניית הדמויות, בעלילה, בדיאלוגים, בשפה, בעריכה… בכל הדברים הבסיסיים ביותר הדרושים לכתיבת סיפורת.
"אל ממלכת החושך" מגלה שחנן קוגל התייחס ברצינות אל הביקורת לה זכה ספרו הראשון. השינוי הבולט ביותר בין הספרים הוא בעריכה, וההבדל ניכר עם פתיחת הספר: אין עוד משחקים מחרידים בשלל סוגי פונטים והדגשות שמתחרים זה בזה. איזו הקלה! כשמתחילים לקרוא, ניתן לראות שיפור ניכר גם בכל שאר המרכיבים הלשוניים והניסוחיים. שלא כמו קודמו, שאילץ אותי לעצור מדי כמה עמודים ולתלוש ביאוש את שערותי, הספר הנוכחי… קריא. חמוטל לוין, העורכת, עשתה עבודה מצוינת.
בתחומים אחרים השיפור בולט פחות. הכתיבה של חנן קוגל משתדלת ומשתדלת, ובשיאה מצליחה אפילו להגיע לרמה נסבלת. לספר טוב, לעומת זאת אין טעם לצפות. למה לא טוב? כיוון שפרט לשיפור בתחום הלשוני, יתר המרכיבים לוקים עדיין בחסר.
דוגמה בולטת במיוחד לכך ניתן למצוא בעיצוב הדמויות. אם ב"חרב אלף הראמות" הדמויות היו סטריאוטיפיות, שטוחות ולעתים (דהינו בכל דיאלוג ודיאלוג) אף מופרכות, הפעם נראה שקוגל מנסה להכניס לפחות את חלקן לקונפליקטים. אך קונפליקטים אלה הם חיצוניים בעיקרם, וזה נכון אפילו לגיבור הספר. הגיבור, גייבור שמו, השיג בספר הקודם חרב קסומה שהשימוש בה נושא עמו עוצמה רבה ותקווה, ועמה סכנות כבדות לנפשו של גייבור ולעולם כולו. ההתמודדות שלו עם כוחה של החרב מהווה חלק חשוב, גם אם לא בלעדי, מעלילת הספר, אך העימות הזה מתבזבז – גייבור לא ממש שותף לו. בהחלט, יש לו קשיים מרובים, אך הקשיים האלה הם טכניים או נובעים ישירות מתהפוכות העלילה. התמודדות פנימית? נסיון מצד גייבור למצוא בתוכו את הכוח לשלוט בחרב? אין דבר כזה. גייבור נישא בזרם שהתווה לו קוגל ואין לו כל רצון או אופי משלו.
גייבור אינו הדמות היחידה שעיצובה כושל. הסופר ניסה בספר זה ליצור התפתחות בחלק מהדמויות, אך השיג רק שינוי, ללא רקע או תהליך. לא אחת, השינויים שעברו על הדמויות בין שני הספרים גרמו אפילו נזק לאמינות הדמות והעלילה. הקוסם פיידין, למשל, שבספר הקודם שימש בעיקר כאתנחתא קומית, הפך כעת לקוסם רב-תושיה. איך קרה הפלא? מה התהליך שעבר עליו בדרך לשינוי המרענן הזה? לא ברור.
כמו בעיצוב הדמויות, גם במרכיבים אחרים הספר כושל. קחו למשל את הדיאלוגים ואת התיאורים שבספר. ב"חרב אלף הראמות" ניתן היה לתאר אותם רק כ'אסון שאין כדוגמתו'. הם היו מחרידים באמת ובתמים, וזאת הראה בשעתו היטב ניר יניב בביקורתו על הספר. העריכה, וכנראה גם לקחיו של חנן קוגל, הביאו לשיפור משמעותי, אך אין זה בא לומר שהם טובים. הדיאלוגים והתיאורים נותרו גם כאן עמוסים בסופרלטיבים מופרזים שחורגים לעתים מזומנות מכל קשר לעלילה או אפילו לשכל הישר. בעמוד 113, לדוגמה, נכתב, "מבין כל תכונות האופי, ידעו הגורנים להעריך רק תבונה, והעובדה שפיקחות כה רבה היתה טמונה בבן-אנוש כה צעיר הפתיעה את היצור". מרשים. לרוע המזל, פיקחותו הנעלה של הגיבור התבטאה כאן בהקש פשוט וטריוויאלי. במקרים אחרים הניסוח פשוט מופרך מהיסוד, על גבול הגיחוך. בעמוד 108, מרדריד, אחד מגיבורי המשנה, אומר לחבריו המדברים בקול רם, "אנחנו מקימים יותר מדי רעש ובכך מגבירים את הסיכון. זאת רק שאלה של זמן לפני שימצאו אותנו גורמים עוינים". הוא אומר את זה אחרי ששלוש פסקאות קודם לכן כיפת המערה שבה עברו התמוטטה ברעש רב וקברה תחתיה מפלצת עוינת בעליל שניסתה לעצור את הגיבורים. אין צורך שאביא דוגמאות נוספות, די אם אומר ששוב ושוב מכריעים הסופרלטיבים כל שיקול אחר, ובכלל זה את ההגיון. תכופות גם מורגש שהדמויות מתנהגות כפי שדורשת העלילה ולא בהתאם לאופיין או אפילו לשכל הישר.
אך נקודת התורפה החמורה ביותר של הספר טמונה בעלילה שלו. ב"חרב אלף הראמות", חרף כל חסרונותיו, ניכר היה שלסופר יש סיפור שהוא רוצה למסור בו. ב"אל ממלכת החושך" יש תחושה מעיקה של מריחה. מה העלילה? ובכן, בסוף הספר הקודם גייבור וכמה מחבריו התכוננו לצאת ולהשיג עוד כמה יהלומי קסם רבי עוצמה שהיו דרושים להם מאוד למלחמתם בקוסם הרשע מהממלכה השכנה. בספר הנוכחי הם ימצאו אותם, יאבדו את חלקם, ימצאו, יאבדו… חובבי התהפוכות יזכו כאן לסיפוק רב. מי שמחפשים הגיון ומשמעות בעלילה יתקשו יותר. לא אחת מצאתי את עצמי שואל בתמהון, "אז מה?" אז מה אם היהלום הזה והזה עבר מיד אחת ליד אחרת? אז מה בכלל רוצה האיש הרע? אז למה הם עשו את מה שעשו? דברים קורים וקורים, ולפעמים נדמה שרובם הגדול בא רק למלא עוד ועוד דפים.
פרט לרדיפה אחרי היהלומים ישנם שני קווים נוספים שלא מיצו את עצמם בספר הנוכחי אלא מובילים אל הבא. האחד הוא התמודדותו של גייבור עם חרב אלף הראמות, התמודדות שמובילה כאן לקראת משבר שיעמוד ככל הנראה במרכז הספר הבא. השני הוא התמונה הגדולה: מזימות שמערבות שתי ממלכות, נבואות מן העבר, שני דרקונים שבוחשים שוב ושוב בקלחת וכמובן את גייבור וחבריו. אני מתאר לעצמי שבספר הבא בסדרה התמונה תתבהר, שכן בספר הנוכחי יש בעיקר ערפל וקשה להבין את האינטרסים ואת המטרות של כל אחד מהצדדים והדמויות. מה שבכל זאת ברור הוא קו העלילה הראשי, שמוביל אל העימות הסופי בין גייבור ובין הקוסם הרשע ג'רקון, ואל ההתרחשויות שיבואו אחריו ויובילו, כאמור, אל הספר הבא.
היו אנשים שאהבו את "חרב אלף הראמות", אם כי לא ברור לי למה. ברור שטעמם ודרישותיהם הספרותיות רחוקים מרחק מזרח ממערב מטעמי ומדרישותי מספרים. אני תוהה איך יתייחסו אנשים אלה אל הספר החדש. מחד, השיפור שניכר בו בכל הצדדים הטכניים היה משמעותי, אם כי אני מתקשה להאמין שאדם שאיכות הכתיבה חשובה לו יכול היה ליהנות מלכתחילה מהספר ההוא. מאידך, דווקא בנקודת החוזק (היחסית, כמובן) שלו ב"חרב אלף הראמות" – הסיפור עצמו – חנן קוגל נופל הפעם ברמתו לעומת הספר הקודם. העלילה פשוט מבולבלת ומרוחה מדי. כשלעצמי, השיפור ברמתו הטכנית של הספר אמנם היה שינוי מרענן, אך מדובר כאן בהבדל שבין 'איום-ונורא' ובין סתם ספר 'רע'. לא הייתי ממליץ על שיטת העז כדרך לקביעת איכותו של ספר.
די לערווה הספרותית!
לא! החזירו את הערווה הספרותית! מיד! עוד! עוד!
האם יש כינים בערווה הספרותית?
אתם מייחסים יותר מדי חשיבות לערווה הספרותית ופחות מדי לנושא רדיפת סופרים מודרניים על לא עוול בכפם רק מתוך קנאה בהצלחתם וכי אתם פריקים של סטארוורז שאין להם שום דבר לעשות בחיים חוץ מלדבר על ערווה ספרותית משובחת ביצירתם של סופרים מודרנים וחדשניים שאתם לא מספיק מתוחכמים כדי להבין את היצירה שלהם הערוותית ואתם נתפסים לכל מיני זוטות חיצוניות של הספרים ולא עוסקים במשמעות הקיומית העמוקה הזועקת מבין דפי הספר כאילו היתה רוח באנשי מיוסרת שמנסה לאכול ספגנטי ברוטב שמנת שהתקלקלה לפני יומיים.
די לאליטיזם ולדיכוי! הצביעו הלט בבחירות (הל"ט = הלאה לקסיקון טרקיסיטי)!
אתה צודק שבספר הראשון ההתחלה לא היתה משהו, וזה נראה כאילו כל הספר ימשיך ככה, אבל אחר כך ניסיתי לקרוא עוד פעם וזה ישתפר!.
באמת יש כמה חלקים באמת טיפשיים בספר אבל רוב הספר טוב מאוד.
אני חושב שהספר מתאים יותר לילדים ובני נוער וח.קוגל טעה כשהו כתב שהספר מתאים לכל המשפחה
אני חושב שזה אחד הספרים הטובים והמענינים שקראתי, ואני מחכה בקוצר רוח לספר הבא. אני חושב שחנן קוגל לא צריך להתייחס יותר מדי לביקורות הקשות , כי יש קוראים שמאד אהבו ונהנו מקריאת הספר. כמו כן הספר באמת לא מתאים לכל המשפחה-הורים ומבוגרים שלא אוהבים פנטזיה, אבל אין זה אומר שהספר לא טוב.
אני חושב שהספר "אל ממלכת החושך באמת יותר טוב מהקודם ואני לא יכול לחכות
יותר עד הספר הבא ולראות איך הסיפור ממשיך.
אני חושב שהספר טוב מאד, השני יותר טוב אמנם אבל גם הראשון בסדר.
אני אישית בתור אחד שקורא הרבה מאד ספרים מחכה בבקוצר רוח לספר הבא ואם מישהו יודע משו או פרטים שירשום את
זה אני אשמח לשמוע
התחלתי לקרוא את הכתבה ונתקפתי אימה!
לא יכולתי לסיים הכתבה הזאת שפשוט עוררה בי חלחלה!
ספריו של קוגל הם ספרים מצויינים שמצליחים לגרום לקוראים שלו להיכנס לעולם מדהים. מצאתי את עצמי מחכה בשקיקה לסיים את הספרים ואני כבר מעל שנה במשך כול יום בודקת מתי יצא השלישי.
הכתיבה מעולה, המלצתי על הספרים שלו לכמה אנשים שלא נוהגים לקרוא ספרים והם פשוט לא יכלו להפסיק לקרוא. אני חושבת בתור אחת שקוראת ספרים בצורה מטורפת שהספר הראשון היה מעולה. החלק הראשון היה הכרחי ובלדיו לא הייתה משמעות לסיפור.
קראתי את הספר, ממש יפה
אבל זה נגמר מעפן, עצוב ובאמצע 🙁
כל ההערות ההן לגבי העריכה,סגנון,דייקנות,שימת לב וכו' הן לא שטויות אבל גם לא נזקקות ,ישנם אנשים שלמדו את נושא הכתיבה,ספרות באופן דקדקני ומקיף במטרה ליצור סיפור או כל זן אחר של קריאה בצורה הטובה ביותר! אבל עם כל הכבוד המתבקש לכל מייסדי,מעריצי ודקדקני הספרות העברית ובכלל, אין לכם טיפת הבנה במושג קריאה וכל המשתמע מכך! אתם מתעסקים בטפל ולא בעיקר, קריאה אינה רצף אותיות סימטרי המונע לפי פקודה,סדר ומשמעת, קריאה זו אומנות המסוגלת להכניס לכל מילה ומילה את המשמעות הנשגבת לה בשילוב הקשה לרבדים העמוקים ביותר שבקרבנו, משפטים על גבי משפטים שמורכבים מאלפיי מילים שחושלו בלהט המחבר למען יספיגו את הקורא כל אחד בבבת עינו שלו , בקיצור כל שברצוני לומר הוא שאינני חובב,אוהב,או כל רגש אחר כלפי הספרות בהתגלמותה, אני חי את הספרות,נושם אותה, ומנגן אותה בנשמתי, אינני מתיימר להתנשא אלא להעביר את תחושותי ונסיון חיי המכיל מגוון של ספרים בלתי נדלה ובתוכם גם את ספריו של ח.קוגל , אני באופן אישי חייתי את ספריו כמו כל ספר פנטזיה משובח ומוכר , התוכן, המלל,הרגש וכל מהלך שנערך בספריו היה מדהים! וכאחד שקרא את מרבית ספרי הפנטזיה של מיטב המחברים בהחלט שהיה לי בסיס יציב להשוואה ולא ראיתי אף פגם ( לפי מה שאני מבין ומבחינתי הבנה היא עצם הקריאה) רק עוד יצירה מופלאה ושונה מבין אלפים! מקווה שתגובה זו סיפקה מענה הולם ליצורי האור הספרותיים תהא קריאתם הצלחתם!
לדעתי הביקורת להלן לא עושה צדק עם הספרים המדהימים של חנן קוגל ואף משמיצה אותם לדעתי בצורה מוגזמת ואף פוגענית אשר יכולה לנבוע אך ורק מקנאה בסופר מוכשר כמו חנן !!
(אני מאוד נהנתי לקרוא את שני חלקיו הקיימים של ארמדין
ועודני מחכה לחלק השלישי בקוצר רוח )
לפי מה שראיתי בפורומים אחרים הספר השלישי לא יצא לאור כי אין לו מספיק רווחים
לכן כניראה ניצתרך להיסתפק בסוף המתסקל של
אל ממלכת החושך
אני חייב להגיד שרואים, אבל רואים ממש, שהמבקר לא קורא ספרי פנטזיה/ספרים כלשהם.
בתור מישהו שקרא יותר ספרים מריבוע גילו של המבקר, אני חייב להגיד שהביקורת הנ"ל
" לא עושה צדק " (בלשון המעטה) עם הסדרה הנפלאה של חנן קוגל.
אבל יש לי מנהג כזה שאני אוהב לחפור ולפרט כל דבר, אז הרי לך מבקר יקר:
" הספר היה איום ונורא ואין צורך או טעם לעדן את זה. קריאתו היתה עבורי סבל צרוף. "
קודם כל, אתה צריך להבין שאנחנו לא מכריחים אותך לקרוא דבר. אבל כן, גם לי יש את
המנהג הזה. אני קורא גם ספרים שאני יודע שאני לא אוהב בשביל שאוכל להעביר עליהם ביקורת.
" "חרב אלף הראמות" סבל מבעיות חריפות בכתיבה, בבניית הדמויות, בעלילה, בדיאלוגים, בשפה, בעריכה… בכל הדברים הבסיסיים ביותר הדרושים לכתיבת סיפורת. "
אהבתי את זה שפירטטת ורשמת בדיוק איפה הוא נכשל. או שיכול להיות שהוא בכלל לא טעה ואתה פשוט לא ניחנת ביכולת הבחנה בסיסית.
אז הנה אני אפרט גם כאן.
דיאלוגים – הבעיה העיקרית בדיאלוגים הייתה – שכל, אבל כל הדמויות מדברות באופן זהה.
לא רק זה אלא שהם גם מדברות בצורה הכי (משורתית ?) גבוהה. לדוגמה באחד העמודים טייראנה צועקת " כיצד ? כיצד ?! " במקום לשאול " איך ? " כמו כל בנאדם.
וזה לא רק היא, גם דמויות אחרות מתנהגות כך. זה משהו קטן שאפשר להתעלם ממנו,
אני בהחלט לא מבין ממה סבלת מהדיאלוגים מבקר נכבד.
לפי דעתי הדבר היחיד שהפריע לך, זה שחנן קוגל יצא מהקופסה המגעילה שרוב הסופרים של ימינו נמצאים בה, וכתב כאוות נפשו. אני חייב לציין שהספר דווקא מוערך בעיניי פי כמה דווקא מהסיבה הזו.
עלילה – עלילה קלאסית. חבורה של אנשים מתקבצת במטרה לנצח את המכשף הרשע שרוצה להשתלט על העולם וכו' וכו'. כמובן שגורל העולם מוטל על כתפיהם ושהעולם כולו נמצא במלחמה במקביל. המממממ לצערי חנן לפי דעתי די נכשל בקטע הזה. העלילה בהחלט נפלאה אבל היא קלאסית מדי. אבל אין ספק שהוא השתפר בספרים הבאים, ולפי הפרולוג של הספר השלישי אני בטוח שהסדרה הייתה מסתיימת בצורה יפה ונהדרת למדי. הממממ אך אולי אנשים צרי עין יחשבו שהעלילה לא מתפתחת בצורה יפה. מדהים שבדיוק אותם צרי עין, נתנו ביקורות משובחת על עלילה מאוד דומה של שלל ספרים אחרים.
שפה – השפה השלטת בספר היא עברית. נכון שפה ושם נמצא מילים בשפת הגמדים וכו' אך זה בסדר בהחלט. אדם צר עין היה מזלזל בשורה הקודמת שכתבתי וחושב שאני אידיוט גמור על שלא הבנתי את המשמעות העמוקה בכוונתו של המבקר במילה " שפה ", אך סתם השתעשעתי לי. השפה של הספר היא לא שפה שנהוג למצוא בקרב ספרים דומים. הספר כתוב בשפה גבוהה (ולפי דעתי) וקולחת. אני חושב שנתקלתי פה בשם בטעויות לשוניות, אך מאיתם ניתן להתעלם, שכן אין לצפות מסופר שכתב כמות כה נכבדת של עמודים לשים לב לכל טעות קטנה. גדולי הסופרים לא יצליחו בכך וכו' וכו'.
לפי דעתי השפה הגבוהה של הספר רק שיפרה את איכותו, אך יש אנשים שמעדיפים ספרים עם נוסח סטייל " פרסי ג'קסון ", שיהיה, דעתי בעניין נותרה בעינה.
יש פה נושא ששכחת מבקר נכבד, אך אני חושב שהכללת אותו ב " שפה " ארשום אותו בנפרד ברשותך.
נקודת מבט – הנקודת מבט של הספר אינה ברורה. בספרים דומים הספר מסופר בד"כ מנקודת מבטו של דמות מסוימת ולעתים היא אף משנה נקודת מבט כשעוברים בין הדמויות. אך בספר " ארמדין " הנקודת מבט היא מעין כוח עליון, שמסתכל על העלילה ממבט מהמרומים. לפי דעתי זה בסדר גמור, בעיקר מכיוון שהסופר ציין בפתיחה שהספר תורגם משפה אחרת. ולמעשה במעשה זה, ניתן לראות את הנקודת מבט של הספר כתקנית לחלוטין, למרות שאני חושב שאם קוגל היה נשאר עם הסגנון הקלאסי, הספר היה משתפר באיכותו.
עריכה – בוא נראה. בעריכה דעתי כדעתך אדוני המבקר. הספר ארוך מדי מבחינת גובה,
הכריכה שלו קשיחה (אני דווקא אהבתי את זה אבל) – זה גורם לכריכה להיראות יותר
מכוער, שכן בכריכה רגילה הציור נוצץ ומנצנץ וכו' וכו'. מבחינת התמונה (ציור) שעל הכריכה, הוא לא מושך את העין מספיק ולא מגלה את הפונטנציאל המלא והגדול של הספר. אם הצופה מהצד יראה את הספר בחנות סביר להניח שהוא אפילו לא יקרא את התקציר שלו. בספר הראשון הציורים של המקומות נמצאים באמצע העלילה, לפי דעתי זה אמור להיות בסוף, וזה מאוד תקוע איפה שזה נמצא כעת.
עוד מאפיין נוסף שפיספסת מבקר יקר, הינו ריאליות. הכוונה להתקדמות העלילה, האם דמויות " טובות " מתות לדוגמה במהלך קרבות. בוא נבחן תחום זה.
ריאליות – מבחינה ריאלית ספרו של קוגל בהחלט נחמד מאוד. קוגל לא חס על דמויותיו והורג אותם בזה אחר זה. העלילה עצמה מתקדמת חלק, ועוברת בלי בעיות. המקרה שתי מקרה קיצון היחידים שניתן למצוא זה חזרה לתחייה של הדמויות. אך את זאת ניתן לסתור כיוון שקיווה בכלל לא היה אמור למות, והוא אכן לא מת. לדוגמה כשסונה " הרגה " אותו, קיווה עדיין לא מת. אך מה שבאמת היה קריטי במותו של קיווה היה כשהדרקון העיף אותו לקרקע. הצפי זה שקיווה ימות אך בדרך פלא הוא חסין לפציעות. זה קצת מבאס, כי זה גורם לך לתהות עוד כמה פעמים שאר הדמויות יחזרו לחיים, אך זה נסבל בהחלט. המקרה קיצון השני זה חזרתו לתחייה של נייתן. נייתן כמפקדו, שב לחיים בדרך פלא, ואז מגלים בכלל שהוא לא מת. את המהלך הזה ייתכן שמספר אנשים לא יאהבו, אך חנן פיצה על כך בכך שהוא תירץ את הישרדותו של נייתן (תירוץ טוב בהחלט), וגם נתן התראה מוקדמת בחלומו של גייבור.
בפסקאות שלאחר מכן אתה מפרט רבות על סבלך האיום מהעובדה שחנן החליט לשנות פונטים פה ושם.
פונטים – אוי ואבוי ! איזה נוראי זה לקרוא את הספר כך, שהפונטים משתנים ללא הרף !, הלא כן ?. זה רק מעיד על הצרות עין שהתאפיינת בה, אם לכל הסופרים היה כוח לשנות פונטים כמו שחנן עשה, הם היו עושים כן. אך עתה במקום לשבח את קוגל על ההשקעה הרבה שהוא עשה, אתה שוצף וקוצף עליו על כך שהוא העז לצאת מהקופסה שאתה כ"כ אוהב לשהות בה. שוב, צרות עין.
בנוגע לשתי הדוגמאות שהבאת לגבי הדיאלוגים, שתי הספריים לרוע המזל אינם ניצבים לנגד עיניי אך אם זיכרוני אינו מטעני יש להם הסבר פשוט.
על הציטוט לגבי פיקחותו של גייבור, אני חושב שזה קרה בקטע שבו גייבור ניחש שהוא גורן, וכידוע לך המידע עליהם לא היה רב לבני התמותה והם נחשבו לאגדות לא מבוססות. ולכן כשניחש הנער שהוא גורן הוא ללא ספק ניחש בצורה פקחית שכן רק מעט היה רשום על אותם גורנים.
בנוגע לתגובתו של מרדריד, אני חושב שהם עברו מנהרה/מרחק רב מאז אותה תקלה שהתרחשה כמה פסקאות קודם לכן.
עכשיו, בוא נעבור לשתי החלקים העיקריים של הביקורת שלך. החלק העיקרי של הביקורת שלך הייתה על מאפינייהם ואישיותיהם של הדמויות בשתי הספרים, ועל העלילה בספר השני. ברשותך הרשה לי להתחיל בנושא השני.
עלילה 2 – עלילתו של הספר השני אינה מיוחדת כל כך. הספר השני נדמה יותר כספר מעבר מהספר הראשון לשלישי. למעשה אפשר לסכם את כל מה שהתרחש בספר השני בעמוד או שתיים, וישר לדלג לשלישי. אך צר לי להגיד לך מבקר יקר שמאפיין זה נפוץ אצל הרבה ספרים שניים בסדרות אחרות. ולמעשה קוגל בספרו השני התעלה על הסופרים האחרים בכשרון כתיבת הספר השני. בספר השני העלילה מתקדמת בקצב די מהיר, אך במקום שהספר ימשיך לספר השלישי מהנקודה שבה יש לחבורה את שבעת היהלומים, הספר מתחיל להתמלא בתהפוכות, תחבולות ומלחמות.
אני חייב להגיד שקוגל ביצע זאת בצורה מושלמת למדי. סופר מוכשר פחות היה מתקשה מאוד לבצע את כל זה מבלי לשעמם את הקורא, אך נדמה שקוגל מצליח לנווט בחן בין תהפוכות העלילה ותחבולותיה. אם היה מתאפשר לי לתלוש איזה דפים שארצה מהספר (של עלילה מיותרת לכאורה) ולאחר מכן לגשר בין העלילה של הדפים באמצעות כמה משפטים מחברים, לא הייתי תולש אפילו דף אחד. העלילה מתבצעת בצורה מושלמת.
לפי דעתי צרות העין שלך – היא מה שגרמה לך לסבול מהעלילה. אתה חיפשת עם זכוכית מגדלת ופינצטה מה רע בספרו של קוגל, על מנת לזכות במעט התהילה של:
" אני מצאתי פגמים בספר שלך – אתה לא מושלם ואני כן ", אולי זה לא נראה לך כך,
אך מבטיח אני לך שזה מה שקרה. לא מאמין לי ? בוא נעשה ניסוי קטן.
האם יש לך ביקורת על הסדרה " משחקי הכס " ? למי שלא יודע במה מדובר, אני אפרט כעת. מדובר על הסדרה שהתקדמה בקצב הכי איטי שבו אפשר להתקדם. העלילה זוחלת לה ומלאה בדברים לא מובנים, לא מובהרים, לא ברורים, היא מלאה בנוסף בשמות ותארים שלאף אחד אין מושג מהם. רק בקריאה שניה של הספר הראשון אולי אתם תבינו בערך מה קרה שם.
מתוך ה – 700 עמודים בערך של הספר הראשון, 300 מהם הייתי מוריד, ועוד איזה 100 עמודים שבהם הייתי מחליף את התוכן בתוכן שיסביר לקורה מה מתרחש בסיפור.
האם יש לך ביקורת על הסדרה " אראגון " ? למי שלא יודע במה מדובר, אני אפרט כעת.
הסדרה " אראגון " היא סדרת פנטזיה קלאסית. יש נער, יש חווה, הנער עובד בחווה, הנער לא יודע מי הוריו, הוא גר בחווה של דודו, הנער מגלה שהוא נבחר להיות רוכב דרקונים, הנער יוצא לנצח את הרשע. זה כל העלילה של " אראגון " בתמציתיות. אך העלילה של אראגון מתקדמת לה בעצלתיים ונמרחת על 4 ספרים שלכל אחד מהם יש כ – 500 עמודים לערך. אין ספק ששם יש הרבה מה להוריד.
ועכשיו, אחרון חביב ידידיי. " שר הטבעות " מכירים ?, למי שלא יודע במה מדובר, אני אפרט כעת. יש אנשים שיכנו את הספר " שר הטבעות " בתואר " ספר הפנטזיה הראשון ".
כפי שאולי הבנתם, טולקין בספרו הנ"ל המציא מעין ז'אנר חדש שבו אנו חיים בעולם בדיוני עם כללים שונים. לא אאריך במילים, לספר הפנטזיה הראשון היה ספר שנכתב בצורה משעממת להדהים. יודעי דבר יכנו ספר זה גם בשם " ספר עם תיאור של 20 עמודים על עץ ".
שלושת הסדרות הנ"ל הם סדרות שהביצוע שלהם לא היה משהו, אך התפרסמו מאוד וכשאני אומר מאוד אני מתכוון למאוד מאוד מאוד מאוד. למען האמת לא חסרות סדרות כאלו ואם תבקש יפה אני יכול להביא לך עוד עשרות דוגמאות. מבחינת: עלילה, אופן כתיבה וכו' וכו' לא ניתן בכלל להשוות ביניהם ל " ארמדין ". ארמדין נמצא עשרות ליגה מעליהם.
אז בוא נשאל בתמיהה " איך זה שהם הצליחו וארמדין לא ? " בוא ואסביר לך מבקר יקר.
הם פורסמו בחו"ל, ארמדין לא. זה ההבדל המהותי ביניהם. ולפי דעתי עם חנן קוגל היה דובר אנגלית, והוא היה מפרסם את סדרתו בחו"ל, אז מבקרים חצופים כמוך וכשמותך לא היו מעזים לדבר רעה על הסדרה שהייתה כובשת את העולם (אולי קצת הגזמתי, אך היא הייתה מתעלה על הסדרות הנ"ל).
ועכשיו, אחרון חביב, בוא נעבור לדמויות. בביקורתך טענת שלדמויות אין אופי ואישיות וזה בהחלט מדהים איך בבורותך בכלל לא שמת לב למאפיינים שנראים לכל אורך הסדרה כמאפיינים של הדמויות. אתחיל מיד.
קיווה ברן – אדם חסר סבלנות, מופרע מעט, עצבני הרבה ובאמת שכל מילה עליו מיותרת.
אולי מבקרי צר העין אינו שם לב אך קיווה ברן הוא גם פיקח. ניתן לראות זאת בספר הראשון כשהוא מבין מיד שמטרתם של האבירים זה להרוג את האלפים. בקיצור, עם קיווה ברן חנן נשאר עקבי לכל אורך הסדרה.
לורין – לורין כקיווה ברן גם היא עקבית לכל אורך הסדרה. אני חייב להגיד ש " קול המצפון " ו " קול ההיגיון " תרמו רבות לדמותה. גם עליה כל מילה מיותרת.
נייתן – אתה שם לב לכך שאני מתחיל עם הדמויות הקלות, נכון ? גם נייתן עקבי.
גייבור – אתה הטלת ספק בעקביותו של גייבור. אתה טועה. גייבור כבר בספר הראשון מוזכר כחכם לגילו, אדם פיקח וערמומי, שקל לו לאמוד על טיבם של האנשים הסובבים אותו. גייבור אוהב לחשוב לפני שהוא מוציא מילים מפיו (ממליץ לך לאמץ מבקרי) ובכללי הוא נחשב לדמות חכמה מאוד. גייבור כן מנסה להתמודד עם החרב שלו, אך לא בדרך המקובלת. הוא מנסה לפקד עליה ולא " לעבוד עם הנפש " כנהוג.לסיכום, גייבור כן היה עקבי לכל אורך הסדרה.
מרדריד – למעשה הוא היה אמור להיות לפני גייבור. כי גם הוא עקבי מאוד.
פיידין – פיידין… פיידין הוא טענתך המוחצת, הג'וקר שלך, הקלף ההפוך שנותר לך בתור השרוול וכעת אתה מסובב אותו כלפיי. בניגוד למה שחשבת פיידין הוא כן עקבי לכל אורך הסדרה ואני אוכיח זאת כעת. בספר הראשון פיידין הוא שוטה אומלל שלא מבין מחייו, אך הסקה זו נובעת בצורה תת – מודעית שכן לכל אורך הסדרה מגנים את פיידין בשמות.
פיידין הוא אכן בדיחה מהלכת, אך יש לו רגעים שבהם הוא חכם יותר. לדוגמה בספר הראשון בקסמו של הפסל מאזאלק, או כשהוא מציעה לגייבור חבל, או כשהוא מבקש מקיווה לשתות מהיין שכן קיווה היה אמור למות (תחילת ספר ראשון), או כשהוא הופך את לורין לצ'יטלה בשביל שתהנה מרגעיה האחרונים. עוד דוגמאות ?.
קוגל גם מיטיב להסביר את התנהגותו התמוהה של פיידין, בכך שהוא מסביר שלפיידין יש חוש ניבוי העתיד. אך זו היא רק חלק מהאמת. לאנשים שאינם צרי עין (לא כמוך מבקר יקר) יהיה קל לראות את הסיפור שנמצא בתוך הספר. שרומז שפיידין היה אל. רמזים לכך תמצא גם לכל אורך הסדרה. אתה כמובן לא תעלה זאת בדעתך כי כולם קוראים לפיידין " שוטה אומלל ! " אך זה רק מראה כמה צרות העין שלך מבקר יקר גרמה לך לשפוט את המחבר לרעה.
עברתי איתך על כל הטענות שלך. אין לך כלום, שום דבר ממשי ואפילו לא קצה חוט של משהו להתלונן עליו. אם היית חכם יותר היית שם לב לדברים שכן התרחשו רע בספר, ואולי היית מתמקד בהם. דברים אלו הם מועטים כמובן, אך היה עדיף לך להתמקד בהם.
מבחינת הביקורת שלי על הסדרה של חנן, אני חייב לציין שהיא סדרה מדהימה. אני אהיה אסיר תודה אם יצא הספר השלישי ואני בטוח שכמוני גם רבים אחרים. יש בספר שלך כמה דברים " לא טובים " אך הם לפי דעתי נגרמים מחוסר ניסיון. אין לי עוד מה להוסיף מעבר למה שכתבתי כאן (האמת שיש לי אבל אין לי כוח לחפור עוד).
וכעת, אלך לי לשים תחבושות על האצבעות, כי הם כואבות ללא הפסק עקב ההקלדה הזאת.
נכון ^