מן הדש האחורי: לואיס אוֹרְנֶה יוצא למסע חניכה שיהפוך אותו מנציג זוטר של סוכנות ממשלתית משנית לאדם החשוב ביקום. בדרכו יפגוש תרבויות אנושיות אזוטריות שסטו מהנורמות החברתיות המקובלות, חייזרים קטלניים שחיים בעיר של זכוכית, חיות טרף נוכריות, נביא מרדן ואחוות נשים סודית שחותרת להשתלט על הממשלה ושזממה להעמידו בראשה. הוא יגלה דברים בלתי אפשריים בעליל על עצמו, יחשוף את הכוחות המניעים אותו ששוחררו על-ידי כוהן דת בכיר בעל סדר יום משלו, ולבסוף ילמד לשלוט באותם כוחות ולהשליט סדר בעולמו.
פרנק הרברט, מגדולי סופרי המדע הבדיוני בכל הזמנים, יצר משל תיאולוגי טורד מנוחה, הדן בסוגיות של דת ואמונה בעולם המודרני, והשזור ברעיונות רבים ופורצי דרך שפותחו בהמשך יצירתו של הרברט, ובעיקר בסדרת חולית.
אף שנכתב לפני קרוב לחמישים שנה, נותר יוצרי האלים מאתגר ומרתק כשהיה, ואילו השאלות המוסריות שהוא מעלה ממשיכות להיות גם כיום, בראשית המאה ה-21, רלוונטיות מתמיד.
כדי להפוך לאל, יצור חי יצטרך להתעלות מעל הגשמי. שלושת השלבים המובילים להתעלות ידועים. ראשית הוא יצטרך להגיע להכרה בתוקפנות סמויה. שנית הוא יצטרך להבחין בתכלית הנמצאת בצורה חייתית. ולבסוף הוא חייב לחוות מוות.
לאחר כל אלה, חייב האל בהתהוות להשיג את לידתו מחדש באמצעות מסע ייסורים ייחודי, אשר בו יגלה את זה שזימן אותו.
– "יצירת אלים"
ספר ההוראות של אָָמֶל
לואיס אורנֶה לא הצליח לזכור את הימים שבהם היה חופשי מחלום חוזר מוזר, ימים שבהם היה יכול להיכנס למיטה מתוך ידיעה ברורה שתחושת המציאות הפראית של החלום לא תאחז בנפשו.
החלום החל במוזיקה, שירת מקהלה בלתי נראית ונדושה ביותר, בעלת צליל סכריני, בדיחה שמימית. ואז דמויות מעשנות עולות מתוך המוזיקה ומוסיפות ממד חזותי בעל איכויות דומות. ולבסוף, מתוך המעמד המגוחך הזה יגבר קול אחד על כל השאר, עם מסר מטריד:
"אלים נוצָרים, לא נולדים!"
או:
"להגיד שאתה ניטרלי היא דרך אחרת לומר שאתה מקבל את הכורח שבמלחמות!"
במבט ראשון לא הייתם חושבים שהוא האיש שיהיה מוטרד מחלום שכזה. הוא היה איש חסון, בעל שרירים מפותחים מהסוג שניתן למצוא בילידי פלנטות כבידה גבוהה – צ'ארגון ממערכת גמה הייתה מקום הולדתו. פניו, בעלות לסת הבולדוג הגדולה והמבט הנחוש, עוררו לעתים קרובות חוסר נוחות בקרב הסובבים אותו.
למרות חלומו המוזר, ואולי בגללו, הביע אורנֶה באופן סדיר הכנעה לאָמֶל "הפלנטה שבה שוכנת האלוהות כולה". בגלל המסרים החלומיים, שנשארו איתו לכל אורך חיי הערות שלו, הוא התגייס בבוקר יום הולדתו התשעה-עשר ל"שירות הגילוי והחינוך מחדש" – R&R – שחתר לארוג מחדש את האימפריה הגלקטית שנופצה במלחמות הרים.
עם סיום האימונים בבית הספר הגדול לשלום במאראק, הציבו אותו R&R בבוקר מעונן אחד בקו אורך מרידיאני, קו רוחב 40, בפלנטה הָאמָאל, שהתגלתה מחדש באחרונה, תואמת טרה עד כדי 8 ספרות אחרי הנקודה, בעלת תושבים הקרובים מספיק לענף הגנטי הומו-S, כך שמתאפשר זיווג עם בני עולמות הליבה.
עשרה שבועות האמאל אחר כך, כשהוא עומד בקצה כפר מאובק ברמה הצפונית-מרכזית של הפלנטה, הפעיל אורנֶה את לחצן המצוקה של מנגנון האיתות הקטן והירוק שנמצא בכיס-הזרוע הימני של מעילו. באותו רגע הכתה בו ההכרה כי הוא הנציג היחיד של יחידה, שפעמים רבות איבדה סוכנים עקב "נסיבות בלתי ידועות".
מה ששלח את ידו לחפש אחר מנגנון האיתות היה כשלושים האמאלים שהביטו במבט מהורהר ועגמומי באחד מהחבורה שביצע נפילה, לגמרי לא מזיקה, על הישבן לתוך ערֵמה של פירות רכים.
לא נשמעו צחוקים, ולא הורגש כל שינוי במצב הרוח.
בצירוף כל הפריטים האחרים שאורנֶה קטלג, תקרית הנפילה-על-הישבן-לערמת-הפירות הוסיפה להילת האבדון של האמאל.
אורנֶה נאנח. הדבר נעשה. האות ששלח זה עתה אל החלל יפתח שרשרת אירועים שעלולה להסתיים בהרס האמאל, מותו שלו או שניהם.
כפי שהוא עתיד לגלות בקרוב, הוא גם פטר את עצמו מהחלום הטורדני והחליף אותו בסדרה של אירועים אמיתיים, אשר בבוא הזמן יגרמו לו לחשוד שהוא נכנס אל עולם הלילה המסתורי שלו.
דת דורשת כמה יחסים דיכוטומיים. היא צריכה מאמינים וכופרים. היא צריכה את אלה שמכירים את המסתורין, ואת אלה שרק פוחדים ממנו. היא צריכה את השייכים לקבוצה ואת אלה שלא. היא צריכה אל ושטן. היא צריכה את המוחלט ואת היחסי. היא צריכה את זה שאין לו צורה (אף שהוא נמצא בתהליך של גיבוש צורה) ואת זה שכבר יש לו צורה.
הנדסת דתות
כתבי הסוד של אמל
"אנחנו עומדים ליצור אל", אמר הקוהן הגדול הַאלְמִירָח.
הוא היה איש נמוך, כהה עור, לבוש בגלימה בצבע כתום בהיר שהגיעה עד קרסוליו בקפלים רכים. פניו הצרות והחלקות נשלטו על-ידי אף ארוך, הדומה למצוק שנתלה מעל פיו הרחב, בעל השפתיים הדקות. קרחתו החומה בהקה.
"אנחנו לא יודעים מאילו יצור או דבר ייוולד האל", אמר הקוהן הגדול. "זה יכול להיות אחד מכם".
הוא החווה לעבר חדר צנוע מלא פרחי כהונה ישובים על רצפה חשופה, מואר בקרניים שטוחות של שמש אמצע הבוקר של אָמֶל. החדר היה מבצר פְּסִי שנתמך במכשירים ובלחשים. הוא השתרע עשרים מטרים לצדדים ושלושה לגובה. אחד-עשר חלונות, חמישה בצד אחד ושישה בצד השני, השקיפו החוצה על קומפלקס פארק הגגות בכוורת המרכזית של אמל. הקיר מאחורי הקוהן הגדול וזה שמולו נתנו תחושה של אבן לבנה, שזורה פסים חומים דקים כמו נתיבי חרקים – אחת האפשרויות שמספקת מכונת הפסי. הקירות זהרו באור לבן חיוור שטוח כמו חלב דל שומן.
הקוהן הגדול הרגיש את הכוח זורם בין שני הקירות, וחווה את ההבזק של פחד-אשמה, שידע שגם כיתת פרחי הכהונה חוותה. רשמית נקראה הכיתה "הנדסה דתית", אבל פרחי הכהונה הצעירים התעקשו שזה חילול הקודש. בשבילם זו הייתה יצירת אלים.
והם היו מתקדמים מספיק כדי להכיר את הסכנות.
"מה שאני אומר ועושה פה נמדד ותוכנן בדיוק רב", אמר הקוהן הגדול. "השפעות רנדומליות הן מסוכנות. זו הסיבה לפשטות המכוונת של החדר. הפרעה יוצאת דופן, קטנה ככל שתהיה, יכולה לגרום סטיות בלתי ניתנות למדידה במה שאנחנו עושים פה. לכן אני אומר שלא תדבק כל בושה באיש מכם שרוצה לעזוב עכשיו את החדר הזה ולוותר על יצירתו של אל".
פרחי הכהונה הישובים התנועעו מתחת לגלימותיהם הלבנות, אבל איש מהם לא נענה להזמנה.
הקוהן חווה תחושת סיפוק קלה. עד כה התנהלו הדברים בטווח התחזיות שלו. הוא אמר:
"כפי שאנחנו יודעים, הסכנה הכרוכה בתהליך יצירתו של אל היא שנצליח. במדע הפסי הצלחה בסדר הגודל שאנו מתכננים בחדר הזה נושאת בחובה סכנה חוזרת עמוקה. העובדה היא שאנחנו ממש יוצרים אל. ביצירת אל באופן פרדוקסלי אנו משיגים משהו שאיננו עוד יצירתנו. ייתכן אפילו שאנחנו נהפוך ליצירי היצירה שלנו".
הקוהן גדול הנהן לעצמו, נזכר ביצירות האלים לאורך ההיסטוריה האנושית: פראיים, מלאי כוונות, פרימיטיביים, מתוחכמים…. אבל כולם בלתי צפויים. ללא קשר לדרך שבה נוצר, תמיד הלך האל בדרכו שלו. צריך להתייחס בכובד ראש לגחמות האלים.
"בכל פעם מחדש נוצר האל מתוך כאוס", אמר הקוהן גדול. "אין לנו שליטה בזה. כל מה שאנחנו יודעים לעשות זה ליצור אל".
הוא הרגיש חשמל סטטי של פחד נבנה בפיו, וזיהה את המתח הדרוש נבנה סביבו. האל חייב לבוא גם מתוך פחד, אבל לא מתוך הפחד לבדו.
"אנו חייבים להתייחס ליצירתנו ביראת כבוד", אמר, "אנחנו חייבים להיות מוכנים להעריץ, לציית, לעתור ולהתחנן בהכנעה".
פרחי הכהונה זיהו את האות שלהם. "להעריץ ולציית", לחששו. יראת כבוד קורנת מהם.
אה, כן, חשב הקוהן גדול. אפשרויות בלתי מוגבלות וסכנות ללא גבולות, פה אנחנו עומדים. מארג היקום שלנו נטווה מרגעים כאלה.
הוא אמר: "ראשית אנו מקימים לתחייה את צורת הדמי, סוכן האל שניצור". הוא הרים את זרועותיו, שובר את זרימת האנרגיה שבין שני הקירות, יוצר בכך מערבולות בחלל החדר. עם התנועה הוא הרגיש היווצרות סדק במארג זמן היקום שלו עם תודעת החזיונות שלו, שסיפרה לו על שלושה דברים המתרחשים בו-זמנית. חיזיון של אחיו, אָג אֵמוֹלירדוֹ, צף אל תודעתו, איש דמוי ציפור, ארוך אף, עומד באור חיוור במָארָאק הרחוקה, מתייפח בלי סיבה. החיזיון זרם לתוך דמות של יד, שאחת מאצבעותיה לוחצת בכוח על לחצן בקופסה ירוקה קטנה. באותו הרף עין הביט בעצמו עומד וידיו מורמות, כששְׁריגָאר, לטאת המוות הצ'ארגונית, פסעה מתוך קיר הפסי שמאחוריו.
פרחי הכהונה השתנקו.
באטיות ענוגה של אימה הנמיך הקוהן את זרועותיו והסתובב. כן, זה היה שריגאר אמיתי – יצור כה גבוה עד שהיה חייב לכרוע בחדר הזה. טופרי שריטה גדולים צימחו מזרועותיו הקצרות. ראשו היה צר, עם מקור מעוקל שנפער כדי לחשוף לשון משוסעת שהצליפה לשמאל ולימין. עיניו הבולטות התעקלו, ונשימתו מילאה את החדר בניחוחות הביצה.
פתאום נסגר הפה בנקישה: "צ'אנק!"
כאשר נפתח מחדש, יצא ממנו קול: עמוק, שמימי, מלומד ונטול תיאום עם לשון השריגאר ושפתיו. הוא אמר:
"האל שאתם יוצרים עלול למות בלידה. דברים כאלה מתרחשים בזמן שלהם ובדרכם שלהם. אני עומד פה על המשמר, דרוך. יהיו משחק מלחמה, עיר של זכוכית שחיים בה יצורים בעלי פוטנציאל גבוה. יהיו זמן לפוליטיקה וזמן שבו יפחדו הכמרים מתוצאות העזתם. כל אלה חייבים לקרות כדי להשיג מטרה לא ידועה".
השריגאר החל להתמוסס באטיות. קודם הראש, ואחר כך הגוף הענקי בעל הקשקשים הצהובים. שלולית של נוזל חום וחמים נוצרה במקום שבו עמד, בעבעה ברחבי החדר, סביב רגליו של הקוהן וסביב פרחי הכהונה היושבים.
איש מהם לא העז לנוע. לא הייתה להם כל כוונה להכניס כוח רנדומלי משלהם אל המקום הזה כל עוד זרמי הפסי המהבהבים לא שככו.