"אני באה לפה לפעמים בשביל לבכות", היא אמרה ברצינות, ואני צחקתי – כי היה שם חם כל-כך, והרוח עמדה. ודברים כמו בכי צריך לעשות כשחושך וקר ואף אחד לא רואה. היא לא נעלבה כי היא רגילה כבר, והקצוות של הפה שלה אפילו התרוממו טיפה, ואני שמחתי שקצת גרמתי לה לחייך. אחר כך נתתי לה יד וירדנו למטה, מחליקות על הסלעים ומעירות את האבק. לחשתי לו שיחזור לישון, יותר מדי יום בשביל לזוז עכשיו ומישהו עלול לראות. והיא חייכה שוב, כי מה פתאום לדבר עם האבק.
"טוב לבכות פה", היא אמרה עוד פעם. היא לא אומרת כמעט כלום חוץ מזה. הקיץ הוא אף פעם לא תקופה טובה אצלה.
"לבד לך?" שאלתי כי לא ידעתי למה היא עצובה. היא לחצה לי את היד ואמרה שלא, עכשיו לא. שמחתי. אחר כך זרקתי אבנים למים וישבנו והסתכלנו איך נולדים עיגולים קטנים. הם גדלו וגדלו ופתאום הגיעו עד אלינו ודגדגו לי את הרגליים.
"תראי", היא אמרה בשקט. "גם הם מתים". רציתי להסביר לה שלא, לא נכון – הדברים האלה לא הולכים ככה בכלל, אבל שתקתי כי לא באו לי המלים. הפסקתי לזרוק אבנים, כי ראיתי שהיא עצובה מזה. "שום דבר לא חי כאן", היא אמרה. "שום דבר לא צומח כאן".
עשיתי פרח קטן בשביל לעודד אותה. הוא היה סגול עם נקודות זוהרות, וכשאמרתי לה להסתכל היא אמרה שלא נכון, אין בכלל דבר כזה. השכבתי אותו לישון, ואז באמת לא היה. אחר כך שתקנו הרבה זמן. אחר כך היא אמרה שהיא רוצה למות, ואני אמרתי לה שלא כדאי.
"למה?" היא שאלה.
"כי…" ניסיתי לחשוב איך להסביר בלי שכל המלים יתבלבלו לי. "כי זה יעשה לי עצוב. ואם אני ארגיש שזה עושה לי עצוב, אני לא ארשה".
"לא תרשי?" היא צחקה וחיבקה אותי.
"לא", אמרתי. לא ידעתי למה היא צוחקת, אבל זה היה נחמד. "ואם אני לא ארשה, את ממילא לא תוכלי".
"באמת?"
"באמת באמת. וחוץ מזה, את לא תצליחי להרדם בכלל".
"להרדם?"
"ככה מתים. אני אעשה רעש, ואת לא תצליחי". ואז היא צחקה שוב ואמרה שאני חמודה. שמחתי. כשאומרים למישהי שהיא חמודה, סימן שאוהבים אותה לפחות קצת. "את אוהבת אותי לפחות קצת?" שאלתי, והיא אמרה שבטח, אבל אי אפשר לבכות כשאני בסביבה כי אני הסחת דעת. שאלתי מה זה הסחת דעת, והיא אמרה שזה כמו שמנסים להסתכל על משהו אבל לא רואים אותו כי העיניים מחליקות הצידה. אז עשיתי ברווז ואמרתי לה להסתכל, אבל היא אמרה שלא חי כאן שום דבר בגלל המלח.
"לא נכון", התעקשתי. "הנה ברווז".
אבל כנראה היתה הסחת דעת אז היא לא ראתה. אחר כך הלכנו הביתה.
הסיפור אומנם מסוגנן וקל לקריאה, אולם לצערי איני אוהב את האווירה המלנכולית שבו. לעניות דעתי אין דבר בעולם שהוא ממש מת, ואת החוויות הכי נעימות אפשר לחוות דווקא במקומות שוממים כמו ים המוות. למשל בישוב קליה (קם לתחייה ים המוות) יש חיים תוססים, וגם מפעל קטן לתמרוקים שמעניקים יופי, חן והרגשה נעימה.
מעניין אותי לדעת למה רוב הסיפורים בעברית שמתיימרים למלנכוליות ועצב שלא יביישו את קורט קוביין אם היו זורקים אותו בשנות השישים נכתבים בשפה של בני 3. אני רציני לחלוטין כאן, ביקור קצר בבמה חדשה יבהיר לכם את הנקודה. כשאנחנו כותבים עצוב אנו חושבים שהדרמה תבוא לנו עם פרצוף פיתה ועיני כלבלב עצובות ומוכות.
היא והוא ואין שמות והכל מעורבב, בו הו הו, הטרגדיה האלוהית, הפיניקס שיוצא מהמלנכוליה.
*** ההודעה נערכה בשל שפה בלתי הולמת ***
i really liked it.
it could have been nice if there was more., it seems like there could be. very nice story telling.
מוזר, שכחתי להגיב על הסיפור (מה שנתן לי הזדמנות לקרוא אותו פעם שניה).
אהבתי אותו בקריאה הקודמת, ועכישו עוד יותר. אני מרגישה שהמיסתורין שבו קיים בדיוק במידה. ההליכה על הגבול בין המציאות האמיתית למה שרק נרמז בסיפור נהדרת ומסקרנת.
העם דורש עוד!