כשגל הגיע אל החוף בבוקר, לא היה שם איש. האור הבהיר עוד עמל לחדור מבעד למרווחים הכמעט ולא קיימים בין הבניינים. הוא לא היה צריך ללכת הרבה על החול לפני שמצא את המקום שלו, מקום שהפך למסורת. התיק נפל מידיו לתוך השקע המיועד בחול והוא שאף מלוא ריאותיו אוויר ים לפני שכרע ברך להוציא את חפציו. הוא הוציא את שמיכת הפיקה ופרש אותה בקפידה על החול. לאחר מכן, נשכב עליה והתרווח.
אור הבוקר כבר הפציע בין הבניינים, אך עדיין היה עמום, והאוויר היה קריר. זה לא הפריע לו – הוא הרכיב את משקפי השמש על עיניו והניח את ידיו מאחורי ראשו, מחייך כאילו כל העולם והזמן עומדים לצדו.
"מחר היום האחרון של הקיץ!" אמר בהתלהבות לקרן כשערבב את הסלט.
"אני יודעת", אמרה, בלי להרים את עיניה ממסך המחשב.
"למה לא תיקחי יום חופש מהעבודה?" הוא שאל. הוא שמע את תקתוקי המקלדת מפסיקים, אבל לא פנה אליה כדי לא לראות את המבט שתקעה בו, לא לראות את העיניים שצפו את הויכוח הזה וזיהו אותו כמו דז’ה-וו.
"אתה יודע שאני לא יכולה". היא החזירה את מבטה אל מסך המחשב והמשיכה להקליד. "בוודאי ובוודאי שלא מחר".
"כל שנה את עושה לי את זה". הוא הסתובב והביט בה.
היא לא החזירה לו מבט. "לא, גל. אתה זה שעושה לי את זה כל שנה".
"איך את יכולה לא לאהוב את הקיץ?"
"אני מאוד אוהבת את הקיץ, אבל יש לנו תשעים ואחת יום ממנו, כמו בכל עונה אחרת".
"למצות את הזמן עד תומו", אמר, "לתפוס את היום, למצוץ את לשד החיים וכל אלה. המשפטים האלו לא מעוררים בך משהו?"
היא הרימה את עיניה ונעצה בו מבט נוסף, מבט שרמז כי מוטב שיפסיק להתייחס אליה כמו ילדה.
הוא הסתובב חזרה אל הכיריים לבדוק מה מצב הספגטי והרוטב.
כשיצא מהים, השמש נראתה כבר על קו גגות הבניינים הגבוהים. הוא צעד על החוף, כפות רגליו הרטובות סופחות אליהן עוד ועוד גרגרי חול בזמן שהשמש והרוח המלוחה יבשו אותן. הוא הביט סביב. כעת כבר לא היה האדם היחיד על החוף. אדם במדים כחולים כהים התהלך באטיות על החול במגפיים גבוהים, מביט לכל כיוון בעייפות ועוצר מדי פעם כדי להרים פיסת אשפה בודדת אל תוך שק שחור. אדם אחר, בבגדים מרופטים, אסף פחיות ובקבוקים לסל משלו. הוא עצר מדי פעם כדי לבחון עצם מבריק שנח על החוף, לפני שאחסן גם אותו או השליך אותו בחזרה.
מלבדם כמעט שלא ראה אנשים. הוא התעצב במקצת כשהבין לקראת הצהרים שהחוף עדיין לא מלא למחצה כפי שהיה בשנה שעברה. ככל הנראה, יותר ויותר אנשים הרגישו כמו חברתו. הוא הגיע חזרה אל תיק החוף שלו ושלף בזהירות מגבת, משתדל להרטיב את התיק כמה שפחות. הוא ניגב את פניו ורגליו והתעטף בה. אחרי חפירה קצרה בתיקו, הוציא שמשיה קומפקטית ופרש אותה מעל שמיכת הפיקה שלו. הוא נשכב בחזרה והתמתח. אחרי שהתנגב, נתן לרוח החמה לעבור על גופו ולסלק את טיפות המים האחרונות בעודו מתענג על קולות ציפורי המזחף מתעלם מכל דבר אחר. רק היום והגל שלו.
קרן הניחה את המזלג בצלחתה בקול קרקוש.
"מה אמרת?" שאלה.
"שאלתי", גל דחף עוד חתיכת חסה לפיו לפני שהמשיך, "למה את לא עושה משהו כדי להאריך את הקיץ? את לא יכולה לעשות שום דבר בנושא?"
כשהסתכל בעיניה, לא נזקק לדמיון רב כדי לראות אותן בוערות. אם היו יכולות לירות ברקים, הוא היה המנה העיקרית לאותו הערב, עשוי היטב. למזלו, זה לא היה חלק מההטבות שלה.
"כמה פעמים עוד נצטרך לנהל את הדיון הזה?" היא אמרה, והוא נוכח כי היא מחזיקה עצמה בקושי מלהתפרץ עליו שוב.
"לא קיבלת קידום לפני חודשיים?"
"כן. מה הקשר?"
"אולי את יכולה…" גל סובב את המזלג באוויר מחוסר אונים, מנסה להעלות בדעתו דרך חדשה לבטא את רצונותיו.
"מה?" היא אמרה, ידה פוגעת בעוצמה בשולחן. "למנוע מהשמש לזרוח? להפסיק את הגשם כשאתה יוצא לרוץ? אולי אתה רוצה שרק העצים שאתה אוהב יצמחו וכל השאר ימותו?"
"אבל…"
"אבל מה? מה שאתה מבקש הוא כמו לבקש ממני לסדר את הבחירות, לכוון את זרימת הפסולת בצנרת או לצנזר את האינטרנט. זו מערכת ענקית שפועלת כבר שנים. היא קבועה מראש ואני לא יכולה להתערב בתפקוד שלה. ואתה כבר צריך לדעת…" ידה היתה מונפת באוויר והיא עצרה, ככל הנראה מתוך חשש שתכה אותו.
הוא הוריד את ראשו חזרה לצלחתו וגירד את הירקות בניסיון לגייס לעזרתו את הגזר והעגבניה.
"אני לא רוצה לנהל את הויכוח הזה יותר. לעולם", אמרה בקול רגוע, אבל המילה האחרונה נחתמה במחשבתו כמו הצל שנשאר אחרי שמביטים במקור אור מסנוור. הוא ידע שהנושא סגור לעד. לא נותר דבר להגיד בנידון.
השמש היתה כבר כדור אדום וקטן שנח לו בקלילות על האופק ושקע לו לאטו אל תוך הים הכחול הגדול. השמיים השתנו מכחול בהיר לוורוד כהה בתוך דקות ספורות. שחף יחיד, האחרון בלהקתו, דאה על רקע המזח ונחת בזהירות על אחד העמודים. השחף ניער את כנפיו וקיפל אותן לפני שניתר מהעמוד וצעד אל מתחת לקורות העץ, למצוא מחסה ללילה. בני האדם האחרונים על החוף עזבו לפני שעה. רק גל שכב שם עדיין על שמיכת הפיקה מתחת לשמשיה. הוא הוריד את משקפי השמש מעיניו, קיפל אותם ואחז בהם בידו. הוא הביט באופק במבט נוגה וניסה לעצור את שקיעת השמש בכוח רצונו.
השמש נעלמה מעבר לאופק ונטשה את העיר לאורותיה המלאכותיים. הוא סקר את השמיים האדומים המתכהים וראה כוכב או שניים מנצנצים מעליו. כשהחזיר את מבטו אל הים, רוח קרירה הכתה בפניו, מייבשת את עיניו ומגרה את אפו. אך הוא היה קפוא במקומו. לא מסוגל לבכות או להתעטש.
"היי אתה!" הוא שמע פתאום והסתובב במהירות. הוא ראה את המציל האחרון סוגר את הבקתה שלו. "אתה צריך ללכת. החוף נסגר", אמר המציל ווידא שהדלת נעולה כמו שצריך.
גל קם מהחול והחל מקפל את חפציו. הוא וידא שהמגבת והשמשיה מסודרות בקפידה בתיקו לפני שהוציא את שכמיית הניילון והתעטף בה בעודו מתרחק מן החוף. הוא סגר מאחוריו את שער העץ הנמוך ומשך את כיסוי הראש עד מצחו.
הגשם התחיל לרדת תוך פחות מדקה. זה היה גשם קל, רק טיפות קטנות ופזורות ללא מטרה, אבל די היה בכך כדי שיצטברו על שכמיית הסערה, יטפטפו על רגליו החשופות, יחלחלו אל סנדליו וידכאו אותו עד לשד עצמותיו. הוא המשיך ללכת ברחוב שהתפנה זה מכבר מאנשים. דירתו היתה במרחק רחובות ספורים, אבל באותו הרגע המרחק דמה בעיניו לעשרה קילומטר.
קרן הביטה מהחלון אל תוך האפלה הגשומה. אור השמש האחרון נעלם והעיר נתכסתה בחשכה, זוהר הבניינים נגלה במלואו. האורות מהמחשבים והמכ"מים שמאחוריה הכהו את הנוף שבחוץ והחזירו את השתקפותה מהזכוכית.
"המגן המשני פתוח", אמר מישהו מאחוריה. "יש חדירת גשם מלאה. התנורים והתאורה בחמישים. מסנני העננים מתחילים לעבוד. חברים. החורף התחיל".
היא חשה ביד חמימה שנחה על גבה ושפשפה אותה בידידות. היא חייכה חיוך חלש אל הפרצוף האלמוני הדהוי שהשתקף מאחוריה, והוא חייך אליה בחזרה, הסיר את ידו וחזר לעבודתו.
היא קיערה את ידיה על הזכוכית ונשפה את הבל פיה החם אל האזור המכותר. בהתאבכות האטומה ציירה באטיות באצבעה עד ששמש קטנה לבשה צורה.
"מצטערת, חמודי, על הכל", לחשה כשצפתה בשמש נעלמת תחת מערכת האקלים האכזרית של הבניין. "גם אני שונאת את החורף".
לדעתי, יצרת סיטואציה מעניינת.
הבעיה היא שהסיטואציה הזו איננה מעוגנת בשום צורה בתוך העולם הפנימי של העולם.
ניתן בקלות להרחיב ולהעמיק את הסיפור, גם בתוך מסגרת סיפור קצר, ולהעניק מקום ראוי למערכת היחסים שלהם, ליחסי האהבה-שנאה שלו עם עונות השינה, לבסס את הדמויות האלו כמו שצריך בתוך העולם המיוחד הזה.
כרגע זה מרגיש כמו טלאי "מקורי" בתוך ים בנאליה- אם בתיאורי השיחה בינהם ואם בתיאורי הים.
גם הדימויים מוכרים ולא יוצרים שום דבר חדש ומעניין.
(אגב, הגעתי לכאן מהקישור שלך בבלוג של סטופנקה)