מורדת

"חלום בהקיץ" הוא פרויקט יצירה רחב היקף לקראת פסטיבל אייקון 2006, אשר נושאו חלומות. הפרויקט מקיף סיפורים, מילון ויקי, משחקי תפקידים אשר יתקיימו במהלך פסטיבל אייקון ועוד, הממוקמים כולם באותו עולם – עולם שבו ברבע הראשון של המאה העשרים ואחת גילו בני האדם פתאום שהם מסוגלים להגשים את חלומותיהם, בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו.

סיפור נוסף של רותם ברוכין בפרויקט, "עולם מושלם", מתפרסם בגיליון מיוחד של חלומות באספמיה המכיל את מיטב הפרויקט ומופיע לרגל פסטיבל אייקון. כמו כן, התפרסמו עד כה ברשת שני סיפורים נוספים בפרויקט: האקדוחן מחלם מאת לביא תדהר באתר האגודה, ולא אשאיר אותך לבד מאת עידו גנדל, שהתפרסם כאן בבלי פאניקה.


באמצע הלילה שי התקשר לספר לי שתפסו את המנהיגה של מחתרת החלומות.

אמרתי לו שיעשו חיים, ניתקתי וחזרתי לישון.

כעבור שתי דקות הטלפון צלצל שוב. גנחתי וקיללתי את שי בכל קללה ציורית שיכולתי להעלות בדעתי. הנחתי כרית על הראש וניסיתי להתעלם מהצלצול. אך דבריו החלו לחדור למחשבותי. ראש מחתרת החלומות. המובי דיק של הסיירת לאכיפת עברייני חלימה. תיבת האוצר של הפיראטים שסירבו לקחת נוגדי חלומות. הצ'ה גווארה של החולמים. האישה שאחריה רדפתי כל השירות הצבאי שלי.

"לך תזדיין, אידיוט", מלמלתי אל הטלפון.

"סיגל, אנחנו צריכים אותך".

"הערת אותי מחלום ממש טוב".

"מצחיק".

ניתקתי שוב.

הטלפון צלצל בפעם השלישית. "אל תכריחי אותי להפוך את זה לצו שמונה". הפעם שי לא נשמע משועשע. הוא עטה את קול המפקד הסמכותי שלו, ובכך פוגג את שארית התקווה שעוד נותרה בי לחזור לישון. הוא היה רציני. מצב החוקרים שלהם כנראה היה על הקרשים. "אני יכול לעשות את זה בקלות, את יודעת".

"נדמה לך. רק באוקטובר נתתי לכם שלושים יום. אני אערער למפקד האגד".

"הוא יתמוך בי". הוא כבר ידע שנכנעתי. כעת זו היתה סתם החלפת מהלומות הדדית.

"אז אני אערער למפקד החיל".

"אני בא לקחת אותך עוד שעה".

התהפכתי במיטה והבטתי במחוגים הזוהרים של השעון. שתיים בלילה. "לא צריך. אני אבוא על האופנוע".

"את עדיין על מכונת המוות הזאת?" הוא צקצק בלשונו כמו הורה מודאג. "חולת נפש".

חייכתי מתוך שינה והתהפכתי. "כלבים תלת ראשיים מסתובבים ברחובות ואתה דואג שתהיה לי תאונה?"

"יפה. אז את מסכימה אתי שהרבה יותר מסוכן ברחובות בלילה?" הוא לא חיכה לתשובה. "אני בא לקחת אותך עוד שעה".

הוא ניתק, יעיל ולקוני כהרגלו. הוא השיג את מה שרצה, כמובן – הוא תמיד השיג את מה שרצה, אפילו ממני, מלבד כשסירבתי לחתום קבע. חודש לפני השחרור הוא הסתגר אתי בחדר החקירות בעל הקירות המרופדים והניח לפני חוזה. "עד שאת לא חותמת", אמר, "אף אחד מאתנו לא יוצא מכאן". והוא התכוון לזה. אבל אני הייתי לא פחות עקשנית.

רוב הזמן.

בסופו של דבר, כשיצאתי החוצה היה כל-כך קר ששמחתי שהוא הגיע לקחת אותי. התכרבלתי במעיל שלי, מחליקה בהכרת תודה אל פנים המכונית המחוממת.

"קפה?"

"תודה". לגמתי מהכוס המהבילה. רבע כפית קפה, שתי כפיות סוכר, חצי מים וחצי חלב חם עם הרבה קצף. שי זכר, כמובן.

הוא עדכן אותי בפרטים. שמה היה לילך. היא סירבה למסור את שם משפחתה, וסביר להניח שבכל מקרה הוא לא היה מועיל לנו – לעתים קרובות גם השם הפרטי היה בדוי. הם תפסו אותה בפשיטה ממוקדת על מחסה של המורדים. לא הופתעתי כששי אמר שהם לא בטוחים שהיא באמת המנהיגה. אם היא היתה מדברת, הם לא היו צריכים אותי. הדבר היחיד שגרם להם לחשוד בחשיבותה היתה העובדה שכל חבריה מתו כדי להגן עליה.

נמלאתי שאט נפש כששי סיפר לי את זה. החי"רניקים הברבריים של סיירת אכיפת החלומות. קודם יורים ורק אז בודקים אם מדובר בחלם מסוכן.

עיינתי בתיק שלה תוך כדי נסיעה. היו רק שתי תמונות: הראשונה היתה מטושטשת וצולמה ממרחק רב באחת מההתקפות הישנות של המחתרת – לפני שנים, כשעוד היו להם אומץ. כשלא היו יורים בהם. כל שראיתי בתמונה היתה דמות ג'ינג'ית דקה, כמעט שברירית, יושבת על טנק. הם פרצו עם הטנק הזה למכון מחקר להפסקת חלומות, נזכרתי.

התמונה השנייה צולמה בלילה האחרון. אישה צעירה, ג'ינג'ית, ירוקת עיניים, מלוכלכת, שרוטה קצת, רזה מדי. היא לא הביטה אל המצלמה, אך לא ניתן היה להתעלם מקריאת התגר ומהזעם שבעיניה.

שי לא בזבז זמן על סיווגים, עדכונים, רענון ותדרוכים שהייתי מחויבת לקבל, ואפילו לא טרח על שרשרת החיול המקוצרת של הסיירת. אפילו להגיד שלום לכמה מכרים הספקתי רק בקושי. "היא בחדר". חדר החקירות, כמובן.

מאחורי המראה החד-כיוונית היו מיטה, שולחן ישיבה ושני כסאות, וילון קטן שמאחוריו אסלה וכיור, וכוננית מלאה בספרים. זה היה מקור הבידור היחיד בחדר. היא לא נגעה בהם, כמובן – היה ברור לה שכולם ספרי תעמולה. תעמולה עלילתית עקיפה, או ישירה, או פסיכולוגית, או מרומזת – די והותר סופרים גויסו למלחמה. הקבעון המחשבתי הזה של הנחת ספרי תעמולה בתאי המורדים היה מגוחך בעיני. הם לא נגעו בהם מעולם.

במיטה שכבה המנהיגה המשוערת של מחתרת החלומות, מחתרת החלומות ששילחה כלבים-תלת-ראשיים ברחובות חיפה, הצמיחה בבוקר יום ראשון האחרון שדה תירס כמעט בלתי חדיר בלב נתיבי איילון, בנתה חנות לאביזרי מין מול משכן הכנסת, הפכה את צומת ירקון למבוך מראות.

קראו לה, ככל הנראה, לילך. היא התהפכה וגירדה את קצה אפה מתוך שינה.

היא נראתה כמו כל אישה צעירה. בת עשרים וחמש, אולי עשרים ושבע. לא מבוגרת ממני. אילו המצב היה אחר, הייתי יכולה לדמיין את חייה. ראיתי בעיני רוחי את הוריה הבורגנים, את המשפחה הטובה, את אחיה הגדול – לא, שניים, אח ואחות, את מגמת הספרות וההיסטוריה בתיכון, את השירות הצבאי – פקידת מבצעים, פקחית טיסה, משהו כזה. ראיתי את התואר האקדמי שהתחילה בימים אלו, במדעי הרוח או החברה, את הדירה הקטנה ששכרה עם שני שותפים וקישטה את חלונותיה בוילונות פרחוניים, את העבודה הקטנה במלצרות, שהרוויחה בה יותר טיפים מהממוצע בזכות חיוכיה הרחבים והשירות הטוב שהעניקה ללקוחות.

מנהיגת מחתרת החלומות, שמאלנית קיצונית, פושעת, מנהיגת המרד. בחורה צעירה שהרסה לעצמה את החיים.

"בזמנך הפנוי", אמר לצדי שי, ופתאום התחוור לי שעמדתי דקות ארוכות ורק הסתכלתי בה בשנתה.

"אתה לא רוצה שאלבש קודם מדים?"

"מה פתאום? יש לנו כאן מספיק דמויות סמכותיות במדים".

כלומר, הם רוצים שאני ארכך אותה. חשקתי את שיני. "שי…"

"אם זו היא, אנחנו נחסל את המרד. זה לא נראה לך שווה את זה?"

"לא". שום דבר לא היה שווה את זה. השיחות עם הילדים האלו שהרסו לעצמם את החיים היה כמו לדבר עם ידיד שהתמכר לסמים. אתה מתחנן ומשכנע, מבקש ומאיים, ויודע שתגיד מה שתגיד, שום דבר לא ישנה. אתה מביט באדם ויודע שזה אבוד. יש ביניכם חומה, והיא גבוהה כמעט כמו החומה בין מה שהוא כעת לבין מי שיכול היה להיות.

אבל אני הייתי מומחית בסדיקת חומות. "מה אתם צריכים ממנה?"

"מחסות. מיקומים. תוכניות. כל מה שתוכלי להוציא. את טובה בזה".

הייתי. פעם הייתי יכולה לשכנע אנשים בצדקתי. כשהאמנתי במטרה. לפני שהרגנו אותם. לפני שהם הרגו אותנו.

נכנסתי לחדר. היא פקחה את עיניה ברגע שבו נפתחה הדלת והביטה בי.

היא חייכה.


החוקרת הצבאית שהם טרחו סוף סוף לשסות בי, אחרי שעות של המתנה, נכנסה לתא וסגרה אחריה את הדלת. היא לא היתה לבושה מדים – אם הם עשו את זה כדי לבלבל אותי, הם היו מטומטמים במיוחד. ידעתי שעל פי תיקון החוק לעברייני חלימה לא מגיע לי עורך דין. אחרי כל מה שעבר על המדינה בשנותיה הקצרות – פושעים, מחבלים, רוצחים, אנסים – אנחנו היינו כעת אויב הציבור מספר אחת. התעמולה שעשה הצבא היתה משובחת. לפחות הם איחדו את הישראלים. יהודים, נוצרים, מוסלמים, חילונים, דתיים, חרדים, עדות שונות, עמים שונים, כולם היו מאוחדים עכשיו. מאוחדים נגדנו. מבשרי האנרכיה.

יריב יבוא לקחת אותי בקרוב. הוא יסתער מבעד לקירות עם עור האבן שלו ועם הכלבים התלת-ראשיים וירים כל לבנה בבניין הזה עד שיביאו אותי אליו.

יריב יבוא.

כמעט שמחתי שהחוקרת הגיעה סוף כל סוף. הייתי כאן לבד כבר שעות, והמוח שלי התרוצץ, עובר על התרחישים הגרועים ביותר שיכולתי להעלות בדעתי. ניסיתי לישון, אבל השינה בוששה לבוא, כאילו גזלו אותה ממני יחד עם החלומות. הזרוע כאבה לי במקום שבו קיבלתי את הזריקה והראש היה כבד. בכל פעם שחשבתי על הנוזל שהזריקו לי עלתה בי בחילה.

חייכתי אליה, כדי שלא תראה עד כמה אני מפחדת. חיוך, היתה שקד אומרת – עוד בתקופה שהפגנו יחד במחסומים – הוציא אותם משלוותם. חיילים לא ידעו מה לעשות עם חיוכים. הם לא נמסו בפניך, כמובן. אבל הם נאכלו מבפנים. חיוך פירק את החיילים מנשקם.

שקד לא הלכה לצבא. גם אני לא. אמא ואבא טענו שהיא השפיעה עלי, שהכל היה באשמתה, שבעקבותיה הצטרפתי למחתרת. אולי הם קיוו שאחרי מה שקרה לה אני אעזוב. אולי בשלב הזה כבר לא היה להם אכפת. לא ידעתי. חמש שנים שלא שמעתי מהם כלום.

ואז היא החזירה לי חיוך. זה היה מבלבל מאוד. מסיפוריו של יריב ציפיתי שהיא תטיח את ראשי בקיר. היא משכה לעצמה כסא והתיישבה מול השולחן.

"את רוצה משהו לשתות? לאכול?" שאלה. אה. השוטרת הטובה. בעקבותיה יכנס השוטר הרע ויכה אותי, ואז היא תחזור, ואני אבכה ואהיה אסירת תודה כל-כך שאשפוך בפניה את לבי. בטח. "אני רוצה שיפסיקו להזריק לי את הסמים המגעילים האלה". אמרתי.

היא הנהנה. "הזריקות מאוד לא נעימות, וקשה לנו לשלוט בעוצמה שלהן, בייחוד כשאת נאבקת. העמימות והעייפות שאת מרגישה נובעות מכך".

"מה את אומרת".

"אם תקחי את הכדורים, לא נצטרך להזריק לך, ותרגישי הרבה יותר טוב".

"לכי להזדיין", אמרתי.

היא נשענה לאחור, צופה בי. מן הסתם שמעה במהלך שירותה קללות הרבה יותר יצירתיות. החבר'ה שלנו לא ידעו להקים מארבים, לא ידעו לחלום דברים שלא יתפוגגו בתוך שעתיים-שלוש, לא ידעו להילחם, אבל ידעו היטב לקלל. יריב היה יכול לגרום אפילו לשקד להסמיק, כשהיו ביחד. "אני סיגל". אמרה לבסוף.

"יופי לך". שם יפה. בחורה יפה. פנים ארוכות, שגבות קצת עבות מדי שברו את המלכותיות שלהם. שיער שחור ארוך, אסוף בזנב סוס רשלני מאחורי ראשה. ציפורניים אכולות. היא באמת לא נראתה הטיפוס של הסיירת, אבל גם החברה בסיירת לא נראים ככה. היו לנו כבר מספיק מסתננים. ידענו.

"ואת?"

"אני לא מגשימה, זה בטוח".

היא קימרה את גבותיה. "חלמת, את מתכוונת".

משכתי בכתפי. "תקראו לזה איך שאתם רוצים". כמו השימוש במושג "עברייני חלימה", גם המילה חלם היתה עוד צורה של לחימה מחשבתית שנועדה להשפיע על ההמונים, לגרום להם לחשוב שמה שעשינו היה עדיין בגדר חלום. שלא פרצנו את הגבולות, שלא יצרנו מציאות חדשה, חיים חדשים, עולם חדש. מילה שהתאימה לפחדנות שלהם, למרובעות, לחוסר היכולת להשתנות ולקבל את העולם החדש הזה.

"את מעדיפה שאני אשתמש במונח שלך?"

משכתי בכתפי שנית. שתשתמש במה שהיא רוצה, לעזאזל. שתצא כבר מהתא שלי. יריב יבוא בקרוב. הוא יבוא ברגע שיבין איפה אני. אולי יבוא כבר הלילה.

"אז את לא…" היא עצרה באופן כמעט בלתי מובחן, מהססת להשתמש במילה החדשה לה, "מגשימה. גם אם אני אישית מאמינה לך, את מבינה שאין לי שום דרך להוכיח את זה".

תני לי לחלום פעם אחת, מטומטמת, ואז תראי הוכחה.

"אבל אם את באמת לא חלמת – מגשימה, אין לך שום סיבה לא לקחת את נוגדי החלימה".

"חוץ מזה שהם מדכאים את האפשרות שאהיה יום אחד מגשימה".

היא חייכה. "אני יודעת שאתם מאמינים בזה, אבל המחקרים שלנו הוכיחו מעבר לכל ספק שאם לא נולדת עם היכולת – "

"אני משתינה בקשת על המחקרים שלכם, על הצבא המחורבן וכל הפוליטיקאים המזדיינים שלכם", אמרתי בשלווה. כן. זה היה הרבה יותר טוב. שקד בוודאי היתה גאה בי.

היא לא הראתה שום סימן לכעס. מהסיפורים של האחרים הם לא נשמעו סובלניים כל-כך. "נוגדי חלימה הם כדורים טבעיים שלא מזיקים למערכת החיסונית או ההתפתחותית, או לכל מערכת אחרת בגוף האדם", אמרה.

נשענתי לאחור על המיטה והבטתי בתקרה. ספר מוקלט, זה מה שהיא היתה. בדיוק כמו ספרי התעמולה שבהם מילאו את התא שלי. הם לקחו לה את המוח והחליפו אותו בספר מוקלט. "מה את רוצה ממני? את יודעת את השם שלי. את יודעת שאני לא אקח את הכדורים. את בטח יודעת עלי הכל".

"אני לא יודעת מה התפקיד שלך במחתרת".

אה. אז זה היה כל העניין. הם לא היו בטוחים. הפעם החנקתי את חיוכי. הוא יסגיר אותי.

"כל מה שאת צריכה זה לקחת את הכדורים ולענות על כמה שאלות פשוטות. אחר כך נעביר אותך לכמה חודשים במחנה, ואם נראה שהכל בסדר ושאת לא אשמה במקרי מוות, תוכלי ללכת הביתה אחרי – "

לא שמעתי את המשך דבריה. למרות כל הדברים ששקד ויריב אמרו לי ולימדו אותי לאורך כל אותן שנים, מכינים ומאמנים אותי למקרה שאתפס ואיחקר, איבדתי את הראש. "תודה רבה באמת. לכי תזדייני".

היא הנהנה בכובד ראש ויצאה, כאילו נתתי לה עצה חשובה לחיים. אחרי שהלכה, נאלצתי להתאמץ כדי להירגע. בדרך כלל הייתי זקוקה למשהו שאוכל להכות, או להליכה מהירה, או לכל תנועת גוף אחרת שתשחרר את האנרגיה העצורה בי. אך החדר היה קטן מדי בשביל זה, וממילא לא רציתי שיבחינו בהפגנת הכעס שלי. מן הסתם הם צפו בי.

זו רק ההתחלה, הזכרתי לעצמי. זה יעשה גרוע הרבה יותר. כך בדיוק הם ינסו להוציא ממני מידע – להרגיז אותי, להכעיס אותי, לתסכל אותי, להעציב אותי. אלו היו השיטות שלהם.

תמיד ידעתי שאכשל כשלון נורא כשזה יגיע לחקירה.

ומה בעצם קרה ליריב? כל מה שזכרתי היה שהם התפרצו למחסה – כבר כמה שבועות שרצינו להחליף את המחסה הזה. יותר מדי אנשים ידעו עליו. כמה אנשים חלמו כשהסיירת תקפה והצליחו לבלבל אותם קצת. אבל כמו תמיד, לא היה לנו סיכוי אמיתי. היה קרב, ויריב ניסה לשמור עלי ולירות באותו זמן. אנשים נפלו מסביב כמו זבובים – פצועים או מתים, לא ידעתי. יריב צעק משהו, ואז משהו קשה וכואב פגע לי בראש. יריב בוודאי ברח – אם הוא היה בידיים שלהם הם לא היו חושבים שאני המנהיגה. וכך חשבו, בוודאי – בזה היתה טמונה כל ההצגה המטופשת והמיותרת שלה. הם רצו שאודה בשליטתי על מחתרת החלומות ובכוחי הבלתי נדלה כמגשימה.

אבל כל עוד יריב היה חופשי, המחתרת תסתדר מצוין גם בלעדי.


שי חיכה לי מחוץ לדלתות הכפולות המאובטחות. "נו?" דחק.

משכתי בכתפי. שי לא ציפה, מן הסתם, לתגובה אחרת. זה היה צפוי מאוד שלא אצליח להוציא ממנה מידע, ובוודאי לא לשכנע אותה לקחת את הכדורים. זו היתה רק פגישת התנסות. הערכות. להכיר את הטיפוס. לבחון את השטח. לחפש מוקשים.

ידעתי שמצאתי לפחות אחד.

"שלח למאגר הממשלתי את התמונה שלה ואת השם הפרטי שלה – למקרה שהוא לא בדוי. תמצא את שם המשפחה שלה".

שי נשען לאחור על הקיר. "את באמת חושבת שזה נחוץ?"

"הפעם, כן".

"אהא". שי נראה מסופק. במובן מסוים המורדים היו הומלסים – הם התכחשו למשפחותיהם וזכו מהן להתכחשות דומה. הוא ידע, כיוון שהוא היה הראשון שניסה להשתמש בבני משפחה להשפעה על מורדים. המשפחות התביישו בדרך כלל בכבשה השחורה החולמת שלהם. רובם טענו בתוקף שבן הזוג, האח או האישה 'נסעו לחו"ל'. גם מי שהסכימו לפגוש את בן המשפחה הסורר נתקלו כמעט תמיד באדישות ובקור. למורדים לא היתה משפחה. הם היו המשפחה של חבריהם.

"כשאמרתי שנשלח אותה למחנה היא נדלקה. יש שם משהו".

שי לא השתכנע, אך משך בכתפיו ונתן פקודה לשני החיילים שצפו על החדר – מצלמים, מקליטים ורושמים כל פעולה שעשתה לילך – ואני ידעתי מעבר לכל ספק שלמרות הזמן שחלף נותרתי החוקרת הכי טובה שלו.

הלכתי לאחד המשרדים לכתוב יומן חקירה ופרופיל פסיכולוגי. שי ליווה אותי בשתיקה, כאילו רצה לוודא שזכרתי לאן ללכת, אך רגלי נשאו אותי כמעט מאליהן. זה היה מוכר. התהליך, החקירה, הצעידה, וגם האישה הצעירה הזאת – היא היתה בדיוק כמו מאות אחרים שחקרתי. אחדים מהם חיו כיום חיים נורמליים. הם לקחו את נוגדי החלימה שלהם מדי בוקר וערב, הלכו לאוניברסיטה, היו רופאים ועורכות-דין, אמנים ומתכנתות-מחשבים, מורים.

ואני הייתי חוקרת. זה היה בדם שלי. זה היה נכון. הרצון, תחושת השליחות, כבר השתלטו עלי, ויכולתי לראות בחיוכו של שי שהוא מזהה אותם. היית צריכה לחתום, אמרו עיניו.

המחלקה נראתה בדיוק כפי שהיתה, פרט לגוויות שחיכו לזיהוי, מובלות ממקום למקום כשסדינים מכסים את פניהם. הירי, כמו הרבה דברים אחרים, נולד ככיסוי תחת. מכל הפעמים בהם ירינו חצי הרדמה, פעם אחת, ואחת בלבד, אחד המורדים שנורו היה חלם חזק בעל חלימה צלולה והיה בעל תושיה מספקת לחלום מבוך שסייע לחבריו להיחלץ. זה היה ביש מזל, לא יותר, אך בצמרת נלחצו ומפקדי הסיירת שלנו ספגו את רוב הביקורת. תסמונת השין-גימל. כבר למחרת ניתנה פקודה להשתמש באש חיה נגד מורדים, "להגנת הציבור". הסיירת לאכיפת עברייני חלימה הצליחה מאז להרוג חמש מאות אנשי מחתרת מדי שנה. אנשי מחתרת שהיה אפשר למנוע מהם לחלום בעזרת כדורים, או לכל היותר בניתוח.

לא, שי. אתה טועה. לא הייתי צריכה לחתום. יריתי בדיוק בשניים מאז הפקודה החדשה. אחר כך ביקשתי העברה. אם הייתי יכולה לחלום, לא הייתי ישנה בלילות.

כתבתי את הפרופיל במשך כמה שעות, מנתחת כל דבר שלילך אמרה או עשתה. הרבה קללות, כמובן, וסירוב עקבי לקבלת נוגדי החלימה, והשימוש במונח המעוות "מגְשים". אנשי המחתרת אהבו להמציא מילים חדשות, כעוד דרך מחאה. ונראה שהניסיון שלי לדבר אִתה על עובדות קיימות, כמו המחקרים ונוגדי החלימה, הרגיז אותה. מידע חשוב. כל מידע היה חשוב.

לא הרגשתי שהבוקר עלה, עד ששי נכנס אל החדר בו ישבתי כל הלילה, נושא מגש עם ארוחת בוקר. "מפלצת אחת התקשרה אליך לנייד וצרחה עלי שתגיעי לעבודה מיד. היא אמרה שגם ככה מחכה לך קנס של מאה שקל על איחור שני החודש".

"שיט". מיכל, הבוסית שלי משירות הלקוחות. הייתי צריכה להודיע לה מראש, למרות שלא בטוח שזה היה עוזר.טמנתי את פני בין ידי ונאנחתי, מנסה לחשב כמה ינוכה מהמשכורת החודשית שלי בסך הכל. גם בלי הקנסות הקבועים התקשיתי להחזיק את שכר הדירה ממשכורת המינימום שלי, ועשיתי משמרות מסביב לשעון.

שי בחן אותי וחייך, משועשע. "אל תדאגי, הסברתי לה שגויסת בצו שמונה לסיירת אכיפת החלומות".

שקר לבן קטן, נחוץ מאוד, כך ידעתי, בהתחשב באופיה של מיכל. "תודה".

שי הצטרף אלי לארוחה, ולא טרח להסתיר את הזעזוע עמוק שלו – עד כמה ששי מסוגל להפגנת רגשות שכזו – מהאנשים שאִתם עבדתי באזרחות. במילים שזרמו והתגלגלו באוזני, עוברות בלי להיקלט כמו תפילות הבוקר של שני שותפי לדירה, יכולתי לשמוע הד של קול אחר – רשרוש הנייר הצבאי הממוחזר שיונח מולי על השולחן. חוזה מלא, עם כל התנאים, עם משכורת של קצינה בכירה בקבע ובונוסים. שי לא יבקש ממני שוב. הוא יחכה שאומר זאת בעצמי. הוא חיכה זמן רב.

"כשתהיי עייפה, המגורים שלך מסודרים".

גיליתי לפתע פתאום שאני מאוד עייפה. שפשפתי את עיני. "איזה מגורים? אני רוצה ללכת הביתה".

"זה לא רעיון טוב. הנסיעה ארוכה, ואת צריכה להיות כאן ולהגיב על כל דבר שהיא עושה".

"שי, תעשה לי טובה. הכלל הזה היה רלוונטי כשלא היו לנו נוגדי חלומות מספיק חזקים". העברתי לו את הקלסר שמילאתי עד כה עשרה מעמודיו. "היא לא יכולה לחלום עכשיו. היא לא יכולה לעשות כלום".

באופן מפתיע, שי לא התנגד ונתן לי ללכת. אולי פחד שלא אחזור אם ינסה לעצור בעדי. אולי ידע שבאמת יצטרך לקחת את צו השמונה שלי עד למפקד האגד. על כל פנים, הוא הצמיד לי נהג, השביע אותי שאחזור בערב ושבינתיים אלך לישון.

במרחק נצצה קשת בעלת צבעים רבים מדי. תוצאה של חלימה, מן הסתם – ובכל זאת, לא מובחנת דיה, או מזיקה דיה כדי לשייך אותה דווקא למחתרת. הרבה יותר הגיוני שהיא באה ממישהו ששכח לקחת את הגלולות שלו, או מתינוק שמינון נוגדי החלימה שלו לא הותאם כמו שצריך. כן, אולי תינוק. במבט שני היה לי נדמה שהקשת צבועה בצבעי פנדה.

היא נעלמה עוד לפני שעלינו על נתיבי איילון. המשטרה היתה יעילה מאוד באיתור תופעות חלימה כאלו ובהפסקתן. הסיירת נשלחה לפעולה רק כשהמשטרה הרגילה נכשלה, ולא היה חלם שלא הצליחו לנטרל.

משום מה לא הייתי עייפה יותר. ביקשתי מהנהג לעלות על המסלול הימני. נסענו להורים שלי. כעבור עשר דקות כבר ישבתי במטבח שלהם, שותה את הקפה שאמא הכינה לי כדי לקחת עם הגלולות. "מה את אומרת? היית שם כל הלילה?" היא פקחה עיניים גדולות וערבבה את הקפה של אבא, שעוד ישן. "החוליגנים האלה. ראינו הכל בחדשות, את יודעת, את כל המבצע. אבא רצה לתלות דגלים בחלונות ולרקוד ברחובות".

חייכתי. "אז הוא לא אהב את שדות התירס".

"לקח לו שלוש שעות להגיע לעבודה ביום שלישי שעבר! שלוש שעות!" אמא נאנחה וגירדה מהמחבת את החביתה המקושקשת שלי, שרופה כמו שצריך. "הוא חושב שהכל משמיִם ושסבתא שלך זכרונה לברכה נוקמת בו על זה שהוא מכר את הווספה שלה".

"אני לא חושבת שסבתא היתה רוצה שהוא ירכב עליה. חוץ מזה, גם אופנועים נתקעו בתירס". היו תאונות רבות ביום ההוא. גם לסבתא היו תאונות. זה היה בלתי נמנע. היא היתה בת השמונים היחידה שהכרתי שרכבה על ווספה. היה לי זכרון ממנה, בסוודרים הצבעוניים שסרגה לעצמה, לכולנו – נדמה שמעולם לא לבשה משהו אחר – נוסעת ברחוב על הווספה הישנה והרעשנית שלה שהשמיעה קולות מחאה של אריה ים פצוע. ופעם אחת, פעם אחת ויחידה, הרכיבה אותי מאחוריה על הווספה הזאת, ואני ידעתי שכשאגדל גם לי יהיה כלי רכב דו-גלגלי.

אחרי מותה, הווספה הישנה שלה נחה במוסך של הורי וצברה אבק במשך חמש שנים, עד שאבא מכר אותה סוף סוף. מעולם לא סלחתי לו לגמרי.

"אבל מזמן לא היה כאן כזה שקט. תהיי בטוחה שזה לא ימשך. הילדים המופרעים האלה כאילו מנסים לעשות לאבא שלך בכוונה! קודם הוא נתקע בכל הדלתות שהפסיקו להסתובב, אחר כך התירס… בפעם הבאה הם ימלאו את הרחובות בקבנוס".

קבנוס היה הנקניק היחיד שאבא שנא שנאה תהומית, והיה מוכן לעקוף חצי סופר רק כדי לא להריח אותו. חייכתי ובלעתי את הגלולות. כן. עברו כבר כמה ימים בלי אף תופעת חלימה גדולה. האם זה בגלל שהמנהיגה שלהם נלכדה?


החובשים הצבאיים הזריקו לי את הסמים פעמיים ביום, בבוקר ובערב. ציפיתי שאתרגל לזריקה ושהיא תפסיק לכאוב אחרי שלושה ימים. זה לא קרה. הזרוע שלי היתה נפוחה וכחולה. אחת האחיות אמרה שכנראה פיתחתי תגובה אלרגית ואני חייבת לקחת את הכדורים. שקד סיפרה לי שזה אחד התכסיסים שלהם. הם מכניסים לזריקה כל מיני דברים שאת אלרגית אליהם כדי שתקחי את הכדורים ותתרגלי אליהם, ותראי כמה זה "לא נורא". עלי הם לא יעבדו – ביליתי כבר מספיק מהחיים שלי על הסמים. הזריקות היו פחות גרועות – לפחות בטווח הארוך. לא. אני לא אקח אותם.

מלבד החובשים הצבאיים, היחידה שראיתי היתה אותה חוקרת, מה שפסל את תיאוריית השוטר הרע והטוב שלי. משונה.

הם לא נתנו לי שום דבר להעסיק את עצמי, פרט, כמובן, לספרים בכוננית. העדפתי להמשיך לטפס על הקירות מאשר לקרוא אותם. היתה בחדר אסלה מוסתרת בווילון, פרטיות מודל צה"ל, וכיור שבו השתמשתי כדי לשטוף את פני וידי. הארוחות באו בשפופרות והשתיה בבקבוק פלסטיק, כדי שלא אשתמש בהם כדי לפגוע במישהו. אילו הייתי מבקשת הייתי בוודאי מקבלת כלי כתיבה, אבל כל דבר שהייתי כותבת או מציירת היה מתויק יפה בניתוחים שלהם, ולא רציתי לתת להם עוד מידע עלי.

יריב יבוא. הוא הבטיח שזה לא יקרה שוב.

בערב נכנסו החובשים הצבאיים להזריק לי. הם היו שלושה – אחד למתן הזריקה, ושניים להחזיק אותי. הייתי חלשה, אבל נאבקתי בכל הכוח. שמחתי לראות את הנשיכות והשריטות שהשארתי עליהם.

להפתעתי, החוקרת נלוותה אליהם היום. היא החזיקה בידה גלולה כחולה קטנה וכוס מים. או. ניסיון שכנוע אקטיבי, טייק אחד. "אה", אמרתי, "תני לי לנחש. אנחנו יכולים לעשות את זה בדרך הקשה, או בדרך הקלה".

"לא", אמרה. "פשוט קחי, בבקשה, את הכדור. אם תמשיכי לפתח את התגובה האלרגית הזאת יצטרכו לחבר לך אינפוזיה. ואני מניחה שנאלץ גם לקשור אותך למיטה כשתנסי לנתק אותה".

קשורה למיטה. בחדר הקטנטן הזה. כדי שאוכל לבהות בתקרה כל היום. ידעתי שהיא יכלה לראות את החרדה על פני, וקיללתי בלבי אותה, את החובשים הצבאיים, את הסמים, את הצבא ואת הממשלה. וגם את יריב, שנתן לי להירקב כאן כבר שלושה ימים.

היא המשיכה לעמוד ללא תנועה, אוחזת בגלולה ובכוס, מביטה בי.

"אני לא מגשימה", אמרתי, מנסה למנוע מקולי לרעוד.

"זה לא משנה".

קפצתי את אגרופי. התסכול, הזעם, אי-הצדק הציפו אותי שוב, נסכו בי אומץ. "מה זאת אומרת? למה שאני אקח את הסמים האלה אם לחלומות שלי אין שום השפעה על המציאות?"

היא המשיכה לדבר בשקט, מתעלמת מנימת קולי. "כולם לוקחים את נוגדי החלומות. אין ברירה. אני מבטיחה לך שהם לא יפריעו לתפקוד היומיומי שלך – "

"לכי לחפש פראייר אחר שיאמין לשקרים שלכם". הטחתי בה את המשפט ששקד אהבה. נדמה היה שמשהו בעיניה השתנה. לרגע היה נדמה לי שתצרח עלי בחזרה. אבל אימנו אותה, כמובן, לא להגיב.

"יריב אורפז כבר לקח את הכדורים". היא שלפה את הנשק הסודי שלה, האל מתוך המכונה, הכדור האחרון באקדח. יריב אורפז לקח את הכדורים. היא ידעה את שמו המלא.

"הוא ביקש למסור לך ששקד היתה רוצה שגם את תעשי את זה".

"אני לא מאמינה", מלמלתי.

היא הושיטה יד לכיסה ושלפה טבעת. היא הציעה לי אותה, אך לא הייתי צריכה לקחת אותה בידי כדי לזהות את הגימורים העדינים. הטבעת של יריב ושקד. הטבעת שהוא לא הוריד מהאצבע שלו לעולם.

אלוהים. הם תפסו את יריב. יריב לא בא לקחת אותי כי הם תפסו אותו. הוא נמק כעת בתא, בדיוק כמוני. הוא לא יבוא. איש לא יסתער דרך הקירות להציל אותנו. והמחתרת – המחתרת מתה. לא נותר מי שילחם עבור החופש לחלום.

"לילך, כדאי לך להקשיב ליריב. הוא לקח את הכדורים ולא קרה לו שום דבר רע".

תסתמי. תסתמי את הפה שלך, חוקרת מזדיינת.

היא הביטה בי עוד מספר רגעים, ממתינה. לבסוף נאנחה. "תחזיקו אותה".

"רגע!" צרחתי ונסוגותי לאחור, זרועותי מונפות כציפור טרף. החובשים הצבאיים עצרו, נרתעים.

החוקרת המזדיינת הביטה בי וחיכתה. חטפתי מידיה את כוס המים ואת הגלולה, ובלעתי אותה. לא היה לה טעם – ידעתי זאת מהעבר. אך בכל זאת, נדמה היה שמעולם לא טעמתי משהו כל-כך מר. ואולי היה זה טעמה של ההשפלה. רציתי להקיא.

"תראי לי שבלעת אותה".

בהיתי בה לרגע. היא באמת עמדה להכריח אותי לעשות את זה. חרצתי לעברה את לשוני – בהנאה מסוימת, יש לומר. החוקרת הנהנה ופנתה לצאת בעקבות החובשים הצבאיים. האם היתה זו הקלה על פניהם? "ר-רגע…"

היא הסתובבה אלי. ההשפלה היתה כמו יצור חי שעשה את דרכו במורד גרוני. לא הבטתי בה. "מה עם יריב?"

"הוא בסדר, אני מבטיחה לך".

ניסיתי להגיב הפעם בצורה תרבותית. "להבטחה שלך אין שום משמעות. אני רוצה לראות אותו".

היא סקרה אותי. "אעשה אתך עסק. קחי את הכדורים במשך שלושה ימים, בלי מלחמות, ותעני לי על שאלות. אני אארגן לכם ביקור התייחדות".

ביקור התייחדות. היא חשבה שאני ויריב ביחד. למרות המצב, התחלתי לצחוק. היא לא שאלה מה מצחיק. ואז, עם הצחוק, באה שוב הבחילה, איומה בהרבה מקודמתה, ואני רצתי לאסלה שבקצה החדר והקאתי את נשמתי, את כל הסמים המגעילים, ואת הגלולה האיומה שמנעה ממני לחלום. נדמה היה שהקאתי את כל תכולתה של קיבתי, והקאתי עוד, עד שלא נשאר מה להקיא. כשזה הסתיים, הרגשתי חלשה כמו תינוקת. ואז נוכחתי לדעת שהחוקרת ישבה לידי על הקרקע, זרועה מונחת על גבי, תומכת בי. כמו ששקד עשתה, אז.

"מזל שלקחת את הגלולה", אמרה בשקט, כמעט בעדינות. היא הרחיקה את שערי מפני בעדינות, ומגעה היה קר, וצינן את הלהט של עורי.

"ממש מזל", לחשתי, נשמעת באוזני כאישה זקנה.

"היית במצב הרבה יותר גרוע אם היינו נותנים לך זריקה. אין בנוגדנים שום דבר שמעורר הקאה, את יודעת. הכל פסיכוסומטי".

"או, תסתמי כבר". לא הייתי בטוחה אם דיברתי בקול או לא. על כל פנים, היא השתתקה ועזרה לי להגיע למיטה. שנאתי את עצמי על שנזקקתי לעזרתה. "תני לי עוד אחת".

"מה?" בפעם הראשונה מאז נפגשנו, עיניה נפקחו לרווחה. הפתעתי אותה.

"תני לי עוד סם. שלושה ימים. זה ההסכם, נכון?"

היא בחנה אותי. "את באמת מוכנה לקחת עוד תרופה עכשיו?"

"אף פעם לא הייתי מוכנה. תני לי את זה".

עיניה נחו על עיניי. "אם את רוצה לחכות כמה שעות, זה בסדר".

היא מרחמת עלי. החוקרת הצבאית המזדיינת מרחמת עלי. יריב היה מתבייש. אימצתי את שרירי, מכריחה את עצמי להתיישב, דוחה את ניסיונות העזרה שלה. "תני כבר".

היא שלפה מהכיס שלה עוד גלולה. בלעתי אותה בלי לחשוב, מרוקנת את מוחי כמו שלימדה אותי שקד. לא לחשוב על הסם שרץ עכשיו בדם שלך. זה הפתרון. לא לחשוב על כך שאת מונעת מעצמך להפוך למגשימה.

צנחתי בחזרה על המזרון הצבאי הדק.

הם תפסו את יריב. הכל היה אבוד.

החוקרת המשיכה לשבת ולהביט בי. מן הסתם חיכתה לראות אם אקיא שוב. לא התכוונתי להניח לה שוב לראות אותי כך, להזדקק שוב לעזרתה. עצמתי את עיניי, תוהה מתי תקום ותלך סוף סוף, מקשיבה לקול נשימותיה, הצליל היחיד בתא האטום.

אולי היתה זו התשישות כתוצאה מכל ההקאות, שבגללה נרדמתי הפעם כמעט מיד.


"היי-היי", שי חייך אלי. "התקדמות".

"עוף ממני", מלמלתי והסטתי ממנו את מבטי. טרקתי את הדלת הכפולה והרחקתי מן החדר במהירות. מעבר לזכוכית היתה מורדת צעירה וחסרת עתיד, ישנה בשלווה לראשונה מזה שלושה ימים. עכשיו, בגללי, לא היתה לה תקווה שתחזיק אותה ערה. ובצד השני ישבו שני חיילים והקליטו וצילמו ורשמו את כל מה שעשתה, כדי להשתמש בזה נגדה מאוחר יותר.

"סיגל", שי הלך בעקבותי אל המשרד. "זה היה נחוץ. זה היה לטובתה. שמעת מה הרופאה אמרה על האלרגיה שלה".

"עוף ממני, שי, אני לא צוחקת". היא היתה רק ילדה, אבל נראתה לי כמו חיה בכלוב. כמו לביאה פצועה. והיא הניפה לעברי את זרועותיה כאילו רצתה לפשוט מעלי את עורי. רציתי לרוץ גם אני אל האסלה ולהקיא. איך יתכן שפעם החקירות האלו היו לי טבעיות כל-כך?

אבל שי צדק. זה היה נחוץ. רק כשהבנתי סוף סוף את מי הזכירה לי לילך, הצלחתי למצוא אותה במאגר. אחותה, שקד ברנשטיין, הנהיגה לפני חמש שנים את המחתרת יחד עם יריב אורפז. לא האמנתי ששכחתי.

מכאן היתה הדרך קלה. מצאתי את שקד במאגר, את ההורים, את האח הגדול של שתיהן, ולבסוף גם את לילך עצמה. צדקתי. היא עשתה היסטוריה מורחב בתיכון. הגילוי לא עורר בי חדווה.

התיישבתי והתחלתי לכתוב שוב, ממלאת את עמודי הקלסר.

"סיגל?" שי עמד בדלת. הוא לא חייך הפעם. עיניו נחו עלי, שואלות את השאלה מבלי שיצטרך לעשות זאת.

"אני בסדר. הכל בסדר". נשמתי נשימה עמוקה וחזרתי לכתוב.

"שברת אותה. זה נגמר. את יכולה ללכת הביתה, אנחנו נמשיך מכאן".

לפני שלושה ימים השתוקקתי שיגיד לי את המילים האלו. כעת נדתי בראשי לשלילה. "לא טוב להחליף חוקר באמצע. ובכלל לא בטוח שהיא תסכים לענות למישהו אחר, אמרתי לה שאני אשאל אותה שאלות".

שי התיישב מולי. לא הבטתי בו. המשכתי לכתוב. "סיגל. לכי הביתה. את משוחררת בפקודה".

"מזל שאתה כבר לא המפקד שלי".

"למה את כל-כך עקשנית?" הוא נאנח, נשען לאחור. "אני מצטער, בסדר? לא הייתי צריך לקרוא לך לכאן".

הרמתי את עיניי לרגע מהטקסט וחייכתי אליו חיוך קר. "היית צריך. אני החוקרת הכי טובה שלך. ואני גם השקרנית הכי טובה בצוות". החזרתי את עיניי לדפים. מיכל תפטר אותי, אבל עבודות בשכר מינימום היו בכל פינה. "תסדר לי מגורים".

אחרי שהלך בחנתי שוב את תמונתם המשותפת של שקד ברנשטיין ויריב אורפז. המורדת הוותיקה והחלם החזק שהיה אחראי לרוב הדברים הגרועים ביותר שעשתה המחתרת.

נדרשו ממני שלושה ימים להבין למה לילך נראתה לי מוכרת כל-כך. שלושה ימים, לעזאזל. איך יכולתי לשכוח?

שי היה זה שתפס את שקד באחת מהפעולות הנוראות ביותר שעשתה המחתרת, השיקוע של הטיילת. אני הייתי החוקרת שלה. היא היתה אחת מהגרועות ביותר. רק כעבור ארבעים ימים הצלחתי להכניע אותה לחלוטין. הבטחנו לה חיים חדשים, מקום עבודה, אזרחות תקינה, אפשרות ללימודים ופנסיה על חשבון המדינה. כל מה שהיא היתה צריכה זה לשתף פעולה ולהסגיר כמה אנשים.

היא עשתה זאת. אחרי חצי שנה, כשהשתחררה מהמחנה, היא ביקשה רק שני דברים. שאיש לא ידע שהיא שרדה את ההתקפה, ושלא נתקשר אליה לעולם.

חייגתי את המספר שהופיע במחשב.

"הלו?" קול מנומנם. העפתי מבט בשעון. שלוש בלילה, לעזאזל, אני הופכת לערפד. הערתי אותה.

"שקד? סליחה על השעה המאוחרת".

"מי זה?"

"סיגל. מהסיירת לאכיפת עברייני חלימה".

כמעט יכולתי לחוש באדרנלין המזנק אל ראשה בצד השני. שמעתי קולות התנשפות וחבטה כשהתיישבה במיטתה. לרגע חשבתי שתנתק, או תדרוש שאעמוד בהתחייבות שעשתה הסיירת. שדיברה שוב, היה זה בלחש. "מה את רוצה?"

"לא הייתי מתקשרת אליך אם היתה לי ברירה אחרת. תפסנו את אחותך".

"לילך?" היא התקשתה לבטא את המילה.

"כן. רציתי לדבר אתך עליה. תסכימי להיפגש איתי?"

היסוס מצידו השני של הקו. שקט. "אני… אני עסוקה…"

"ברגע שתהיי פנויה. זה חשוב מאוד. אני לא רוצה שהיא תסבול".

שקד צחקה, צחוק מר, ולפתע נשמעה בדיוק כמו לילך. "מאוחר מדי. היא תסבול הרבה, בגללי".

נשכתי את שפתי התחתונה. כן, זה יהיה קשה. אז מה? היא תסתדר. כולם הסתדרו. היא הסכימה כבר לקחת את הגלולות. היא תהיה בסדר. "אנחנו נעזור לה בכל שלב". אני אעזור לה.

"אני פנויה מחר בערב. את יודעת איפה אני גרה?"

"כן". המחשב אמר לי הכל. "אגיע אליך בסביבות תשע".

"טוב. לא, רגע! בעצם עדיף – זאת אומרת, אני לא רוצה שבעלי ידע…" גמגמה.

"אין בעיה", אמרתי בקצרה. זה היה מקובל. "יש בית קפה קטן ביפו, בטיילת. אפשר לארגן שם חדר פרטי. את לא תפגשי אף אחד שאת מכירה".

"בסדר. אבל זה לא יעזור לך, את יודעת. לילך לא כמוני". נימת קולה נרגעה כעת, והפכה שקטה. קרה. "היא לא מספיק חזקה לשרוד את זה. עדיף לה שתהרגו אותה וזהו".

לשקד היה מוח חריף. בתקופה החקירה, הייתי חייבת להתאמץ, לחשוב במהירות כל הזמן, לענות לכל מילה שהטיחה בי. זה היה חלק מהמשחק שלה, לצפות לרגע שבו לא תהיה לי תשובה. אבל תמיד היתה לי. מלבד עכשיו. "נתראה מחר בערב", אמרתי לבסוף, וניתקתי.

לא הצלחתי להמשיך לכתוב אחרי השיחה הזו. בדקתי אצל הפקידה אם המגורים שלי מוכנים. הם היו. אפשר היה לסמוך על שי שיקח לו בדיוק שעתיים לארגן אותם. לקחתי את הגלולות והלכתי לישון על המיטה הצבאית הצרה, אסירת תודה על המרחק בין המגורים שלי והמורדת.


הצלחתי לאכול קצת בבוקר, לפני שלקחתי שוב את הגלולה. לא הקאתי הפעם.

החוקרת שלי נכנסה בצהריים. ברור היה שחוויות האתמול השפיעו עליה. בטח אף פעם לא היתה צריכה לחקור מורדת שהקיאה את הכדורים שלה. שקד היתה מתביישת בי.

"איך את מרגישה?" שאלה.

הבטתי בה לרגע, ואז הפניתי את מבטי, "נפלא".

היא התיישבה במקומה הקבוע, ליד השולחן. "אין בחילות?"

מה היא רצתה, לעזאזל? "איך זה רלוונטי לחקירה שלי?"

"הסכמת לענות על שאלות. זאת שאלה".

אה. תכסיסים של עורכי דין ושל חוקרים צבאיים. כמובן שהסכמתי לענות על כל שאלה, לא רק כאלו שנגעו למחתרת. היא לא היתה ספציפית. "בסדר". קמתי מהמיטה והתיישבתי ליד השולחן, מולה, משיבה את מבטה בשוויון נפש. כמה תאים ממני, או בבסיס אחר, או באיזה מכון מחקר סודי מתחת לאדמה, יריב בוודאי לא הקיא את הכדורים שלו. אני אהיה חזקה. "אין בחילות, חוץ מהבחילה שאני רואה כשאני מביטה בך ובחברים שלך. עוד משהו?"

הסכמתי לענות על כל שאלה. לא התחייבתי להיות מנומסת. על כל פנים, לא נראה שזה מפריע לה. "את כאן כבר שלושה ימים", ציינה.

"באמת? איך הזמן טס כשנהנים".

"לא נגעת בספרים". היא החוותה לעבר הכוננית.

נחרתי בבוז. "תעמולה".

"את לא משועממת?"

"משועממת? מה פתאום. אני חולמת בהקיץ". הענקתי לה חיוך עקום. "את זה אתם לא יכולים לנטרל".

היא חייכה בחזרה, יודעת היטב שאני משקרת. השתדלתי לא לטפס על הקירות, אבל בהחלט ייתכן שעשיתי את זה מתוך שינה. "וודאי שלא. זו פעולה מודעת שאת יוצרת בדמיון. אין סכנה שתתגשם", אמרה.

"סכנה?" סמנטיקה של צה"ל. אלא מה. חלימה היא איום על הציבור. "אין 'סכנה' גם שרוב החלומות הרגילים יתגשמו".

"ברור שמה שאת מחשיבה לסכנה – "

צחקתי. "זה לא קשור להגדרות. רוב החלומות פשוט לא מתגשמים. את יודעת מה היחס בין מגשימים לחולמים רגילים? את בכלל מבינה כמה שולית התופעה הזו?"

היא הרימה גבה. "מה זה משנה כמה היא שולית? ההשפעה של חלם אחד יכולה להיות עצומה. מי כמוך יודע".

כמובן. כי אני טרוריסטית חלומות. נאבקתי בכעס. זו הדרך שלה להוציא ממני דברים. לאלץ אותי להתוודות. אני לא אתרגז. שקד לא היתה מתרגזת. "את יודעת מה הממדים של התופעה?" חזרתי.

היא הנהנה. "חמישה אחוז מהאוכלוסיה כיום הם חלמים. בשנה שעברה היה מדובר בארבעה פסיק שמונים ושמונה אחוז ו…"

"בדיוק". קטעתי אותה. שוב היא מצטטת. כמה אנציקלופדיות לענייני חלומות הכריחו אותם לבלוע בהכשרה שלהם? "אפילו בקצב העליה הנוכחי, עדיין תשעים וחמישה אחוז מהציבור לוקחים סמים בלי שום סיבה!"

היא משכה בכתפיה. "חלמים הם מסוכנים. נטרול חלומות, לעומת זאת, הוא לא מסוכן. חלומות הם רק שאריות של חיי היומיום. אשליות, או סיוטים. הוכח שהאדם מסוגל לחיות מצוין בלעדיהם. אין בהם צורך ממשי, ואם הגלולות מנטרלות את הסיכוי ש – "

"אפשר להשתמש במגשימים למטרות טובות", אמרתי.

"אפשר, אבל לא כדאי להשקיע בזה. ההפסד גדול מהרווח". כל-כך פשוט. כמו מתמטיקה. "כל עוד לא מצאו שיטה למדוד מי חלם ומי לא, נוגדי החלומות הם הפתרון הטוב ביותר".

כן. בטח. זו היתה הסיבה היחידה שכולנו לקחנו את הסמים. כי הם לא ידעו מי חלם ומי לא. האם היא האמינה בכך באמת, או שסיפרה לי את הסיפור שאותו סיפרה לכולם? לא. היא אמרה זאת בטבעיות רבה מדי. היא באמת האמינה שהסיבה היחידה לכך ששבעה מיליון איש לקחו מדי בוקר וערב סמים שגרמו לחלק חשוב במוח שלהם לא לעבוד היא כי לא הצליחו עדיין לפתח שיטה לגלות בוודאות מיהו חלם ומי לא. כמה את תמימה, סיגל החוקרת. כל-כך הרבה דברים לא מספרים לך ובוודאי לא שאלת אף פעם.

"את באמת חושבת ככה? את חושבת שעדיף לחיות בלי חלומות?" שמעתי את קולי נסדק. היה קשה בחדר הקטן והמגעיל הזה. היה קשה בלי יריב וכל השאר. אבל היה קשה יותר בלי החלומות שלי. עם התחושה המעוקרת, החלולה הזו, כאילו אני כלי שרוקן מתוכנו ואין בו עוד שימוש. כאילו משהו בי חסר.

היא הביטה בי רגע ארוך לפני שענתה. "יש לכם תפיסה מאוד רומנטית של חלומות. את רובם לא זוכרים בכלל, את יודעת. לרובם הגדול גם אין שום משמעות".

אין משמעות? עבר רגע ארוך לפני שיכולת הדיבור חזרה אלי. עיני לא הרפו מעיניה. "חלמת פעם?" שאלתי לבסוף. "את יודעת איך זה?"

סיגל נשענה לאחור בכסא שלה וחשבה, למרות שהייתי בטוחה שיש לה תשובה מוכנה. ההבעה המהורהרת עידנה את פניה מעט, שוברת את מסכת החוקרת הקשוחה שעטתה. "לקחתי את נוגדי החלימה מאז שהחוק התקבל. הייתי בת עשר, או אחת עשרה. אני לא זוכרת את החלומות שהיו לי לפני כן כמשהו מיוחד", אמרה לבסוף.

חשבתי שהיא מבוגרת ממני בהרבה, כנראה בגלל הסמכותיות שלה, פרצוף חוקרת. אבל היא היתה קרובה מאוד לשנתון שלי, צעירה או מבוגרת בשנה לכל היותר. "אני מצטערת בשבילך", אמרתי, ונוכחתי לדעת שזו האמת. "חלומות הם חלק בלתי נפרד ממה שאנחנו. אין שום סיבה לקחת מאנשים את החלומות שלהם, גם אם הם לא מגשימים – "

"ומה תעשי בעוד עשר שנים? התופעה הזאת מתרחבת, במקרה שלא שמת לב". או. עצבנות. חוסר סבלנות. רוגז. הוצאתי ממלכת הקרח היפה שלי רגשות.

"אפשר להסתדר", אמרתי בשלווה. היא לא היתה שואלת שאלה כזו אם היתה רואה את התוכניות של שקד לפיתוח חלימה מודעת, להגבלת חלימה לאופנים שבהם לא תזיק לאיש, למשגוחי חלימה אישית שיעירו את החולם אם זיהו סכנה בדברים שהגשים. שקד היתה גאונה. היא היתה יכולה להפוך את העולם על פיו. ואנחנו איבדנו אותה, בגללם. הכעס שלי התעורר שוב. "זאת באמת נראית לך בעיה כרגע? טווח ההגשמה מוגבל, את יודעת. הממשלה יכולה להקצות למגשימים אזורים לחלום בהם. תאמיני לי שאם היית נותנת להם לבחור בין חלימה באזור מבודד במדבר לבין לקיחת סמים, כולם היו עוברים לגור בהרי יהודה או בסיני".

"זה מה שאתם עושים? הולכים לחלום במקומות אחרים?"

קפאתי. אז זו היתה מטרה כל השיחה הלא-קשורה הזאת. לנסות להוציא ממני את המיקום של המחסות. לא. לזה אף פעם לא הסכמתי, אני לא אסגיר את החברים שלי. גם אם יריב כבר לא היה שם, האחרים – כל האחרים, סמכו עלי.

"לא פגענו ביריב", אמרה, מבחינה בשתיקתי. "אני מבטיחה לך שלא נפגע באף אחד אחר".

"כמו שלא פגעתם בשקד?" שאלתי, וקולי רעד שוב. לא. לא לבכות. רק לא לבכות. היא תנצל כל הפגנת חולשה.

היא נשכה את שפתה התחתונה, מחווה שמצאתי אנושית באופן משונה. נדמה היה שעצרה את עצמה מלהגיד משהו. "לילך", אמרה לבסוף. "מה שקרה לאחותך היה תאונה. אבל לא פגענו ביריב. תאמיני לי. את יכולה לספר לי הכל עכשיו, ואני נשבעת לך שאף מורד לא ימות עוד אם תעשי את זה".

"עוד לא ראיתי הוכחה שלא פגעתם בו", אמרתי

סיגל נאנחה. "איפה המחסה שלכם בירושלים?"

"מאיפה לי לדעת?" גם אם לא אראה את יריב לעולם, זה לא היה שווה את זה.

"את המנהיגה של המחתרת".

התחלתי לצחוק. לפתע היו פניה קרובות מאוד לפני, והיא הדפה אותי לאחור אל משענת הכסא, דוחפת אותה בזרועה בכוח. נדמה היה שאש בערה מאחורי אישוניה. "מטומטמת", הצליפה. "את לא מבינה שאני מנסה להציל את החברים שלך? את לא מבינה שאני מנסה להפסיק את כל המוות הזה?"

העפתי את ידיה מעלי, מגייסת את כל שליטתי העצמית כדי לא לקום מהכסא. "יש דברים יותר גרועים ממוות", אמרתי. "אבל אולי זו רק התפיסה הרומנטית שלי".

היא קמה ללא מילים ויצאה מהחדר, טורקת את הדלת אחריה בכוח. הצלחתי לעצבן אותה באמת עכשיו. יופי.

תהיתי מדוע לא חשתי כל סיפוק.


סחבתי לשי את חפיסת הסיגריות שלו ועישנתי על האופנוע כל הדרך ליפו. זה לא היה נוח במיוחד, מה גם שלא עישנתי כבר חמש שנים. נזכרתי למה התחלתי בכלל לעשן. הם הרגיזו אותי. המורדים השחצנים, האגואיסטים, השמאלנים, עם האידיאלים המגוחכים שלהם שלמענם הם היו מוכנים למות. אנרכיסטים מטומטמים.

שי לא חקר אותי על ההתפרצות שלי. הייתי אסירת תודה. הוא בדק בזהירות אם אני רגועה מספיק כדי ללכת לפגישה עם שקד, והציע לבוא איתי. דחיתי את ההצעה בנימוס. הייתי בטוחה שהנוכחות שלו תבהיל אותה. היא נשמעה מבוהלת מאוד בטלפון.

היא חיכתה לי בתא הפרטי הקטן בבית הקפה הקבוע של הסיירת. זיהיתי אותה מיד, והדברים שהתאמצתי לשכוח חזרו אלי אחרי השנים שעברו. היא היתה דומה ללילך. אותו שיער ג'ינג'י, אותן עיניים ירוקות. אך משהו במראה שלה היה אצילי יותר, עדין יותר. ובאותה מידה – כנוע יותר, עצבני ומפוחד. העיניים הירוקות, שאצל לילך היו מלאות חוצפה וקריאת תגר, הזכירו לי אצלה איילה מבוהלת. היא כמעט קפצה כשהתיישבתי.

"שלום, שקד".

היא השפילה את מבטה אל השולחן, "היי, סיגל".

"רוצה משהו לשתות? קפה? בירה? עלי".

"תה, בבקשה", מלמלה.

הגיוני. סימנתי למלצר והזמנתי ממנו תה, וקפה בשבילי. היא חיכתה בסבלנות עד שאתן לו את ההוראות המסובכות להכנת הקפה שלי. "תודה שהסכמת להיפגש איתי".

היא נשאה אלי את עיניה, ונדמה היה שמשהו מהמרי הישן התעורר בהן. "אתם לא הייתם אמורים להתקשר אלי, אף פעם".

"אני יודעת. אני באמת מצטערת, אבל הרגשתי שבגלל המעמד שלך וההשפעה שהיתה לך על אחותך – "

"זו לא אשמתי!" שקד הגבירה את קולה.

נרתעתי לאחור. "סליחה?"

"זו לא אשמתי שהיא הצטרפה למרד", אמרה במהירות. "לא אמרתי לה לעשות את זה. היא באה לבד, שנתיים אחרי שעזבתי את הבית. אמרתי לה לחזור. אמרתי לה כמה פעמים לא להרוס לעצמה את החיים. אבל היא לא הסכימה ללכת".

הייתי מבולבלת. מה היא חשבה? שאעצור אותה בגלל שאחותה מנהיגה את המחתרת? "לא חשבתי שזו אשמתך".

"ולא הפסקתי לקחת את ה… את נוגדי החלומות". אמרה שקד. "אני ממשיכה, כל בוקר וכל ערב. תשאלי את הרוקח שלי".

כעת הבנתי למה הסכימה להיפגש אתי. היא היתה מבוהלת עד מוות. "שקד. אנחנו לא מאשימים אותך בשום דבר. בסך הכל רציתי לשאול אותך כמה שאלות על אחותך. אני יודעת שאת לא חולמת, הייתי הקצינה האחראית עליך, זוכרת?"

המלצר הגיע מאחורינו, מניח את כוסות השתיה על השולחן. שקד כמעט קפצה. היא הוסיפה סוכרזית לתה ובחשה במהירות את התיון. "מה רצית לדעת על לילך?" שאלה לבסוף.

"היית בקשר איתה בשנים האחרונות?"

היא נדה בראשה. "לא. אמרתי לכם, אני לא רוצה שהיא תדע עלי".

הוספתי שני סוכר לקפה שלי. "ויריב אורפז? הייתם ביחד כשהנהגתם את המחתרת, נכון?"

היא הרימה את עיניה, ולרגע היתה שוב דומה ללילך. משהו שלא הצלחתי לפענח נשקף אלי מעיניה. חרטה? אכזבה? כאב? "לא. זאת אומרת, כן, היינו ביחד, ולא, אני לא בקשר אתו. התקופה הזאת נגמרה". היא השפילה את מבטה אל התה, והמשיכה לבחוש. הוא היה כבר כהה מאוד. לבסוף שאלה, "מתי תפסתם את לילך?" והוסיפה, מהר מדי, כאילו רצתה להוציא את המילים מפיה לפני שתתחרט, "היא בסדר?"

לגמתי מהקפה שלי. הוא היה חם מדי ושרף את לשוני. "תפסנו אותה לפני שלושה ימים. היא בסדר גמור מבחינה פיזית. היתה לה תגובה אלרגית קצרה לנוגדי החלימה, אבל אתמול היא הסכימה לקחת את הגלולות".

"אני מבינה".

"הרגו אנשים רבים מהמחתרת כשתפסו אותה. אם נתפוס גם את יריב, אפשר יהיה לסיים את זה בלי שפיכות דמים נוספת. כל דבר שתוכלי לספר לי יעזור".

היא לגמה באיטיות מהתה והעוותה את פניה, מחווה כמעט לא מובחנת, שכמעט חמקה אפילו מעיניי. "אני רק יכולה לספר לך שלילך עקשנית. היא לא תיכנע לך בקלות".

"היא הסכימה לקחת את נוגדי החלומות". ציינתי שוב.

"לנוגדנים אין שום קשר לזה". היא חייכה. "בעצם, יש להם קשר. לילך לא תיכנע בקלות, אבל לא בגלל כוח הרצון שלה. היא לא חזקה כמוני".

דבריה עוררו בי שאט-נפש. חזקה. באמת. בגלל זה את יושבת מולי עכשיו ונראית כמו צל של עצמך, ולילך מכריחה את עצמה לקחת כדורים שגורמים לה להקיא.

למה היה אכפת לי, בעצם, שהעליבה את לילך? "אני לא מבינה".

"אני הצטרפתי למחתרת כי הייתי אידיאליסטית וצעירה והייתי בטוחה שאצליח לשנות את העולם. לילך זה משהו אחר. בטח שמת לב לזה כבר. היא לא מנסה לשכנע אותך שהיא צודקת או להעביר אותך לצד של המחתרת. זה לא הקטע שלה".

זה לא היה נשמע לי נכון. עברתי בראשי במהירות על השיחות שלי עם לילך. היא הטיחה בי האשמות רבות, התנגדה לי, העלתה טיעון כנגד כל טיעון שהעליתי אני. אבל אפילו בשיחתנו האחרונה, כשניסתה להסביר לי כמה נורא היה בעיניה הרעיון של הפרדת אדם מחלומותיו – תפיסות רומנטיות של מורדת, כפי שאמרתי לה בעצמי – לא עשתה זאת בהתלהבות או מתוך ניסיון לשכנע. רק כדי להגן על עמדתה ועל דרכה.

"לילך לא תקשיב להיגיון". שקד אמרה את מה שכבר ניחשתי. "היא יודעת שהיא צודקת. אני נכנעתי, היא לא תיכנע לעולם. מבחינתה אין כאן עניין של מיסיונריות, או לשכנע את הממשלה והצבא והפוליטיקאים ואותך שכולכם טועים. מבחינתה החלימה היא פשוט דרך החיים היחידה".

העברתי את אצבעי בידית החלקה של כוס הקפה. לא לגמתי ממנו שוב, למרות שבוודאי לא היה כעת רותח. "אז את חושבת שזה מאבק אבוד". אם כך, השאלה היחידה היתה אם היא מסוכנת לציבור מבחינת חלימה. אם לא, אולי עוד היתה לה תקווה. "היא חלמת?"

"אין לי מושג", הודתה שקד והביטה במפת השולחן. ידה, שנחה על ברכה, התהדקה מדי כמה שניות לאגרוף. "אני הייתי חלמת, אז יש לה את הגנים, אבל היא לקחה את הנוגדנים יותר שנים ממני, אז אולי לא".

קימטתי את מצחי. "מה זאת אומרת? מה זה משנה כמה זמן היא לקחה את הנוגדנים?"

מבטה התרומם במהירות, והיא הביטה בפני, חיוורת לפתע. "לא משנה. ברור שזה לא משנה".

בחנתי אותה בקפידה. "יכולת חלימה היא גנטית. היא לא מושפעת על ידי הנוגדנים".

"בדיוק". היא הדהדה אחרי, והשפילה שוב את מבטה. נזכרתי לפתע שהיא היתה מדענית וחקרה את השפעות החלימה עוד לפני שהצטרפה למחתרת, וגם אחריה. המדענים שלנו התרשמו לא אחת מהמחקרים שלה, אף על פי שלא הסכימו עם נקודת ההשקפה.

"את חושבת שתוכלי להשפיע עליה?"

"לא!" היא קפצה שוב, והפעם חיזקה את דבריה בניד ראש מהיר, החלטי.

"את לא חייבת", מיהרתי להגיד, "אבל חשבתי שאולי תרצי. בסך הכל היא אחותך".

"אני לא רוצה שום קשר אִתה", אמרה שקד, קולה שקט מאוד. "אני לא רוצה להיות מושפעת שוב. אני לא רוצה לחזור ל… זה".

"למה?"

היא לגמה את שארית התה שלה לפני שענתה, כאילו ביקשה לאזור אומץ מהמשקה החם. "את יודעת מה זה לחלום, סיגל?" הפעם השניה היום שנשאלתי את השאלה הזו. לא, נוכחתי לדעת. לא ידעתי מה זה באמת. אבל הפעם זה לא היה חשוב, כי שקד לא חיכתה לתשובה. "במחתרת יש מילים חלופיות לכל ההגדרות של צה"ל והמשטרה שקשורות לחלימה. חלמים הם מגשימים, ונוגדי חלימה הם סמים. שם מטופש. רק כשהתחלתי לקחת אותם הבנתי שהסמים האמיתיים זה מה שנותנים לך במחתרת".

"מה נותנים לך במחתרת?" שאלתי.

"לחלום", ענתה שקד, והביטה בי בעיניה הירוקות. הכאב, האישה הצעירה הפגועה שהיתה בפנים, צפה ועלתה שוב על פני השטח. משהו בעיניה נראה שבור. "הסמים האמיתיים הם החלומות. לחלום, סיגל… אני לא יכולה לתאר לך איך זה. זה כמו הפסקה מהמציאות, כמו חופשה במציאות מדומה שאת מאמינה בה לחלוטין, שאת מסוגלת לשמוע ולראות ולהריח ולטעום ולגעת – שכל שריר ועצב בגוף שלך מרגישים אותה. אפילו הסיוטים, אפילו הדברים שאין להם הסבר הגיוני – הכל. מרגע שחווית אותם פעם אחת, לא תרצי לקחת שוב לעולם נוגדי חלימה". היא עצמה את עיניה. "אני לא רוצה להיפגש עם לילך. אני לא רוצה שתזכיר לי איך זה".

שפשפתי את לחיי, מנסה להסתיר את סערת הרגשות הפתאומית שאחזה בי. דבריה השאירו עלי רושם רב. "את מתגעגעת להגשמת חלומות?"

הפעם היא לא פירשה את מילותי כאיום. אולי לא היתה מודעת דיה. עיניה עוד היו עצומות, כאילו חלמה בזה הרגע. "זה לא קשור להגשמה", אמרה לבסוף ופקחה את עיניה. "ההגשמה היתה שולית ממילא, במקרה שלי. הייתי חלמת די חלשה. העיקר היה החלומות עצמם. לחלום זה לעשות קסמים. זה להיות מסוגלת לעשות הכל, בלי לדעת מה יקרה. לחיות מהפתעה להפתעה, מגילוי לגילוי, לחיות בהרפתקה כל לילה מחדש". היא פקחה את עיניה. "ודאי שאני מתגעגעת, סיגל. אני נאבקת כל יום בפיתוי, כל בוקר וכל ערב, עם כל גלולה". גילוי הלב שלה היה כמו משקולת ברזל. לרגע לא היה די אוויר בתא הקטן. "אבל למדתי לחיות בלי החלומות שלי. אם אפגוש את לילך, אם אראה אותה, אראה איך הייתי, יהיה לי הרבה יותר קשה להתנגד לפיתוי".

שתקתי כמה רגעים, מביטה בה, בוחנת את תווי פניה. היא אמרה את האמת, למרות הסכנה שמא אדווח עליה, כפי שהפרסומות בטלויזיה דרשו לעשות לגבי כל אדם שנחשד שהפסיק לקחת נוגדי חלימה או שרצה להפסיק. ברגעים אלה היא דמתה בעיניי ללילך יותר ויותר. "אני צריכה לשאול אותך רק עוד דבר אחד, אבל את לא חייבת לענות לי". נשמתי נשימה עמוקה. עצם השאלה, כפי שנרקמה מזה יממה במוחי, היתה מחשבת כפירה. משהו שהיה אסור לי בכלל להעלות בדעתי. שטות מוחלטת. "נוגדי החלומות מדכאים יכולת חלימה טבעית?"

היא הרימה את עיניה אלי, עיניים ירוקות של איילה מבוהלת, של ציפור פצועה. "לא!" פלטה במהירות. "איך הבנת כזה דבר? זה משהו שאני אמרתי?" היא הביטה שוב בעיני, והשתתקה כשהצטלבו מבטנו.

נדתי בראשי לשלילה. "רק שאלה".

שקד נרגעה שוב, מביטה בי. לבסוף התרוממה מכסאה ותלתה את תיק הצד שלה על כתפה. "אמרת שאני לא חייבת לענות, נכון?" שאלה.

"כן. תודה", הנהנתי אליה, מביטה אחריה כשעזבה.


אולי היה זה חוסר התקווה וההבנה שאיש לא יגיע להציל אותי שגרמו לי להיות חסרת מנוחה יותר מתמיד ביום המחרת. חיכיתי שהחוקרת שלי תגיע בבוקר, ובצהרים, ובערב. היא לא הגיעה. תהיתי לאן היא הולכת כשהיא נעלמת ליום שלם. השתעשעתי במחשבה לחקור אותה.

כתוצאה מהשעמום, דפדפתי לראשונה באחד מספרי התעמולה, וכמעט יכולתי לשמוע קצינים מתנשפים בתדהמה מאחורי המראה החד-כיוונית. מנהיגת המחתרת הבלתי מעורערת לקחה ליד ספר תעמולה, ועוד לא עבר שבוע מאז שנכלאה. איזו פריצת דרך!

זה היה ספר ילדים קטן, סיפור-אימה על ילד שפחד ממפלצת ששכנה בארון שלו, אותה הוא כינה "פחדרון". הוא לווה באיורים מקסימים, ובעל כורחי נסחפתי אל תוך הסיפור. עד לרגע בו אמא של הילד גילתה את הפחדרון בארון, ונתנה לבנה הקטן והאומלל נוגדי חלימה. ואז, כמובן, הפחדרון נעלם, הארון היה שוב בטוח, והילד הניח את רובה הפקקים שלו בצד וישן בשקט,

אלא מה. סופו של הספר נראה מאולץ, והציורים היו הרבה פחות מוצלחים מאשר בתחילתו. תהיתי אם שכתבו אותו. זו לא תהיה הפעם הראשונה שהם עושים את זה, כמובן – היתה לתעמולה חשיבות רבה בכל התוכנית הזו נגד החלימה.

אבל למה הם החזיקו בכלל ספרי ילדים בחדר הזה? במחתרת לא היו ילדים, אפילו לא בני נוער. גם אחרי שמצאתי אותה, שקד בכלל לא הסכימה שאצטרף לפני שהייתי בת שמונה-עשרה. היא התעקשה שאחכה ואחליט לבד בבוא הזמן.

הדלת נפתחה. הרמתי את עיניי מהספר וחייכתי אל סיגל, שנראתה חמורת סבר וקרה מאי פעם. "או. ברוכה השבה".

היא לא הגיבה, והתיישבה מול השולחן. "איך הספר?"

"מקסים". העמקתי את חיוכי. "ספרות איכות אמיתית".

היא חייכה בחזרה, חיוך עייף. מעניין אם ישנה בלילה. בוודאי ישבה כל היום במשרד וכתבה מעשיות עלי. קיוויתי שלפחות יצאה לטייל בחוץ מדי פעם. "איך את מרגישה?" שאלה.

"הגלולות שלכם מצוינות. אבל האוכל חרא".

"אני יודעת. זוועה. זה ככה בכל החיל". היא השעינה את מרפקיה על השולחן. "אני מצטערת שצעקתי עליך אתמול".

"נורא מנומס מצדך". אמרתי. היא התעלמה מהסרקזם בקולי, וזה הרגיז אותי. עמדתי להוסיף קללה עסיסית, אך היא סימנה בידה, מזמינה אותי להצטרף אליה ליד השולחן.

לא זזתי מהמיטה. "אז מה יהיה היום?" שאלתי. "תנסי להוציא ממני את שמות אנשי המחתרת והמחסות במשחק ארץ-עיר?"

"אני לא חושבת שאני אצליח".

"באמת".

"אני לא חושבת שיש טעם לנסות". היא השעינה את סנטרה על פנים כף ידה. "נראה לי שתעדיפי להיות עקשנית ולשתוק, גם אם זה אומר שהחברים שלך ימותו בגללך".

זה היה מרושע. אני משפיעה עליה לרעה. חייכתי. "מה את מנסה לעשות? אני מורדת, זוכרת? אין לי יסורי מצפון".

"וודאי שלא". היא נאנחה. "איך בכלל הצטרפת למחתרת?"

היה משהו מוזר בהתנהגותה היום. לא הייתי רגילה לחוסר הקשב, להיעדר התגובה, להבעה העייפה הזאת. מה היתה מטרת השאלות האלו? והאם ראיתי רחמים בעיניה? מה קרה בדיוק? "אני בטוחה שאת כבר יודעת את זה".

"תתפלאי".

גלגלתי עיניים. אם האסטרטגיה החדשה שלה היתה לשכנע אותי בצדקת דרכה על ידי שיחות על ילדותי העשוקה, היא היתה ממש לא בכיוון. "ואיך את הגעת לסיירת לאכיפת עברייני חלימה?" החזרתי לה. "את לא נראית מאושרת במיוחד כאן".

לא ציפיתי לקבל תשובה, אבל היא ענתה בלי להסס, "אני לא. לא הייתי מאושרת, ובגלל זה אני כבר לא כאן. כרגע אני בשירות מילואים".

זקרתי גבה. "הביאו חוקרת במילואים בשביל מנהיגת המחתרת? אני אמורה להעלב?"

"אין סיפור מאחורי הגיוס שלי לסיירת". היא המשיכה, מתעלמת מדברי למרות שזו היתה הזדמנות פז לשאול אותי אם אני באמת מנהיגת המחתרת. "נתנו לי כל מיני אפשרויות במנילה. לא ממש ידעתי מה אעשה בסיירת, אבל בחרתי אותה. עברתי את ההכשרה, ואחר כך היו מרוצים ממני, אז המשכתי לקצונה. את לא עשית צבא, נכון?"

לא, היא לא תחזיר את זה אלי. "אז בעצם בחרת בסיירת בלי סיבה?"

"לא ממש". היא נראתה מהורהרת. "כבר שכחתי, אבל היתה סיבה. היא היתה טיפשית. בחרתי בסיירת בגלל הסמל שלה".

הבטתי בתג הסיירת, שהיה טבוע מעל דלת הכניסה לחדר. שתי מדקרות, חדות כמחטים, וביניהן מעגל. שקד אמרה לי פעם שבאופן לא מודע, גם צה"ל ידע שמה שהם עושים זה להיכנס לאנשים לראש ולהתעסק להם במוח, לקחת מהם משהו, להשאיר פצע שלא ניתן לרפאו. כך עיצבו את הסמל.

"די מכוער, לא?" סיגל עקבה אחרי מבטי. "לי זה הזכיר צמר ומסרגות. סבתא שלי מתה חמש שנים לפני שהתגייסתי, והיא אהבה מאוד לסרוג. ככה היא תמיד החזיקה את החוט, בעיגול, כשהמסרגות משני הצדדים".

אז היא לא רצתה להיות חוקרת מורדים. היא רצתה להיות סבתא סורגת. "מצטערת", אמרתי, והשתתקתי מיד, מופתעת מעצמי. למה אמרתי את זה? למה גרמתי לעצמי להישמע כאילו הזדהיתי אִתה? מה היה אכפת לי, בכלל?

היא הביטה בי, ללא ספק מופתעת בדיוק כמוני. "תודה". היא הביטה בי, ופתאום היה לי קשה להשיב לה מבט. לא ידעתי מה היא רוצה. לא ידעתי מה היתה מטרת השיחה הזאת. האם ניסתה להתקרב אלי כדי לשבור אותי? האם רצתה לנסות לשכנע אותי ללכת למחנה מרצוני החופשי? האם הכל היה חלק ממשחק החוקרת שלה? הסתובבתי לצד השני של המיטה.

"הבאתי את הגלולות שלך".

קימטתי באצבעותי את הסדין החלק וחסר הייחוד. "יריב באמת הסכים לקחת את הסמים האלה?"

היא לא ענתה.

"אני הצטרפתי למחתרת בשביל לחלום", אמרתי. "אחותי הצטרפה לפני – טוב, את בטח יודעת את זה". למרות מאמצי, מרירות חדרה לקולי. אבל המרירות היתה עדיפה על פני העצב. "היא פשוט קמה ונעלמה יום אחד. אבא ואמא סיפרו לי שהיא הצטרפה למחתרת ואסרו עלי ליצור אִתה קשר. לא התווכחתי, אבל אחרי כמה חודשים, כשהם עשו איזו פעולה מטומטמת במרכז העיר, נתקלתי בה במקרה".

המיטה חרקה, והרגשתי משקל נוסף מצטרף לשלי. סיגל התיישבה לצדי. "מה עשית?"

"מה יכולתי לעשות? הייתי ילדה טיפשה שראתה יותר מדי פרסומות בטלויזיה, ושהיתה לה דעה ברורה מאוד על המורדים לפני שפגשה אותם. וכעסתי מאוד על אחותי הגדולה שקמה ועזבה יום בהיר אחד. אני עדיין כועסת עליה".

"רבת איתה".

"צרחתי עליה. קראתי לה אגואיסטית, דפוקה, שמאלנית יפת נפש, אנרכיסטית מפגרת. זה בטח מצחיק אותך מאוד".

"לא". קולה היה רך.

"היא לא ענתה לי. היא רק עמדה שם והקשיבה לי מקללת אותה, בלי להגיד כלום. קצת כמוך".

סיגל לא הגיבה. גוש החל להתהוות בגרוני. עבר כל-כך הרבה זמן מאז שדיברתי עם מישהו על שקד. מאז שלקחו אותה אף אחד לא הזכיר אותה באוזני, ובמיוחד לא יריב. תיארתי לעצמי שהוא נזהר. הוא איבד אהובה, אבל אני איבדתי אחות. הוא רצה לתת לי זמן לעכל, לדבר איתו כשאהיה מוכנה. אבל אני רציתי שהוא יספר לי שכואב לו. רציתי לשמוע אנשים מדברים על שקד, זוכרים אותה. "ואז היא שאלה אותי משהו. אם אני יודעת – "

" – מה זה לחלום?" סיגל השלימה.

התהפכתי על גבי והסתובבתי להביט בה בשעשוע. "נכנסתי לך לוורידים עם זה, מה?" היא החזירה לי חיוך. "כן. ואז הבנתי שאני לא יודעת. והחלטתי לנסות לחלום, רק פעם אחת".

"לא פחדת?"

"פחדתי. אבל כמו שאמרתי לך, אני לא מגשימה. מרגע שהבנתי את זה, לא היתה סכנה. פשוט המשכתי לעשות כאילו אני לוקחת את הסמים, אבל בלילה המשכתי לחלום". מיקדתי את מבטי בפניה. "ואז הבנתי. ובגלל זה הצטרפתי למחתרת".

"בשביל לחלום". סיגל נדה בראשה לשלילה, כאילו לא היתה מסוגלת להאמין בזה, כאילו המטרה היתה מגוחכת בעיניה.

"כן. בשביל לחלום. ובגלל זה גם לא אקח אף פעם את הסמים מרצון, סיגל. אף פעם. כי אני לא מוכנה לוותר על החלומות".

היא נדה שוב בראשה. "מישהו אמר לי פעם שהחלומות הם הסם האמיתי".

הנהנתי. "אולי זה נכון. אבל את יודעת מה זה להפסיק לחלום, סיגל?" נעצרתי, מחפשת מילים. היא לא הסירה ממני את עיניה. "את מכירה את הימים האלה, בין פברואר למרץ, שאת לא זוכרת שיש דבר כזה קיץ? זאת אומרת, את רואה את זה בלוח השנה, ואת יודעת שעוד כמה חודשים יהיה ממש חם, ואת מביטה בבגדים הקצרים בארון שלך ויש לך תמונה של עצמך לובשת אותם בראש, אבל את פשוט לא מצליחה להאמין בזה, שהדבר הזה קיים. כי כל-כך קר, והיה קר כל-כך הרבה זמן, ולא יכול להיות שפעם היה לך חם. את פשוט לא מצליחה לזכור, לא מצליחה להעלות על דעתך דבר כזה".

"ואת חושבת שתשכחי?" היא נראתה ספקנית.

"אני כבר שכחתי!" בלי לחשוב, תפסתי את ידיה. "שכחתי, ונזכרתי, ועכשיו אתם גורמים לי לשכוח שוב. ואם לא תפסיקו לתת לי את הסמים האלה, אני אחיה בחורף, תמיד".

סיגל משכה את ידיה מאחיזתי ולא הביטה בי. "את מרגישה ככה עכשיו", אמרה, "כי זה השבוע הראשון מזה כמה שנים שלקחת נוגדי חלימה. אבל את תתרגלי. ותראי שתהיי בסדר".

צנחתי שוב על המיטה, מפנה אליה את גבי. "לכי להזדיין". מלמלתי. והפעם הדמעות באו.

הדלת נסגרה בקול חרישי כל-כך, שכמעט ולא שמעתי אותה.


לראשונה מאז שהתחלתי לחקור אותה, שי לא היה מחוץ לחדר, ואני שמחתי. הלכתי לשטוף את פני, מספרת לעצמי שזה בגלל העייפות, ולא כי הייתי צריכה להירגע. כעסתי על לילך. כעסתי על עצמי, שנכשלתי אִתה, ושהמשכתי להיכשל. רציתי לראות אותה יוצאת מכאן, אבל זה לא יקרה בזמן הקרוב. רציתי לראות אותה מחלימה, מרימה את עצמה מאבק החלומות הזה, מוציאה את הראש מהביצה. רציתי שתתאושש משטיפת המוח שעשתה לה המחתרת, כמו שקד – לא, לא כמו שקד. אחרת. מאושרת יותר.

אבל היא רצתה לחלום. שתלך לעזאזל.

לא כתבתי כלום באותו לילה. לקחתי את הגלולות שלי והלכתי כמעט מיד לישון.

באמצע הלילה התעוררתי וידעתי, מעבר לכל ספק, ששכחתי משהו. מכנסי הג'ינס שלי נחו על הכסא היחיד בחדרי שבמגורי הקצינים, ואני הושטתי אליהם את ידי בתחושה מבשרת רעות, וחשתי את קופסת הפלסטיק הקטנה עם הגלולות.

אוי, לא.

קפצתי על רגלי ורצתי, יחפה ומבוהלת, במסדרונות המחלקה. שני החיילים המשועממים שצפו בחדרה של לילך הביטו בי בפליאה כשעצרתי לידם, מתנשפת, מתאמצת להיראות כהרגלי. "המפקדת?" אחד מהם שאל. "הכל בסדר?"

לא הקשבתי לו. הבטתי בלילך מעבר למראה החד-כיוונית. היא שכבה על המיטה הצבאית, מכוסה בשמיכת צמר בצבע זית. חיוך נח על פניה.

"ה-הכל בסדר?" התנשמתי, מתאמצת להשיב לקולי נימה סמכותית.

"ישנה כמו תינוקת". אמר החייל השני. שניהם המשיכו להביט בי, ואני הייתי מודעת בחדות לפיג'מה המרופטת שלבשתי. הנחתי את ידי על הזכוכית, מביטה אל תוך החדר. לילך גירדה את אפה מתוך שינה. עיניה התרוצצו מתחת לעפעפיה הסגורים, וחיוכה התרחב. ידיה נחו על הסדין לצִדה, פשוטות, כמו רצו לתפוס משהו.

היא לא שיקרה. משום מה, הידיעה מילאה אותי אושר. היא באמת לא היתה חלמת. החלומות שלה נשארו בראשה. רק חלומות. הבטתי בה ישנה עוד מספר רגעים לפני שפניתי ללכת. חיוכה לא הרפה ממני. חיוך שונה כל-כך מאלו שהעניקה לי. חיוך רגוע, פשוט, של שמחה.

החיוך הזה עוד נשאר במחשבותי כשפגשתי את שי ליד החדר שלה בבוקר. "אני מבין שאין עדיין תוצאות". הוא אמר.

הנדתי בראשי. "היא אגוז קשה לפיצוח. אני חושבת שזה עלול לקחת אפילו כמה שבועות, כמו אצל אחותה".

שי חייך. "ואת רוצה לסיים אִתה, אני מניח".

"לא בריא להחליף חוקר באמצע".

"ואם זה יקח יותר מכמה שבועות?"

נשכתי את שפתי התחתונה. הצ'ק שנתתי לבעל הבית שלי עמד לחזור. אצטרך לבקש שוב כסף מאמא ואבא. "שיקח".

"טוב", אמר. "אבל את תקבלי משכורת של קצינה במילואים. אין סיבה שתעשי את העבודה הקשה הזאת בהתנדבות. שלחתי כבר את הצו שמונה שלך למפקד האגד. הוא אישר".

חייכתי אליו. "תודה".

"בבקשה", הוא הביט אל תוך החדר. "היא נראית רגועה יותר. זו התחלה טובה".

הנהנתי, פונה אל הדלת.

"את מבינה שתצטרכי להגיד לה שיריב אורפז מת".

קפאתי, אצבעותי עדיין על הידית.

"עברו שלושה ימים. הבטחת לה להיפגש אִתו אם תיקח את הגלולות".

רצתי במחשבותי קדימה, מחפשת מפלט. "אני יכולה להגיד שהיא לא נתנה לי מספיק תשובות".

"את יכולה, אבל היא לא טיפשה. היא תחשוד".

לחצתי על הידית ונכנסתי לחדר. לא. היא לא היתה טיפשה.

לילך ישבה במרכז החדר וקראה עוד ספר ילדים. על פניה היתה הבעה שנשאה בחובה תערובת של רחמים, שעשוע וכעס. היא הרימה אלי את עיניה הירוקות. "היי".

"היי". התיישבתי. "איך ישנת?"

"בסדר". אף מילה על החלומות שלה. אולי לא זכרה אותם. אולי זכרה ששכחתי לתת לה את הגלולות וקיוותה שזה יקרה שוב. אולי הסתירה עבורי את האמת מפני הצופים בנו. אולי חשבה שעשיתי זאת בכוונה, וניסתה להבין מדוע. "אני מצטערת על אתמול", אמרה.

מצמצתי מהר מדי. היא באמת התנצלה בפני על משהו? "זה בסדר".

היא קמה מהמיטה והתיישבה ליד השולחן, מולי. "פשוט תהיי חייבת להבין שאני לא אקח אף פעם את נוגדי החלימה מרצוני החופשי. תצטרכו להחזיק אותי בתא הזה עד סוף חיי, או עד שאני אשתגע".

"אלה האפשרויות היחידות?"

"לא". היא נשענה לאחור בכסא. "את יכולה לשלוח אותי למות במחנה, כמו שקד".

נשכתי את שפתי התחתונה. שקד, אחותה המושלמת, הקדושה המעונה. לילך צדקה. היא באמת היתה אגואיסטית. אחרת היתה באה לכאן, ויושבת עם אחותה, ומדברת אִתה, ומסבירה לה ש… מה, בעצם? שזה נחמד לא לחלום? שזה בעצם ממש קל? שמתרגלים לזה?

לא, חשבתי, נזכרת בעיניה הרדופות של שקד. היא לא היתה אומרת דברים כאלה.

"אני רוצה לראות את יריב", אמרה לילך, מנתקת את חוט מחשבותי.

נשכתי את שפתי התחתונה. שי לא היה חוקר טוב כמוני, אבל הוא בהחלט ידע לחזות את המורדים. "יריב לא כאן", אמרתי, בלי מחשבה.

"עברו שלושה ימים. אמרת שאם אהיה ילדה טובה אראה אותו. ולא הייתי ילדה רעה".

"את לא מבינה". לא התכוונתי להגיד לה את האמת. זה יהרוס את החקירה. היא לא תסלח לי לעולם, והאמון בינינו יאבד. אבל לא הייתי מסוגלת לשקר לה שוב, לא אחרי שקד. "יריב לא נמצא אצלנו. הוא לא לקח את נוגדי החלומות. הוא לא אמר להגיד לך כלום. זו הייתי אני".

היא הביטה בי, עיניה רחבות, הירוק באישוניה כמו חרסינה שבורה. "אבל – את ידעת…"

"הייתי החוקרת של אחותך. אני יודעת עליה הרבה דברים".

היא תפסה בראשה. "הטבעת – "

"היא לא היתה שלו. היא של שקד". לילך הרימה את ראשה בחדות, ואני המשכתי לדבר, לפני שהאומץ יאזל. "היא השאירה את הדברים שלה כאן כשהיא הלכה למחנה, ואחר כך – "

היא התרוממה לעמידה מהר כל-כך שהכסא נפל מאחוריה. "איפה יריב?"

"אנחנו לא יודעים. לא תפסנו אותו בפשיטה. סביר להניח ש – "

לא השלמתי את המשפט, כיוון שלילך הסתערה עלי, מזנקת מעבר לשולחן, חובטת בי באגרופיה. פניה היו מעוותות בשנאה, ואני נזקקתי לכל כוחי כדי לעצור אותה.

"לילך, אני מצטערת. לא רציתי לרמות אותך, רציתי רק שתקחי את הגלולות – "

שני החיילים הגיעו במרוצה מן החדר הסמוך ומשכו את לילך מעלי. היא נאבקה, ודמעות זלגו על לחייה.

"אני מצטערת, לילך". התקרבתי אליה, אך היא החלה להיאבק שוב, מנסה לבעוט בחיילים שאחזו בה, לשרוט אותם. נרתעתי לאחור, מביטה בה בחוסר אונים. "אני מצטערת", מלמלתי שוב.

היא לא אמרה דבר, והביטה בי בקור, פיה קפוץ בקו ישר. נדמה היה שמבטה חודר דרכי.

יצאתי מהחדר. שי תפס את זרועי, מושך אותי לאחור לפני שמיהרתי לרוץ משם. "תגידי לי, מה את חושבת שאת עושה?" קולו היה מלא זעם עצור.

"ניסית פעם לחלום, שי?" שאלתי אותו.

"מה?" הוא הרפה ממני, מכווץ את גבותיו. "סיגל, מה עובר עליך? היא לא תסמוך עליך עכשיו. דפקת את החקירה".

"היא היתה דפוקה מהתחלה". הפניתי אליו את גבי והתרחקתי משם במהירות. במגורים אספתי את החפצים המעטים שלי ויצאתי מהבסיס.

רק כשעליתי על האופנוע, הבנתי שאני לא רוצה לנסוע הביתה. לא ידעתי לאן רציתי לנסוע, רק שרציתי להתרחק מהבסיס הזה, משי, מהחדר הקטן, מעיניה המאשימות של לילך. התעטפתי במעיל הרכיבה, פניתי אל הכביש המוליך דרומה והורדתי את משקף הקסדה להגנה מפני הגשם שהחל לרדת.

נסעתי שלוש שעות לכיוון אילת. היה קר. ידי קפאו על ידיות ההגה והעורף שלי התאבן. הגשם הלך והתחזק, ואדי הנשימה שלי כיסו את משקף הקסדה וערפלו את מראה הכביש הריק. דמיינתי שאני נוסעת על עננים, ותהיתי אם זו ההרגשה כשחולמים. לא זכרתי.

במצפה רמון עצרתי והשלכתי את הגלולות לעומק המכתש. מה שעמדתי לעשות היה מטורף ומטומטם, וידעתי מעבר לכל ספק שכשסערת הרגשות תעבור אבין זאת בעצמי, ושאם הגלולות יהיו בידי אקח אותן עוד לפני רדת הלילה. פחדתי מדי מכדי שאמנע מהן מרצוני.

אכלתי ארוחת צהריים בקיוסק לצד הדרך, והמשכתי לנסוע. המדבר התפרש סביבי, בלתי נגמר ונצחי, צהוב, אפור וחום, עם ניצנים של ירוק במקומות בהם הגשם הספיק להביא מרווה לאדמה הצחיחה והגוועת. לבסוף ירדתי מהכביש המהיר ונסעתי בשטח, עד למקום שבו לא נראו שביל, עמוד חשמל או כל נפש חיה מכל צדדי. אמצעי זהירות מופרז, שלא לומר מוגזם. תשעים וחמישה אחוז מהאוכלוסיה לא היו חלמים. ואם גם אני לא הייתי חלמת – אם לא הייתי חלמת, זה היה בסדר אם אחלום בלילה, הלילה. רק פעם אחת.

מצאתי מחסה מהגשם מתחת לעץ בשטח הפתוח. נשענתי על הגזע הרחב, אוכלת את העוגיות שקניתי בקיוסק. מעיל הרכיבה שלי היה רטוב כעת לחלוטין, ורעדתי מקור. רעמים נשמעו במרחק. תהיתי אם האזור שבו נמצאתי היה בסכנת שטפון. על כל פנים, הייתי עלולה לקפוא מקור הרבה לפני כן.

כשהשמש שקעה הגשם נפסק והעננים החלו להתפזר, אך הקור רק התחזק. לבשתי את כל הבגדים שהיו בתא המטען הקטנטן של האופנוע והבטתי בכוכבים, שהיו בהירים כל-כך בהעדר תאורה אחרת. שיני נקשו מהקור הנורא החודר לעצמות ולא הניחו לי להרדם. זה היה טוב. פחדתי ללכת לישון.

לא זכרתי מתי נרדמתי. זכרתי רק שישבתי פתאום על המיטה שלי, והייתי שוב ילדה בת שמונה, עטופה באחד הסוודרים הצבעוניים הענקיים של סבתא, שהיה בשבילי כמו שמיכה. וסבתא – חיה, ערנית, מלאת חיים, עם שיערה האפור המסורק בצמה ועיניה המבריקות, קראה לי סיפור לפני השינה תוך כדי סריגה. החדר היה חם ונעים, והיא עצרה מדי פעם ללטף את שיערי. קולה היה עמוק ומרגיע, והיא הטעימה אותו מעט במעבר בין הדמויות השונות. ואני האמנתי בזה, האמנתי לחלוטין. כל דאגות היום, שי והסיירת, לילך והתא הקטן שבו היתה לכודה, לא נעלמו, אלא פשוט לא נמצאו בחדר הקטן שבו היינו רק אני וסבתא, כאילו לא היה להם מקום. כאילו לא היה מקום לדבר מלבד קולה המרגיע של סבתא ומגע הצמר הרך על עורי, ופרט לשני אלה לא היה דבר בעולם. זה היה כל מה שרציתי, כל שהייתי זקוקה.

כשזרחה השמש התעוררתי, ממצמצת אל הזריחה הבהירה מכפי שהתרגלתי. שרירי היו מאובנים, ונוכחתי לדעת שישנתי כל הלילה בגבי אל העץ. עם ההבנה הזו באה תובנה נוספת. לא היה לי קר.

לא היה לי קר כיוון שישנתי על צמר. וכיוון שהייתי מכוסה בצמר. צמר צבעוני, רך, יפהפה, כיסה את הסביבה כולה, ברדיוס של כמה מטרים מן העץ. צמר במגוון צבעים, סרוג לסוודרים ענקיים, גדולים בהרבה ממידתו של אדם. גדולים כפי שהיו בעיניה של ילדה קטנה כשסבתהּ הלבישה אותה. הקור החורפי של המדבר לא יכול לחדור דרכם.

עצמתי עיניים, מתענגת על מגע הצמר, שהיה דומה כל-כך למה שזכרתי לפני שנים, במסרגות של סבתא. לא, לא דומה. זהה. בדיוק אותו צמר, בדיוק אותם סוודרים. אותו ריח של סבתא. הבטתי בשמש העולה, והדמעות שזלגו על לחיי נספגו בצמר הוורוד שעטף אותי.

"תראי אותך! את קפואה!" קרא אלי אבא כשנכנסתי בדלת, רטובה עד לשד עצמותי, מטפטפת מים על כל רצפת המטבח והסלון. הסוודרים התפוגגו לצערי בגשם במהלך הנסיעה חזרה. "הכל באשמתך", התיז לעבר אמא. "את הרשית לה לעשות רשיון על הדבר הנורא הזה!"

אמא המשיכה לערבב רסק עגבניות, מחייכת לעצמה. "מה את עושה כאן בשעה כזאת סיגלי?"

"הייתי בסביבה", אמרתי. נכנסתי לחדרי הישן ולשמחתי הצלחתי למצוא בארון כמה בגדים ארוכים. מזל שלא היה מקום לכל הדברים בארון הקטן שבדירה שלי.

"טוב שבאת אלינו, זה רחוק עד אליך בגשם הזה", נשמע קולה של אמא מהחדר השני, ואני החנקתי צחוק. אילו רק היתה יודעת איפה ביליתי את הלילה. "ישנת בכלל?"

"לא הרבה", התוודיתי. היו לי נסיבות מקלות, אחרי הכל.

אמא חיכתה לי במטבח עם כוס קפה. רבע כפית קפה, שתי כפיות סוכר. יותר מרדים מאשר מעורר. "תשתי, ואז תשני קצת. אני אציע לך את המיטה".

היססתי. התכוונתי להגיע לכאן רק כדי להחליף בגדים, ולהמשיך לבסיס, ולתפוס את שי ו… ולעשות מה? להגיד לו שטעינו כל הזמן? ושהמחתרת צדקה? שצריך להסביר לכל הגנרלים והפוליטיקאים שלחלום זה דבר נפלא, ושאני עומדת להקים את מפלגת "תנו לחלום בשקט"?

במקרה הטוב, הוא יצחק עלי ויכריח אותי ללכת הביתה. במקרה הרע, הוא ידחוף אותי לחדר יחד עם לילך.

"כמו סבתא שלה על הווספה. רק מחלות ותאונות. זה כל מה שיוצא מהרכב הזה!" קולו הרועם של אבא קטע את מחשבותי. הוא הרים את תיק הצד שלו ויצא, טורק אחריו את הדלת. כרכמתי את פני. אמא חייכה, סלחנית לרגזנותו הרגילה של אבא. "הוא סתם דואג לך. אז תשני קצת?"

"בסדר, אבל עזבי את המיטה". צנחתי על הספה בסלון, אסירת תודה על הבגדים היבשים. "פשוט תשאירו אותי כאן ותבואו בערב לבדוק אם יש ריח של גוויה".

אמא צחקה וכיבתה את האור, מסיטה את הווילונות כדי להרחיק את השמש מעיני. היא הלכה לחדר שלה ושל אבא וחזרה עם שמיכת הפוך הענקית שלהם. למרות מחאותי היא כיסתה אותי, כאילו הייתי ילדה. צעדיה הרכים נשמעו רגע אחד נוסף כשעלתה במדרגות, ואז היה רק שקט, מלבד זמזומו הנעים של מפזר החום, שהפיץ חום בהדרגה בבית. התעטפתי בשמיכת הפוך, מתמסרת לקורי השינה. בערב, כשאקום, אחשוב מה לעשות. הייתי צריכה להתמודד עם דברים רבים, ובראש ובראשונה העובדה שאני חלמת. במדינות מסוימות זה היה מותר. דנמרק, שוויץ. הייתי צריכה לחשוב על זה. והייתי צריכה לחשוב מה לעשות עם לילך. אבל לא הבוקר. אחרי לילה בגשם ובקור, חשתי שהרווחתי שינה בסלון על הספה של הורי, מכוסה בשמיכת פוך, עם מפזר החום. עצמתי את עיני. היה נעים כל-כך מתחת לפוך, אולי אפילו מעט חם מדי. ככה זה קיץ, חשבתי פתאום. זו בדיוק ההרגשה, לילך. אני זוכרת עכשיו. אני מבינה.

כשהתעוררתי, עלה ריח משונה של בשר באפי. לרגע חשבתי שהריח היה זה שהעיר אותי, אבל אז אבא צרח שוב.

"אורה!" זעקת השבר שלו הדהדה בכל הבית. "מה עשית!"

קפצתי על רגלי ורצתי אל המטבח. אני ואמא, שירדה במדרגות בנעלי הבית שלה, הגענו אליו בדיוק באותו רגע. שתינו קפאנו במקומנו, מוכות אלם. אבא סתם את אפו בידו האחת, ובשניה אחז בדלת המקרר הפתוחה. קל היה להבין למה צרח. כל האוכל שבמקרר נעלם: הביצים, הגבינות, החלב. כעת היו המדפים מלאים במאכל אחד בלבד: קבנוס. שורות על גבי שורות של נקניק קבנוס.

"וגם הארון ככה! הכל קבנוס!" אבא נראה על סף היסטריה. הוא פתח את הארון. ערמות של קבנוס, נקניק צר ומסריח, עמדו כעת בטורים מסודרים. הוא צדק. זה לא נראה מעורר תאבון במיוחד. "סיגל! זוזי כבר!" הבחנתי לפתע שאבא מטלטל אותי. "זו היתה חבלה מכוונת של המחתרת הזאת! תתקשרי לחברים שלך!"

ניתקתי את זרועותיו ממני בזהירות. "לא צריך, אבא".

"סיגלי, מה קורה?" אמא היתה המומה באותה המידה, אך החשיבה שלה היתה שקולה יותר מאבא, שהקבנוס גרם לו כמו תמיד להתמוטטות עצבים. "מה… מה קרה?"

"הכל בסדר, אמא. אני מבטיחה". אמרתי, מדברת אִתם בטון המרגיע ששימש אותי מול האנשים ההיסטריים בשרות הלקוחות. "תזרקי את הקבנוס. עוד מעט אני אלך לסופר ואעשה קניות." אם כי בוודאי לא יהיה צורך בכך. אם ניתן היה ללמוד משהו מהסוודרים, הרי שלא הייתי חלמת חזקה במיוחד. הנקניקים בוודאי יעלמו בתוך שעתיים.

"מה?" אבא קרא. "אבל… אבל… תראי את המטבח! תראי מה קורה פה!" הוא ניסה לסמן הצדה בדרמטיות, אך המחווה איבדה מעוצמתה בגלל ידו הימנית, שהיתה עוד מונחת על אפו, סותמת אותו בכוח.

חציתי את המטבח ולקחתי מהמקרר קבנוס אחד. נגסתי בו. הטעם, בניגוד לריח, לא היה רע במיוחד. אילו רק הייתי יכולה לחלום משהו מועיל במקום נקניקים וסוודרים, למשל, קצין בכיר שיוכל להוציא את לילך באמתלה כלשהי מהבסיס הבטוח שלנו…

הנחתי את הקבנוס בחזרה במקרר. "אמא? תגידי, המדים של המילואים שלי עוד כאן? שני הזוגות?" הבטתי באבא. "והמדים של אבא, עם הדרגות? הם פה?"

"אני… חושבת שכן", אמא ענתה בקול רפה, ידיה מלאות בקבנוס. כן. זו היתה תוכנית הגיונית. זה היה עשוי להצליח. היה עלי רק לתכנן זאת בזהירות ולפעול מהר.

"יופי. אני צריכה להשתמש במחשב שלכם".

"מה עם הקבנוס?!" צרח אבא בזעם, מסרב להרגע.

אבל אמא, למרות שלא בדיוק הבינה, הסתכלה בעיני ולא שאלה עוד שאלות.


"בוקר טוב", אמר הגבר הגדול שנכנס אל התא שלי, לא מניח לי להתעורר לחלוטין לפני שהתיישב. הוא היה גבוה מהממוצע והיה לו קול עמוק. נדמה היה לי שראיתי אותו בפשיטה על המחסה, אך לא הייתי בטוחה. "אני שי. יש לי כמה שאלות אליך".

התיישבתי במיטה ושפשפתי את עיניי. "איפה סיגל?" לא שרציתי לראות את הכלבה.

"יצאה לחופשה. היא תחזור עוד כמה ימים. זה מפריע לך?"

יצאה לחופשה. כלומר, היא לא תחזור להיות החוקרת שלי. זה היה בסדר גמור מבחינתי. ממילא כל החוקרים היו אותו דבר. ממילא לא רציתי לראות אותה יותר. "ממש לא".

"את יכולה לשטוף פנים". הוא החווה לעבר הכיור. "אני אחכה".

תודה רבה לך, באמת. ההתחשבות שלך נגעה כל-כך ללבי. קמתי ופניתי אל הווילון, אך לפתע חלף משהו מתחת לרגלי, באדמה. עדין, כמעט בלתי מורגש. רעד. העפתי מבט בחוקר שלי. נראה שגם הוא חש בזה. "תמשיכי", אמר מבלי להביט בי.

רעד. כמו הרעידות אדמה שנעמה היתה מגשימה. כמו הרעד שהיא הגשימה לפני הפשיטה על האוניברסיטה העברית, כשהשמדנו את המחלקה למחקר סתירת חלימה. לבי פעם במהירות, ורגש של תקווה מעורבת בחשש הציף אותי. התא האטום נראה קטן מאי פעם. יריב לא נמצא אצלנו, אמרה לילך. אנחנו לא יודעים איפה הוא. הרעד הורגש שוב, חזק יותר. איבדתי לרגע את שיווי משקלי. כשהתייצבתי שוב, שמעתי נביחות של כלבים.

לבי איים לפרוץ מתוך חזי. לא טרחתי להסתיר את חיוכי מעיני החוקר, שצמצם את עיניו לעברי. לא חשוב מה הוא יעשה לי כעת, בעוד כמה רגעים זה לא ישנה. לא כשיריב כאן. החוקר התרומם על רגליו במהירות וכמעט זינק אל הדלת. הוא טרק אותה מאחוריו בלי לטרוח לזרוק אלי מבט נוסף או מילה. הוא ידע כעת מה קורה. וגם אני ידעתי. התיישבתי על המיטה וחיכיתי, משלבת את זרועותי. לא נותר לי לעשות יותר דבר. המגשימים הגיעו. גיבורי העל הגיעו להציל את היום. להוציא את הנסיכה מטפריו של הדרקון.

דווקא ברגעי ציפייה אלה, עם ההקלה שמילאה את לבי וריפתה את איברי והידיעה שעמדתי לראות שוב את אור השמש לראשונה מזה שבוע – ולחלום, לעזאזל, לחלום סוף סוף – דווקא ברגעים אלו חשבתי על סיגל. כמה זמן יקח ליריב לשבור את כל הקירות עם עור האבן שנהג לחלום לעצמו? יותר מעשר דקות? האם היה לי מספיק זמן לכתוב לה מכתב התנצלות? להודות לה על שהיתה כנה אתי? לספר לה את הדברים שידעתי?

נראה שלא. צרחות נשמעו מחוץ לחדר, וקולות התנפצות שכבר ידעתי לזהות כקול קירות נשברים. ואז הופיע האדם שאותו רציתי לראות יותר מכל, זה שדמיינתי שוב ושוב בימים האחרונים, כאילו היה בכוח דמיוני להחיות אותו. בהיר שיער, גבוה, שריריו בולטים מהמאמץ, הסתער יריב אל תוך התא – הפעם דרך הדלת. הוא היה חמוש באקדחים, ושני כלבים תלת-ראשיים עצומים בגודלם ליוו אותו משני צדדיו. הוא שבר את דלת הרב-בריח הקשיחה כאילו היתה עשויה קלקר.

"לילך!" התרוממתי, והוא אסף אותי בזרועותיו מיד, מחבק אותי בכוח. עיני הוצפו דמעות, וניגבתי אותן בחולצה שלו. הוא בא בשבילי. ידעתי שיבוא. שקד ביקשה ממנו לשמור עלי אם יקרה לה משהו, והוא עצמו הבטיח לי שלא יאבד גם אותי.

לא רציתי להרפות ממנו, אך הוא הדף אותי בעדינות לאחור, בוחן אותי. "הם פגעו בך?" שאל. מבעד לדלת השבורה ראיתי כלבים תלת-ראשיים רצים ממקום למקום אחוזי אמוק, נושכים את כל מי שנקרה בדרכם. אזעקה צורמנית נשמעה מעלינו. בחוץ אנשים צרחו ויריות החלו להישמע. הכלבים נבחו כמטורפים.

הנדתי בראשי. "רק סמים. עוד מעט זה יצא מהדם שלי".

"את בסדר?" הוא שאל.

הנהנתי. ואז עלה בלבי חשד, כמו תובנה פתאומית, והאושר היה כמו שוקולד, כמו עיניה של שקד, כמו לחלום. "היא אמרה לך, לא? סיגל. היא סיפרה לך איפה אני".

"מי זו סיגל?" יריב זקר גבה. "לא חשוב, תספרי לי אחר כך. אנחנו חייבים לעוף מכאן". הוא אחז בידי ומשך אותי אחריו, ושמחתי שלא היה לי זמן כעת להתמודד עם טעם האכזבה. מובן שזו לא היתה סיגל. היא לא ידעה איך למצוא את יריב. והוא בכל מקרה לא היה מקשיב לה. והיא בכלל לא היתה עושה את זה בשבילי. לא.

יריב עצר והדף אותי לאחור. החוקר המגודל ששמו שי ניצב כעת בדרכנו, מכוון לעברי את נשקו. "תחזרו אחורה".

כלב תלת-ראשי התגשם מאחוריו ונשך את זרועו בכוח. הוא צרח והרפה מן האקדח, שנפל אל תוך ידו המוכנה של יריב. הוא הניח לכלב להאבק בחוקר ומשך אותי אחריו בלי להניח לי לעכל את המראות, את הכלב שהמשיך לקרוע בגדים ובשר. הסיבה היחידה שבזכותה הצלחתי להנהיג את המחתרת היתה שיריב טיפל למעני בכל הדברים הקשים. אני הייתי רק המתכננת.

התקדמנו במרוצה דרך המבנה הגדול. לא ידעתי לאן אני רצה והנחתי ליריב להוביל אותי, מתכופפת כשדרש שאתכופף, זוחלת כשדרש שאזחל. מסביבי נחו גופות חברי, ואני אטמתי את עיניי למראות, מכריחה עצמי לדחות את ההתמודדות למועד מאוחר יותר. בניגוד לנו, חיילי הסיירת היו מאומנים היטב. יריב ירה כמה פעמים, ופגע, אך סביבנו נפלו לקרקע כלבים ומורדים כמו חיילי עץ. יריב כרך את זרועו סביבי, לא מניח לי להתרחק ממנו. שרידי המורדים התאספו סביבנו. נסוגונו אל היציאה.

עמדנו כבר מול הדלת כאשר היא נפתחה וחיילת במדים עמדה בצדה השני, אור השמש מסתיר את פניה. היא הביטה בנו לרגע קצר, ואז קראה בשמי.

יריב ירה בלי לחשוב.

סיגל התמוטטה. קול הנפילה לא נשמע בהמולה שסביבנו. התחלתי לצרוח, נאבקת באחיזתו של יריב עד ששחרר אותי, מחרף ומגדף, צועק עלי לרוץ, לצאת, למהר, יורה עם האחרים אל המסדרון שמאחורינו. לא שמעתי את מילותיו. כרעתי על ברכי, אוספת את גופה הפצוע אל חיקי. עיניה היו ריקות ומתות ושפתיה מוכתמות בדם. חור נפער בחזה, והיד שאחזה בידי היתה רפויה וחסרת חיים. ידה האחרת היתה נתונה בכיסה, ויריב אחז בה כעת, מחפש אקדח נוסף.

אך בכיס לא היה אקדח. היה בו משהו מוצק בעל מגע של פלסטיק. תעודה מזהה. חוגר צבאי של קצינה חוקרת. מעל השם "מרים הלוי". היתה נתונה תמונתי, כפי שצולמה ביום שבו נלכדתי. עינים קרות, נוקשות, מביטות הרחק מן המצלמה בזעם. מרים הלוי. חוקרת צבאית, דרגת סגן משנה. בשקית שצנחה חרש לצידה היו מקופלים בקפידה מדי זית.

היא זייפה למעני תעודה.

יריב אחז בידי ומשך, קורא לי, קולו נואש, מבוהל. לא הצלחתי לקום. לא הצלחתי לזוז. לא הצלחתי לחשוב. סיגל רצתה שאברח. היא רצתה שאנצל.

עיניה המתות כמו הביטו בי ישירות. יריות נשמעו מאחורינו ויריב זעק בכאב. אך אני לא יכולתי אפילו להסתובב. אקדחים הופנו אלי מכל כיוון, ונדמה היה שמישהו דורש שארפה מסיגל. ברקע נשמעו צרחות. שמעתי את הקולות רק במעורפל. נותרתי קפואה, אוחזת באצבעותיה המתות, הנושאות את זכר הלחיצה הרכה האחרונה על אצבעותי. באטיות רבה, הושטתי את ידי ועצמתי את עיניה. הבחנתי כעת בחיוך קל שבקלים נח על שפתיה. מאחור קרא יריב בשמי, קולו רפה, כאוב, כמעט בלתי נשמע.

ואז עצמתי גם אני את עיני, והתרוממתי, מזנקת, תוקפת בעיוורון את החוקרים שהפנו אלי אקדחים טעונים. משליכה את עצמי לעברם.

לא רציתי עוד לחלום. רציתי רק לישון.

 


 

פרויקט חלום בהקיץ

פסטיבל אייקון 2006

חלומות באספמיה – גליון מיוחד

האקדוחן מחלם

לא אשאיר אותך לבד

25 מחשבות על “מורדת”

  1. מרתק
    כתוב מעולה
    הסוף.. נו. הסוף פחות טוב, ולא בגלל שהוא סוף פסימי. הוא פשוט סוף שלא הגזר מן הסיפור באופן טבעי

  2. Following the great reviews here, I read it. I was some what dissapointed. The writing is great and everything that's related (world, characters etc.) . But the story itself, is not new in any sense – there was nothing here besides the old investigator-investigatee story (with the flavour of the nti-dreaming which changed almost nothing). So this seems to me as a writing exercise with great potential – not alot more.

  3. תודה לכל המגיבים.
    סוף סוף הסתיים אייקון ופניתי לקרוא את התגובות לסיפור. שמחתי מאוד על התגובות המפרגנות, וגם על אלו שפחות. בבקשה המשיכו להגיב לסיפורים שאתם קוראים, זה משמעותי מאוד עבור כל כותב. תודה למי שנהנה.
    ועכשיו לשאלות – שחר: אני מעוניינת מאוד מאוד לשמוע למה התכוונת לגבי הסוף. גם לי הסוף לא ממש עבד, והנחתי שזה בגלל שכתבתי אותו מהר מדי, כי הייתי חייבת לסיים את הסיפור לדדליין. אם הייתי כותבת אותו עכשיו, הייתי מרחיבה אותו יותר ולא עושה אותו דחוס כל כך. אבל מדבריך אני מבינה שהוא לא נגזר מתוך הסיפור – איזה סוף היה עדיף לדעתך, ולמה?
    ול-TSO: קודם כל, אל תקרא אף פעם ביקורות לפני הסיפור. 🙂 שנית, אני מסכימה איתך שהעלילה של הסיפור הזה שחוקה מאוד ומתבססת על מודל מסויים. לא התיימרתי לעשות יותר מכך: אני כותבת מתחילה, וכל סיפור שלי כרגע הוא בגדר תרגיל כתיבה מבחינתי. הרגשתי שזה מעניין לנסות גם את העלילה הזו פעם אחת. הדבר היחיד שניסיתי להביא אל הסיפור היה, כפי שציינת, העולם של חלום בהקיץ: ההשקפה השונה על חלומות, החיים בעולם שבו אסור לך לחלום לעולם ואתה אפילו לא יודע איך זה, ההתייחסות לחלום כמשהו שלא ניתן לחיות בלעדיו, ובמקביל – כמשהו שעשוי להיות בגדר התמכרות, דבר שגורם לאנשים להתנהגות לא רציונלית. על כל פנים, שמחתי על הביקורת שלך. לסיפור הבא שלי בבלי פאניקה תהיה עלילה הרבה פחות משומשת (אני מקווה), ואשמח אם תקרא אותו כשיתפרסם.

  4. אפרופו חלומות, קראתם את קבצנים בספרד של ננסי קרס?
    גם שם הסוף מרגיש קצת מפוספס, אולי זה כך בגלל אופיים של חלומות?

  5. חגי אברבוך

    יפה.
    בעיקר הקבנוס (-:
    ויפה בעיני תיאור שתי הדמויות, נקודות המבט שלהן, וההתקרבות שלהן. כמו גם סצינת החלום של סיגל. המשחק במוטיב של המסרגות – דוקרות או טוות. באמת יפה.
    הסוף היה מצמרר, אבל כפי שאחרים אולי כבר אמרו כאן, הרגיש (לפחות לי) מחייב יותר מכורח האקראיות שיצרת בסצינה האחרונה ופחות מכורח הסיפור, שהרי שתי הדמויות שלך לא נעו לקראת התנגשות אלא לקראת פעילות יחד. כך או כך, הייתה בו עוצמה.

  6. כתיבה מצוינת. כותבת מתחילה אמרת? לא ייתכן. זה הרבה יותר טוב מכותבים ותיקים אחרים שכותבים פה (ובכלל).
    אבל כמו שטסו אמר זה באמת נדוש. ראית "שיווי משקל"(equalibrium)? זה בדיוק אותו הדבר, רק ששם היה גם איזה משהו רומנטי בין החוקר לנחקרת והסוף היה שמח. הכתיבה מצוינת.

  7. רק רציתי לחזור ולהדגיש.
    אני דיברתי על בחירת העלילה, לא על איכות ויכולת הכתיבה. בעיני, את כותבת מצויינת ולוואי שתמשיכי לכתוב. אני בהחלט אקרא את הסיפור הבא שלך.

    בהצלחה!

  8. נעם סרגוסי

    סיפור נפלא.
    קראתי את כולו ברצף ללא הפסקות (ומאוד קשה לי לקרוא כל כך הרבה במחשב, בדר"כ) ופשוט נסחפתי והזדהיתי עם הדמויות עד כאב.
    כל הכבוד.

  9. תודה שוב לכולם. אני באמת מאושרת (שלא לומר המומה) מהמחמאות והתגובות שלכם. בייחוד המנומקות. אני ועורך האתר הרשע חשבנו קצת על הדברים שנאמרו ועל הרגשתנו הכללית על החופזה שבה נכתב סיום הסיפור ושכתבנו אותו קצת. אם מישהו קרא אותו לפני ואחרי, אשמח לשמוע אם מדובר בשיפור או גריעה. הרעיון הכללי, בכל מקרה, לא השתנה – ובסיכומו של דבר אני מסכימה עם חגי שהסיום לא מספיק נובע מעלילת הסיפור. לא חשבתי על זה. נו, ככה לומדים.
    ולמי ששאל – לא, האמת שלא ראיתי equalibrium, אבל עכשיו אני בהחלט אראה. תודה!
    וללילי – פחדרון בארון היה ונשאר אחר מספרי הילדים האהובים עליי ביותר (ילדים קטנים, כמובן – אי אפשר לכלול אותו באותה קטגוריה עם ספרי ילדים כמו נרניה). הוא בשלישייה הפותחת עם "הילד חיים והמפלצת מירושליים", ו"אבא עושה בושות".

  10. אז מה עם הסיום לא נובע מספיק מהעלילה, יש חוק כזה ?
    הסיום לטעמי דווקא היה ריאליסטי (אם כי לא כיפי, מה לעשות כאלו הם סיומים פסימיים) ונבע ממסגרת העולם בו התרחש הסיפור.
    בעולם האמיתי שאותו (באופן כזה או אחר) תמיד משקפים, מסופרים מליון סיפורים במקביל והרבה פעמים סיפור אחד שובר סיפור אחר – הטענה אז היא
    " זה לא הוגן " או " לא ראיתי את זה בא " או " מה בכלל הקשר " ועוד ועוד.
    הסיום מוצלח, וחזק, וגם לא צפוי כמו בחיים – תכתבי לבד, את עושה את זה טוב.
    גם ככה לכל קורא תהייה ביקורת משלו ואם תקשיבי לכולן לא ישאר מה לקרוא.

  11. תודה עודד.
    האמת היא שבעיני יש חשיבה מוטעית מסויימת לגבי סיפורים ויצירה בכלל. סיפורים הם לא החיים. הם מדמים את החיים: אם הם ריאליסטיים, זה מצויין, אבל הם לא אמורים להעביר את החיים עצמם – החיים די משעממים, ויש בהם הרבה סיפורים לא רציפים, עם סופים מוזרים, או בלי סופים בכלל, או בלי עלילה בכלל. כשאתה כותב סיפור אתה שואף לפחות להתחלה, אמצע וסוף. כשהסוף לא צפוי, משהו בתהליך כנראה לא היה נכון.
    בכל מקרה, בעוד שיצרתי כמה שינויים סגנוניים בסיפור הזה בין השאר בעקבות הביקורות, אני אף פעם לא יוצרת שינוי עלילתי רחב בעקבות ביקורת, אלא רק לוקחת אותו הלאה, לסיפורים הבאים שאכתוב. כך שאין סיבה לדאגה. 🙂 ותודה.

  12. מעולה-סיפור הקרוב ללב כל,שובה לב וכתוב היטב.הסיום לא ברור איך מגיע יריב המת להצלה?
    סיגנון הכתיבה גורם לשקוע בסיפור ולהזדהות עם הדמויות .רצף הסיפור ללא קטעים חלשים גורם ל"המתכרות" כך שלא ניתן לצאת ל"פירסומות"באמצע.
    קראתי אהבתי ואשמח לקרוא עוד מפרי יצירתך

  13. תודה על הביקורת. 🙂
    לא ברור לי היכן הבנת שיריב מת. היה על זה חשד בהתחלה (עם ההצהרה שכל החברים של לילך כביכול מתו), אבל לא וידוי. בהמשך סיגל אמרה שהם תפסו אותו. ועם זאת לאורך כל הסיפור לילך משוכנעת מהכרותה עם יריב שאם הוא חי הוא יגיע להציל אותה, והיא כמובן צודקת.

  14. הרבה יותר טוב עם הסוף החדש, מתחבר זורם ומתאים.
    הבהרת גם את השאלות לגבי היותה המנהיגה של המחתרת, ומה יריב עשה בכל העסק הזה.
    יופי.

  15. איתי פיירוורקר

    סיפור מעורר מחשבה, פיוטי, וכתוב יפה המחבר שאלות פילוסופיות מעניינות עם אנקדוטות מעניינות ואמירות יפות על החברה הישראלית ותפקידם של המשפחה והצבא בתוכה. מזמן לא קראתי סיפור כ"כ יפה, מרגש ורבגוני של כותב ישראלי. תודה רבה לך על הסיפור, הוא עורר אותי לחשיבה ועניין על הרבה דברים ועזר לי להעביר כמה דקות מעניינות ושמחות.
    אשמח מאוד לראות ולשמוע סיפורים נוספים שלך ואם את זקוקה לעידוד כלשהוא להמשך הכתיבה והפרסום – ראי זאת כעידוד לעשות זאת.
    גאוני,
    איתי

  16. טוב, הסיפור הזה ממש ישן פה. אבל היום נכנסתי לאתר הזה פעם ראשונה אחרי דחיפות והמלצות והצעות. ורפרפתי בין סיפורים, לא קראתי אף אחד עדיין ואז הגעתי לסיפור הזה, וקראתי אותו, עד הסוף. וכל כך נהנתי. כשאני קוראת ספר או סיפור בפעם הראשונה אני מרגישה קצת כמו מה שכתבת על חלומות. אני מרגישה בעולם אחר. וזה לגמרי ממכר. וכל כך הרבה זמן לא נתקלתי בסיפוןר או ספר חדש בשבילי וטוב. באמת טוב, אחד שאשקע בו ולא אוכל להפסיק וגם כשאסיים לקרוא אמשיך לחשוב עליו ואעבור שוב רק כדי לעשות לעצמי טוב. טוב, אני לא יודעת לתת ביקורות, ואני גם לא מרגישה שיש לי ביקורת. רק רציתי לומר לך שהסיפור הזה מדהים בעיני. שהוא עשה לי טוב. ושאת (כמו שאת בטח יודעת) כל כך כל כך מוכשרת.
    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top