אנשי הקירות / סיגלית דיל

מן הדש האחורי: הייתכן שאורחים לא-קרואים יבקרו בביתכם מבלי להיכנס דרך הדלת?… האם סדקים בקירות קורים מעצמם?… האם יש חיים מעבר לקירות?… ספר זה ייקח אתכם למסע סוחף, מעורר מחשבה ועוצר-נשימה, בעולם נסתר, קסום ודמיוני, אפוף תעלומות והתרחשויות מוזרות, שנמצא קרוב-קרוב ובכל זאת רחוק כל כך… אי שם בנבכי הקירות… היכונו לחוויה שלא חוויתם כמוה מימיכם!
לורה, נערה יפת-תואר, נקלעת למערבולת של סבל וכאב במעונו של שר המשטרה האכזר, שדמויות לבנות מסתוריות מופיעות בו ונעלמות אף-על-פי שלעולם אינן עוברות דרך הדלת. למרות כל מאמציה לרַצות את השר ואת צוות יועציו המאיימים, נמשכת מסכת התלאות שהיא חווה מדי יום ביומו. אמיל, נער אמיץ, שבעל כורחו נקלע לעולם לא לו, מסייע לה להתמודד עם סבלה ועם תושביו המרושעים של אותו עולם מנוכר ואכזר.
מי הם אנשי הקירות? האם יצליחו לורה ואמיל להיחלץ מנחת זרועו של השר? מי מסתתר מאחורי גל החטיפות המסתוריות? לאן נעלמים הנחטפים?
"אנשי הקירות", סיפור אגדה מתוחכם ורב-תהפוכות בו מסתתרת אמירה חזקה על עולמנו וסופו המפתיע עולה על כל דמיון, מיועד לכל שוחרי המתח והמסתורין המאמינים כי רב הנסתר על הנגלה.

1

"בום… בום… בום…" נשמעו דפיקות פטישים מחרישות אוזניים ונבלעו במנגינת ראפ רועשת שבקעה מן הרמקולים של מערכת הסטריאו החדשה.

"אמיל חמודי, תנמיך בבקשה את המוסיקה," קראה אמו, "לדבר אליך זה לפעמים כמו לדבר אל הקיר!"

"אבל אמא, אני לא שומע כלום ברעש הזה של השיפוצים," רטן אמיל מתוך חדרו מבלי להבחין במבטם המסתורי של המשפצים סביבו, "וחוץ מזה, בטי לא מפסיקה לצרוח לי באוזניים כי נפל לה המוצץ."

"אמיל, הרי כבר דיברנו על זה לא פעם, יעברו עוד כמה חודשים טובים עד שהמשפצים יסיימו… אם אתה רוצה באמת חדר משלך, עליך להתאזר בסבלנות. זה לא פשוט, יקירי, על המשפצים להמשיך לשבור חלק שלם של הקיר כדי להרחיב את החדר, ואחר-כך לחצות אותו לשניים, יש להם עוד המון עבודה… אם אתה מתחרט, תאמר לנו מיד, לי ולאבא, לפני שיהיה מאוחר…"

"לא, מה פתאום, אני לא מתחרט… בגיל שלי זה ממש לא לעניין לחלוק חדר עם תינוקת בת חצי שנה…" לחש אמיל, ובצעדי ראפ מרשימים על פני השטיח השחור, המוכתם בכתמי סיד לבנים, התקרב אל אמו שכבר נכנסה אל חדרו, נשק ללחיה וקרא, "או שאת רוצה שנצרף גם את בטי ללהקת הראפ שהקמתי עם עוד שני ילדים מהכיתה."

האֵם הניעה את ראשה בחיוך, התעטשה ואמרה, "אוי, אני אלרגית לריח הזה של הסיד…" ומיהרה ונטלה את בטי ממיטתה, ערסלה אותה בזרועותיה, כיסתה בכפותיה את אוזניה הקטנות מפני רעש הפטישים ההולך וגובר, ויצאה עִמה מן החדר.

מיד סגר אמיל את הדלת, נעל אותה מבפנים ומיהר אף הוא לכסות את אוזניו באוזניות הדיסקמן התלוי על מכנסיו, נזהר שלא לפרוע את בלוריתו השחורה. הוא זמזם לו בהנאה את המנגינה הקצבית והניע את כתפיו מצד לצד.

אחר-כך נשכב על מיטת המתכת שלו, שעל אחת מרגליה חרט את שם הראפר האהוב עליו, בּוֺבּ מֶלֶטְמַן, ועצם את עיניו. הוא הצמיד עוד את האוזניות אל אוזניו בשתי ידיו והגביר את המוסיקה הרועשת ממילא, עד שלא שמע עוד את רעש הפטישים המחריש אוזניים ואת חריקת מיטתו הנגררת.

הוא הניח למחשבותיו לנדוד… ותהה את מי כדאי לו להזמין למסיבת חנוכת החדר החדש שלו. "את הילדה החדשה מהכיתה אני לא אזמין," אמר לעצמו, ואימץ את מוחו למצוא תירוץ מנומק, מפני שעדיין לא ראה אותה אפילו. מחבריו הוא שמע שהיא ילדה משונה שנותנת פקודות שאי-אפשר לסרב להן. "אוּף, השם שלה פרח לי מהראש… ובעצם אני רוצה להזמין רק את החברֶה. ואולי בכלל לא כדאי להזמין בנות?!"

קטע הראפ הסתיים, ואמיל שאל את עצמו, עדיין בעיניים עצומות, איפה שם את דיסק הראפ החדש שאביו קנה לו. הוא נשם נשימה עמוקה והתרפק על הדממה, "סוף-סוף שקט…"

"אם תבחרו בי, אני לא אאכזב אתכם, אני מבטיח לכם מצב חברתי-כלכלי-ביטחוני הכי טוב שידע עמנו… ומילה שלי זאת מילה…"

פתאום פקח אמיל בפליאה זוג עיניים גדולות.

"מה הם הקולות המשונים האלה?.. מאין הם בוקעים?.."

הוא מיהר להשמיע שוב את הדיסק, וברקע התנגנו להם צלילי כינור מעומעמים קסומים שבקושי הגיעו לאוזניו ונבלעו בזעקות אימה רחוקות של אמו, "אמיל יקירי, מדוע אינך עונה?.. לאן נעלמת?.." אבל אמיל בשלו, "אני לא מקנא במי שהעז להקליט לי את כל הקולות האלה על הדיסק," ומיד גילה כי מכשיר הדיסקמן כבוי.

הוא הסיר את האוזניות מעל אוזניו והניח להן להחליק אל כתפיו והתרומם על מיטתו. "משונה, איזו דממה… אולי המשפצים בהפסקה?.. אבל מה היו הדיבורים המוזרים ששמעתי?.. הרי לא חלמתי… ולמה לעזאזל בטי שקטה כל-כך פתאום?.."

הוא עמד לקרוא לאמו, ולרגע דימה שהוא שומע את קולה הדואג קורא לו בבהלה. הוא הביט סביב וקפא על מקומו.

"מה זה? איפה אני? איך הגעתי למקום הזה? איזה פחד, זה לא החדר שלי… אמא'לה… זה בכלל לא הבית שלי!.."

מרוב תדהמה נעתקו המילים מפיו, וכאחוז-תזזית פסע אנה ואנה בין כותלי המבנה הגדול והצבעוני שהתגלה לנגד עיניו. הוא היה מבוהל, אך הוקסם מהטפט המרהיב המכסה את הקירות ומצמץ שוב ושוב בעיניו מפני עוצמת האור המסנוור המכה על פניו החיוורים. "איזה בית משונה, כל-כך שונה מהבתים שאני מכיר, כל-כך הרבה צבעים שאני לא מכיר, כאילו מתקופה אחרת. אפילו הריח פה שונה, ריח של טיט… זה בטח מהשיפוצים אצלנו בבית, אבל זה לא ייתכן… ואיפה המשפצים?.. איפה הבית שלי? איפה המשפחה שלי? אמא, לאן נעלמת לי פתאום?.."

"אם תבחרו בי, אני מתחייב להפחית את המסים, להפחית את האינפלציה… אני אדאג שלא יהיו עוד קבצנים וחסרי בית ברחובות, שלא יהיו עוד נכים… ואני…" המשיך אותו קול נוקשה ומונוטוני, "הנכים הם נטל על החברה שלנו… וזאת הסיבה שאני פורש מפעם לפעם את חסותי על אחד מהם…"

אמיל הלך בעקבות הקול עד שהגיע אל אולם גדול ומפואר שווילונות שצבעם זר ומוזר מכסים את כל חלונותיו. האולם היה מלא באנשים סמוקי לחיים בעלי ארשת פנים רצינית, חנוטים בחליפות מהודרות ומעונבים בעניבות צבעוניות. במרכז עמד שולחן עץ גדול שצבעו חום בהיר.

"אדוני שר המשטרה, עליך להיראות אמין יותר כשאתה מזכיר את הקבצנים ואת חסרי הבית… תשתדל להראות שאכפת לך, שאתה דואג באמת…" קרא אחד היועצים ושחרר מעט את קשר עניבתו המהודק והביט אל האיש היושב בראש השולחן במלוא כובד משקלו על כורסת מנהלים כחולה יוקרתית.

"אתה יכול אפילו למחות דמעה, זה ייראה טוב על דפי העיתונים ועל האקרנים," קרא יועץ אחר מן הקצה הרחוק של האולם, והתג המתנוסס על דש מקטורנו הסגיר את קשרי המשפחה שבין השניים. "אבא," הוסיף, "אני מבטיח לך שאיש לא יבחין שאין דמעות על לחייך." הוא גירד את פדחתו נטולת השיער והוסיף בקריצת עין אפופת מסתורין, "כדאי שבזמן הנאום לאומה תסיר מעל ידך את שעון הזהב שלך… שמא יגלה מישהו חלילה שהוא נלקח ממוזיאון העתיקות…" והוא השתתק והניח למשקפיו העגולים להחליק על חוטמו.

באחת מפינות האולם ישבו טלפניות בשמלות ססגוניות והתקשרו לבתי-חולים בסביבה כדי להסדיר ביקור לשר המשטרה במחלקות הילדים לקראת יום הבחירות הקרב ובא. "כבוד השר מאוד עסוק, רק בשעות הלילה המאוחרות הוא יתפנה לבוא ולהצטלם עם הילדים המאושפזים," אמרה אחת הטלפניות והמתינה לתשובה מעבר לקו, ואחר-כך הרעימה בקולה, "שום דבר לא יקרה לילדים החולים אם תעירו אותם באמצע הלילה לכבוד ראש הממשלה הבא שלנו!!!"

לשמע הדברים הקשים הזרים כל-כך לאוזניו, ולמראה מכשירי טלפון-החוגה המיושנים, קימט אמיל הקטן את מצחו החיוור, ופתאום קפץ ממקומו בבהלה. ברנש מעונב, שבדל סיגר תקוע בזווית שפתיו האדומות, נפנה אליו בכעס וקרא בגסות-רוח, "הֵיי, ילד, מה אתה עושה פה? איך הגעת לכאן בכלל?"

ואמיל, ששאל את עצמו את אותה שאלה, קפא שוב על מקומו ותהה אם אכן אליו הופנו הדברים האלה. וכאשר הסבו שאר הנוכחים את ראשם כאיש אחד והביטו אליו במבט צונן תוהה, מיהר לברוח כל עוד נפשו בו. הוא פתח את דלת הכניסה הגדולה וירד בריצה במדרגות. שלט צהוב מבריק התנוסס על הדלת שמאחוריו:

מעון שר המשטרה