"Boats of the Glen Carrig" היא סיפור שמספר יורד ים בשם ג'ון ווינטרסטרו לבנו ג'יימס על הרפתקה שאליה נקלע במהלך מסע ימי לאחר ש"גלן קריג", ספינתו, טבעה כתוצאה מפגיעה בסלע. העלילה מתרחשת במאה השמונה-עשרה, ולשם כך טורח המחבר להשתמש בשפה של אותה תקופה.
הספר מתאר את קורות צוות האוניה שעלתה על שרטון. אחרי שיט בספינות ההצלה מוצאים אנשי הצוות מקלט באי שנמצא בים סרגאסו, בצפון האוקיינוס השקט. עוד לפני הגעתם לאי הם נתקלים בלא מעט סכנות, ומבחינים בדרך לשם, וגם על האי, כמה פעמים בספינות נטושות. בעוד זמן קצר הם יבינו לבד למה לא כדאי להיכנס אליהן.
באי עצמו מתרחשים דברים מוזרים מאוד: אנשי הצוות שומעים קולות מסתוריים אך לא מצליחים לאתר מנין אלו מגיעים, ומגלים עצים שעל גזעיהם חרותות פנים אנושיות. לא עובר זמן רב, והצוות מוצא את עצמו מתמודד עם שלל היצורים המאכלסים את האי, מפלצות שהביטוי "לבקראפטיאניות" הוא התיאור המתאים להן ביותר. אחת מהן, למשל, היא מעין שילוב דוחה בין אדם לחילזון, והיא מגיעה יחד עם חברותיה בנחיל. הן, אגב, די אגרסיביות. מובן שלא כל אנשי הצוות ישרדו את ההרפתקה.
מחבר הספר, וויליאם הופ הודג'סון (William Hope Hodgson), הוא סופר נשכח של פנטסיה אפלה. למעשה, ספר זה מזכיר במקצת את "האי של ד"ר מורו" שכתב ה"ג וולס, אך את ספרו של וולס ממשיכים להדפיס ועושים ממנו סרטים, ואילו ספרו של הודג'סון נשכח. למרות זאת, בתקופתו, תחילת המאה הקודמת, הוא היה מהסופרים הבולטים בז'אנר והשפעתו על סופרים ניכרת עד היום.
הודג'סון, שהיה ימאי בעברו – דבר הניכר בתיאורי הווי החיים של יורדי הים – הרבה לכתוב על הים ועל הרפתקאות מסעירות. בין אלה נכללו היתקלויות בישויות ובתופעות על טבעיות, שנקרו בדרך גיבורי סיפוריו. כך גם בספר זה, שנראה כשילוב בין סיפור אימה לבין ספרי המסעות וההרפתקאות של המאה התשע עשרה, כ"אי המטמון", "מובי דיק", "רובינזון קרוזו" ודומיהם. "Boats of the Glen Carrig" נכתב בשנת 1907, כשעוד ניתן היה להאמין בקיומם של מקומות לא מוכרים בעולם, ולכן יכלו סופרי אותם ימים למקם את הרפתקאותיהם בעולמנו. אילו הספר היה נכתב בתקופה מאוחרת יותר, סביר להניח שהעלילה היתה מתרחשת בעולם אחר.
עלילת הספר, שאינה מתוחכמת במיוחד, היא בעיקר תיאור ניסיונות ההישרדות של צוות האוניה שטבעה והסכנות שאיתן הם נאלצים להתמודד. כאשר נתקלות הדמויות בסכנה הן מגיבות אליה פיזית, והישרדותן תלויה בכושרן וביכולתן להיאבק. הודג'סון יכול היה לבחור בדרך הקלה ולהשתמש ביצורים מיתולוגיים, כפי שעושים סופרי פנטסיה רבים, אך לא – הוא בחר להמציא את מפלצותיו בעצמו. גם פילוסופיה של ממש או מסרים מפורשים תתקשו למצוא בספר, אבל הודג'סון בונה היטב את המתח ואווירת "משהו מאוד לא בסדר פה". לכל אורך קריאת הספר הקצר, 120 עמודים אורכו, הקורא רק מצפה לדבר הבא ש"ייפול" על הצוות האבוד באי.
זהו ספרו הראשון של הודג'סון, שכתב עוד שלושה ספרים ושלל סיפורים קצרים, אך רוב הקוראים אינם מחשיבים אותו כספרו הטוב ביותר. למרות זאת, לאחר קריאת שלושת ספריו האחרים, אני יכול לומר ש-"Boats of the Glen Carrig" לא נופל מהם. בנוסף, ספר זה היה ממקורות ההשראה ל"הצלקת" של צ'יינה מיוויל ויכול להאיר אותו באור חדש.
מעניין במיוחד לקרוא היום ספר שמזכיר את סגנונו של לבקראפט, אך נכתב לפני תקופתו. הספר לא תורגם לעברית (וסביר להניח שלא יתורגם אי פעם), והאנגלית בו קשה מאוד וארכאית במכוון. קוראים רבים, אפילו דוברי אנגלית כשפת אם, התייאשו ממנו וזנחו את הקריאה באמצע. לדעתי זה חבל, מכיוון שהספר טוב בהחלט, מעניין ומותח, ואין מתחרים רבים לדמיונו של הודג'סון. אני ממליץ עליו בחום.