אין ספק שעלילה היא מרכיב חיוני בכל ספר. את איכותה ניתן לחלק, בגסות, לארבע דרגות שונות.
העלילות הטובות ביותר הן עלילות בנויות היטב, עם דמויות אמינות ובעלות מניעים ורקע מבוססים, שמאפשרים לקורא הנבון לנסות ולנחש את השתלשלות האירועים, ובכל זאת מפתיעות מפעם לפעם את הקורא בתפניות אמינות אך בלתי צפויות. כך, למשל, עושה ג'ורג' ר"ר מרטין ב"שיר של אש ושל קרח".
העלילות מהדרגה השניה כתובות ובנויות היטב, יש בהן דמויות אמינות ובעלות מניעים ורקע שמאפשרים לקורא הנבון לנסות ולנחש את הבאות, אך ללא הפתעות משמעותיות.
בדרגה השלישית, ופה כבר מתחילות הבעיות, יש עלילות צפויות, בלי השקעה מיוחדת בדמויות, שמאפשרות לקורא לנבא בקלות רבה מאוד, בלי התלבטויות או ניחושים, לאן יובילו אותו ההתרחשויות. פה ושם ניתן למצוא ספרים מסוג זה שבכל זאת יצדיקו את קריאתם, בזכות סגנונם היחודי – ה"איך" חשוב בהם יותר מה"מה". אך ספרים כגון אלה הם חריגים.
הדרגה הרביעית מציגה עלילות כל-כך שגויות, גרועות, מופרכות ומטופשות, עם דמויות חסרות עומק או רקע או מניעים, עד כדי כך שלא משנה מה יעשה הקורא, בשום פנים ואופן הוא לא יוכל לנחש מה יקרה בהן.
זה בדיוק המקרה ב"התולעת" מאת ירון שמש.
בביקורת על ספר ראוי לכתוב משהו על העלילה שלו. במקרה הנוכחי המשימה קשה במיוחד. עלילת הספר כל-כך מופרכת, מוזרה ולא ברורה, עד שגם אחרי שגמרתי לקרוא אותו, אני לא בטוחה באמת מה קרה שם. לטובת הקוראים, אנסה לשחזר.
אבי (אין שם משפחה. אין גיל. אין מצב משפחתי, או שום מידע בסיסי אחר לאפיון הדמות), עובד בחברה כלשהי, במשרה כלשהי. בזמן נסיעת עסקים רגילה לארה"ב הוא נחטף על-ידי ה"ארגון" – התארגנות חשאית ששמה לעצמה למטרה להגן על העולם מנשק עתידי שמידע על אודותיו עלול להישלח מהעתיד (?) ולחולל נזק רב. ה"ארגון" מרשים מאוד את אבי בכך שהוא מפגיש אותו עם "הנשיא" (ישראלי, ככל הנראה) שנרצח, כביכול, כמה שנים קודם לכן. או שלא. אבי מצטרף "לארגון", ונשלח למשימה לא ברורה כלשהי, שהשלב הראשון שלה דורש זכיה שלו בפרס נובל למתמטיקה. אין לי בעיה עם זה שהכותב המציא פרס נובל במתמטיקה לצורך קידום העלילה והסיפור, אך לזכיה בפרס אין שום חשיבות עלילתית. בכלל. "הארגון" טוען שיש צורך לקדם את מעמדו של אבי בקהילת המדענים הבין-לאומית (למה? הארגון, הרי, הוא ארגון חשאי) אך בפועל שום דבר לא באמת קורה אחרי זכייתו. למה לחשוף אדם שלטענת הארגון יהיה הכוכב העולה והנחוץ והמושלם כל כך לתפקיד (לא שיש פירוט או הסבר למה הוא כזה) למצלמות ולתקשורת?
ככה.
נשמע מופרך?
רגע. זו רק ההתחלה.
אין צורך שאמשיך ואפרט את כל החורים, השגיאות, חוסר ההגיון, הסתירות הלוגיות, העובדות הנעלמות (והמופיעות), הדיאלוגים המלאכותיים והמגוחכים, הניסוחים המרגיזים, חוסר האמינות, חוסר העקביות והקשקושים הפטריוטיים בשקל. די אם אניח לכם לדמיין את גודל האימה, ואני מבטיחה שזה הרבה יותר גרוע מכפי שאתם מסוגלים להעלות בדמיונכם. לא אוסיף גם אף מילה על תיאוריות הקונספירציה המגוחכות (והרי תיאוריות קונספירציה הן דבר מגוחך מלכתחילה) שהסופר מעלה. לא אפרט גם על חוסר הקשר המדהים בין שם הספר לבין המתרחש בו. אף לא מילה אחת.
"התולעת" הוא המחשה מפליאה לאמרה "תפסת מרובה, לא תפסת". מרוב מאמץ ליצור דמות "סופרמנית", גיבור שיהיה גם אקדמאי משכיל, גם איש עסקים, גם צלף לשעבר בצבא וגם אדם בעל מוסר עצמי גבוה, יצאה לירון שמש דמות שטחית, מגוחכת, שנסחפת בזרם האירועים בלי ליזום דבר וחצי דבר… עד שפתאום הוא מתעשת ותופס פיקוד – לא, לא על הדברים החשובים, חלילה, אלא על שטויות, בלי מחשבה או הגיון ובלי שום סיבה או מניע. אין שם אפילו "התעצבנתי נורא, ולכן החלטתי לעשות משהו". ואז הוא שוב הופך להיות פסיבי ונסחף מחדש בזרם האירועים. בדרך הוא גם מספיק להחליף נאמנויות ולצאת כנגד "הארגון" (לא, לארגון הזה אין שם. השתגעתם?). משום מה.
תפסת מרובה לא תפסת, גם בנוגע לדמויות – הן רבות מדי, וכולן דקות כנייר. אפילו לא קרטון. טוב היה עושה שמש לו היה מצמצם במעט את ארסנל הדמויות שלו, ומחליף אותו בקורטוב של עומק. טיפה, לא הרבה. אפילו שם משפחה אחד או שניים היו עושים רק טוב. לאחת הדמויות המשניות יש רקע וסיפור (אפילו יותר מאשר לגיבור הספר), אבל גם שם הסיפור לא מסביר את המניעים. זה סתם סיפור, תירוץ לתיאוריית קונספירציה כלשהי, ואולי הסבר שבא להצדיק את קיומו של "ערבי טוב" בספר.
שוב ושוב צצות בספר דמויות, ונעלמות וחוזרות והולכות ואין לקורא מושג מה קרה להן או למה. הסופר מפזר שמות על ימין ועל שמאל, אבל אין להם שום חשיבות. הוא אמנם הצליח להכניס את שמות אשתו ושני בניו, וזה נורא חמוד מצדו, אבל אין לזה שום משמעות. רק הפרחת שמות באוויר.
תפסת מרובה לא תפסת, מבחינה רעיונית – ירון שמש ניסה לדחוף שלל רעיונות והקשרים לתוך פחות ממאתיים עמודי ספר: תנ"ך, שואה, יחסי יהודים-ערבים, אל-קעידה, מגדלי התאומים, אלוהים, קונספירציות על ימין ועל שמאל, בכל מקום, ואפילו, כן-כן, מטאור.
נו, באמת.
הספר סובל מבעיות רבות. ראשית, ניכר בו חוסר תשומת לב לפרטים שהיו נפתרים בעריכה הפשוטה ביותר. למשל, בעמוד 16 נכתב "איני יודע כמה שעות הייתי מחוסר הכרה", אבל לאחר שהגיבור מתעורר מחוסר ההכרה הזה, הוא חוזר לשכב, והפיסקה הבאה נפתחת במשפט "לאחר כשעתיים נוספות של שינה". זה לא חור בעלילה, זה סתם חוסר בתשומת-לב. גם מעבר לפרטים עצמם, "משום מה" הוא המוטיב החוזר הבולט ביותר בעלילה: אין סיבה ומסובב, אין מניעים, אין הסברים. דברים פשוט מתרחשים, והגיבור נסחף בזרם בלי לדעת למה, איך, מי, מה, או מה קורה. "משום מה" הוא יודע שאסור לו להישבר בחקירה, ו"משום מה" הוא יודע איפה הוא – ובה בעת לא טורח לגלות את זה לקורא, וגם לא לספר מי באמת חטף אותו ולמה. ו"משום מה" הוא נחלץ ומגיע למקום לא ידוע. ופתאום גם צריכים אותו לאיזו עבודה ש'אף אחד אחר לא יכול לעשות'!
הרשלנות ניכרת גם בתיאורי הרקע והמקומות – או בהעדרם. בעמוד 24 הגיבור אוכל ארוחת ערב "שהמושג 'לאניני טעם' לא הספיק כדי לתאר אותה" (אז הוא לא טרח), בעמוד 9 הוא פוגש "אישה בעלת מראה אסיאתי" (קטנה, גדולה, שמנה, רזה – הקורא לא יכול לדעת. אסיאתית זה סקסי, ומסתבר שזה מספיק), ואפילו הזמן בספר חמקמק – כמעט אף פעם לא ניתן לדעת כמה זמן עבר, או עובר, במהלכו. בתחילת הספר מסדרים לאבי (איך?) חופשה של שבועיים מעבודתו – אבל אחרי זה אין כבר כמעט שום אזכור של זמן, פרט לציון מקרי של היום בשבוע. כשמישהו מבקש קפה, או מציע למישהו אחר קפה, הקפה מגיע כבר באותה שורה. מי הכין אותו, כמה זמן עבר, איך הקפה הגיע, האם הוא טוב או רע – כלום.
לקינוח, כנראה כדי להגביר את סבלו של הקורא, משובצים בספר קטעים בגופן נטוי ובלתי קריא להפליא, מעין קטעי-קישור שכנראה שאמורים להוסיף תוכן לסיפור. גם הם חסרי הגיון, לוקים בכל פגמי העלילה העיקרית – ומיותרים לחלוטין.
"התולעת" אינו ספר ארוך – פחות ממאתיים עמודים בסך הכל. זה לא בהכרח טוב – אילו היתה מושקעת בו יותר מחשבה אולי יכול היה להפוך לספר נסבל ומובן יותר. יתכן שעם המון עבודה, תיקונים וחבטות בסופר, תסריטאי מוצלח ובמאי-אקשן מוכשר במיוחד היו מצליחים להפוך את הספר לסרט אקשן מטופש וחביב, מסוג הסרטים שאליהם נכנסים בקיץ כדי ליהנות משעתיים חסרות מחשבה באולם ממוזג. אך אפילו כסרט אקשן, העבודה הנדרשת כדי לתקן את כל הפגמים בספר ולהכנסת הגיון כלשהו פשוט רבה מדי. בפועל לא מדובר בסרט קיץ, אלא בספר גרוע במיוחד. המאמץ שידרש כדי להפוך אותו לסרט סביר, או לספר בינוני, פשוט לא שווה את הטרחה.
נו, טוב. לפחות העטיפה יפה.
טוב שיש אנשים שהמשימה שלהם בחיים היא להוריד לי ספרים מרשימת הקריאה הבמילא ארוכה מדי שלי.