בשנת 2056 מלחמת העולם השלישית מתקרבת והולכת. כוכבת התיאטרון מִיה שוורץ מקדימה תרופה למכה ובונה מקלט אטומי לה ולחבריה. אחרי האסון מיה וקומץ ידידיה קמים לעשות מעשה ומקימים את "מדינת מיה", האוטופיה האולטימטיבית, ומקווים שבבוא היום תשלוט בה ג'ג'ינה, נכדתה הקטינה של מיה שתוכשר לתפקיד מגיל רך. אלה, בקצרה, יסודות העלילה של צלילות הערפל, ספרה החדש של גלי צבי-ויס.
אוטופיה, לרוע המזל, היא דבר מסוכן. בראש ובראשונה היא מסוכנת עבור הכותב אותה. קל מאוד ליפול לקלישאות ולקווי עלילה בלתי סבירים בכתיבת אוטופיות, וצלילות הערפל נופל בדיוק כאן. אחת הבעיות הניכרות בספר היא העובדה שקשה לכתוב ספרות בדיונית אמינה. הדבר הראשון הנחוץ לכך הוא מציאות מורכבת ואמינה, חרף הנחות היסוד החורגות במידה קיצונית מן העולם הריאליסטי המוכר לנו. לשם יצירת מציאות אמינה כגון זו יש צורך בתחקיר מעמיק, בחשיבה על כל רובדי המציאות, ובראש ובראשונה בהגיון. כל אלה נעדרים מהספר כמעט לחלוטין.
צבי-ויס, כך נראה, כתבה את ספרה בארץ "לא יודעת". היא לא יודעת איפה הוא מתרחש, לא מכירה את מאפייניו, אך יודעת לאן היא רוצה שהוא ילך. לרוע המזל, לא מספיק לשבור את כל המסגרות הקיימות דרך מלחמת עולם שלישית. גם לעולם שאחרי המלחמה חייבת להיות היסטוריה, שרידים של הפוליטיקה ה"ישנה", מבנים כלכליים מורכבים ועוד. בפועל, עלילת הספר מתרחשת בשומקום. מהבחינה המדינית הספר מאזכר אי-אלו מדינות אמיתיות ומדינה אחת בעלת השם המופרך "פרוצקיסטאן", שממנה תצמח מלחמת העולם שתשמיד את כל המדינות הקיימות. תרחיש הגיוני שיביא לאותה מלחמה הרסנית? תלאות איחוי השברים אחרי המלחמה, מאבק בנזקי הקרינה, במחלות, ברעב? נאדה, גורנישט. נדמה שבדרך פלא הצליחה המלחמה למוטט לגמרי את מערכות השלטון בכל העולם, אך לא להרוס באותה הצלחה טוטאלית גם את המערכות הכלכליות והחברתיות האחרות.
הבעיה אינה רק בשורשים המדיניים של המציאות שיצרה הסופרת. למקום שבו מתרחש הסיפור אין כל מאפיינים – אין לו כמעט נוף, אין היסטוריה ואין אפילו מציאות עקבית. חוסר העקביות הזה מתבטא, למשל, בשמות הדמויות – ערבוביה חסרת הגיון בין שמות ישראליים מובהקים כגון שאול, שמות בעלי צליל בריטי או אמריקאי מובהק כגון דוריס, סר אקשטר (!) או דן ריצ'רדסון, הכלאות בין שני הסוגים (מִיה שוורץ) וכמובן שמה הבדוי בעליל של ג'ג'ינה.
אם ניתן להניח שבחירת השמות האקלקטית והמציאות חסרת הפנים היתה בחירה מכוונת, אולי מתוך נסיון כושל ליצור מציאות סוריאליסטית ולנתק אותה מההקשר המיידי, מטרידה תחושת ה"לא יודעת" הרבה יותר כשמגיעים אל ההגיון הפנימי של העלילה ושל העולם. למדינה שמִיה מקימה אין מערכת כלכלית אמינה, וכל המערכת השלטונית שבה מופרכת מהיסוד. אותן פרכות קיימות אפילו במדע עצמו. ההיפנוזה, מסתבר, הופכת לפתע פתאום בעתיד האוטופי-דיסטופי של הספר לפתרון פלא לכל בעיות העולם, ואילו הפיזיקה של "המימד הרביעי" מתגלה בו משום מה כתחום המתקדם והמסובך ביותר של המדע המודרני, אף על פי שכבר כיום לא ניתן לדבר על מתמטיקה גבוהה ופיזיקה מתקדמת בלי לעסוק במשוואות של N ממדים ובדברים שצבי-ויס לא העלתה ככל הנראה בדמיונה הפרוע ביותר.
התחושה העיקרית שחלחלה אלי בזמן קריאת הספר היתה תחושה של רשלנות ושל זלזול. תחקיר, למשל – לא נראה שהסופרת עשתה תחקיר כלשהו על התחומים המדעיים או הרעיוניים המופיעים בספר, הן במדעים המדויקים והן בפסיכולוגיה, תחום שהספר מתיימר להשתמש בו לשם בניית אותה מדינה אוטופית. בפועל ניכר שלצבי-ויס אין שום רקע בפסיכולוגיה חברתית, ושהשימוש שלה ב"היפנוזה" מנותק לחלוטין מכל הידוע לנו על מה שניתן ולא ניתן לעשות בעזרתה. ולא רק זה. חוסר ההקפדה, כאמור, בולט גם במציאות חסרת העקביות של הספר, ולכך חובה להוסיף גם את העריכה הספרותית הרשלנית להחריד לה זכה הספר ואפילו את העריכה הלשונית הלקויה. הספר, ובמיוחד הדיאלוגים שבו, הוא סלט כמעט בלתי נסבל של משלבים שיוצרים שפה מלאכותית ומצועצעת, ערבוביה מזויפת ולא אמינה של שפה גבוהה ונמוכה. אנשים פשוט לא מדברים ככה.
הדש האחורי של צלילות הערפל מבטיח "תרחיש אפוקליפטי מוחשי דרך חוויה תלת-ממדית מרתקת ומסתורית". הבטחה זו נכזבת. כדי שיהיה מוחשי, ה"תרחיש" צריך להיות עקבי, אמין ולספר על בני אדם אמיתיים. אף אחד מאלה לא קיים בספר, ועל אחת כמה וכמה אותה "תלת-ממדיות" שמובטחת על כריכתו. אדרבה, לספר אין שום רבדים, אלא הכל מצוי בו על פני השטח. לדמויות אין מניעים סמויים והרעיונות מוסברים במפורש כאילו הסופרת חששה שמא הקוראים יצטרכו להתאמץ כדי להבין את כוונותיה. כתוצאה מכך אנו מקבלים ספר שבו אין שום עומק לדמויות, לעולם או לרעיונות.
צלילות הערפל יכול היה להיות ספר לא רע אילו הסופרת וההוצאה לאור היו מתייחסים אליו ברצינות הראויה. מתחת לפני השטח חבויים בו היסודות הנחוצים לסיפור טוב, עם רעיונות מד"ביים בעלי פוטנציאל ועיסוק מבטיח בהתמודדותה של נערה עם התפקיד המשיחי שנועד לה מינקות ובאפשרות קיומה של אוטופיה אמיתית. הרישול בכתיבה, בתחקיר, בבניית הדמויות ובעריכה לא מאפשר את מימוש הפוטנציאל הטמון בספר. חבל.
משום מה, לקראת סוף הביקורת נזכרתי בסרט Doom. הוא דומה למה שתיארת בביקורת על 'צלילות הערפל'. גם Doom, אם תוריד את השם שלו, את כל הבלגן, את האווירה המעט מגוכחת, את הפעולה הדחוסה והניסיון להחדיר הומור קלוש… אחרי כל זה, יש לך דווקא סיפור מעניין שם שלא פיתחו אותו רבע ממה שהיו צריכים.
לא מזמן קיבלתי במתנה ספר חדש של הסופרת המוזכרת "שושן צחור" שהיה מעולה בעיניי, הסתקרנתי ורכשתי ספר נוסף שלה "צלילות הערפל". יכול להיות שיש מעט צדק בדבריך והתחקיר לא היה מספיק מעמיק, אני לא בדיוק בקיאה בנושא. אבל אני חייבת לציין שהקריאה בספר זה גרמה לי לחשוב על הרבה דברים. ובעיקר החלק השלישי סחף אותי. יכולתי לראות את הסרט מול עיניי. בחלק הראשון מעט התקשיתי כי היה פילוסופי, אבל לאט לאט דברים התחברו לי, ובאופן כללי דווקא מאוד נהניתי. אין ספק שסיפרה החדש "שושן צחור" סחף אותי הרבה יותר מהרגע הראשון ועד סופו.
לתשומת לב הקוראים – תגובה זו נכתבה כנראה על-ידי יחצ"ן.
המערכת
איך הפכת את הספר לבדיוני, אינני יודע.
נדמה כי התסכול שלך על חוסר יכולת להיות סופר, גבר מאוד.
שנאמר, מבקר ספרותי הוא סופר גרוע.
רחמים.
אההה
ואל תשכח לכתוב בתגובה שלך שתגובה זו נכתבה כנראה על ידי יחצ"ן!
* תגובה זו כנראה לא נכתבה על ידי יחצ"ן. או שכן. מה שבטוח, זה מוכחש.
המערכת.
דווקא די ברור איך הוא הפך את הספר לבדיוני. הנה ציטוט המשפט הראשון מהביקורת: "בשנת 2056 מלחמת העולם השלישית מתקרבת והולכת". זה מספיק כדי להפוך את הספר למדע בדיוני.
ותגובות מהסוג שלך נכתבות גם על ידי חברים/מכרים/קרובים של הכותבים, לא רק על ידי יחצ"נים.
אה, ונפלת בכשל לוגי חמור, רחמים. תקיפת הטוען במקום תקיפת הטיעון. אם אתה סבור שיש דברים לא נכונים בביקורת, אתה יכול לפרט אותם בתגובה שלך. אבל לתקוף את מי שכתב את הביקורת לא מחליש במאומה את מה שהוא כתב.
אה, ולא צריך להיות סופר כדי לבקר ספר. זה כל העניין, ספרים נכתבים עבור הקוראים ולא עבור סופרים אחרים.
וואו, יעל, כמה שאת משקיעה בתשובה לתגובה עילגת ומטופשת.
את מכירה אותי, ורד, משקיעה תמיד!