כתובת

האש בערה מעליו, הוא גישש קדימה בבוץ. מטפס מעל גופות החיילים. הרעש היה אדיר ועור התוף שלו בער בכאב. זה היה שונה. שונה מאד מבעבר. אז המלחמות היו עניין מנומס. שתי שורות מתקדמות זו מול זו בשעה שנקבעה מראש. הרבה הרוגים אבל פחות רעש. יד תפסה בקרסול רגלו. והוא בעט והשתחרר. החייל לו הייתה שייכת היד גנח בכאב ואז נדם, מת מפצעיו ללא שזכה למחילה מעובר האורח. הוא הצטמרר מעט והמשיך להתקדם בתעלה, נזכר לרגע במלחמות ישנות יותר ועקובות מדם. ישנות יותר מהמלחמות המנומסות, ישנות יותר ממסעות קטל, ביזה ואונס. ישנות יותר משפה או מכתב. המלחמות שהן מהות האנושות אלו שהיו מורכבות מזעם, חמה וטירוף. הוא היה בכולם, מופיע לרגע קט ועושה את אשר נגזר עליו.

רימון התפוצץ מספר מטרים מאחוריו. והוא מיהר מאחורי עיקול בחפירה ממשיך בדרכו. מחפש את הקיר הקטן אליו דרכו הייתה מיועדת. הוא מצא את הקיר ליד שני חיילים מתים. אחד מהם נשען על המקלע, מוחו שפוך על פני הרצפה, אך גופו נח כאילו בשלווה. שלווה שעובר האורח התגעגע אליה. הוא חיטט חפציו של החייל והוציא מתוך צרור שהיה מונח על הרצפה, קופסה פח קטנה של משחת נעליים. כמו כל דבר אחר על רצפת עמדת המקלע גם הקופסא הייתה מכוסה בדם. הוא ניגב את הדם מהקופסא בשרוולו עד שמכסה הקופסה הפסיק להחליק מתחת לאצבעותיו. הוא פתח את הקופסה וגילה שלא נותר הרבה ממשחת הנעליים. הוא גישש את דרכו אל הקיר לצד המקלע. הנקודה היחידה בחדר שנותרה באופן מפתיע נקייה מדם. הוא מרח באצבעו תערובת של דם ומשחת נעליים שחורה על הקיר. כשסיים התרחק אחורה מעט והביט בעבודתו בגאווה 'קילרוי היה פה!'. האותיות השחורות על קיר הבטון החשוף הביטו בו חזרה. הוא הסתובב ועזב. דקות מעטות לאחר מכן העמדה כולה הושמדה על ידי פצצה ששרקה את דרכה ממטוס גרמני חולף.

הוא שמע אגדות אורבניות שונות. חלק סיפרו על רוחו של חייל. אחרות סיפרו על קצין ימייה אמריקני שכתב את הכתובת על מספנות אותם בדק. אם היה לו חוש הומור בוודאי היה משועשע. סיפורים כאלו לא יכלו להסביר כתובות עתיקות יותר. כתובות באשורית ליד עתיקות מקדש ישן. רונות חקוקות בגזע עץ ליד שרידיו של כפר שזכה לביקור מהספנים העזים שבצפון. סלע ענק שעומד במרכזו של שדה קטל קדום,עליו נחרט בסכין לפני עידנים אין ספור, משפט אחד.

הוא עשה את אשר נגזר עליו מתחילת היקום. והוא ימשיך עד ליום בו לא תהיה עוד מלחמה. היום בו העולם יחדל. ביום בו כדור הארץ יעלה בפטרייה השמיימה. הוא יניח אבנים גדולות על הירח. כך שכל מי שיהיה טיפש דיו על מנת להתקרב לכוכב הרדיואקטיבי יוכל לראות שהוא היה שם קודם.

הוא חלף בין השנים אחורה אל מלחמות שבטים אפריקאיים. וקדימה אל קרבות בהן נלחמו שכירי החרב של תאגידים אסייתים שונים.

הוא חזר לאזור המזרח התיכון כמו פעמים רבות בעבר והגשים את עצמו בוואדי קטן. הוא היה לבוש חאקי כמו כל שאר החיילים שהסתובבו סביבו, נחים לקראת ההיתקלות הבאה. כובשים כפר ועוד כפר בדרכם ליעד. הוא נע ביניהם כמו חתול בין עצי יער. לא נוגע באף אחד, אך מתקדם בנחישות קדימה. הוא עצר בצילה של תחנת המים. חייל אחד שכב בצל וניסה להשלים את שינת הצהרים למרות ניסיונותיהם של מספר יתושים חולפים להפריע לו. המשאבות לא עבדו כרגע. בעיה לאורך ציר המים כנראה. או חשש שהאויב ירעיל את הנוזלים שעושים את דרכם אל העיר העתיקה במעלה ההרים. הוא עצר, נשען על הקיר והמתין.

חייל עבר נושא מספר פחיות צבע. הוא עצר לנוח לרגע, והוריד את פחיות הצבע לקרקע. הוא החל מנער את זרועותיו, מנסה להיפטר מהכאב שמקורו למעשה בלחימה בלתי פוסקת ולילות חסרי שינה. החייל הרים את הפחיות והתקדם לעבר מרכז המפקדה. הוא לא שם לב ששכח פחית קטנה אחת של צבע שחור על הדרך.

ההמתנה הסתיימה.

הפחית ניצבת בשמש הצהרים ומחכה. מחזירה ניצוצות אור אל השמש הבוהקת. היא נאספת בתנועה חלקה לידו של קילרוי, והוא צועד אל עבר קיר התחנה במהירות. מקל קטן משמש אותו למברשת והוא כותב קצת מעל לראשו של החייל הישן את שכתב אלפי פעמים בעבר 'קילרוי היה פה!' הוא מניח את פחית הצבע על הקרקע ומתרחק מעט על מנת להביט במעשי ידיו. לראשונה בימי חייו הארוכים משהו לא בסדר. אין זה סימן הפיסוק. אף לא קווי הכתב שכל גרפולוג היה מוצא בהם מספיק חומר להעסיקו שנים. הכל נראה לכאורה כרגיל, הכל נראה בסדר. רק שלא.

הוא מתיישב על הדרך היכן שאסף את פחית הצבע. יושב בשמש הקופחת ומביט בקיר תחנת המים. החייל הישן מתעורר לרגע מזמזום חרק באוזנו. הוא מביט בקילרוי היושב מהורהר על הדרך וחוזר לישון. מעליו הכתובת מתחילה לדהות לאט ,לאט. השחור הופך לאפור והאפור נמוג לחלוטין. קילרוי מביט בכתובת בריכוז, דואג שלא יישאר לה סימן. לאחר מכן הוא קם וניגש שוב אל הקיר, מרים בתנועה עייפה את פחית הצבע אל תוך ידו, וכותב את אשר יש לכתוב.

כשסיים הניח את פחית הצבע ליד החייל הישן. והתרחק על מנת להביט בכתובת. זה היה נכון, הוא ידע זאת. כשם שידע לאן עליו להגיע בכל פעם.כשם שידע מאיפה יגיע הצבע לידיו. אך אם זאת הוא לא יכל להימנע מהתחושה המוזרה בעת שהביט בכתובת השחורה. כאילו משהו יצא מאיזון. ואם זאת ניצב בשיווי משקל בלתי קיים. כמו ציור מורכב של אשר שראה פעם.

הוא רוצה להמשיך ולהתבונן, לנסות להבין את שקורה. אך אין זמן, באירופה התרחשו קרבות בזמן זה או אחר ולו יש תפקיד למלא. הוא נמוג לתוך רוח הצהרים מביט נבוך ומבולבל אל הכתובת השחורה והחייל הישן למרגלותיה. מאוחר יותר החייל יתעורר לקול צעקות מפקדו. הוא אפילו לא ינסה להמציא תירוץ. ישנם דברים אשר חבל לבזבז עליהם כוחות. אחרי הכל למי עוד יש סיבה לכתוב על הקיר באותיות שחורות וגדולות 'ברוך ג'מילי 48'?