היינו חמישה – מלווין, קלווין, המפקד, ישעיהו האידיוט ואנוכי. המפקד פיקד, מלווין וקלווין היו רובאים, אני התעסקתי בניווט וישעיהו עלוב הנפש היה המאגיסט, זאת אומרת – הוא סחב את מכונת הזמן.
"שימו לב", אמר המפקד. "זה פשוט מאד. אנחנו מגיעים למקום – זה אמור להיות גבעה או הר קטן או משהו – יש שם כמה אנשים צלובים. אנחנו מגיעים לטווח – מה הטווח?"
"חמישה מטרים!" אמר האויל.
"יפה. חמישה מטרים. כולנו עומדים בתוך הטווח, וגם הצלובים, ואז ישעיהו מפעיל את המפסק בטחון, כן?"
"כנהמפקד!"
"יפה. מל וקל שומרים שלא יהיו בעיות עם המקומיים, ומר שפינוזה מביא אותנו למקום הנכון, כן?"
"המפקד", אמרתי. "לא כדאי להביא מומחה לעניינים האלה? אני סתם…"
"שפינוזה!"
"כנהמפקד!"
"יפה. לא צריכה להיות שום בעיה. מסע בזמן עובד על פי נקודות ציון רגשיות. כמה שיותר אנשים שאכפת להם – ככה יותר קל להתאכן. עכשיו תסביר לי איזו בעיה צריכה להיות לנו להכנס בדיוק על הצליבה של ישו ה. המשיח?"
"המפקד…"
"יפה. אם כך – לעבודה".
בטח לא צריכה להיות בעיה. בטח.
הדבר הראשון שאנחנו רואים, כשאנחנו נוחתים על גג של בית, הוא עיר ענקית המקיפה אותנו.
"המפקד", אמרתי, "זה לא נראה כמו גולגלתא".
"איך אתה יודע?"
"למיטב זכרוני המיקום המדויק היה מחוץ לעיר. גם העיר הזאת נראית… משהו לא…"
"ישעיהו, מה אומר המד-אמפתיה?"
"ארבע-אפס-שבע".
"מה זה אומר?"
"הרבה מאד".
"יפה. אנחנו במקום הנכון. מל, קל – תארגנו סולם ונרד מכאן".
"כנהמפקד".
ירדנו.
הדבר היפה בתרגם אוניברסלי הוא זה: המכשיר יתרגם, בסופו של דבר, כמעט כל שפה אנושית הגיונית. מה שכן – הוא לא יוכל להגיד לך מהי אותה שפה. הוא גם קשה מאד לכיוונון.
"רביכת תרד, חרזיז או סריס, קפיש?!"
לא טוב.
"מעליש, יא אבני! ח'יר ח'ררר ח'ררררר".
"שפינוזה", אמר ישעיהו. "אכפת לך להפסיק עם זה?"
"איך בדיוק אתה רוצה למצוא את המקום? לווייני ניווט יהיו רק עוד אלפיים שנה".
"אנחנו קרובים מאד. מד האמפתיה…"
"שילך לעזאזל המכשיר המטומ…"
"שפינוזה!"
"כנהמפקד!"
"יפה".
בדרך למקום האירוע הספקתי לכוון את התרגם חלקית.
"אפנדי רעב? באקלווה בזול, רק היום!" וכן גם – "יתלו אותו כמו שמגיע לו!" ואפילו "מלך היהודים!" פה ושם. אני מודה שזה הרגיע אפילו אותי. אבל אז הגענו וראיתי, לזוועתי, שלא היו שם צלבים.
גם ישעיהו ראה. "המפקד", אמר וגיחך, "יכול להיות שכל הדת הנוצרית מבוססת על טעות?"
"נראה לי שלנו יש טעות", אמרתי. "אני לא רואה כאן חיילים רומאים".
"ומהיכן יודע אדוני איך חייל רומאי אמור להראות? טלויזיה, אולי?"
"החיילים האלה", אמר המפקד, "נראים לי רומאים מספיק. אני רואה שהם הולכים לתלות מישהו. מל, קל, פנו לנו דרך. ישעיהו – תתכונן להקפיץ אותנו חזרה. שפינוזה – שתוק".
"כנהמפקד!"
הקהל קפא על עמדו. מל וקל דאגו לכך, בעזרת משתקים ארוכי טווח. התקרבנו לעץ. חיילים קפואים נעצו בנו מבט זגוגי. הקרבן המיועד נראה, במבט מקרוב, ההיפך המושלם מדמותו המקובלת של המשיח מנצרת – שמן, חלקלק, לבוש היטב ועטור טבעות וצמידים.
"המפקד", אמרתי, "לא יכול להיות שזה האיש הנכון!"
המפקד עמד והרהר.
"זה חייב להיות הוא", אמר ישעיהו. "המכשיר לא היה מוביל אותנו אליו אחרת!"
"המכשיר שלך יכול, מצידי, ל…"
"שפינוזה!"
הקהל החל לגלות סמני הפשרה.
"אין לנו עוד הרבה זמן להיות כאן", אמר ישעיהו.
"שקט!"
אחד מחיילי המשמר החל לנוע מעט ולהמהם לעצמו.
"המפקד, אני מציע…" אמרתי.
"שתוק!"
ההפתעה על פני החייל לא מנעה ממנו להושיט יד לכידונו.
"מל, קל – טפלו בו".
קריאות מעורבות נשמעו מכוון הקהל המתעורר.
"אלוהי היהודים!" אמר התרגם בתגובה למשהו שקלט. מל וקל ניסו להשתיק את הקהל אך נתקלו בבעיית טווח. שומרים רבים התעוררו והחלו לזרוק כידונים לעברנו.
"המפקד! חייבים להסתלק מכאן! זה לא האיש הנכון!"
כידון רוטט ננעץ בשריון הגב שלי.
"נסיגה!" אמר המפקד, וישעיהו האידיוט לחץ על מפסק הבטחון.
ישבנו, מבואסים, בחדר התדריכים, כשהמפקד חזר מהשיחה הלא נעימה שלו עם גנרל זמנהוף.
"אתם יודעים מה הוא אמר לי?" שאל בזעם. "הוא אמר לי, ואני מצטט: 'שלחתי אתכם להביא את ישו – למה הבאתם לי את הפרסי המטומטם הזה?'"
"לא יכולנו לדעת…" אמר ישעיהו. היתה בו את ההגינות להשפיל מבט.
"אמרתי לך שזה לא הוא", חייכתי אליו ללא שמחה.
"שתוק, שפינוזה. ישעיהו – אמרתי 'נסיגה'! לא אמרתי לך ללחוץ על המפסק!"
"אבל חשבתי…"
"חשבת?! טוב. גם אני אחשוב עליך. הרבה. עכשיו, בכל אופן, אנחנו צריכים להחזיר את היצור הזה לפני שנגרום לאיזה פרדוקס".
"כנהמפקד".
החזנו אותו. נחתנו בערך חמש דקות, בזמן מקומי, לאחר שעזבנו. זה לא היה קשה, מה עוד שישעיהו סתם את פיו במשך כל ההעברה. הנחנו אותו ליד העץ, ונסוגנו על מנת לאפשר לשומרים ולחיילים להשלים את התלייה. הקהל שאג והריע, אלא שלי לא היה כח לכוון את התרגם שוב. יצאנו משם.
הגענו היישר למשרדו של גנרל וייזתא, בארצות הברית שעל הפרת, בשנת אלפיים וחמש מאות להולדת המן המשיח.