התאורה המלאכותית בסוויטה דימתה שעת בין ערביים, ואני, במקום להדליק את מנורת הקריאה שלי, הסטתי את הוילון והשקפתי בהתפעלות על הנוף התת ימי המרהיב. כמו בכל פעם שעשיתי זאת מהיום שהגעתי למלון, נשימתי נעתקה: צלופחי בדולח עטורי עשרות עינים זעירות, מנצנצות, התחככו זה בזה. להקת עכבישוני-דם זעירים נמלטו במחול מבוהל מכפותיו של דוב ים כבד תנועה. קורים דקיקים, צבעוניים, נפרשו כרשת – מלכודת הקסמים הנסתרת של אלמוג זהוב-פרווה.
אין פלא שנקראתי לכאן בדחיפות כזו. היזמים הזריזים שגילו את הפוטנציאל הטמון בכוכב VNS היפהפה מוצף המים (הקרוי בחיבה "ונציה") לא תארו לעצמם שהכל ירד לטמיון בשל מגיפה מסתורית. חודשיים בלבד מיום הקמת המלון התת מימי המפואר וכבר שכבו 21 מאורחיו במרפאה הזעירה של המלון, מחוסרי הכרה.
אם להודות על האמת, הייתי מודאגת. הבדיקות שביצעתי עם עוזריי לא העלו דבר. שוב ושוב נאלצתי להגיע לאותה מסקנה: אורחי המלון היו בריאים לחלוטין, מלבד העובדה המצערת שהם היו במצב של קומה.
כתם צבע זוהר הסיט את תשומת לבי מדאגותיי חזרה אל הנוף הקסום שבחוץ. דומה היה שעיניי מטעות אותי – דמות צפה אל עבר החלון, אנושית כמעט – יפהפיה. עור תכול וצח, שפתיים מלאות, כחולות. שערותיה העבות התפתלו בזרמי המים החולפים כאילו היו להם חיים משלהם. היא הביטה בי, וחייכה. התקרבתי אל הזכוכית והיא הצמידה את שפתיה הכהות לזכוכית העבה ונשקה לה. תחושה של סכנה ניקרה בי, אך אני כבר הייתי שבויה בעיניה, שאמרו הכל.
עכשיו גם אני שוכבת כאן, בלי יכולת לזוז.
וכל שאני יכולה לראות הוא חיוכה.
והמבט הזה. המבט.