הדולפינים היו משקרים מאז ומתמיד. מסובבים את בני האנוש בכחש, לגבי העיר התחתית. "אלמוגים" היו אומרים להם, אל תשיתו לבכם אליהם. וכך היו מושכים את התיירים לצפות בלהקת דגיגונים צבעונית שחלפה במקום, ולאט לאט היו גוררים אותם הרחק מהחורבות.
הדולפינים לא ידעו מדוע אין לאדם לדעת על העיר העתיקה. אבל שר הים ציווה על כך, והדולפינים כתמיד נשמעו.
המלון נבנה קרוב לחורבות. קרוב מדי. בזמן בנייתו ניסו הדולפינים למנוע את העבודות. לויתן אחד גם כמעט שהשמיד את כל תמוכות בזמן הבניה. אך לשווא. בני האנוש לא ויתרו ובנו את עירם ליד חורבות העיר העתיקה. משם היו יוצאים התיירים. והדולפינים עשו כל שביכולתם לשמור שלא יגע איש בחורבות.
בנות הים המעטות שנותרו היו מסתתרות אף הם מעיניהם הסקרניות של התיירים. ובשעה שהיו לבד עם הדולפינים היו שרות באוזניהם שירים עצובים על תפארת שאבדה, על חיים שנגדעו, על העיר המעטירה, עיר הזהב והיופי. והדולפינים היו שורקים להם בתשובה בעצב אין קץ.
לויתן זקן אחד סיפר שפעם פגש את נחש הים הענק. הנחש שתנועותיו גורמות לתנועת הגלים.
הנחש סיפר לו את סיפורה של העיר, העיר על האי.
על שחיו שם בעבר בני אנוש ובני ים, יחד, באהבה. ועל שיום אחד חמדנותם של בני האנוש גרמה להם להפסיק את חיי השלום. והם הפכו את בני הים לעבדים.
האלים שראו זאת כעסו ובחרו להחריב את העיר, ושילחו את הר הגעש הגדול בהם.
אבל הדולפינים מתפללים. מתפללים בשריקות איטיות וענוגות. מתפללים בשריקות מלאות תקווה. שיום אחד יסלחו האלים. ושקט ושלווה שוב ישררו בין בני האדם לבני הים. והעיר תבליח שוב בין הגלים. תתרומם ותהיה סמל של תקוה לכל בני החיים.
ושחר חדש יעלה על אטלנטיס.