"אמא, בואי מהר מהר, תראי!" גאות נופפה בידה בהתרגשות. אלמוג שעמד לידה ניסה להתרומם על בהונות רגליו היחפות בחול ולנופף אליה בשתי ידיים שמנמנות בלי לאבד את שיווי המשקל שלו. משהשיגה את תשומת לבה של אמא, הצטרפה גאות לאדווה שהתכופפה לידם, מביטה בריכוז בחול ומחזיקה בידה מקל דק שמצאה.
ימית התרוממה באנחה. פעם בכמה ימים, לקראת השקיעה, כשלא יכלה להתאפק עוד, נהגה לקחת את הילדים אל בית הקפה בחוף הים. מאז שהגיעו לשם היום, היא הספיקה ללכת אתם לשירותים – כל אחד בנפרד, לקנות גלידה, לקנות עוד גלידה לאלמוג שהפיל את הגביע שלו לחול, לראות ארבעה צדפים, אבן מעניינת ומדוזה שנסחפה לחול, ולנשק ברך חבולה. היא לא הספיקה עדיין לשתות רבע מהקפה שלה, והוא כבר היה פושר. אבל היא לא באה לכאן בגלל הקפה. היא באה בשביל השקיעה. יש סיכוי שגם מהשקיעה היא לא תראה הרבה. השמש החלה לנשוק לאופק ממש לפני דקה או שתים, וזה תמיד נגמר מהר כל-כך.
זה היה חוף-הים שלה מאז שזכרה את עצמה, עוד מלפני שהחליפה את השם לימית בגיל אחת-עשרה. ההורים שלה נכנעו אחרי שנים של לחץ שבהן סירבה לענות לשם המקורי שלה, שירה. בכל יום, כששעות אחר הצהרים התקדמו לקראת השקיעה, היא הרגישה שהיא פשוט חייבת להגיע לחוף. בפעמים שבהן הצליחה לשכנע אותם היתה יושבת ובוהה בים, מחכה למשהו שמעולם לא הגיע וחוזרת הביתה עצובה ושקטה. כשגדלה מספיק כדי להגיע לשם בעצמה, הגיעה לעתים קרובות יותר, אבל מעולם לא מצאה את מה שחיפשה. אמא שלה ניסתה לשכנע אותה לחדול מהמנהג הזה, ללא הצלחה.
גם גל לא הצליח להבין למה היא מתעקשת ללכת לים אם היא ממילא לא נכנסת למים, ועוד חוזרת משם מדוכאת. ימית לא יכלה להסביר לו, כי לא ידעה בעצמה. היא ידעה רק שהיא חייבת להגיע לשם, להסתכל לתוך המים המאדימים ולהקשיב לגלים, ושזה חייב להיות בזמן השקיעה. הוא לא התווכח כשבחרה את השמות לילדים, אבל פעם הוא שאל אותה אם היתה מתחתנת אתו אם היו קוראים לו תום או עמית. היא אמרה לו שהוא מדבר שטויות. למרות שלא הבין, הוא הצטרף אליה מדי פעם, בימים שבהם לא עבד עד מאוחר, וניסה להסיח את דעתה במקצת ולהקל עליה את העצב של אחר כך. גם היום גל אמר שהוא ישתדל לבוא.
אולי עדיף שהם מפריעים לה לבהות בים, חשבה בזמן שבעטה שוב את סנדליה וקפצה ממשטח העץ של בית הקפה אל החול החמים, ככה היא חוזרת יותר עייפה ופחות מדוכאת.
היא התקרבה אל הילדים הנרגשים.
"מה הפעם?" שאלה.
"סרטן", קראה גאות, מנסה לקפץ בלי להרים את רגליה מהחול, "תראי איזה חמוד". ימית חייכה וניגשה לראות את הפלא.
"איפה?" שאלה, מחפשת את הסרטן, החול נראה ריק. אדווה דחפה את המקל לתוך החול. רק כאשר התחיל לזוז, ראתה ימית את הסרטן, הוא היה קטנטן ושקוף כמעט לגמרי. הוא קפא במקומו שוב והיא התכופפה עוד קצת והטתה את ראשה עד שהגיעה לזווית בה הצליחה לראות אותו בבירור. הוא נראה כאילו היה עשוי מיהלום, שקוף כולו ומזוות. קרני השמש השוקעת גרמו לו להיראות מואר מבפנים באור כתום-ורוד וקשתות קטנות וצבעוניות פרצו ממפרקיו, במקומות בהם נשבר האור. ימית קרסה לתוך החול ברגליים רועדות, משתדלת לא לקלקל את זווית הצפיה שלה. היא התאפקה לא לבכות מרוב יופי, תחושה שהיתה שמורה בשנים האחרונות רק למראה הילדים שלה בשנתם. היא זכרה במעורפל את מראה האור הנשבר ואת התחושה הזו של פלא, כאילו מישהו התחיל להסיר צעיפים מעל הזכרון שלה.
בלי לחשוב על מה שהיא עושה, היא הכניסה יד אל החול שמתחת ליצור הקטן, הרימה את הסרטן עם חופן של חול והושיטה אצבע כדי לגעת בו. הוא היה צונן, ותחושה של קרירות נעימה התפשטה מן האצבע, אל היד ומשם אל שאר גופה. גווני המציאות השתנו, הכל הפך צלול וברור יותר. היא הרימה את עיניה מהסרטן, והביטה בים, יודעת בוודאות שהפעם תמצא את זה. הכל היה שם, כל מה ששכחה. כעת היא זכרה בבירור. את עצמה, קטנה, אולי בגיל של התאומות, מביטה מוקסמת אל תוך המים. היא זכרה את העיר השקופה, את הארמון, את הצריחים, את האנשים שנראים כאילו הם עשויים זכוכית מרחפים בחינניות מתחת למים. קול הגלים הכיל עכשיו מנגינה מתוקה, צלולה כמו מים קרים. היא זכרה את אמא שלה מושכת אותה מן החול, מפילה כבדרך אגב את הסרטן השקוף מידיה, לוקחת ממנה את החזיון ואת הזכרון ומשאירה רק כמיהה.
"אמא, אני יכולה גם לגעת בו?" גאות שלחה אצבע מהססת אל הסרטן שבכף ידה. ימית לא ידעה מה לענות. היא לא רצתה לדון את הילדים שלה לחיפוש נצחי של החלום בחופי הים, אבל זה היה יפה כל-כך, נכון כל-כך. אדווה, שתמיד דמתה לה יותר מכולם, לא חיכתה לאישור ודחפה אצבע החלטית, מלטפת בעדינות את היצור הזעיר. ימית הצליחה לנתק את מבטה מהים כדי לראות את אדווה קופאת לרגע, ואחר כך מרימה את ראשה לאט לאט מהסרטן ומפנה את מבטה כאחוזת חלום לכיוון הים. גאות מיהרה לחקות את תאומתה ושניות אחר כך בהו שתי הילדות בים, פעורות עיניים ושותקות. הן עמדו צמודות, אצבעותיהן לא משות מן הסרטן הקטן. רק אלמוג המשיך להתנדנד לידן בחוסר מנוחה, פוחד מדי לגעת.
ימית ניסתה לחשוב איך להמשיך. לשחרר את הסרטן? מה יקרה אם תעזוב אותו עכשיו? האם שוב תשכח הכל ותמשיך להגיע לחוף בשקיעה, אבל מעכשיו בליווי שתי ילדות עצובות? לקחת אותו הביתה? איך בכלל מגדלים סרטן, ועוד אחד כזה? היא ניסתה להשתיק את הקול ההוא שאמר לה שהיא יודעת בדיוק מה לעשות, אבל הוא לא השתתק.
היא שלחה מבט אחורה לראות אם גל הגיע. עדיין לא. היא החזירה את מבטה אל הים, אל הבתים השקופים שהפכו אדומים לוהטים. לא נשאר הרבה זמן. היא ידעה שהיא חייבת להחליט לפני שהשמש תשקע. היא ידעה את זה בוודאות גמורה, היא יכולה להחליט כל עוד השמש לא שקעה. היא חשבה על שנים של כאב וגעגועים ובתנועה מהירה העבירה את אצבעה אל בין הצבתות הקטנות. הדקירה הכאיבה רק לרגע. זה היה כאילו טיפת אור חדרה אל האצבע שלה, והחלה כעת להאיר אותה מבפנים. היא הרחיקה את אצבעה מהסרטן, שואלת את עצמה אם הפעם תצליח לשמר את המראה.
עוד לפני שהביטה אל המים, ידעה שזה הצליח, היא עדיין שמעה את מנגינת הגלים, ועכשיו נוספו אליה קולות נוספים. כשהביטה אל המים השתנה שם משהו. עכשיו האנשים לא שחו במים, לא מודעים לקיומה, הם הביטו אליה, מחייכים ומחווים בידיהם.
אדווה ניתקה את מבטה מהמים ונעצה באמה מבט תוהה. אחר כך הביטה אל הסרטן, ושוב אל ימית. היא משכה את אצבעה מגבו של הסרטן והביאה אותה אל פיו. אחר כך חייכה, ובלי לומר מילה אחזה באצבעה של גאות וצירפה אותה אליהן.
כעבור פחות מדקה עמדו שתיהן יד ביד, זורחות ומביטות אל הים. הן כבר הרפו מן הסרטן, ועתה צעדו בצעדים קטנים לכיוון הים.
"בנות חכו, אל תיכנסו למים לבד", קראה ימית ופנתה במהירות אל אלמוג. הבנות האטו את צעדיהן לטפיפות קטנות ואיטיות. ימית ידעה כמה קשה היה להן להאט, בעצמה רצתה לרוץ אל תוך המים, אל הקולות הענוגים הקוראים להן. רק המחשבה על אלמוג שישאר לבד על החוף, עצרה בעדה.
"אלמוג, חמודי, תראה איזה יופי, בוא תיגע בו". ימית התכופפה והושיטה את הסרטן הקטן לכיוון הפעוט. הוא נסוג, נועץ מבט מבוהל בידה. היד שלה זהרה, מוארת מבפנים באור אדמדם, העור כמעט שקוף. היא שלחה מבט מהיר לכיוון הבנות שעמדו קרוב יותר למים, שקופות למחצה וזוהרות, הגלים מלטפים מדי פעם את כפות רגליהן. בגדי הים שלהן היו מוטלים מאחוריהן. היא הביטה בגופה, וגילתה שגם הבגדים שלה החליקו ממנה, ואולי דרכה, אל החול. כל גופה נראה עתה כאילו הוא עשוי זכוכית רכה.
"אלמוגי, מהר, לא נשאר הרבה זמן", היא הושיטה יד, מנסה ללפות את ידו ולמשוך אותו אליה, אבל הוא התרחק שני צעדים לאחור, הרחק מהמים. ימית ניסתה לתפוס אותו, אבל לא הצליחה להתרחק יותר מהמים. היא נזקקה למאמץ אדיר רק כדי להישאר במקומה.
"אלמוג?" גל עבר על פני משטח העץ של בית הקפה בכמה פסיעות גדולות, וקפץ אל החול, "אתה פה לבד?". אלמוג פנה וזינק אליו בשמחה, נתלה על רגלו.
"גל!" צעקה ימית, מנופפת לו בידיה, מנסה לעצור את רגליה הפוסעות לאחור, ללא שליטה. הוא הסתובב לעברה והביט היישר דרכה.
"איפה אמא והבנות?" שמעה את קולו, עמום ומרוחק, כמו קול העובר ברוח. "שוב ברחת להן, שובב קטן?" הוא סרק בעיניו את החוף במהירות, ואז הניף את אלמוג באויר, הושיב אותו על כתפיו ופנה לעבר בית הקפה.
"אנחנו כאן", אמרה אל גבו המתרחק, דמעה שקופה זולגת על לחיה השקופה, קולה מתמזג עם המיית הגלים. היא פנתה חזרה אל הים, אל קטע השמש הזעיר שעדיין נותר באופק, וצעדה במהירות אל הבנות, שהמים הגיעו כבר אל גובה ברכיהן. היא אחזה יד קטנה, שקופה, בכל אחת מידיה, והן רצו אל תוך הים.