אלה לא ידעה שפרופסור אהרוני הוא מכשף רשע.
אהרוני לא לימד שום דבר באוניברסיטה, אבל הוא הסתובב שם לפעמים והיא ראתה אותו תולה מודעה בה הציע שיעורים פרטיים במתימטיקה תמורת עזרה בעבודות הבית. לפגישה היא הגיעה חמש דקות לפני הזמן עם שתי מחברות עבות ובגדי עבודה. על דלת הבית היה שלט צנוע בו נכתב קוּשן אהרוני מסוגנן. אלה הקישה בדלת.
"פתוח", נשמע קול מבפנים.
אלה לחצה על הידית, ונכנסה פנימה. פרופסור אהרוני עמד ליד אקווריום דגים והפנה אליה את מבטו.
"את אלה, נכון?" שאל בחביבות.
"כן", אמרה אלה והביטה סביבה. הרהיטים היו מועטים, צנועים ולא מפוארים, ועל הקירות נתלו תמונות משונות שהובאו, כמדומה, מארץ אחרת. הבית לא היה גדול, ולא נראה שנחוץ זמן רב לנקות אותו. הפרופסור בא לקראתה והושיט את ידו ללחיצה.
"אני פרופסור אהרוני. קיראי לי קושן".
"נעים להכיר", אמרה אלה בחיוך והושיטה את ידה ללחיצה. "מה קודם? הנקיון או המתימטיקה?"
"המתימטיקה כמובן", הוא החזיר לה חיוך. "נקיון – כשנעשה הפסקה".
הם התיישבו ליד השולחן היחיד בחדר, ואלה פתחה את מחברתה.
"תראה", היא אמרה, "אני מבינה הכל בהרצאות, אבל אני לא מצליחה לעשות את התרגילים כמו שצריך. לוקח לי המון זמן לפתור תרגיל אחד, ואני בדרך כלל טועה בחצי מהם. עוד מעט יהיה מבחן, ואני לא יודעת מה לעשות. אין סיכוי שאני אספיק…"
"ששש… אל תתרגשי. יהיה בסדר. אפשר להכניס בינה בקודקודו של כל תלמיד כל עוד הוא רוצה. בואי נעבור על התרגילים שלך מתחילת הקורס".
אלה בחרה בתרגיל, והחלה לפתור אותו, כשהיא מסבירה בקול רם מה היא עושה. בחצי הדרך היה לה ברור שהיא שוב טועה במשהו, הפסיקה ביאוש, וקימטה את הנייר.
"חבל שהפסקת", אמר קושן, "היית בכיוון הנכון. אני חושב שקשה לך לשמור על הריכוז. כל זמן שהתרכזת היית בסדר גמור".
"ואיך שומרים על הריכוז?"
"יש כל מיני שיטות. יש כאלה ששומעים מוסיקה. אומרים שבאך מצוין למתימטיקה. יש כאלה ששותים קפה. ויש את השיטה שלי".
הוא קם ממקומו, ניגש לשידה והוציא מתוכה קופסת עץ מלבנית. להבדיל משאר הרהיטים בחדר, הקופסה היתה מפוארת ומעוטרת בפיתוחים מרהיבים.
"מה זה? סמים?"
קושן צחקק, "לא, לא, ברור שלא. זו קופסת המדיטציה שלי. בתוך הקופסה יש צורות שמסייעות לך לאגור ריכוז, אותו תוכלי להפנות לפתרון התרגיל. נסי את זה".
הוא הציב את הקופסה לפניה ופתח אותה. בפנים ראתה אלה משהו צהוב עם כמה צורות קטנות בתוכו.
"מה לעשות עם זה?"
"פשוט הסתכלי פנימה, והתרכזי. אחרי כמה שניות תחושי בשינוי גדול".
אלה נעצה את מבטה בצהוב, וניסתה לראות מה אלה הצורות. הן היו מאוד קטנות, אך היא זיהתה כמה דברים כעצים, והיה משהו כמו מגדל קטן, והיה משהו קטן עוד יותר שזז לאטו.
"משהו זז שם", היא אמרה והמשיכה לאמץ את עיניה בניסיון לזהות מהו. מכה כואבת בעורף עצרה את מחשבותיה בחטף.
היא צעקה וחשה שהיא נופלת. באופן אינסטינקטיבי היא ניסתה להיאחז בשולחן, אך הוא לא היה שם. היא נחבטה ברצפה ונשארה לשכב בעיניים עצומות, המומה קלות.
"מה קרה?" שאלה, "היתה רעידת אדמה?"
קול זר ענה לה: "שום רעידת אדמה. הוא פשוט תפס אותך".
אלה פקחה את עיניה והופתעה לראות סביבה חשכה. היא התיישבה. היא כבר לא היתה בביתו של פרופסור אהרוני. היא היתה בתוך חדר קטן ואפל בחברתם של חמישה גברים.
"מי תפס אותי?"
אחד מהם אמר, "מי שהראה לך את הקופסה. יש לו כל מיני כינויים, אבל בכולם הוא קושן".
"מה? כינויים?"
"זה בסדר, גם אנחנו לא מבינים. אף אחד מאתנו. הוא תפס את כולנו כמו שתפס אותך, פיתה אותנו להביט בקופסה שלו".
אלה החלה לקום כדי לבדוק את סביבותיה, אבל באמצע הדרך תפסה אותה לאות איומה והיא התיישבה שוב.
"זה לא ילך", אמר אותו גבר. "יש משהו בחדר הזה שמונע מאיתנו לזוז, להרגיש בהלה או לחוש רעב או צמא. גם תחושת הזמן מעוותת. לפעמים נדמה לי שאני פה כבר שנים, ולפעמים נדמה לי שרק כמה שעות. אני לא יודע כמה זמן אני פה, או כמה זמן האחרים פה. אני אפילו לא יודע כמה זמן את פה, למרות שאני זוכר שהופעת לא מזמן".
אלה ניסתה שוב לקום. היא לא הצליחה. אחד הגברים האחרים אמר, "ניסיתי לקום עשרות פעמים עד שהתייאשתי. אי אפשר. אי אפשר לעשות פה כלום חוץ מלשבת או לשכב. גם הדיבור מתחיל לעייף משלב מסוים".
"מה שמך?" שאלה אלה.
"אני פלג. אני מבאר שבע".
"אני אלה מתל אביב. גם אתה סטודנט?"
"לא, אני סוכן מכירות. הייתי בדרך ללקוח והגעתי בטעות אליו. ניהלנו שיחה והוא התערב אתי שלא אצליח לספור כמה עצים יש בקופסה שלו".
"לי הוא נתן שיעור פרטי במתימטיקה", אלה חשה שהיא מתעייפת, והכריחה את עצמה להמשיך לשוחח, "כמה זמן אתה כאן?"
"אני לא יודע", אמר פלג. "לא נראה לי שיותר משעה. אבל תחושת הזמן פה מעוותת מאוד".
"מה היה התאריך כשהוא תפס אותך?"
"אוקטובר".
"אוקטובר אלפיים ושלוש?"
"כן".
"טוב, עכשיו ינואר אלפיים וארבע".
אלה ניסתה להזדעזע, אבל לא הצליחה. הלאות השתלטה אפילו על רגשותיה.
"זה הרבה… זמן…" הוא עצם את עיניו ונשכב על הרצפה.
"זה תמיד ככה כשמנסים לשוחח", אמר הגבר הראשון.
אלה רצתה לשאול גם אותו לשמו, אבל לא היתה מסוגלת להוציא מילה מהפה. היא עצמה את עיניה וישבה כך זמן מה, מנסה לאגור כוחות. אבל הם לא באו. לפתע נשמעה חבטה עזה. אלה פקחה את עיניה וראתה עוד גבר שלא היה שם קודם, שוכב על הרצפה. הוא צעק בפחד.
"איפה אני?" הוא צווח בקול היסטרי, ואז נרגעו הקוים המתוחים בפניו, ואלה ראתה איך הרגשות עוזבים אותו.
"מה קורה פה?" שאל בקול רגוע וחסר חיות.
"קושן תפס אותך בקופסה שלו", אמר הגבר הראשון שאֵלה לא הספיקה לשאול לשמו.
שוב התפתחה שיחה קטנה. הבחור החדש טען שעכשיו כבר פברואר.
"אבל הוא תפס אותי רק לפני כמה דקות", אמרה אלה.
"את זו שנעלמה לפני חודש?" שאל הבחור החדש, "אלה כנען? חיפשו אותך בכל הארץ".
"כן".
"את לא דומה לתמונות שלך בכלל".
"אל תסמוך על העיניים שלך", אמר אחד מהאחרים. "אנחנו פה באיזה תא הקפאה או משהו כזה. משהו מעוות את כל תפיסת המציאות שלנו".
"מה התוכניות שלו?"
איש לא ענה. אלה נשכבה על הרצפה. לא היה לה כוח אפילו לשבת.
אדם אחר אמר, "אני חושב שהוא רוצה לאכול אותנו".
"למה?" שאל החדש.
"אנחנו פה באיזה מתקן השהיה, נשמרים במשך חודשים באותו מצב שהיינו בו. אני חושב שהוא ישלוף אותנו אחד אחד ויאכל אותנו כשאנחנו לא מסוגלים להתנגד".
"לא אכפת לי", מלמלה אלה.
רעש גרם לה לפקוח את עיניה. אור בצבץ מהקצה שבין אחד הקירות לרצפה, והרצפה עצמה החלה להשתפל. באופן אינסטינקטיבי היא חיפשה משהו להיאחז בו, ואז החליטה שזה מאמץ מוגזם. אחד הגברים ניסה לאחוז ברצפה. היתר סתם פנו להביט למקור האור.
זה נראה כמו אור שמש, ושיפוע הרצפה הלך וגדל עד שאלה החלה להחליק לעבר הפתח הגדל. החבורה נורתה לאויר הפתוח, והחלה לצנוח מטה. תוך כדי הנפילה, אלה חשה שהלאות האיומה עוזבת אותה. קרקע צהובה קרבה בקצב מפחיד ואלה צרחה. היא נחבטה בחול ומיהרה לקפוץ על רגליה. לא קרה לה כלום למרות המרחק שנפלה.
"כולם בסדר?" היא שאלה.
האנשים היו מפוזרים מסביב. היא עמדה על חול צהוב בוהק וחם. והשמש קפחה מעל.
"אני בסדר", צעק פלג שהיה מרוחק ממנה כמאה מטר. לידו היה מין כן עם מזרקה. הוא ניגש לשתות.
"יש משהו מוזר בשמש הזו", אמר אחד הגברים שהיה קרוב אליה. הוא הצל בידיו על עיניו וניסה להביט למעלה.
אלה הוסיפה להביט סביב וראתה עצים פזורים בדלילות על פני החול הצהוב.
"נראה לי שהוא לא מתכוון לאכול אותנו. המקום הזה מאוד מוזר. חם נורא, אבל החול לא לוהט עד כדי כך. ויש מים".
"לכי תדעי אם הם טובים לשתיה. אולי עדיף שהוא לא יגע בהם".
"הי, תפסיק לשתות שם", הוא צרח, "אולי זה מורעל?"
משהו צהוב וגדול בא בריצה לכיוונו של פלג.
"פלג, מאחוריך, תיזהר!" צרחה אלה.
פלג הסתובב בדיוק בזמן כדי לראות אריה ענק מתנפל עליו בדממה.
"תברחי", צעק הגבר לאלה, והחל לרוץ בעצמו לכיוון המזרקה.
שיניו של האריה נסגרו סביב גרונו של פלג. הגבר שרץ לעזור שינה את דעתו, הסתובב והחל לרוץ לכיוון השני.
"תברחי!" הוא צעק שוב לאלה.
האריה הרים מבט אל החבורה כשדם נוטף מפיו. אלה הסתובבה ורצה לכיוון העצים. היא שמעה שאגה מאחוריה. היא לא פנתה כדי לראות מה קורה מאחור, והמשיכה לרוץ בכל כוחה.
היא הגיעה לקבוצת עצים והחלה לטפס על אחד מהם.
"אל תטפסי על העץ הזה!" אמר מישהו לידה, "הוא נמוך מדי. את צריכה עץ שהענפים הראשונים שלו יותר גבוהים. הנה, טפסי על העץ שלי".
אלה ירדה והביטה סביב עד שראתה מישהו מנופף לה מעץ סמוך. היא חיבקה את גזע העץ ומשכה את עצמה למעלה בכוח שלא ידעה שיש בה. כשהגיעה אל הענפים, האיש שלח יד ועזר לה לעלות. אלה התיישבה על אחד הענפים, רועדת בכל גופה.
"זה בסדר, את יכולה לבכות, עדיף שתעשי את זה עכשיו".
האיש הזה לא היה אחד מהאנשים שהיו כלואים איתה בתא ההוא. בגדיו היו בלויים והוא היה יחף. שערו וזקנו היו ארוכים ועורו צרוב מהשמש. הוא גם היה רזה מאוד.
"כמה זמן אתה פה?"
"לא יודע. אני הגעתי שתי קבוצות לפניכם".
"איפה האחרים?"
"בקיבה שלו", אמר האיש והצביע על האריה שסעד את לבו בגופתו של פלג.
"אוי, אלוהים", אמרה אלה והתחילה לבכות.
"תבכי עכשיו. זה יעבור לך יותר מהר".
אלה ניגבה את עיניה הדומעות. האריה המשיך לאכול ליד המזרקה. הגברים האחרים מצאו מקלט בראשי עצים שונים.
"עוד מעט הוא יגמור לאכול", אמר האיש שלידה, "ואז הוא ילך לאכול את הבחור שם". הוא הצביע לעבר אחד העצים.
"למה?"
"גופה אחת לא מספיקה לו, והטמבל הזה לא טיפס על עץ טוב. האריה יגיע אליו. וכשהוא יאכל אותו, נוכל לרדת ולרוץ לשתות ולאכול מהמזרקה".
"אריות לא מטפסים על עצים."
"האריה הזה כן. קליל כמו נמר."
"לא כדאי להזהיר אותו?"
"הוא רחוק מדי. הוא לא ישמע צעקות ולא יראה נפנופים. את רוצה לרוץ להזהיר אותו?"
אלה הסתכלה על האריה ועל העץ הקטן הרחוק ממנה.
"לא תצליחי. הוא ישיג אותך ויוותר על הבחור ההוא. כשהוא יהיה שבע נוכל לגשת למזרקה בביטחה".
"למה צריך לגשת למזרקה?"
"זה המקום היחיד בכל האיזור הארור שיש בו אוכל ושתיה. בגלל זה האריה אורב שם".
הוא שלח את ידו לחלל בגזע העץ והוציא מתוכו כמה קערות עץ מאולתרות.
"עשיתי את זה עם אבנים. לא הייתי צריך כל כך הרבה אבל אין פה הרבה מה לעשות. אז עכשיו נוכל למלא מספיק מים בשביל שנינו. כשהוא יתעסק עם הבחור השני אנחנו נרוץ אל המזרקה, נשתה כמה שרק נוכל, ונקח איתנו אוכל ושתיה בחזרה".
"איך קוראים לך?" שאלה אלה.
"יוני".
"אני אלה".
"נעים להכיר. אני מקווה שזו לא תהיה הכרות קצרה מדי".
"אתה יודע מה קורה פה? למה הוא עושה לנו את זה?"
"אני לא יודע בדיוק, אבל יש לי השערה. בקבוצה שלי היה מישהו שלא היה מישראל. הוא היה מאיזו ארץ שבה קושן הזה מופיע כאומן רחוב. לפי מה שהוא סיפר לי, יש שם מכשפים וכמות זהב מדהימה. אנשים פשוט משליכים מטבעות זהב על אומני רחוב, כי הזהב שם לא שווה הרבה. אבל הוא שווה הרבה אצלנו. וקושן זה מציג לראווה את הקופסה הזו שלו, ואנשים מסתכלים ונהנים מהאריה שרודף אחרי אנשים. הם לא יודעים שזה אמיתי. הם חושבים שאלה דמויות מכושפות. הבחור הזה לא חלם שהוא יגיע לפה אחרי שהוא ראה את המופע. אז קושן עושה בוחטה, ואז חוזר לישראל עם כל הזהב וחי כמו מלך. אני מניח שהוא גם סדיסט ושהוא פשוט נהנה מכל הסיפור".
הוא הסב את מבטו ובחן את האריה. "זה לא יקח עוד הרבה זמן", אמר. "תגידי, איך את נראית במציאות?"
"מה?"
"לא שמת לב שהמראה שלך השתנה?"
"מה זאת אומרת?"
"תראי כשנגיע למזרקה".
הם ישבו בשתיקה. דמעות זלגו עדיין מעיניה של אלה. היא ניגבה את אפה בעלים. לבסוף האריה הרים את ראשו, ובחן את סביבותיו. כמו שיוני צפה הוא פנה לעבר העץ הלא מתאים. הוא קפץ בקלילות מפתיעה על הענפים, והעיף את האיש שישב שם. הם שמעו צרחות חלשות.
"בואי עכשיו", אמר יוני והשליך את הכלים שלו למטה. הוא ירד מהעץ במיומנות. אלה ירדה אחריו. כל אחד מהם לקח שתי קערות והם יצאו לכיוון המזרקה. האריה טבח את קורבנו והחל לאכול שוב.
"זה בסדר", אמר יוני. "יש לנו זמן. בדרך כלל אני עושה גיחה זריזה למזרקה בזמן שהוא מתעסק עם קורבן אחד, אבל אם הוא אוכל שניים ברצף הוא הולך לישון".
"מישהו ניסה להרוג אותו כשהוא ישן?"
"כן. קשה להרוג אריה מפלצתי כזה בלי נשק".
הם הגיעו למזרקה.
"אל תסתכלי על הגופה", אמר יוני, "את עוד צריכה להתרגל לזה".
המזרקה היתה כן אבן גבוה. בגובה המותניים היו זרמי מים שקפצו למעלה משקעים באבן וצנחו לתוך מעין שוקת שהקיפה את הכן. יוני החל לשתות מיד. אלה חשה כמה היא צמאה והחלה לשתות גם היא. המים היו צלולים וטובים. היא הקפידה שמבטה לא ימשך אל גוש הבשר והכתם האדום בצד. יוני סיים לשתות, טיפס על כן האבן, ושלף משם חתיכות רכות.
"זה האוכל", הוא אמר והשליך אליה מהחתיכות. אלה תפסה חתיכה ונגסה בה – היא היתה חסרת טעם, אבל אכילה.
"מלאי את החולצה שלך", אמר יוני והמשיך להשליך חתיכות. "האוכל הזה מתחדש כל הזמן, אבל רק פה. אנחנו צריכים לקחת מספיק צידה אל העץ".
אלה צייתה.
"הבגדים שלך עוד שלמים, יכנס לך מספיק", אמר יוני. "לי כבר ממש קשה לסחוב ככה בבגדים".
"אולי אפשר לקלוע איזה סל מענפים?"
"ניסיתי, לא כל כך הצליח. אולי תצליחי יותר".
הוא טיפס למטה נושא מעט צידה על עצמו. אלה העיפה מבט חושש אל האריה, שעדיין היה שקוע באכילה.
"כמובן, הבעיה האמיתית היא מים. קשה יותר לשמור אותם".
הם מילאו את הקערות שלהם במי המזרקה והחלו ללכת בחזרה אל העץ שלהם. מאחוריהם כמה מהגברים אזרו עוז והחלו לנוע לכיוון המזרקה גם הם.
"בקבוצה שהגיעה אחרי היתה גם בחורה", אמר יוני, "אבל היא מתה ראשונה. היא פשוט קפאה מפחד ולא זזה כשהאריה התנפל עליה. זה קרה גם למישהו בקבוצה שבה אני הייתי".
"איך שרדת?"
"מזל, אני חושב. דיברתי עם מישהו מהקבוצה שלפני. הוא הסביר לי כמה דברים, וגיליתי לבד עוד כמה. אני מנסה להחזיק מעמד ולקוות שמישהו יציל אותנו".
הם העלו את קערות המים בזהירות אל העץ, ונטלו קערות ריקות נוספות. יוני אמר שיש להם מספיק זמן כדי להביא עוד משלוח של מים.
כשהגיעו שוב למזרקה, אלה פנתה להציץ במים לפני ששתתה וראתה השתקפות של מישהי זרה. בלונדינית במקום שחורת שיער עם תוי פנים קשוחים וחזקים.
"הי…" היא אמרה והצביעה אל המים. נשימתה נעתקה.
"כן", הסכים יוני, "גם אני ככה. חסרות לי שתי אצבעות ביד ימין, אבל פה יש לי את כולן". הוא טיפס במעלה המזרקה כדי להביא עוד אוכל. אלה מילאה את הקערות החדשות.
"אז יש לי שיער שחור", היא אמרה כשישבו שוב בבטחת העץ כשכל הקערות שלהם מלאות במים, "ועיניים שחורות, ואני חושבת שאני יותר נמוכה ממה שאני עכשיו".
היא תלשה ענפים דקים וניסתה לקלוע סל בשביל מזון. זה היה קשה, אבל כמו שיוני אמר, לא היה שום דבר יותר טוב לעשות. האריה כבר התעורר, והתעסק עם מה שנשאר מגופתו של פלג ליד המזרקה.
"אני בקושי זוכר איך אני נראה באמת", אמר יוני. " זה כיף שיש את כל האצבעות – אבל לא במחיר הזה".
"אני לא מבינה איך סמכתי עליו. אני לא נוהגת ככה להגיע לבד לבית של אנשים זרים, אבל הוא נראה כל כך חביב ולא מזיק".
"הוא נורא כריזמטי. אני מנחש שאילו היית מגיעה עם חברה, אז הייתן פה שתיים. זה לא היה מציל אותך".
"איך הוא תפס אותך?"
"פגשתי אותו בספריה של האוניברסיטה. הסתבכתי עם משהו בגלל האצבעות שלי והוא עזר לי. והתפתחה שיחה, והוא סיפר לי שיש לו בבית ספרים שהוא הביא מאנגליה, ושיש בהם חומר שיכול לעזור לי. אז באתי להסתכל עליהם. ואז הוא הראה לי את הקופסה שלו…"
אלה הצליחה לקלוע מקלעת שתי וערב מאוזנת, ותהתה איך לגרום לה להתעגל.
"מתי השמש שוקעת?"
"אף פעם. זוועה האור הזה. כמעט בלתי אפשרי לישון. בסוף נרדמים מעייפות יתר, ואז נופלים מהעץ".
"אז כדאי שנישן בתורות".
"כן. אם נצליח".
יוני ניסה להתרווח על מפגש ענפים, וכיסה את עיניו בידו מפני האור העז. אלה הביטה סביב. הגופות נבלעו בחול באורח פלא, והאריה שתה מים מהמזרקה. ארבעת הגברים האחרים היו מפוזרים על העצים מסביב, רחוק מכדי שתוכל לשוחח אִתם.
הזמן חלף. המים שלהם נגמרו בקצב מפחיד, ואלה התחילה להעמיד את עצמה במשמעת מים. היא גם היתה צריכה להתפנות, אבל לא העזה לרדת מהעץ. האריה החל להתהלך בין העצים חסר מנוחה. פעם אחת הוא התייצב מתחת לעץ שלהם ואמד את המרחק אל הענפים. אלה הסירה את מכנסיה, נעמדה, והשתינה עליו. האריה ניער את ראשו ונמלט. היא שמעה את יוני מתפרץ בצחוק.
"תחת יפה יש לך", הוא ציין.
"לא יכולתי להתאפק", אמרה אלה.
האריה שפשף את ראשו הרטוב בחול, ואז הלך לפטרל ליד העצים של הגברים האחרים. הם שמעו אותו שואג.
"כולם יושבים על עצים טובים. מה הוא יאכל עכשיו?" שאלה אלה.
"הוא ימתין עד שמישהו יפול מתוך שינה או יאבד הכרה בגלל הצמא. אין להם מים".
"אין שום אפשרות להטביע אותו? או להפיל עליו עץ?"
"את מוזמנת לנסות".
אלה ראתה את אחד הגברים נופל מהעץ בדיוק כמו שיוני אמר. האריה התנפל עליו.
"מהר", אמר יוני. "למזרקה".
הם לקחו קערות ריקות, ופרצו במרוצה אל המזרקה. הגברים האחרים חיקו אותם. הם הגיעו ראשונים, שתו במהירות ומילאו את הקערות שלהם. אחד הגברים הגיע בעקבותיהם.
"אולי נשתף כולנו פעולה?" הוא הציע.
"אין מקום על העץ שלנו", אמר יוני, "והפיזור מגדיל את הסיכויים".
"אנחנו צריכים למצוא דרך להרוג אותו. חכה פה שניה שהאחרים יגיעו".
"אין זמן. עוד דקה האריה יראה שאנחנו למטה, יעזוב את האוכל וירוץ לצוד עוד אחד מאתנו. שתה מהר וטוס חזרה לעץ שלך".
הם החלו ללכת מהר ככל יכולתם אל העץ, נזהרים לא לשפוך את המים. אלה לא הסתכלה לאחור, והעבירה את מבטה בין העץ לבין האריה. הם הצליחו להגיע לפני שהאריה הרים את ראשו, והתחילו להעלות את המים בזהירות. אלה הביטה לאחור וראתה את שלושת הגברים משתהים ליד המזרקה בניגוד לעצתו של יוני.
"אידיוטים", אמר יוני, ואלה ראתה שגם הוא מביט בהם. היא הושיטה לו את קערית המים האחרונה.
האריה הרים את ראשו, ופרץ במרוצה לכיוון המזרקה.
"עלי מהר", פקד יוני. "הוא עלול לשנות את דעתו".
אלה טיפסה על העץ בשיא המהירות. כשהתיישבה על הענפים העיפה עוד מבט למזרקה. האריה היה עסוק בזלילה של עוד קורבן. השניים הנותרים התמקמו על עץ אחר.
"אמרתי להם", מלמל יוני.
אלה הרגישה בחילה, וסכרה את פיה.
"אל תסתכלי", אמר יוני. "עדיף שלא תקיאי, זה יהיה בזבוז של מים".
"הוא יהרוג גם אותם, נכון?"
"כן, עוד כמה שעות. הם טיפסו על עץ טוב, אבל הם לא שמים לב שיש עץ לא טוב די קרוב אליהם. הוא יוכל להגיע אליהם. אני אנסה להפנות את תשומת הלב שלהם, אבל אני לא בטוח שהם ישימו לב".
הוא החל לנופף בפראות.
"אני חייב לציין שהקבוצה הזו נגמרת בקצב הכי מהיר שהיה פה מאז שהגעתי", הוא אמר תוך כדי נפנופים. "זו אמנם קבוצה קטנה, אבל עדיין…"
אלה הביטה שוב. האריה סיים את סעודתו, והחל ללקק את עצמו.
"איזו חיה מרושעת", היא אמרה.
"הם לא רואים אותי", אמר יוני. הוא לקח אויר וניסה לצרוח אל שני הגברים.
הם שמעו אותו, וצרחו משהו בחזרה.
"הם לא מבינים אותי", אמר יוני ביאוש.
"הוא שבע עכשיו". אמרה אלה, "אם נרד, הוא לא יתן לנו לעבור?"
"אני מניח שהוא יצוד אותנו בתור שעשוע. הסיכוי הכי טוב זה אם הוא ירדם. אבל גם אז אני לא אעיז לעבור לידו, והוא בדרך אליהם. הפעם הוא לא אכל כל כך הרבה – הוא בדרך כלל רגיל לקבל פחות אוכל. עוד יש המון בשר על הגוויות, אבל עד שהוא יגיע לאכול אותן, הן יעלמו. יש פה איזה מנגנון שיונק את הגופות אחרי כמה זמן".
האריה המשיך לנקות את עצמו, ובשלב מסוים, הניח את ראשו העצום על רגליו הקדמיות ועצם את עיניו.
"אני חייבת לנסות להזהיר אותם", אמרה אלה.
"לא תצליחי להגיע אליהם".
אלה התעלמה ממנו וירדה מהעץ. היא החלה להתקדם לכיוון העץ האחר. האריה הרים את ראשו. אלה הסתובבה ונמלטה בחזרה אל העץ. האריה שב והניח את ראשו על הארץ.
"אמרתי לך." אמר יוני.
הסל התקדם היטב. אלה הצליחה לעגל אותו מעט, וכעת ניסתה ליצור לו ידית. האריה נמנם זמן רב. גם יוני נמנם. כשאלה נשאה את מבטה היא ראתה ששני הגברים ירדו מהעץ, ובחנו ענפים שהרימו מהרצפה. האריה עדיין ישן, וזו היתה הזדמנות להגיע אליהם ולהזהיר אותם. היא ירדה מהעץ, והחלה להתקדם לכיוונם של שני הבחורים תוך ביצוע עיקוף גדול. הם ראו אותה, והתקדמו לעברה עם הענפים שהרימו. אלה הגניבה מבט אל האריה. הוא ישן.
הם נפגשו במרחק בטוח מהאריה.
"העץ שלכם מסוכן", אמרה אלה, "האריה יכול להגיע אליו מהעץ הסמוך. ניסינו להזהיר אתכם, אבל לא הבנתם".
"זה לא משנה", אמר אחד מהם. "אנחנו מתכוונים לנסות להרוג את החיה הזו. את אתנו?"
"עדיף שהאשה תישאר במקום בטוח", אמר השני.
"סליחה?" שאלה אלה.
"אל תתחילי עכשיו עם פמיניזם שמיניזם. הוא יקרע אותך תוך שניה".
"גם אותך".
"די עם הבולשיט הזה", אמר הראשון, "זה לא ממש משנה אם היא תמות בהתקפה על האריה או אחרי שתיפול מהעץ. ככה היא עוזרת לנו. אז את אתנו?"
"אה… יוני אומר שזה חסר סיכוי. אתה חושב שמכות מהענפים יזיזו לו?"
"אני חושב ששווה לנסות, במקום לחכות עד שנמות מצמא וניפול מהעץ". הוא הושיט לה אחד מהענפים. אלה לקחה אותו.
הם התקדמו לכיוון האריה במרחקים גדולים זה מזה. אלה היתה אמורה לפי התוכנית להתקיף את האריה מאחור, לנסות להכות באיזורים הרגישים שלו בעוד הגברים מנטרלים את העיניים שלו. המרחק בינם לבין האריה הלך וקטן. היא ראתה את הגברים מתכוננים לפרוץ בריצה, כשהאריה הרים את ראשו, והסתער בנהמה מרוגזת על הבחור הקרוב אליו. אלה קפאה, לא בטוחה מה לעשות. המותקף היכה במקלו על ראש האריה. החיה אפילו לא מצמצה, והמשיכה בתקיפה. שיניו של האריה נסגרו על צווארו של הקורבן הצורח. השני היכה באריה מהצד.
"אלה!" נשמעה צרחה מאחור, "חזרי לעץ, מטורפת!"
האריה הסתער על הבחור השני. אלה השליכה את הענף, הסתובבה וברחה אל העץ. היא שמעה מאחוריה שאגה מתקרבת. היא הגיעה לגזע, וקפצה למעלה. יוני תפס אותה ומשך אותה במהירות אליו. האריה קפץ אחריהם והחטיא. הוא שאג שוב, ורץ בחזרה אל הארוחה הממתינה.
"את משוגעת?" צרח יוני, "מה ניסית לעשות? להתאבד?"
"ניסינו להרוג אותו. לפחות ניסינו לעשות משהו חוץ מלשבת ולחכות שהוא יטרוף אותנו!"
"הדרך היחידה להישרד במקום הזה היא לאחסן מים ולהשאר רחוק מהאריה!"
אלה הביטה אל האריה הסועד את לבו, והחלה לבכות שוב.
כשהאריה ישן אחרי הארוחה, הם עשו גיחה נוספת אל המזרקה והביאו מים ומזון. יוני אמר שהעובדה שנותרו אחרונים לא אומרת שהם הבאים בתור. הכל תלוי בשאלה אם קושן ישחרר את הקבוצה הבאה לפני שהם ימותו או רק אחרי כן.
"ועכשיו השאלה הגדולה", אמר יוני. "נשאר ביחד או נתפצל?"
"למה להתפצל?"
"בהנחה שלא יגיעו עוד אנשים, זה רק שנינו. זה אומר שכשהוא יתעורר הוא יסתובב מתחת לעץ שלנו, ולא יהיה לנו שום סיכוי להגיע למזרקה. זה מוות בטוח. אם נתפצל, עוד יהיה לנו איזה סיכוי לבלבל אותו".
אלה הביטה על האריה הישן.
"אתה צודק, אבל…"
"אני כבר ממש רגיל לעץ הזה, אבל לא אכפת לי לתת לך אותו ולעבור לעץ אחר. אם יגיעו עוד אנשים נוכל להתאחד שוב. יש לנו עוד זמן ללכת למזרקה, אז נמלא את הקעריות הריקות ונחלק ביננו את המים ונאסוף מספיק אוכל. אני אלך לעץ ההוא שם, הוא מספיק רחוק כדי שאחד מאיתנו יוכל להגיע למזרקה במקרה שהשני מותקף".
"אבל…"
"אלה, זה יהיה טמטום להשאר יחד. זה רק יקטין את הסיכויים של כל אחד מאתנו".
כשיוני עבר לעץ החדש, האריה עדיין נמנם ואלה נצלה את ההזדמנות וניסתה לישון גם היא. היא התעוררה כששריריה כואבים לשמע קולות גירוד. האריה היה ממש מתחת לעץ שלה, וגירד את הגזע. היא צרחה בבהלה, וחיבקה את הענף עליו ישבה. פתאום האריה זינק ורץ משם. אלה עקבה אחרי ריצתו וראתה את יוני למרגלות העץ שלו. הוא טיפס מיד בחזרה, והוציא לאריה לשון מלמעלה. אלה החליטה שהם יכולים כך לעייף את האריה, אבל פחדה לעשות את התרגיל בעצמה. האריה התמקם מתחת לעץ של יוני, למרות הענפים הקטנים שיוני השליך עליו.
אלה חשה צמא גדול. היא שתתה מעט. היה קשה לשמור על משמעת מים תחת השמש הקופחת, וראשה החל לכאוב. היא מצאה את עצמה מקווה שיגיעו עוד אנשים, כדי שתהיה לה הזדמנות לרוץ למזרקה. היא נזפה בעצמה. היא אכלה, אבל המזון לא הרווה את הצמא.
האריה קם לפתע ממקומו, הציב את רגליו הקדמיות על העץ של יוני, והחל לתת לו מכות. העץ הזדעזע מעט. אלה לא חשבה שהעץ עלול ליפול, אבל יוני נראה מבוהל. הוא נאחז בענף שישב עליו. האריה שאג בכעס וניסה שוב לנענע את העץ. העץ הזדעזע שוב ואז קרה האסון. קעריות המים של יוני עפו ממקומן ונפלו למטה. האריה ניגש ללקק את המים שנספגו במהירות בחול. יוני בהה בקעריות ההפוכות, ואז הרים את מבטו כדי להביט באלה. המשמעות היתה ברורה לה. יוני לא יחזיק מעמד בלי מים.
אלה החליטה לנסות להציל אותו. היא תמשוך את האריה ותתן ליוני סיכוי לרוץ למזרקה. היא ירדה מהעץ שלה, והחלה לצרוח בניסיון למשוך את תשומת ליבו של האריה. האריה הרים את ראשו, ופרץ בדהרה לכיוונה של אלה. יוני הבין מה היא עושה, ירד מהעץ והחל לרוץ בעקבות האריה. אלה חיכתה עד לטווח מסוכן, ואז מיהרה לטפס על העץ. האריה קפץ אחריה, החמיץ אותה בכמה סנטימטרים ושאג בכעס. אלה המשיכה להתגרות באריה, והשליכה עליו עלים. בזווית עינה ראתה את יוני מגיע למזרקה, שותה לרוויה, ויוצא במרוצה בחזרה. למרות מאמציה האריה ראה אותו, ופרץ בדהרה.
"יוני, הוא בא אליך!" צרחה אלה.
יוני שינה כיוון, ורץ אל העץ הקרוב ביותר. הוא החל לטפס, אבל האריה קפץ, סחב אותו למטה והרג אותו.
אלה בהתה באריה הסועד, ואז הבינה שאם לא תנצל את ההזדמנות כדי לחדש את מלאי המים שלה, מותו של יוני יהיה לחינם. היא לקחה את הקעריות שהתרוקנו, ורצה אל המזרקה. היא שתתה, מילאה את המים, וראתה את האריה מרים את ראשו ומתחיל להתקדם לכיוונה. לא היה לה לאן לברוח. בלית ברירה היא זינקה לתוך המזרקה, וטיפסה מעלה אל כן האוכל והתיישבה בראש הכן החשוף לשמש הקופחת. האריה עשה סיבוב מסביב למזרקה, שאג, וחזר כדי להמשיך לסעוד על גופתו של יוני. אלה נדהמה לראות שלא נותר שם כלום. מנגנון היניקה עבד הפעם במהירות רבה. האריה חזר אל המזרקה, והחל לנהום לעברה של אלה. היא מצאה את עצמה במילכוד גרוע מהקודם. היה לה אוכל, אבל היא לא יכלה להגיע אל המים בלי להיכנס לטווח השגתו של האריה. גם לא היה לה קצת הצל שסיפק לה קודם העץ.
בהיעדר נשק אחר, היא לקחה חתיכות גדולות של מזון וזרקה אותן על האריה. הלה נרתע מעט לאחור, ואז החל לרחרח את המזון. הוא אכל אותו.
"אתה אוכל את זה, בהמה מסריחה שכמוך?" צעקה אלה, והשליכה עליו עוד מהמזון. האריה אכל אותו במהירות.
"אתה רעב", אמרה אלה. היא ראתה סיכוי חדש. היא נטלה מלוא חופניים מהמזון המתחדש מאליו וזרקה אותם למטה, ואז לקחה עוד כמות והשליכה גם אותה. האריה אכל הכל, וכשסיים, הרים את ראשו והשמיע יבבה קטנה.
"רוצה עוד?"
האריה יבב שוב.
אלה השליכה לו עוד מזון, עד שנראה היה שהאריה שבע. הוא התיישב על החול והחל ללקק את עצמו. אלה שקלה את סיכוייה. היא עמדה על סף התייבשות, וגם היה כדאי שהאריה יזהה אותה כספקית מזון ולא כמזון. לא היה מה להפסיד. היא ירדה מכן המזון, והתקרבה אל האריה. הוא רחרח אותה, חיכך את ראשו בגופה, וחזר ללקק את עצמו.
"אנחנו חברים?" שאלה אלה.
היא ניגשה למזרקה ושתתה במשך דקות ארוכות. אחר כך עלתה שוב למעלה ולקחה לעצמה אוכל. האריה סיים את הניקוי העצמי, הניח את ראשו על רגליו ונרדם. אלה שקלה את מעשיה. היא יכלה לחזור לעץ ולהסתכן בכך שהאריה ישכח שהיא יכולה לספק מזון. היא יכלה להישאר ליד המזרקה ולמות מהשמש. אפילו עם המים, לא היה ניתן לשהות בשמש הקופחת ללא הפסק. היא מוכרחה את מעט הצל שנותנים העצים.
היא עלתה שוב למעלה, השליכה המון מזון למטה, ולקחה בידיה את הערימה הכי גדולה שהצליחה לסחוב. לא היה שום טעם להשאיר משהו לאריה, שכן מנגנון היניקה ישאב הכל ממילא. היא חזרה אל העץ, אחסנה את המזון בקושי בתוך המחבוא שלהם, וניסתה לנמנם בצל. כשהתעוררה, האריה כבר היה ליד העץ שלה. היא שתתה את המים שנותרו בקעריות והשליכה לאריה את המזון. הוא אכל הכל, ואלה ירדה מהעץ. הוא שוב רחרח אותה, וליווה אותה אל המזרקה, שם היא שתתה, ונתנה לו עוד אוכל. הפעם קיבלה ממנו ליקוק של תודה.
"בסך הכל היית רעב", היא אמרה.
היא רחצה במי המזרקה הקרים. זה היה תענוג בשמש הקופחת. האריה שתה הישר מהמזרקה, והיא נתנה לו עוד אוכל. היא היתה רגועה כעת. קושן יכול לשלוח עוד קבוצת אנשים, אבל אף אחד לא יפגע. הם פשוט יקפידו להאכיל את האריה ולשמור אותו שבע.
היא שמעה נהמה מאיימת מצדו של האריה וראתה שהוא מסתכל על השמים. אלה יצאה מהמים, הצלה על עיניה וניסתה להסתכל למעלה. היה קשה לראות משהו בשמש האיומה, אבל משהו באמת זז שם. קבוצת האנשים הבאה?
היא התאמצה מאוד, וראתה משהו יורד לעברה במהירות. היא התגלגלה על החול בבהלה, וראתה יד ענקית דוקרת את החול במחט מפלצתית בדיוק במקום בו היתה רק לפני שניה. היד התרוממה, והחלה שוב לרדת. אלה צרחה, והחלה לרוץ. היד החטיאה אותה במטר. אלה ראתה את היד מתרוממת שוב. היא שינתה כיוון ורצה לעבר אחד העצים. חבטה מאחוריה בישרה לה שהיד שוב החטיאה. היא רצה. היד חבטה בעץ שהיא התכוונה אליו, ועקרה אותו ממקומו. המחט שוב נעה לכיוונה. אלה הסתובבה ורצה לצד השני. היא שוב שמעה את חבטת המחט, ואז שאגה כועסת. היא פנתה להביט וראתה את האריה מתנפל על היד הענקית ונועץ את ציפורניו ושיניו בזרת. זעקת כאב הדהדה מעליה. היד החלה להתרומם, והאריה דבוק אליה. אלה מיהרה לרוץ קדימה וחיבקה בכוח את רגליו האחריות של האריה. הם הועפו באויר במהירות. הקרקע הצהובה התרחקה, והטשטשה. אלה הושלכה באויר, ואחיזתה נקרעה. היא נפלה על הרצפה – רצפת אבן קרירה – בחבטה כואבת. היא הרימה את ראשה וראתה את קושן צורח, מנופף בידו הימנית ומנסה לנתק ממנה איזה יצור בעזרת ידו השמאלית. הוא לא שם לב שהיא הצטרפה. לא היה זמן לבזבז. אלה קמה, תפסה את הדבר הראשון שראתה – כסא, והטיחה אותו בכוח בעורפו של קושן. הכסא נשבר וקושן נפל על פניו. אלה תפסה מיד קורה מהכסא ובכל כוחה ובכל השנאה שהצטברה בה הורידה את חודה לתוך עורפו של קושן. היא שמעה צליל מחליא של פיצוח עצמות. היא עזבה את הקורה וראתה שזו נשארה תקועה בתוך האיש. דם זלג מגרונו והחל להקוות על הרצפה. אלה עמדה לידו והתנשמה. זה נגמר. היא ראתה את הקופסה הארורה על השולחן. מלמטה היא שמעה יללה קטנה, והרגישה משהו מתחכך ברגלה. היא השפילה את מבטה. חתול ג'ינג'י קטן הביט בה מלמטה וילל שוב.
"אתה חתול", אמרה אלה. היא רכנה, והרימה אותו.
"רק חתול".
הוא החל לגרגר, והתרפק באחיזתה. אלה נתנה לו נשיקה, וליטפה אותו. היא זזה לאחור כדי ששלולית הדם הגדלה לא תגיע אליה.
היא שקלה את מעשיה. הדחף הראשון שלה היה להסתלק מהמקום. היא חייבת להודיע למשפחתה שהיא בסדר, והיא לא רוצה שהמשטרה תקשר אותה לגופה של קושן. מן הצד השני, היה סיכוי טוב מאוד שעדיין היו אנשים כלואים שם בחדר ההשהיה שבקופסה. היא חייבת למצוא דרך לשחרר אותם. היא תאלץ להעלים את הגופה, ולנסות ללמוד את הטריקים של קושן.
"תגיד", היא אמרה לחתלתול תוך כדי ליטוף, "אתה חושב שתוכל לאכול עוד גופה?"
ממש נהנתי לקרוא.
הערה קטנה –
יש מקום בו כתבת שהאריה 'התנפל עליו בדממה'.
לטעמי תיאור לא מתאים, ונשמע מעט מוזר בסיטואציה המתוארת…
מעולה!
במיוחד אהבתי את הסוף, גם את הדרך שבה אלה משתחררת וגם את משפט הסיום. שיהיה בתיאבון!
מייייאו!
יפה. אבל אחרי שפתרה את בעיית האריה הרעב עדיין לא נפתרה בעיית המתמטיקה!
(דרוש המשך….)