פרק ראשון
אני בוטניקאית. אכתוב את סיפור חיי כתרגיל, כדי לספק אשליה של שיחה במקום הזה, בו אני נמצאת עכשיו לבדי. זה יהיה סיפור ארוך, כי הדרך שהביאה אותי לכאן היתה ארוכה, והיא עברה דרך ספרד המבהיקה ואנגליה הירוקה, וכל-כך הרבה מאות של שנים. אבל תבינו את זה הכי טוב אם אתחיל בכך שאספר לכם מה למדתי בבית הספר.
פעם התארגנה קבוצה סודית של סוחרים ומדענים לקנוניה שמטרתה היתה להרוויח כסף ולשפר את גורל האנושות. הם המציאו את המסע בזמן ואת האלמוות. אותי לימדו שקודם הם המציאו את המסע בזמן ואחר-כך פיתחו בני-אלמוות כדי שיוכלו לשלוח אנשים אחורה בבטחה.
במציאות, זה היה בדיוק להפך. תהליך האלמוות פותח ראשון. כדי לבחון אותו, הם היו צריכים להמציא את המסע בזמן.
ככה זה עבד: הם היו שולחים צוות של רופאים אל העבר, אל שנת 1486 לדוגמה, בוחרים יליד בר מזל של אותה תקופה ומעניקים לו אלמוות. אחר-כך הם היו חוזרים לתקופה שלהם, ורואים אם מקרה המבחן שלהם נמצא עדיין בסביבה. האם שרד את תשע מאות השנים שביניהם? הוא שרד? כמה נפלא. האם היו תופעות לוואי לא נעימות כלשהן? היו? אופס. הם היו חוזרים אל לוח החישובים שלהם, ואחר-כך אל 1486 כדי לנסות את התהליך החדש והמשופר על יליד אחר. אחר-כך הם היו חוזרים הביתה שוב, כדי לראות מה קרה לו. עדיין לא מושלם? הם היו מנסים שוב. אחרי הכל, הם בזבזו רק כמה ימים מזמנם שלהם. בני האלמוות הפגומים לא יכלו לתבוע אותם, והיה סיפוק מסוים בלגלות סוף סוף מה גרם לכל ההולנדים האלה לעופף וליהודים לנדוד.
אבל הניסויים לא ממש השיגו את התוצאות המְקוּוֹת. תהליך האלמוות לא מיועד לכלל האוכלוסייה. כן, הוא עבד. אלוהים, איך שהוא עבד. אבל עשויות להיות לו כמה תופעות לוואי לא רצויות, שאחת מהן היא חוסר יציבות נפשית, ויש כמה מגבלות שהופכות אותו ללא מעשי מבחינה מסחרית. לדוגמה, התהליך פועל באמת רק על ילדים קטנים בעלי מוח וגוף גמישים. הוא לא עובד על מיליונרים בגיל העמידה, וזה מצער, כי הם הצרכנים היחידים שיכולים להרשות לעצמם את התהליך.
אז הקבוצה הזו (הם קראו לעצמם תאגיד ד"ר זאוס) פיתחה גרסה מוגבלת של התהליך, ושיווקה אותו כתרופת-על גריאטרית. בתור שכזאת היא היתה רווחית במיוחד, וכולם היללו את ד"ר זאוס.
כולם, פרט לבני האלמוות הפגומים, כמובן.
אבל בקשר לחלק של המסע בזמן.
ד"ר זאוס המציאו איכשהו שדה על-זמן. גם לו היו מגבלות משלו. אפשר, למשל, לנסוע בזמן רק לאחור. אתם יכולים לחזור להווה שלכם ברגע שאתם מסיימים את ענייניכם בעבר, אבל אתם לא יכולים לקפוץ קדימה אל העתיד שלכם. מה שמבטל את הסיכוי לגלות מי ניצח במרוץ החמישי בסנטה אניטה באחד באפריל 2375.
אבל ד"ר זאוס המשיכו להתעסק עם השדה, וגילו את מה שיכול להיחשב, במבט ראשון, לעובדה מנחמת: אי אפשר לשנות את ההיסטוריה. לא תוכלו לחזור לאחור ולהציל את לינקולן, אבל גם לא תוכלו למחוק את ההווה שלכם בכך שתהרגו בטעות את אחד מאבות אבותיכם. אני חוזרת, אי אפשר לשנות את ההיסטוריה.
עם זאת – הקשיבו טוב, זה החלק החשוב – נראה כי החוק הזה בר-ישום רק על ההיסטוריה הכתובה. מבינים את ההשלכות?
אי אפשר לבזוז את העתיד, אבל אפשר לבזוז את העבר.
אני אסביר לאט. אם ההיסטוריה קובעת שג'ון ג'ונס זכה במיליון דולר בלוטו ביום מסוים בעבר, לא תוכלו לחזור לשם ולזכות בלוטו במקומו. אבל תוכלו להבטיח שג'ון ג'ונס יהיה סוכן שלכם, שיקנה את הכרטיס הזוכה באותו יום וישקיע את ההכנסה לפי הוראותיכם. מעמדת היתרון שלכם בעתיד, אתם אומרים לו מהן ההשקעות הבטוחות ומהם המוסדות הכלכליים היציבים. התוצאה: הדיבידנדים ארוכי-הטווח הארוכים ביותר לכם העתידי.
ונניח שג'ון ג'ונס קנה רכוש בכספי הזכייה שלו, והעביר את הבעלות לחברת אחזקות מסתורית? ונניח שיש לכם צבא של ג'ון ג'ונסים שעושים את זה? אם התחלתם מספיק מוקדם, והתמדתם בזה מספיק זמן, תוכלו להיות הבעלים של העולם כולו כמעט.
תאגיד ד"ר זאוס היה.
בן לילה הם גילו נכסים שהם לא ידעו שהיו ברשותם, שנוהלו על ידי חברות משפטיות שהתקיימו שנים רבות, שבידיהן הוראות עתיקות להעברת הריבית שהצטברה, ביום מסוים ב- 2335, ל"יורשו" של המשקיע המקורי. והכסף היה כלום בהשוואה לנכסי הדלא-ניידי. כל זמן שהם נשארו במסגרת ההיסטוריה הכתובה, היה ביכולתם לארגן מראש את הדברים כך שכל אירוע שהתרחש אי פעם, התרחש לטובת התאגיד.
בנקודה הזאת בערך, המדענים החברים בקבוצה מחו על כך שתאגיד ד"ר זאוס עבר להתמקד בשליטה על העולם, והאם לא היה משהו ברשימת המטרות בנוגע לשיפור גורלה של האנושות? הסוחרים מבין חברי הקבוצה חייכו בחביבות והצביעו על כך שאחרי הכל, אי אפשר לשנות את ההיסטוריה, כך שיש גבול לעד כמה אפשר לשפר את גורל האנושות מבלי להיתקל בחוק שאינו ניתן לשינוי.
אך זכרו, קוראים נכבדים, שנראה כי החוק ניתן ליישום רק על ההיסטוריה הכתובה. מקרה המבחן היה הספרייה המפורסמת של אלכסנדריה, שפולש אכזרי שרף אותה יחד עם כל הספרים שבה. טכנית, אי אפשר היה להציל את הספרייה, כי ההיסטוריה קובעת באופן נחרץ שהיא נהרסה. אבל ד"ר זאוס החזירו אל הספרייה שני פקידים עם מכונות צילום על בטריות, מוסוות כלוח כתיבה. הם עבדו לילות שלמים במשך שנים, העבירו לפילם כל ספר שהיה במקום לפני שהמציתים הגיעו לשם, ולקחו אתם את הכל בחזרה ל- 2335.
למרות שהתגלה שהספרים היו בעיקר על אומנויות מתקדמות כמו שירה ופילוסופיה, שאף אחד כבר לא מבין יותר, הנקודה הובהרה, הפרדוקס נפתר: את מה שמת, אפשר להחזיר לחיים. את מה שאבד, אפשר למצוא.
במשך החודשים הבאים של 2335, יצירות של אומנים גדולים שלא היו ידועות קודם לכן החלו להתגלות במקומות מוזרים. קבורות בתיבות עופרת בשוויץ, מוחבאות בכספות בספריית הוותיקן, מוסתרות מתחת לתמונות ציד של ציירים ויקטוריאניים מסחריים מהשורה השלישית: דה-וינצ'ים ורודינים וואן-גוכים בכל מקום, לא מתועדים, לא מקוטלגים, אבל בכל זאת, יצירות מקוריות.
קחו לדוגמה את המקרה של אוכלי הכרוב, הגרסה הראשונה והלא ידועה של אוכלי תפוחי האדמה של ואן גוך. החברה לא יכלה ללכת ולסמם את ואן גוך בסטודיו שלו, לקחת את הציור שסיים זה עתה ולקפוץ אתו הביתה: אי אפשר להעביר שום דבר קדימה, אל מחוץ לזמן שלו. מה שהם עשו היה לסמם את וינסנט המסכן, לקחת את אוכלי הכרוב, לסגור אותו בשכבת הגנה של תרכובת כימית, לצבוע אותו בשחור ולתת אותו לעושה-רהיטים בוויומינג (ארצות הברית לשעבר), שהשתמש בו כמשענת לכיסא, שמאוחר יותר מצא את דרכו למוזיאון של אומנויות ואמנויות עממיות ומאוחר עוד יותר למוזיאונים אחרים, עד שמשחזר נלהב עשה לכיסא בדיקת רנטגן וקיבל את הלם חייו. הכיסא, אין צורך לומר, היה באותו זמן באוסף השייך לד"ר זאוס.
קורה שיש כל מיני שידות וארונות בבתים מבודדים שלא מתגלים במשך שנים ארוכות. יש בניינים ששורדים הפצצות, שריפות ושטפונות, וכך אף אחד לא רואה מה מסתתר מאחורי הקירות או מתחת למרצפות שלהם. תהיו המומים מהדברים הבלתי מתקבלים על הדעת שנקברים בבתי הקברות לבדם, למשל. השיגו לעצמכם מאגר נתונים כדי לעקוב אחרי כל מקומות המסתור האלה, וגם אתם תוכלו להיכנס לעסקי המציאות המופלאות.
אבל למה לעצור כאן? אומנות היא דבר נחמד ואפשר לקבל עליה מחירים טובים, אבל מה שהציבור המשלם רוצה באמת הוא דינוזאורים.
לא דינוזאורים באופן מילולי, כמובן. כולם יודעים מה קרה כשניסו להחיות דינוזאור. אבל "סיפור ההכחדה" היה עסק גדול במאה העשרים-וארבע. בשביל למכור מוצר, הייתם צריכים רק להדביק עליו תמונה של משהו שנכחד. נמר, לדוגמה. או גורילה. או לווייתן. בכי על חלב שנשפך היה בגדר חובה באותו זמן. והאם יש דרך טובה יותר להרוויח מנוסטלגיה אקולוגית מאשר להחיות מינים שכנראה נכחדו?
במאי 2336 הדליקו האנשים את העיתונים שלהם ולמדו לדעת שמושבה קטנה של יונים נודדות התגלתה באיסלנד, מכל המקומות שבעולם. בחג המולד של אותה שנה, ארבעה לווייתנים כחולים נצפו ליד החוף של צ'ילה. במארס 2337, כנה של עץ אשוח מסוג סנטה לוצ'יה, עץ מחט פרימיטיבי שהאמינו שנכחד כבר לפני שתי מאות, נמצאה גדלה בפינה ברפובליקת קליפורניה. כולם מחאו כף בנימוס (אנשים מתרגשים מצמחים פחות מאשר מבעלי חיים), אבל בחדשות לא נאמר שאותו מין של אשוח הוא הפונדקאי המוכר היחיד של מין מסוים של חזזית שיש לו תכונות רפואיות רבות ערך…
נסים? בכלל לא. ד"ר זאוס אספו זוגות-רבייה של יונים בצפון מדינת ניו-יורק בשנת 1500. הן טופחו והורבו בתחנה של ד"ר זאוס בקנדה במשך יותר מחצי מילניום, ואז שוחררו שוב החוצה אל העולם. סידורים דומים נעשו גם בשביל הלווייתנים ועצי האשוח.
בכל אופן, כשהדמיון הציבורי התלהט כולו מהתגליות המדהימות האלה, ד"ר זאוס הניחו לאמת להתגלות. לא לכל האמת, כמובן, ולא להתגלות לכולם; עסקים לא עבדו ככה במאה העשרים וארבע. אבל שמועות וניחושים פרועים היו יעילים באותה מידה כמו מסע הפרסום המפואר ביותר, והחברה לא היתה צריכה לשלם על זה גרוש. כולם ידעו שאם אתם מכירים את האנשים הנכונים ויכולים לעמוד במחיר, תוכלו לקנות כל אוצר מן העבר; תוכלו להקים לתחייה את המתים שאתם מתאבלים עליהם.
ההזמנות התחילו להגיע.
אספנים אובססיביים של ספרות ואומנות. פילנתרופים שמתרגשים ממינים נכחדים. יצרני תרופות שמשתוקקים למקורות ביולוגיים חדשים. אנשים מוזרים, עם צרכים מוזרים עוד יותר, והרבה כסף מזומן ביד. נותרו רק שתיים או שלוש שאלות.
מי מנהל עכשיו את ד"ר זאוס? אפילו מייסדי התאגיד כבר לא היו בטוחים. אנשי המעגל הפנימי והחשאי ביותר לא יכלו לומר בוודאות. פתאום הם היו מוקפים בפירותיה המאורגנים-מראש של עבודה שמישהו עשה למענם – אבל מי עשה את העבודה? כמה אנשים בדיוק עבדו בשביל החברה?
וגם, האם עכשיו חלה עליהם האחריות להבטיח שההיסטוריה התרחשה בכלל? כמה מינים שהוכרזו כנכחדים הופיעו, בריאים ושלמים, במקומות בלתי צפויים. האם אלה היו פרויקטים של ד"ר זאוס שהם לא היו מודעים להם? מישהו הלך לחפור בארכיונים של החברה וגילה שדג הלצלקנט היה מבצע של ד"ר זאוס. וכך גם הדישון הגדול. וגם הדודו, הצ'יטה ואיל אבא-דויד. ולארכיונים של החברה היה מנהג מדאיג – להתרחב כשאף אחד לא מסתכל.
ולבסוף, היכן משיגים כוח אדם למבצע בסדר גודל כזה? פרט למחיר של שיגור סוכנים מודרניים אל העבר וממנו, הסוכנים עצמם שנאו את זה. הם אמרו שזה מסוכן שם. שזה מלוכלך. שאנשים מדברים מוזר והבגדים לא נוחים והאוכל מגעיל. אי אפשר למצוא מישהו מתאים יותר להתעסקות עם העבר?
ובכן. אתם זוכרים את כל מקרי-המבחן בני האלמוות?
צוות מן העתיד נשלח לאחור, אל שחר ההיסטוריה, כדי לבנות מרכזי הכשרה באזורים לא מיושבים. הם יצאו ולקחו ילדים מהניאנדרתלים והקרו-מניונים המקומיים, גילחו את הגולגלות הקטנות והשונות שלהם, והפעילו את תהליך האלמוות על המוח והגוף הקטנים שלהם. הם גידלו אותם עם אינדוקטרינציה קפדנית וחינוך מעולה. אחר כך הם חזרו לתקופה שלהם, והשאירו שם את הסוכנים החדשים כדי שירחיבו את המבצע.
מה היה, אם כך, לד"ר זאוס? כוח עבודה קבוע שלא צריך להעביר אחורה וקדימה בזמן, שלא סבל מהלם תרבות, ואף-פעם, אף-פעם, לא נזקק לביטוח רפואי. או, בניסוח השגור בהיסטוריה הרשמית של החברה: הסוכנים האלה יעבדו לאיטם לאורך המאות עבור ד"ר זאוס, בנאמנות בלתי מעורערת. אחרי הכל, הם הפכו לבני אלמוות. הם ידעו שיש להם חלק בעולם העתיד המזהיר. הם קיבלו את הספרות והקולנוע הטובים ביותר של דורות שלא נולדו עדיין. עבודת חייהם (עבודת חייהם הבלתי נגמרת) היתה העבודה הנעלה ביותר שניתן להעלות על הדעת: הצלת דברים חיים מהכחדה, שימור יצירות אומנות חסרות תחליף.
מי יכול לרצות יותר, אתם אומרים?
אהה, זכרו שלאלמוות יש כמה תופעות לוואי לא רצויות. קחו בחשבון גם את האי נוחות המחשבתית שבלהיות חלק מתוכנית כל-כך גדולה, שאף אדם לא יכול לדעת עליה את כל האמת. ולבסוף, קחו בחשבון גם את הבעיות הלוגיסטיות: יש כבר אלפים מאתנו, וככל שהמבצע מתרחב, נוצרים עוד כמונו. אף אחד מאתנו לא יכול למות. אז איפה הם ישימו את כולנו כשנגיע לבסוף לעולם העתיד המזהיר בו חיים אלה שיצרו אותנו?
האם הם יכניסו אותנו לבתים שלהם? האם הם ישלמו לנו משכורות סוף-סוף? האם הם באמת יקבלו אותנו בשמחה, האם הם באמת יתחלקו אתנו ברווחים שסיפקנו להם בעבודה של אלפי שנים?
אם למדתם היסטוריה, אתם יודעים את התשובה לשאלה הזאת.
אז למה אנחנו לא יוצאים למרד, כמו בכל ספר מדע בדיוני חביב ועמוס טסטוסטרון, עם אקדחי לייזר מבהיקים בכל יד? כי בטווח הארוך (ואין לנו אף דרך אחרת להסתכל על שום דבר), אנחנו לא חשובים. שום דבר לא חשוב, חוץ מהעבודה שלנו.
הביטו. הביטו בעיניים שלעולם לא יוכלו להיעצם על מה שבני האדם מעוללים לעצמם ולעולמם, דור אחרי דור. המנזרים נשרפו. היערות נכרתו. חיות ניצודו עד להכחדה; גם משפחות של בני אדם. אם תחיו אפילו במשך כמה מאות שנים של תאוות בצע וטמטום אנושיים, תלמדו שבני-תמותה אף פעם לא משתנים, לא יותר מאתנו.
אנחנו חייבים להמשיך בעבודה שלנו, כי אף אחד אחר לא יעשה אותה. צריך לעצור את גאוּת המוות. שום דבר לא חשוב חוץ מהעבודה שלנו.
שום דבר לא חשוב.
חוץ מהעבודה שלנו.
(הוצאת מודן, 2002. תרגום: דוד חנוך. 294 עמודים)
ביקורת