בעריכת מרגרט וויס וטרייסי היקמן
תיאור הספר (מאתר ההוצאה): מציאות ובדיה, הומור ותקווה, מכשפים ובני תמותה. חומרים מוכרים מזוויות חדשות, בצד קשם אנושי שובה לב, הבא לידי ביטוי בכל אחד מהסיפורים באסופה זאת, המכילה את היצירות של כמה מגדולי סופרי הפנטזיה והמדע הבדיוני בכל הזמנים.
סיפורים מוכרים של סופרים מוותיקי הזקאנר, בצד התנסויות מרתקות וחדשניות של כותבים חדשים יותר בשמי הפנטסיה, המבטיחים לקורא סיור מרתק במחוזות הדמיון.
רוג'ר זילאזני, לארי ניבן, פיליפ ק' דיק, אן מקאפרי, מטרישיה מקקיליפ, פיליפ חוזה פארמר, סי ג'י צ'רי, רוברט שקלי, מריון זימר ברדלי, מרסדס לאקיי, תיאודור סטרג'ן, ר' א' לאפרטי, ג'ואנה רוס, לואיס טילטון, מרגרט וויס, טרייסי היקמן.
וכעת בא הכוח / רוג'ר זילאזני
זו הייתה השנה השנייה שזה נמשך, וזה הטריף את הדעת. כל מה שהצליח בעבר נכשל בפעם הזו. בכל יום הוא ניסה לשבור את זה, אך זה עמד בפני כל מאמציו.
הוא נבח על הסטודנטים שלו, נהג בחוסר זהירות, וחבט בקירות עד שפרקי אצבעותיו דיממו. בלילות, שכב ער וקילל.
אך לא היה איש שאליו יכול היה לפנות לעזרה. הבעיה שלו לא הייתה קיימת בעיני פסיכיאטרים, שבלי ספק היו מנסים לטפל בבעיה אחרת.
לכן נסע משם בקיץ ההוא, ובילה חודש באתר נופש: שום דבר. הוא התנסה בכמה סמי הזיות; שוב, שום דבר. הוא ניסה לזרוק אסוציאציות חופשיות לתוך רשמקול, אך כל שקיבל כשהשמיע את הקלטת היה כאב ראש.
למי פונה מי שכוחו חסום, בחברה של אנשים נורמליים?
…לאחד מבני מינו, אם יוכל לאתרו.
מילט ראנד הכיר ארבעה נוספים שהיו כמוהו: גארי, בן דודו, שהיה כעת בין המתים; וולטר ג'קסון, מטיף שחור שפרש למקום כלשהו בדרום העמוק; טאטיה סטפאנוביץ', רקדנית שנמצאת כרגע במקום כלשהו מאחורי מסך הברזל וקורטיס לאג', שלרוע המזל סבל מתגובה סכיזואידית מהסוג הפראנואידי, ושהה במוסד ממשלתי לפושעים לא שפויים. הוא חלף על פני אחרים בלילות אך מעולם לא פגש בהם, וכעת לא יכול היה לאתרם.
מחסומים כאלה היו גם בעבר, אך מילט תמיד התגבר עליהם בתוך חודש. אבל הפעם הזו הייתה שונה, יוצאת דופן. מתח, חוסר נוחות והפרעות יכולים לדכא כישרון, לחסום כוח. אולם אירוע שחוסם כישרון למשך יותר משנה הוא יותר מסתם מתח, חוסר נוחות או הפרעה.
הגירושים הרסו אותו.
מספיק גרוע לדעת שיש מישהו ששונא אותך; אך לדעת את מהותה של השנאה הזו ולהיות חסר אונים כנגדה, לדעת אותה כאילו השונא מציג אותה בפניך, לחיות עמה כשהיא גדלה מסביבך, זה יותר מסתם נסיבות לא נעימות. בין אם הנך הפוגע או הנפגע, כשאתה שנוא וחי במעגל של שנאה כזו, היא לוקחת ממך משהו; היא קורעת פיסה מנשמתך, או דרך מחשבה ממוחך, אם תרצה; היא חותכת ואינה מאחה.
מילט ראנד גרר את נפשו המדממת על פני הארץ כולה, ושב הביתה.
הוא היה יושב ומתבונן בעצים דרך השמשות במרפסת האחורית שלו, שותה בירה, מתבונן בגחליליות שבצללים, בארנבים, בציפורים השחורות, בשועל מזדמן, ולעתים בעטלף.
פעם הוא היה גחליליות, וארנבים, ציפורים ושועל מזדמן, ולעתים עטלף.
השטח הפתוח היה אחת מהסיבות למעבר שלו מהפרברים, מה שהוסיף חצי שעה לנסיעה לעבודה.
עכשיו הייתה מרפסת אחורית מחופת זכוכית בינו לבין הדברים שפעם היה חלק מהם. עכשיו היה לבד.
כשהלך ברחובות, כשפנה לכיתות במוסד שבו לימד, כשישב במסעדה, בתאטרון, בפאב, הוא שהיה פעם שלם, לא נותר בו דבר מלבד ריקנות.
אין ספרים שיאמרו לאדם כיצד להשיב את כוחו שאבד.
הוא ניסה את כל שהיה יכול להעלות על דעתו, בזמן שחיכה. ללכת על האספלט הלוהט בצהרי היום, לנסוע בניגוד להוראות הרמזור כי התנועה דלילה, לצפות בילדים בבגדי ים משתכשכים במימיו המלוכלכים והמבעבעים של ברז הכיבוי, מי ביוב נוזלים על רגליהם בזמן שאמהות ואחיות גדולות בחולצות בטן מקומטות, מכנסי ברמודה ועור צרוב שמש, פוקחות עליהם עין מקרית, תוך כדי שיחת רעות בכניסות לבניינים או בצלו של סוכך החנות. מילט חצה את העיר, משוטט ללא יעד מוגדר, מתחיל לחוש מחנק אם עצר לזמן רב, זיעה שוטפת את גבותיו ומסמנת שבילים במשקפי השמש שלו, חולצתו נצמדת לצלעותיו ומשתחררת, נצמדת ומשתחררת בעודו צועד.
במהלך אחר הצהריים מגיע הרגע שבו עליו לתת מנוחה לכפות רגליו הכבדות כלבנים. הוא מוצא ספסל על מדשאה בצד עצי אדר גבוהים, שומט את גופו ברפיון ויושב עליו, ואינו חושב על משהו מיוחד במשך עשרים וחמש דקות.
שלום.
משהו בתוכו צוחק או בוכה.
כן, שלום, אני פה! אל תלכי! הישארי! בבקשה!
אתה – כמוני…
כן, אני כמוך. את יכולה לראות את זה בתוכי מפני שאת מי שאת. אך עלייך גם לקרוא פה וגם לשלוח לפה. אני קפוא. אני… הלו? היכן את?
פעם נוספת, הוא לבד.
הוא מנסה לשדר. הוא ממלא את ראשו במחשבות ומנסה לדחוק בהן אל מחוץ לגולגולת.
אנא חזרי! אני זקוק לך. את יכולה לעזור לי. אני נואש. אני כואב. איפה את?
שוב, מאומה.
הוא רוצה לצרוח. הוא רוצה לחפש בכל בניין ובכל חדר בשכונה.
תחת זאת, הוא פשוט יושב שם.
בתשע וחצי באותו הערב, הם שבים ונפגשים, בתוך ראשו.
שלום?
הישארי! בשם אלוהים, הישארי! אל תיעלמי הפעם! אנא אל תיעלמי! הקשיבי, אני זקוק לך! את יכולה לעזור לי.
כיצד? במה העניין?
אני כמוך. או הייתי, פעם. יכולתי לשלוח את תודעתי ולהיות מקומות אחרים, דברים אחרים, אנשים אחרים. אבל כעת איני יכול לעשות זאת. אני חסום. הכוח לא בא. אני יודע שהוא שם. אני יכול להרגיש בו. אך איני יכול להשתמש… הלו?
כן, אני עדיין כאן. אך אני יכולה להרגיש את עצמי מתרחקת. אני אשוב. אני…
מילט ממתין עד חצות. היא לא שבה. הייתה זו תודעה נשית שנגעה בשלו. מעורפלת, חלשה, אך ללא ספק נשית, ונושאת את הכוח. אך היא לא שבה באותו הלילה. הוא צועד במעלה הרחוב ובמורדו, תוהה באיזה חלון, באיזו דלת…
הוא אוכל בבית קפה שפתוח כל הלילה, שב אל ספסלו, שוב צועד, חוזר לבית הקפה כדי לרכוש סיגריות, מתחיל לעשן בשרשרת, ושוב לספסל.
שחר עולה, היום מגיע, הלילה חולף. הוא לבד בשעה שציפורים חוקרות את הדממה, בשעה שעומס התנועה מתחיל להיווצר, וכלבים משוטטים על פני המדשאה.
ואז, חלושות, המגע:
אני פה. אוכל להישאר זמן רב יותר הפעם, אני חושבת. כיצד אוכל לעזור לך? אמור לי.
בסדר. עשי את הדבר הבא: חשבי על התחושה, תחושת היציאה-החוצה, ההגעה-החוצה, הידיעה-החוצה, שיש לך כעת. הציפי את תודעתך בתחושה הזו ושלחי אותה אליי בעוצמה הרבה ביותר שאת יכולה.
זה בא אליו כמו פעם: הידע של הכוח. עבורו הוא מים ואדמה, אש ואוויר. הוא נישא עליו, הוא שוחה בתוכו, הוא מתחמם בו, הוא נע באמצעותו.
זה חוזר! אל תפסיקי כעת!
אני מצטערת. אני חייבת. יש לי סחרחורת…
איפה את?
בית חולים…
הוא מסתכל במעלה הרחוב על בית החולים שבפינה, בקצה המרוחק, לשמאלו.
איזו מחלקה? אך הוא יודע שהיא כבר אינה אפילו בזמן שהוא מעצב את המחשבה.
מסוממת או סובלת מחום גבוה, הוא מחליט, וקרוב לוודאי שתהיה מחוסרת הכרה לזמן מה.
הוא עולה על מונית שתיקח אותו למקום שבו החנה את מכוניתו, נוסע לביתו, מתרחץ ומתגלח, מכין ארוחת בוקר, לא מסוגל לגעת בפירור.
הוא שותה מיץ תפוזים וקפה ומתמתח במיטתו.
חמש שעות לאחר מכן הוא מתעורר, מציץ בשעונו ומקלל.
כל הדרך חזרה לעיר, הוא מנסה להיזכר בכוח. הוא נמצא שם כמו עץ, נטוע בהווייתו, מסתעף מאחורי עפעפיו, כולו ניצנים, פריחה, חיות וצבע, אך ללא עלים, ללא פירות. הוא יכול להרגיש בו נע בתוכו, פועם, נושם; הוא מרגיש אותו מקצות אצבעותיו עד שורשי שערו. אך הוא אינו נכפף לרצונו, אינו משתרג בתוככי מודעותו, ואינו פורש שם את עליו, מפיץ את ניחוחות החיים.
הוא חונה במגרש בית החולים, נכנס לאולם הכניסה, מתחמק מדלפק הקבלה, מוצא כיסא לצד שולחן גדוש מגזינים.
שעתיים לאחר מכן הוא פוגש אותה.
הוא מתחבא מאחורי עותק של “הולידיי” ומחפש אחריה.
אני כאן.
שוב, אם כן! מהר! הכוח! עזרי לי לעורר אותו!
היא עושה את זה.
היא מפצירה בכוח, בתוך תודעתו. תנועה, הפסקה, תנועה, הפסקה. באטיות מהורהרת, כאילו נזכר פתאום בצעד ריקוד מורכב, הוא נע בתוכו, הכוח.
כמו בתוככי תא צלילה שעולה על פני המים, נראה פרץ של עיוותים, ואז מראה צלול ורטוב החוצה.
היא ילדה, האחת שעזרה לו.
ילדה בעל נפש מיוסרת, ילדה קודחת, גוססת…
הוא קורא את כל זה כשהוא מכוון את הכוח אליה.
שמה הוא דורותי והיא הוזה. הכוח התגלה בה בשיא מחלתה, ואולי בגללה.
האם סייעה לאיש לשוב לחיים, או שמא חלמה שעשתה זאת? היא תוהה.
היא בת שלוש-עשרה והוריה ישובים ליד מיטתה. מילה חסרת היגיון מתגלגלת שוב ושוב בראשה של אמה, חוסמת את כל המחשבות האחרות אף שאינה מצליחה להרחיק את הרגשות:
מטוטקרסט, מטוטקרסט, מטוטקרסט, מטו…
בעצם החזה של דורותי בת השלוש-עשרה דוקרות מחטים של כאב. הקדחת מתערבלת בתוכה, והקדחת היא הדבר היחיד אותו לא העבירה אליו.
היא גוססת מלוקמיה. היא בעיצומם של השלבים האחרונים. הוא יכול לטעום את הדם בפיה.
חוסר אונים בכוחו, הוא משדר אליה:
נתת לי את סוף חייך ואת כוחך האחרון. לא ידעתי שזה כך. לא הייתי מבקש אותו ממך אם הייתי יודע.
תודה לך, היא אומרת, על התמונות בתוכך.
תמונות?
מקומות, דברים שראיתי…
אין בתוכי דברים רבים ששווה לראותם. היית יכולה להיות במקום אחר, לראות דברים טובים יותר.
אני הולכת שוב…
חכי!
הוא קורא לכוח שחי בתוכו כעת, מתיך אותו עם רצונו ותודעתו, מחשבותיו, זיכרונותיו, תחושותיו. בהתלקחות גדולה אחת של חיים הוא מראה לה את מילט ראנד.
הנה כל שברשותי, כל מה שאי-פעם הייתי ועשוי למצוא חן. הנה תנועה בתוך נחיל בלילה ערפילי, כשאתה נדלק וכבה לסירוגין. הנה שכיבה מתחת לשיח כשגשמי הקיץ נופלים עליך, מטפטפים מהעלים שמעל פרוות השועל הרכה שלך. הנה ריקוד הירח של הצבי, תנועת החלום של הטרוטות מתחת לאפלה המתגברת, דמן קר כמים שמעליהן.
הנה טאטיה רוקדת והנה וולטר מטיף; הנה בן דודי גארי, מגלף, יוצר כדור בתוך קופסה, והכול מחתיכת עץ אחת. זוהי ניו יורק שלי וזוהי פריז. זוהי הארוחה החביבה עליי, המשקה, הסיגר, המסעדה, הגן, הכביש שבו יש לנהוג בשעת לילה מאוחרת; הנה אני חופר מנהרות, בונה נקודת משען. הולך לשחות; זוהי גלות ובדידות, והחלמה, יראה, שמחה; אלה הם הנרקיסים של סבתי; זהו ארון הקבורה שלה, ונרקיסים מונחים עליו; אלה הם צבעי המוזיקה שאני אוהב, וזהו כלבי שחי שנים רבות והיה טוב. ראי את כל הדברים שמחממים את הנפש, מתקררים בתודעה, נארזים בזיכרון ובאדם עצמו. אני נותן אותם לך, את שחסרה את הזמן להכירם.
הוא רואה את עצמו עומד בגבעות המרוחקות של תודעתה. היא צוחקת אז בקול רם, ובחדרה במקום גבוה כלשהו מונחת עליה יד ופרק ידה נאחז בין אצבעות ואגודל בעוד היא ממהרת לעברו וגדלה פתאום. כנפיו הגדולות השחורות עטות לפנים כדי לעטוף את פרפורי חייה האילמים, ואז יש ריקנות.
מילט ראנד מתקשח בתוך כוחו, מניח בצד עותק של “הולידיי” וקם על רגליו, לעזוב את בית החולים. מלא וריק, ריק, מלא, כמוהו, כעת, מאחור.
כזה הוא כוחו של הכוח.
(הוצאת אופוס, 2003. תרגום: שילה בלאוברג-שלוי. 245 עמודים)